רקע
אהרן אמיר
טומאה
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה
פרטי מהדורת מקור: מחברות לספרות; תשי"ב

תמר תבור אין היא כי אם נערה בת חמש־עשרה אשר שערה תלתלים ולחייה זרועות נמשים. שני ילדיו של שמואל תבור נחנו בנמשים, מי ברב ומי במעט, אבל תמר חושבת כי דן אולי נאה לו הדבר ואולי אינו נאה, אבל היא בודאי אין הנמשים נאים לה והם מצערים אותה גם צעֵֵר. את אור השמש יראה תמר כי השמש אֵם הנמשים היא וצל תשחר תמר, ופניה אשר שזופות היו מילדותה חוורון שוּלח בהן. מחוף הים תוקיר תמר רגליה ולטייל אינה מרבּה וכבוֹאה אל הים בסמוך לשקיעה תבוא וטבלה ושהוּתה לא תארך.

“אני לא יפה! אני מכוערת”! לוחשת תמר בטָרוּף ואת פניה היא כובשת בחיק הורתה. כתפיה מרעידות ואמא מניחה רקמתה ונאנחת. אולי יש עם לבבה לחבק את בתה ולהטיף על אוזניה דברי נחומים ושחוק ואולי לא תחפץ כי אם להחליק על תלתליה חרש, אבל דומה עליה כי עייפה היא ממדאוביה שלה. דומה עליה כי מדאובים יש לה משלה אשר הוֹגע יוֹגיעוּה. את עיניה היא תולה בחלל והיא ממלמלת: “טפשונת, טפשונת”.

לחייה של תמר מנוּמשות, אפס רעמתה הדוּרה בשחורה וקומתה דקה וגמושה ויש מן הנערות אשר תתֵנה בה מבּטים של קנאה ויש מן הנערים הסבורים כי יפת־תואר היא, בכל־זאת, ושאול, הוא שאול ירקוני, דומה עליו כי אין יפה כמותה בבנות, ובשובו הביתה עם ערב יש אשר יהזה וראה את פקעי שדיה מרצדים נכחו באפלולית. שאול ירקוני יושב אל שולחנו הקטן והוא משלח אצבעותיו בשערו ועל פתקים קטנים ירשום דברים נלהבים מעין מה שקרא בספרים ומעין אשר יהגה בלבבו. דברים נלהבים הוא רושם בפתקים ואחר יחפנם וּנתנם במגרה אשר לו ובמפתח יסגור את המגרה ואת המפתח הוא נותן בכיס הקטן אשר למכנסיו ואת הכיס הוא מכפתר. אולי יש בהם שגיאות של כתיב בפתקים ואולי תצחק תמר בקראה אותם ואם כה ואם כה הצנעה יפה להם.

תמר מתקשה במתמטיקה ושאול ידו רב לו בזוֹ. הנה כי כן יושב שאול בחדרה של תמר ומשרטט לה שרטוטים ומחשב לה חישובים ודברי־הסבר יצרף למעשהו. ידיו עושות במלאכה בהשכל ובהשקט, אולם מדי דבּרוֹ תקצר נשימתו. ראשה של תמר מוּטה על השולחן ובאגרופה הקפוץ תתמכנו וכתפיו של שאול סמוכות לכתפיה ומדמה הוא כי הבל פיו מתערב בהבל פיה ורקותיו מתלהטות. שאול מסביר ותמר מניעה ראש כמבינה אפס יש מבוכה בחיוך אשר על שפתיה ואולי אין היא מבינה את אשר תשמענה אזניה.

המלאכה שלמה ושאל אין לו עוד דבר להסבירו. תמר רואה פתאום כי קרוב מדי מושבה אל שאול והיא מרתיעה את כסאה וגם שאול מרתיע את כסאו והוא מסכּם ואומר כי הענין כולו אין הוא קשה להבנה כלל וכלל וכי העיקר הוא בהתחלה בלבד. עם אשר יתפוס אדם את העיקר שוב לא יכבד עליו תלמודו. “נכון”, אומרת תמר וחזה מתפעם וידה תופסת בסרגל וחובטת בו בבלי־הדעת. דברים רבים היתה מבקשת לאמר אף גם ידעה איך תגידם אולם עתה פרחו ואינם והיא מהרהרת כי אולי מוטב כך. אילו זכרה והגידה את אשר עם לבה אולי היה ערכה יורד בעיני שאול והוא היה חדל מבוא אל ביתה. הוקר יוקירנה שאול, ותמר אינה יודעת בעבור מה, אפס ברי כי לא יוכל לאהבה כאהוב הנערים את הנערות. זאת יודעת תמר נאמנה, כי הלא יופי אין בה ונמשים יש לה והיא איננה כי אם נערה פותה וטפשונית ושנותיה חמש־עשרה.

אמא דופקת ונכנסת והיא אומרת שכבר יושבים לאכול ארוחת־ערב ולחייה של תמר מאדימות והיא אומרת כי מיד תבוא. “אולי תסעד אתנו”? אומרת אמא לשאול והיא מאירה פניה, אבל שאול רוהט דברי תודה והוא קם ומסיט כסאו בשאון ותופס מחברתו ומפטיר שלום ועוקר רגליו. תמר הולכת אל המטבח ואת המלפפונים תקלף ואת העגבניות היא בותרת. “בת חיל”! אומר אבא, ואמא מגחכת ואומרת: “כן תמר עוזרת לי עכשו הרבה”, ותמר מחייכת ולבה מורתח והיא סבורה שאבא ואמא מבקשים לאמץ אותה ולנחמה והיא רוגזת על אשר מדמים הם כי חמלה תדרש לה, ויען אשר אמנם חמלה היא חפצה תרגז.

המזלגות מקשקשים והטוחנות טוחנות והתה בקומקום מנהם ואבא מוסיף ובוצע מן הלחם. עם אשר שפרה עליו נחלתו על שמואל תבור ואף מוסך קטן בנה למכוניתו, עדיין הרבה מנהגים של פשטות נהוגים במשק ביתו. הנה החשמל טרם יבשל תבשילים בבית ומכונה לחיתוך לחם עוד אין בו. עדיין אמא עושה במלאכת הבישול והלחם עדיין בידים יבּצע. אבא מבקש להכניס חידושים ואמא היא תעצרנו. אבא אולי יבקש לו בהצלחה ובגינוני העושר שילומים על דבר אשר אבד, ואמא אולי די לה בתוגתה על אשר אבדה. אבא מבקש לפאר נווהו ולהדר בהליכות ביתו אבל אמא לא ילך לבבה אחרי הדברים האלה ולמורת־רוחה תמורות, ואבא לא ירהב בה ואת גבולה לא יסיג כי על כן גם היא אינה נכנסת לרשותו שלו.

הרבה דברים תבין אמא בחוש אבל היא אינה מדברת. רובם של הדברים אינם נראים בעיניה חשובים ומחוץ לזה דומה עליה כי עייפה היא ומה תועיל כי תדבּר. יש הסבורים כי אנוכיות היא ואין לה בעולמה כי אם עולמה שלה, אפס דבר זה אולי אין בו כדי להפלותה ממרבית הנשים והאנשים. יש הסבורים כי אנינת־רגש היא ונבונת־לב ודבר זה אולי גם הוא יש בו מן האמת. אם כה ואם כה ילדיה אוהבים אותה ברגיל, אותה ואת מדבּרה השוקט ואת שמורות עיניה המושפלת כמעט תדיר, ואת דממת אָרחה יאהבו. רק תמר יש אשר תשמור טינה לאמא. את ראשה היא כובשת בחיקה של אמא והיא שואלת אשר תהדק אותה אמא אל לבבה והחליקה על שכמה ועל ערפה ועל תלתליה ואמרה: “די לך, בתי, די לך! הן יפית מנערות, תמר, הלא מנערות יפית גם חכמת, ומה לך כי תכבשי פניך”. כזאת וכזאת רוצה תמר כי תגיד לה אמא, כזבים מתוקים הרבה רוצה היא כי תגיד לה אמא, זו אינה אומרת לה דברי־אמת ולא דברי־כזב ותמר מתיקה ראשה מחיק אמא ואמא חוזרת לרקום רקמתה.

שטפה תמר את הכלים והיא מתירה סינרה ועל ספתה תשכב וספר לפניה. איש צפוני כתב את הספר ועל יערות בצפון כתב, ועל עלם אחד צעיר ועלמה אחת צעירה היושבים יחדו בטירה אחת אשר בּעבי היער ואוהבים זה את זו. השמש עולה והשמש שוקעת ורסיסי הטל נתלים במחטי העצים ועננים אשר בשמים יסתפגו ורדוּת־שחרים והעלם הצעיר אוהב את העלמה הצעירה והיא גם היא תאהבנו. גשמי הקיץ חלפו ודלפוֹ של סתו טורד ורפידה של שלגים באה ונשטחת והשניים מתהלכים ביער ואוהבים זה את זו ותמר רואה את זרועו של שאול לופתת את מתניה והיא אינה יודעת את נפשה. אינגבורג בת־היער היא ולחייה אין בהן נמשים והנסיך הצעיר נפשו קשורה בנפשה, ואמא נכנסת ואומרת כי השעה כבר מאוחרת והקורא בלילה ישחת את עיניו. “עוד מעט, אמא”, משיבה תמר בחנוּק ואת עיניה לא תַשעה מעל הספר. אזניה שומעות את רחש הארנים הנעים ברוח ביערה של אינגבורג והיא קמה ומכבה את האור ויוצאת החוצה. ליל אביב הליל ורוח לטיפה נישאת מן המזרח ובושם של פריחה ויללות של תנים היא צוררת בכנפיה. התנים מיללים באשר רעבים הם אפס אין יודע למה הם רעבים ומה־בצע להם ביללתם.

תמר שטה בחוצות הרוגעים והיא מלאה עזוּת אשר לא ידעה עוד כמותה. בקרן־הרחוב נצב איש־גרם בחשכה ואולי רעה יחרוש בלבבו ואף על פי כן לא תֵחת תמר. צעדה מהיר ולפניה מהלכים בחור ובחורה והם חבוקים וצוחקים וכאשר תדביקם ועברה על פניהם גובר צחוקם ועולה. אולי לתמר הם צוחקים ואולי אמנם יש בה דבר אשר יבדח את הדעת, אולם תמר לא תשים אל לב. במחלבה קטנה יושבים שני בחורים ושוקדים על אכלם ובעלת המחלבה עומדת אצל דוכנה והיא מונה כוסות ריקות של לבּן ותמר מרגישה כי עצבת יש בה באשה הזאת והיא חפצה לגשת אליה ולאמר לה כי אין עליה להתעצב אבל עד כדי כך אין עזותּה עומדת לה. אצל החלון הרחב היא מתעכבת ודומה כי מבקשת היא לשלוף חלוק של חצץ מנעלה ואחד הבחורים זוקף גבּין ונותן בה עין ואי־כה יפציע חיוך בלחיה של תמר. רגלה של תמר מועדת ולבה נוקפה והיא חופזת ומסתלקת.

עפרה של הדרך תחוח כי לחלוחית הגשמים עוד אצורה בו ומן האורוה המלבינה אצל הדרך נשמעות רקיעות רגלי סוסים וצהלה כבושה ותמר פוסעת ופוסעת. בושם ההדר עומד באויר והוא עבה וכמו בידים יוּמש והרוח הרכה זעה בו פעם־בפעם אנה־ואנה ואולי למלא חפניה ממנו תבוא ולצרור ממנו בכנפיה ולהטילו באשר תטילנו. על רגליה הגבוהות של תמר תחליק הרוח ועל ערפה ועל זרועותיה המגולות תחליק וצינה ערבה חודרת בבשרה.

בחול הקימחַ בוססת תמר ואל הגבעה אשר בשם גבעת־האהבה תכוּנה היא באה. בשעה אשר כזאת עדיין לא היתה שם מעודה אבל ביום היתה שם לא פעם עם חברותיה ואת השם אשר ייקרא לגבעה היא יודעת והיא יודעת כי בלילות יתייחדו שם זוגות של אוהבים הגבעה אולי אינה ראויה כי יקראו לה גבעה אבל אהבה יש שם וארנים יש שם והם צעירים ומלחשים וספסלים גסים של עץ יש שם והחול הקשוי רפוּד מחטי אורן שנשרו. צללי הארנים לוחכים את הספסלים הגסים ושוב אין אלה גסים כל־כך.

נער ונערה יוצאים בפשפש הקטן וראשיהם שחוחים והם שוחקים מאד ותמר יושבת על ספסל שנתפנה ואת רגליה תכנוס תחתיה על הספסל. טלאי של אור מנצנץ באפלה ואולי מחלון הטירה בא האור והנסיך הצעיר אולי יבוא עוד מעט ונטל את אינגבורג המוחילה וּנשאה בזרועותיו.

החשכה בגן רבה והדממה רבה בו ותמר רואה רק את טלאי האור ואת הכוכבים הרטוּבּים אשר מעל והיא שומעת רק טפטוף נטפים מברז אשר בחצר סמוכה. אבל מעט־מעט מתחילה היא להבדיל בדברים וכמין צחור של שמלה מבהיק לפניה והיא שומעת שחוק ניחר וקצר־נשימה. נעל טופחת על הקרקע הקשויה ואחת אשה מתריסה: “עזוב אותי”! וזרועותיה מפרפרות באויר עד שהן נתלות בצואר מעובּה. ברוּמוֹ של הצואר המעוּבּה משחירה בלורית וחולצה לבנה מלבּינה מתחת לו. “אתה כמו דוב, כזה גדול”, נואקת האשה ואצבעותיה כמו תנעצנה בצואר המעוּבּה, והאיש צוחק ואומר: “את חשבת שזה סתם־ככה, הו־הו”, והאשה פולטת צוחה של כאב ולצון ואומרת: “אתה איוֹם”.

אותו טלאי של אור כּבה ואיננו והכוכבים כמו הוּעם נגהם ונטשטש ותמר אינה רואה לפניה כי־אם לובן של חולצה ושחור של בלורית וכנף שמלה צחורה, וכחכוח ניחר היא שומעת ופטפוט חריש של לצון. הארנים פסקו מרחשם והברז חדל מטפטופו ותנים שבתו מיללתם ורק הקול הנחר והצרוד מכחכח והולך והגרון החנוק מפטפט ומוסיף ולוצץ ומוסיף ובדים שנשרו ומחטים שנשרו מפצפּצים בּגנוּח.

בהחבא עוקרת תמר רגליה ואת נשימתה תכלא לבל ישמענה איש. עיניה של תמר מושפלות וכלימה תכסה פניה ותלהטן ועזוּת אשר מלאה אותה כלא היתה. בלבה יודעת היא כי דברים מבישים שמעה ומדוּמה היא כי גם לה חלק בהם. יודעת היא כי מראה מביש ראתה וסבורה היא כי גם עליה תחול בּוֹשת. נפשה מרה עליה והיא כמו תדמה בנפשה כי הטמא נטמאה מאד. יערות של ארנים לא היו ולא נבראו ותחתם אין כי אם מעט אילנות רכּים אשר רפידת נשָרתם מרקיבה. הנסיך אינו אוהב את אינגבורג ומעולם לא אהבה ולהניפה בזרועותיו לא יבוא כי טמא הנסיך והוא יודע רק לצחוק צחוק נחר ודלוּח ודוֹרסן ולהטיף ריר של תאות־בשרים. ואינגבורג זו גם היא הן רק משל היתה ודבר של בדוּת, ואינגבורג לא היתה ולא נבראה, ויש רק נערה אחת מנוּמשת פנים ודקה וארוכת־רגלים אשר שנותיה חמש־עשרה בלבד, והיא טמאה.


המלצות קוראים
תגיות