ליד דרך המלך הרחבה, עטוּרת טוּרי־עצים משני צדדיה, המוֹליכה מסלאווּטה לטראֶסק, לרגלי הר גבוֹה, בּאמצע הדרך בּין שתי הערים, שוֹכנת לה גלמוּדה עיירה קטנה זאמוֹסיה. בּתיה הישנים, דלים וּמעוּקמים בּמקצת, מפוּזרים פּה וּפה וּנתוּנים לבדידוּת משוּנה, הנוֹגעת עד הלב וּמעוֹררת רחמים. השׂדוֹת הרחבים שמסביב לה, המשׂתרעים בּרחבוּת של הפקר בּעוֹלמוֹ של הקדוֹש־בּרוּך־הוּא, מבליטים בּיוֹתר את בּדידוּתה, טעוּנת־הרחמים של זאמוֹסיה.

וּבזאמוֹסיה זוֹ היה היה שוֹחט. אליהוּ שמוֹ. כּבן שלוֹשים. גבוֹה ודל־גוּף. פּניו צעירים מאד וּזקן־תיש דליל לבנבּן־צהוֹב תוֹחם אוֹתם. עיניו אפוֹרוֹת, תמימוֹת וּבוֹלטוֹת. בקרן־זוית של פּיו, מצדוֹ הימני, שכן לוֹ קמט משוּנה וַמר.

חיים בּני־אדם על פּני האדמה. נוֹלדים וּמתים. וּמי יוֹדע מפּני־מה הם נוֹלדים ועל־שוּם־מה הם מתים? רק האלוֹהים בּשמים הוּא היוֹדע. טוֹב לראוֹת את השמש בזריחתוֹ וּבשקיעתוֹ בּיוֹם־קיץ בּהיר. וּמי יוֹדע מאין הנאה זוֹ בּאה? חיים להם בּני־אדם. אוֹהבים עיני אשה יפה וּמוֹאסים בּפנים מכוֹערים. זה אהוּב וזה שׂנוּא וּמי יוֹדע סיבּוֹת כּל המתרחש בּעוֹלם וּבלב־האדם? מי יוֹדע? את אליהוּ השוֹחט לא אהבה העיירה. מדוּע לא אהבוּ אוֹתוֹ לא ידע איש בּבירוּר. ישר האיש מאד, דוֹבר אמת וּמוּכן לגמוֹל חסד וּלהיטיב לכל אחד ואחד וגם אוּמן גדוֹל בּשחיטה. אלא… “טיפּש” – נענעוּ בראש עליו. “וּמוּטב עם פּיקח בּגיהנוֹם מאשר עם טיפּש בּגן־עדן”.

היכן נעוּצה טיפּשוּטוֹ של אליהוּ השוֹחט גם זאת לא ידע איש בּבירוּר, כּשם שלא ידע הוּא עצמוֹ, אשר הרבּה לחשוֹב על זאת ולא השיג מדוּע אין אוֹהבים אוֹתוֹ בּעיירה וּמדוּע הוּא מוּחזק טיפּש.

– מה יש כאן להרבּוֹת דברים – היה בּרל הקצב, יהוּדי גבוֹה ומגוּשם, שפּניו כּוּלם גוּש־שׂערוֹת, צוֹרח כּמעט בּקוֹלוֹ הגס כּשהדברים מתגלגלים על אליהוּ השוֹחט – טיפּש הוּא, טיפּש וחסל.

ואמנם דוקא בּוֹ באליהוּ שוֹחט היוּ נוֹפלים מעשׂים, שהרבּוּ חוֹמר לעיירה לשׂוֹחח בּוֹ וללעוֹג לוֹ. השוֹחט תוֹפר לוֹ, למשל, סוּרדוּט. טוֹרח הוּא וּמדקדק לקנוֹת בּד טוֹב ויפה בּיוֹתר וּמוֹסר אוֹתוֹ לתפירה לחיים ה“חייל”, החייט הטוֹב בּיוֹתר בּעיירה. כּי אוֹהב הוּא, אליהוּ שוֹחט, שהבּגד יהיה נאה ותפוּר יפה. וּלבסוֹף יוֹצא אוֹ שמוֹתן הבּגד גבוֹה עד לחזה אוֹ שהצוארוֹן יוֹרד ומשפּיל עד למתנים כּמעט – וכל העיירה מבּיטה על הבּגד החדש וצוֹחקת, מתלוֹצצת ולוֹעגת. אוֹ תוֹפר הוּא לוֹ מעיל והמוֹתן והצוארוֹן בּמקוֹמם, אלא שהשרווּלים קצרים כּל־כּך, עד לגיחוך. ויש שהוּא תוֹפר לוֹ לימוֹת־הקיץ זוּג מכנסים קלים והוּא מחליט בּלבּוֹ החלטה גמוּרה ומפוֹרשת לתפּוֹר לוֹ גם זוּג־נעלים, חצאיוֹת, טוֹבוֹת, מעוֹר האמבּוּרג. והוּא חוֹלם בּלבּוֹ בּסתר, נעלם מעיני איש, איך יטייל לוֹ כּששוּלי־המכנסים מוּרדים לוֹ מעל לנעליו החצאיוֹת המצוּחצחוֹת – כּי אוֹהב הוּא מאד־מאד כּשהמכנסים הם מעל לנעלים ולא בּתוֹכן – הוּא ירגיש עצמוֹ יפה כּל־כּך, וּבלבּוֹ שׂמחה. בּין מנחה־למעריב בּימוֹת־החוֹל אוֹ בּשבּת לפני המנחה יטייל לוֹ בּרחוֹבה האחד של העיירה עד סוֹפה, וגם מחוּצה לה, בּדרך־המלך, נהנה מהמכנסים שמעל הנעלים המצוּחצחוֹת… אוּלם כּשמביא לו חיים “החייל” את המכנסים, הם נמצאים קצרים עד הבּרכּים, ולא עוֹד אלא כּשהוּא אוֹמר לגוֹלם הזה, לחיים ה“חייל”:

– כּל־כּך קצרים?! – נוֹעץ בּוֹ החייט זוּג עינים משוּנוֹת ועוֹשׂה עצמוֹ תם:

– וכי מה? כּלוּם ריסטוֹקראט כּבוֹדוֹ? הלא שוֹחט הוּא ואת מכנסיו הוּא טוֹמן בּתוֹך שוֹקי נעליו הגבוֹהוֹת…

ובעיירה, למחרת, כּבר מתלוצצים על מכנסיו הקצרים של אליהוּ שוֹחט. וּלבסוֹף גם חוֹדרים ללבּוֹ ועוֹמדים על סוֹדוֹ החבוּי, כּי חלם השוֹחט ללבּוֹש מכנסים מעל לנעלים חצאיוֹת, מתלוֹצצים וצוֹחקים.

ולאו־דוקא בּגדיו גרמוּ לוֹ עגמת־נפש. בּכּל, בּכל מעשׂיו, בּכל אשר יפנה. ולוּא לכל־הפּחוֹת לא היה עוֹסק בּצרכי־ציבּוּר. אוּלם רוֹצה אינוֹ רוצה – והוּא מסתבּך תמיד בּעניני העיירה. וּכשהיה נטפּל לאיזה ענין היה עוֹשה בּוֹ בּחשק, בּחוֹם וּבהתלהבוּת. בּעיירה היוּ מכנים את עסקי־הכּלל שלוֹ בּשם “טיפּשיים”. ואמנם סוֹפוֹ של כּל דבר היה תמיד, שהכּל היוּ גוֹערים בּוֹ וּמחרפים אוֹתוֹ. והוּא לא השׂיג ולא הבין על מה ולמה הם עוֹשׂים לוֹ כּך. והלא הצדק אתוֹ.

הנה, למשל, אין שעוֹן בּבית־הכּנסת. האם זה לכבוֹדוֹ של בּית־כּנסת שלא יהא בּוֹ מוֹרה שעוֹת? נכוֹן, העיירה עניה מאד. אבל… הלא אין יוֹדעים, בּפוֹעל ממש אין יוֹדעים, היכן נמצאים בּעוֹלם. לא שעה ולא עת לעמוֹד בּתפילה, שחרית וּמעריב, לא בּימוֹת־החוֹל ולא בּיוֹם־שבּת וּמוֹעד. וּבכלל, מה מראה וּדמוּת לבית־האלוֹהים בּלי שעוֹן? העיירה מסכּימה לוֹ. והוּא עוֹשׂה לוֹ רשימה של כּל בּעלי הבּתים החשוּבים שבּעיירה. מַטיל על כּל אחד ואחד מהם לשלם סכוּם לא גדוֹל מדי שבוּע בשבוּע, בּאוֹפן שמשך חצי שנה יהיה סכוּם הכּסף הנצרך בּעינוֹ. ואם יחסר משהוּ, ישתדל אצל השען מטראֶסק שיקיף לו לזמן־מה – סוֹף־סוֹף הלא הוּא השוֹחט מזאמוֹסיה, והשען יאמין לוֹ שישלם את הכּל עד הפּרוּטה האחרוֹנה. הוּא עצמוֹ מאסף את הכּסף מדי ערב־שבּת בּערב־שבּת וּכבר חוֹלם הוּא, איך בּיוֹם בּהיר אחד בּימוֹת־הקיץ בּבּוֹקר השכּם יעשׂה את דרכּוֹ לטראֶסק לקנוֹת שם את השעוֹן. בּקריטה, כּעשׂרים פּרסאוֹת מזאמוֹסיה, ישהה שעה קלה אצל רב חיים הפּוּנדקאי. הוּא ודאי יקבּל את פּניו בּכבוֹד גדוֹל. כּי רב חיים מוֹקיר רבּנן הוּא ואדם נוֹח לבּריוֹת. הוּא ישׂוֹחח אתוֹ בּעניני־דעלמא ויסע לוֹ הלאה. לנסוֹע בּקיץ בּיוֹם בּהיר דרך יער עבוֹת אוֹ בּין שׂדוֹת רחבים! נוֹסעים וּמבּיטים על השׂדוֹת והיערוֹת. בּלב אין כּל מוּעקה, נוֹסעים… בּטראֶסק ילוּן. ישׂוֹחח עם ישׂראל השען, שהכּירוֹ פעם כּשנזדמן לזאמוֹסיה. אוֹמרים עליו כּי פּיקח הוּא. ישמע מפּיו על הנעשׂה בטראֶסק, וגם מהנשמע בּעוֹלם בּכלל… יתכן שיסוּר אל השוֹחט בטראֶסק. הוּא יתחדש ויתרענן מנסיעה. כּי אליבּא דאמת – כּשאתה עוֹמד תמיד בּמקוֹם אחד, בּזאמוֹסיה הקטנה… והעיקר הנסיעה. הנה הוּא נוֹסע דרך יערוֹת עבוּתים, שׂדוֹת, מרחביה. הוּא מתלהב וּמרתח כּוּלוֹ. שבוּעוֹת מרוּבּים לפני הנסיעה הוּא מדבּר וּמשׂוֹחח בּענינה וּבא בּדברים עם בּעלי העגלוֹת שבּזאמוֹסיה, משתדל שתעלה בּזוֹל כּכל האפשר. כּסף של ציבּוּר – מצוה לקמץ. והנה יוֹמַים לפני הנסיעה, כּשהכּל כּבר מוּכן וּמזוּמן לדרך, הוּא בּא לבית־הכּנסת לתפילת־מנחה ורוֹאה לפניו – את רב ישׂראל השען מטראֶסק עוֹמד בּתוֹך אנשי העיירה. והוּא שוֹמע איך רב ישׂראל מסבּיר לסוֹבבים אוֹתוֹ, שאין כּל צוֹרך כּלל לנסוֹע לטראֶסק להביא את השעוֹן. יתנוּ לוֹ את הכּסף והוּא עצמוֹ ימציא את השעוֹן לזאמוֹסיה. בּלבּוֹ של אליהוּ השוֹחט ניתק משהוּ והוּא מרגיש שאש הדליקה את פּניו. הוּא כּוֹבש עצמוֹ, משתדל לנהוֹג בּנחת. ניגש למסוֹבבים את השען, מברך אוֹתוֹ בּ“שלוֹם־עליכם” ואוֹמר כּמדוּמה בּשקט, בּנחת וּבשליטה גמוּרה:

– בּכל זאת, רבּוֹתי, הלא זה שעוֹן… אין לשלוֹח שעוֹן על־ידי מי־שהוּא סתם. הלא זה שעוֹן, ויש לנסוֹע להביא אוֹתוֹ… אתם מבינים, הלא זה שעוֹן…

מתנפּלים הכּל עליו בּכעס וצוֹעקים:

– ראוּ כּיצד זה התלהב. איך נדלק. לנסוֹע הוּא רוֹצה… כּילד קטן. רוֹצה כּבוֹדוֹ להשליך כּסף החוּצה, אדרבּא, יקח לוֹ עגלה, בּכספּוֹ הוּא, ויסע לוֹ אפילוּ להרי־חוֹשך.

וּלמחרת בּבּוֹקר, כּשמתכּנסים לתפילה אין סוֹף לצחוֹק ולהלצוֹת.

ושוּב. נוֹדע בּעיירה שלא הרחק מזאמוֹסיה, כּעשׂר פרסאוֹת לערך, קנוּ סוֹחרי יערוֹת יהוּדים יער, והסוֹחרים עם משרתיהם התישבוּ לא הרחק מהיער בּפוּנדק יהוּדי. עוֹלה בּלבּוֹ של אליהוּ השוֹחט מחשבה: מכּיון שהעיירה לא תיהנה כּלשהוּ מהסוֹחרים האלה, אם כּי את היער קנוּ מ“הפּריץ” שלה, וּבכן מהראוּי וּמן היוֹשר הוּא שהסוֹחרים ינדבוּ, לכל הפּחוֹת, עצים להסקה לחוֹרף בּשביל בּית־הכּנסת. הוּא בּטוּח כּי ודאי יעשוּ זאת ויתנוּ. צריך רק לנסוֹע אליהם וּלהציע לפניהם. וּבאחד הימים הוּא מגלה את מחשבתוֹ בּאזני הקהל, והדבר נתקבּל על דעת הכּל. וּמוּבן כּי לנסוֹע אל הסוֹחרים צריך הוּא, בּעל ההצעה. וכי מי אחר? תאמר הרב בכבוֹדוֹ־ובעצמוֹ, הרי זוֹ פּחיתת־כּבוֹד בּשבילוֹ וגם עצם הטוֹרח. וּבכן נמנוּ וגמרוּ שהוּא, אליהוּ שוֹחט, יסע. והנה הוּא חוֹלם שוּב על־דבר הנסיעה. על השׂיחוֹת בּינוֹ וּבין הסוֹחרים, על החדשוֹת שישמע מפּיהם ועל דבר השׂדוֹת הרחבים והיערוֹת העבוּתים שיעבוֹר בּדרכּוֹ. הוּא יסע… לנסוֹע… וּפתאוֹם, שוּב, כּיוֹמים לפני צאתוֹ לדרך, בּין מנחה־למעריב, מספּר מישהוּ, כּי שמע שבּימים אלה חל יוֹם פּטירת אביו של אחד הסוֹחרים והוּא עוֹמד לבוֹא לזאמוֹסיה לתפילה בּציבּוּר וּל“קדיש”. והנסיעה עתה, בּשעה שהסוֹחר עצמוֹ בּא לזאמוֹסיה, מיוּתרת היא. שוּב ניתק משהוּ בּלבּוֹ של אליהוּ השוֹחט. פּניו – הוּא מרגיש – בּוֹערים, והוּא אוֹמר, כּמדוּמה, בּישוּב הדעת, בּשליטה גמוּרה על עצמוּ ובשקט:

– אבל הלא אין זה דבר של ודאי. רק שמוּעה. וּמפּי הסוֹחר עצמוֹ לא שמע איש ואוּלי לא יבוֹא… אוּלי לא יבוֹא…

ושוּב מתנפּלים עליו בּכעס וצוֹעקים:

– ראוּ איך זה בּוֹער וּמתלקח. לנסוֹע הוּא רוֹצה, כּילד קטן…

וּבּרל הקצב נוֹתן קוֹלוֹ המגוּשם:

– מה יש כּאן להאריך בּדברים, טיפּש לעוֹלם טיפּש. והקץ וחסל.

לזאמוֹסיה לוּקח אליהוּ שוֹחט כּשלוֹש שנים אחרי חתוּנתוֹ, והוּא אז כּבן עשרים ושלוֹש. וּמיד לאחר שבּא “אל המנוּחה ואל הנחלה” הרגיש שחייו אינם כּסדרם. קשים. מדוּע זה כּכה, וּמה הסיבּה וּמי האשם, וּמה הקוֹשי שבּחייו, ואיך וּמה יש לעשׂוֹת שחייו יהיוּ אחרים – זאת לא ידע. אבל תמיד, תמיד מוּעקה בּלבּוֹ. כּבר בּחדשים הראשוֹנים לשבתוֹ בּזאמוֹסיה, שאנשיה עמי־ארצוֹת וגסי־רוּח, הרגיש שאין אוֹהבים אוֹתוֹ. והמה עוֹד מתנשׂאים עליו! וּבּרל הקצב קוֹרא לוֹ בּפניו – טיפּש. רק הרב משתדל לקרב אוֹתוֹ. ניסה גם לדבּר עליו טוֹבוֹת בּאזני העיירה, מעוֹרר אוֹתם לנהוֹג בּוֹ מנהג נאה. אוּלם לא דברי הרב ולא התקרבוּתוֹ אליו לא עשׂוּ את חייו נוֹחים יוֹתר, קלים יוֹתר. מדוּע אין אוֹהבים אוֹתוֹ בּעיירה ולמה הוּא מוּחזק טיפּש וּמנַין החוּצפּה לבּרל הקצב לקרוֹא לוֹ בּפניו טיפּש? את כּל אלה לא ידע ולא הבין. ויש שלבּוֹ מתמלא כּעס ורוֹגז על הכּל. מה כּאן? הוּא היוֹדע כּמעט בּעל־פּה את “צוהר־התיבה”, שלא רק שוֹחטים אלא אף למדנים גדוֹלים אין יוֹדעים אוֹתוֹ על בּוּריוֹ כּמוֹתוֹ. הוּא שהנהוּ בּעל־קריאה נאה, לפי הדקדוּק. הוּא הבּקי בהוָיוֹת הפּוליטיקה וּבעניני־העוֹלם והיוֹדע לשׂוֹחח עם בּן־אדם. הוּא שכּבר ראה בּחייו אנשים הרבּה בּזמן ישיבתוֹ אצל הרבּי, קוֹדם שנתקבּל שוֹחט בּזאמוֹסיה, וגם בּלמדוֹ הלכוֹת־שחיטה בּדינבּוּרג, אוּמן שכמוֹתוֹ בּמלאכת השחיטה וּב“השחזת־החַלָף”, והנה הוּא, הוּא איננוּ מוֹצא חן בּעיני עמי־הארצוֹת הגסים האלה שבּזאמוֹסיה. המה עוֹד מתנשׂאים עליו! והוּא רוֹאה עצמוֹ גלמוּד כּל־כּך בּעיירה ללא ידיד־אמת אחד. וחייו בּכללם, אשתוֹ, הבּריה המשוּנה הזאת, המרוּשלת. בּבּית לכלוּך תמיד, וּבלב מוּעקה תמיד, מוּעקה עד מַחנק. וכך יוֹם אחר יוֹם, שנה אחרי שנה. הבּגדים שהיה תוֹפר לוֹ היוּ תמיד לצחוֹק, וכל עניני הכּלל שהיה עוֹסק בּהם בּאמוּנה, בּלב וָנפש, סוֹפם עוֹלים בּתוֹהוּ וגוֹרמים לוֹ צער, בּוּשה וּצחוֹק. אשתוֹ – שלוֹש פּעמים הפּילה, והילד האחד שנשאר בּחיים חוֹלנו וּבכייני. והיא מתכּערת והוֹלכת מיוֹם ליוֹם. מתרשלת יוֹתר, אין להיכּנס הבּיתהה מחמת הלכלוּך והאויר המחניק.

וּבּלב מוּעקה. וּמיוֹם ליוֹם קשה יוֹתר. כּל־כּך כּוֹאב הלב עד שיש רצוֹן לגלוֹת למישהוּ את הנעשה בּוֹ פּנימה, לוּ לרגע, לוּ לשעה קלה וקל לוֹ. אבל כּאילוּ איזה אוֹיב צר־עין ורשע עוֹמד מאחוֹריו ואינוֹ מרפּה ממנוּ אף לרגע אחד.

יש שהוּא מתעוֹרר משנתוֹ בּבּוֹקר. דרך דלת חדר־השינה האפל נראה לוֹ אוֹר השמש העוֹלה בּהשתפּכוֹ אל חדר האוֹכל דרך החלוֹנוֹת הנמוּכים – דירתוֹ של שני חדרים היתה, חדר־אוֹכל וחדר־שינה בּלי חלוֹנוֹת – וּמאיר את החדר והוּא נראה נקי כּביוֹם חג. לבּוֹ נמשך לחדר הנקי והמלא אוֹר. הוּא מתלבּש, נוֹטל את ידיו ונכנס לחדר־האוֹכל. פּוֹתח חלוֹן. ריח־שׂדוֹת רענן מקבּל את פּניו וּפּרפּר צח ולבן עוֹבר בּזמזוּם על ידוֹ. הוּא מוֹציא את ראשוֹ בּעד החלוֹן החוּצה. העיירה עוֹדנה ישנה. אך שם בּקצה נוֹסעים להם שנַים־שלושה צוֹענים. הסוּסים צוֹעדים לאט פּסיעה אחרי פּסיעה כּמנמנמים. הגלגלים חוֹרקים אף הם כּבנמנוּם. הם עוֹשׂים דרכּם לשם, לשם, הלאה, הלאה בּדרך־המלך הרחב והארוֹך. והכּל – העיירה, דרך־המלך, הצוֹענים והשׂדוֹת מסביב, הכּל טבוּע אוֹר־יקרוֹת של בּוֹקר רענן וריח של טל עוֹלה מהכּל. הוּא שוֹהה זמן־מה כּשראשוֹ מחוּץ לחלוֹן, מבּיט לפניו והנאה שקטה ואוֹרה עוֹלה וּמתרקמת בּלבּוֹ. פּוֹתח את כּל חלוֹנוֹת החדר, ניגש למיחם, ממלא אוֹתוֹ מים ושׂם פּחם. מנקה היטב־היטב כּוֹס ותחתית. וּכשהמיחם נתרתח, הוּא מעמידוֹ על השוּלחן וּממלא כּוֹס תה. מוֹציא משידה קטנה שבּזוית מעל לשוּלחן את “צוֹהר־התיבה” האהוּב שלוֹ וּמיסב לשוּלחן לעיין אגב שתיית התה בּספר האחד, החפשי, והשוֹפע חכמה, שיש לוֹ. רוַח לוֹ, נאה לוֹ, מעֵין גאוה יוֹרדת ללבּוֹ. החדר מלא אוֹר. בּחוּץ הכּל רענן כּל־כּך. רוּח טליל רווּי ריחוֹת של שׂדוֹת־קיץ, עצים וּפרחים, מחליק על פּניו. המיחם רוֹתח וּמזמזם בּשׂמחה, וכוֹס־התה נקיה כּל־כּך, צלוּלה כּל־כּך עד שפניו משתקפים בּה. ו“צוֹהר־התיבה” מלא חכמה כּל־כּך. עמוֹק וקל כּאחד; כּי בּאמת: שני שוָאים אי־אפשר שיבוֹאוּ להם זה אחר זה בּראש המלה, כּי היאך יהיוּ נקראים? מוּכרח שתבוֹא תנוּעה תחת אחד השוָאים. כּל־כּך מוּבן ושׂכלי. והוּא יוֹשב לוֹ לנפשוֹ ליד השוּלחן ולבּוֹ שוֹפע הנאה מהאוֹר, מכּוֹס־התה הנקיה, מ“צוֹהר־התיבה” המחוּכּם, מהחיים. מוֹציא מכּיסוֹ את קוּפסת־הטבּק, מגוֹלל בּשקט וּבהרחבת הדעת סיגריה, מטיל בּה אש, יוֹנק את העשן בּהנאה וּמוֹציאוֹ בּנחת, בּשקט, מהרהר. והוּא חוֹלם, שהוּא שוֹחט בּעיר גדוֹלה, גדוֹלה מאד, כּמוֹ סלאווּטה, למשל. בּית־המטבּחַים הוּא מחוּץ לעיר כּמוֹ בּדינבּוּרג, למשל. וּמדי בּוֹקר, מדי בּוֹקר, בּאים לקחתוֹ לבית־המטבּחַים בּעגלה נאה, רתוּמה לסוּס יפה. הבּא לקחתוֹ נכנס לוֹ וּמברכוֹ ב“צפרא טבא”, בּדרך־ארץ וּבכבוֹד, מברך ואוֹמר: נוּ, רבּי אליהוּ, יטריח כּבוֹדוֹ, ונסע. הוּא יוֹצא מן הבּית, יוֹשב בּעגלה הנאה ועוֹשׂה דרכּוֹ לבית־המטבּחים. הלא הוּא הרחק, הרחק מהעיר. יוֹצאים מהעיר ונוֹסעים דרך שׂדוֹת ויערים, דרך גבעוֹת חוֹל צהוֹב ועמקים עטוּפי עשׂב ירוֹק ורענן. והוּא נוֹסע דרך השׂדוֹת, היערים, ההרים והעמקים. נוֹסע, נוֹסע…

וּבתוֹך כּך יוֹצאת אשתוֹ מחדר־השינה האפל. פּניה כּתמיד נפוּחים ועיניה כּעיני־החתוּל מעוּקמוֹת. על ראשה מוּטל לה שביס מלוּכלך, שמוּט לצד. שׂמלתה פּתוּחה מאחוֹריה ובעדה נראית הכּוּתוֹנת. מבּעד לחוּלצתה נראים שדיה התלוּיים רוֹפפים. וּבלב עוֹלה מוּעקה קשה.

– לוּ לכל הפּחוֹת – הוּא פּוֹנה אליה – היית מתלבּשת כּבן־אדם.

– הא? – מסַננת היא דרך החוֹטם כּאילוּ מתוֹך שינה – מה אתה אוֹמר?

– השׂמלה נסחבת לך מאחוֹריך, לכלכנית! – הוּא אוֹמר בּכעס.

– ראה־נא, כּיצד זה צוֹעק – צוֹעקת היא בּקוֹל כּמתעוֹררת מן השינה – אם אין מוֹצא חן בּעיניך – לא צריך. הראיתם איך זה צוֹעק?

והחיים נמאסים עליו.

והוּא קם מאצל השוּלחן, מניח את כּוֹס־התה הנקיה ואת “צוֹהר־התיבה”, ניגש לחלוֹן ומבּיט החוּצה. העיירה כּבר נעוֹרה. מלכּה החנוָנית, אשה גבוֹהה, הגרה מוּל בּיתוֹ, כּבר עוֹמדת ליד חנוּתה שעל־יד בּיתה. צעיף לראשה ושמלה לא נקיה לגוּפה. מקלפת היא תפּוּחי־אדמה לארוּחת הצהרים וּבינתים מקללת את בּעלה על שנתן לחיים’קה להתחמק מהבּית ורק כּוּתנתוֹ לעוֹרוֹ. ולחיים’קה היא פּוֹנה בּדברים רכּים, משדלת אוֹתוֹ שיִכּנס הבּיתה ויתלבּש. חיים’קה עוֹשׂה עצמוֹ כּאילוּ אינוֹ שוֹמע. יוֹשב לוֹ יחף על הדשא הירוֹק, אוֹחז פּרפּר בּכנפיו, ירא להרימוֹ עד לפניו. מחזיק אוֹתוֹ מרחוֹק ונהנה מפּרפּוּריו. חיים הזפּת מכין את העגלה שלוֹ, אשר חבית־זפת גדוֹלה עליה, וּמתכּוֹנן לצאת לכּפר. מבּתים אחדים עוֹלה בּכי ילדים שהשכּימוּ “על הצד השׂמאלי”. וּבאוֹר הצח, השקט והרוֹגע נשמע הבּכי משוּנה כּל־כּך, כּעיירה הקטנה והעניה עצמה בּתוֹך השׂדוֹת הרחבים שמסביב לה. פּיניה, בּנה היחיד של שוֹשא הפּוּנדקאית, שנתעוור עוֹד מילדוּתוֹ מאמבּטיוֹת של יין, משיירי היין של קידוּש והבדלה, שרחצוּ אוֹתוֹ בהן לסגוּלה לאריכת־ימים, משׂרך עצמוֹ לבית־הכּנסת, ידיו פּרוּשׂוֹת לפניו בּאויר וּמחפּשׂוֹת מקוֹם פּנוּי וריק בּעוֹלמוֹ של הקדוֹש־בּרוּך־הוּא. רגליו המפוּשׂקוֹת מחפשׂוֹת לוֹ מקוֹם־עמידה. חיים’קה רוֹאה את פּיניה, מניח את הפּרפּר וּפּוֹנה אליו:

– פּיניה_, פּיניה – הוּא צוֹעק – עגלה נוֹסעת, עגלה נוֹסעת.

פּיניה נבהל, נוֹטה בּכבדוּת הצדה וצוֹעק בקוֹל:

– איפה עגלה, אתה משקר, איפה עגלה. גואלד!

חיים’קה נבהל מקוֹלוֹ של פּיניה ורץ הבּיתה. בּדרך מטיפה לוֹ אמוֹ מוּסר על שהוּא מתגרה בּעיור, ולפּיניה היא אוֹמרת בּקוֹל רך וּמרגיע:

– לך, לך, אל תצעק. הוּא משקר. אין עגלה. לך, לך.

אליהוּ השוֹחט מבּיט החוּצה. מבּיט. בּלב מעיק מה. מחשבוֹת והרהוּרים חוֹלפים, מתרוֹצצים בּמוֹחוֹ. בּזכרוֹנוֹ – חבר שלוֹ מנעוּריו שלמד אתוֹ יחד בּישיבה ונתפּקר, אוֹכל טריפוֹת וכוֹפר בּעיקר. והוּא שוֹמע קרוֹב אליו מאד את קוֹלוֹ, וּדבריו כּאילוּ תלוּיים לוֹ בּאויר בּמבוֹא־אזניו לאמר:

– אין אלוֹהים…

כּל חלל העוֹלם, למן הארץ ועד השמים, וכל אשר בּוֹ נדמה לוֹ שהוּא לבן כּך… לבן ומטוּשטש. וּפחד גדוֹל תוֹקף אוֹתוֹ מכּל מראה־עיניו – הארץ, השמים, הבּתים והאנשים… הכּל כּאילוּ תלוּי בּאויר, הכּל לבן ומטוּשטש ואיזה פּחד איוֹם! הוּא נאחז בּחלוֹן, כּאילוּ מתכּוון להיאחז בּמשהוּ של ממש, אשר ייתפשׂ בּיד, וּלהיוָכח אם אמנם עוֹמד הוּא על משהוּ… אם עוֹד עוֹמד הוּא על־יד החלוֹן אוֹ לא… וּתפוּשׂ־מחשבוֹת, מהוּרהר, היה חוֹזר אל השוּלחן.

ויש כּשהיה יוֹשב כּך על־יד השוּלחן מהוּרהר, היה בּרל הקצב נכנס בּבהלה וצוֹעק:

– אֶן, העגל מוּנח וצוֹעק וזה יוֹשב לוֹ בּנחת ושוֹתה תה… כּלוּם לא אמרתי אתמוֹל שיבוֹא היוֹם לפני התפילה לשחוֹט את העגל, אמרתי אוֹ לא אמרתי? אֶן, העגל צוֹעק עד שאי־אפשר לשבת בּבּית.

––––––––––

אליהוּ השוֹחט לא היה נכנס לביתוֹ של איש מתוֹשבי העיירה להתארח לשעה וּלשוֹחח. רק לבית־הרב היה נכנס לפרקים וגם שם לא היה שוֹהה הרבּה. אמנם היה בּא בּכוַנה לשבת וּלשׂוֹחח, אבל מיד בּבוֹאוֹ היה מרגיש איזה שממוֹן וּבלב היתה עוֹלה מוּעקה והוּא קם ויוֹצא ולא היה פּוֹקד את הבּית ימים רבּים. כּך בּימוֹת־החוֹרף, אוּלם בּקיץ היה בּא כּמעט בּכל מוֹצאי־שבּת. בּקיץ היוּ רגילים ללכת בּמוֹצאי־שבּתוֹת לרחוֹץ בּנחל. ולרחיצה בּנחל היתה לאליהוּ השוֹחט תשוּקה עזה כּאשר לנסיעה. וּבעיקר אהב את הרחיצה בּלילוֹת. עוֹד מיוֹם־הששי היה מוֹחוֹ עסוּק בּרחיצה שבּמוֹצאי־שבּת. מפחד פּן יהיה היוֹם גשוּם אוֹ שמא מסיבּוֹת אחרוֹת תידחה הרחיצה. וכל יוֹם־השבּת היה לוֹהט וּמלא ציפּיה לרגע בּוֹ יצאוּ לרחוֹץ. בּעיירה ידעוּ הכּל על תאוָתוֹ זוֹ המשוּנה. ואם כּי היה משתדל להסתירה יפה־יפה בּחוּבּוֹ והיה מדבּר על־דבר הרחיצה בּשקט וּבנחת, בּכל זאת היוּ מתלוֹצצים ולוֹעגים לוֹ על תאוָתוֹ זוֹ.

וּבמוֹצאי־שבּת מיד אחרי תפילת מעריב, לאחר הבדלה על כּוֹס־חלב בּביתוֹ, היה בּא לבית־הרב. שם כּבר עוֹמד המיחם על השוּלחן, רוֹתח וּמזמזם, ואבּא המלמד עם חתנוֹ הצעיר של מוֹטיה החנוָני יוֹשבים ליד השוּלחן. גם הוּא מיסב אל השוּלחן. חלוֹנוֹת החדר פּתוּחים וליל־הקיץ מרחף על העיירה ועל השׂדוֹת שמסביב לה כּאילוּ רוֹצה לחדוֹר גם הבּיתה. הרב מתהלך לוֹ הנה והנה כּשהוּא מקפּל את טליתוֹ, אשר לא קיפּלה בּשבּת ושר בּקוֹל של שׂמחה “ויתן לך”. חתנוֹ של מוֹטיה מלווה בּזמזוּם את הרב. הרבּנית, צעיף השבּת עוֹדנוּ על ראשה, מוֹזגת דרך הכּרת־ערך וגאוָה כּוֹס תה להרב, להשוֹחט וּלכל המסוּבּים. בּליל ריחוֹת קיץ מגיע דרך החלוֹן הבּיתה, מלטף ומשכּר את הלב. מבּחוּץ נשמעים חצאי מלים, צחוֹק. תוֹשבי העיירה אצים אל הבּאר, שממוּל בּית־הרב, לשאוֹב מים מבּארה של מרים הנביאה שבּכל מוֹצאי־שבּת היא מתגוֹללת דרך כּל מעינוֹת העוֹלם. והקילוֹן של הבּאר משמיע קוֹל. פּני אליהוּ השוֹחט נראים עתה צעירים כּל־כּך. העינים בּוֹלטוֹת בּיוֹתר וכוּלוֹ ציפּיה משוּנה ואוילית, כּאילוּ מחכּה הוּא למשהוּ שהנה יבוֹא, מוּכרח לבוֹא, אך האל בּשמים הוּא היוֹדע אם אמנם יעלה ויבוֹא. אם אמנם יפּוֹל הדבר.

לאחר שתית התה וּשהיה אחריה להצטננוּת כּלשהי היוּ קמים והוֹלכים. בּעיירה שקט. רק פּה ושם עוֹד פּתוּח חלוֹן, פּה ושם יוֹשב מישהוּ לפני בּיתוֹ על הגזוֹזטרה בּתחתוֹניו הלבנים וּבארבּע־הכּנפוֹת וּמנמנם. בּקצה העיירה נראה להם כּאילוּ שני צללים ממהרים להתרחק לדרך־המלך הרחק, הרחק. חוֹלפת מחשבה, שאוּלי אלה הם שמוּאל’קה שוּליה של חייטים וּבתוֹ של הבּלָן שמתלחשים וּמרננים אחריהם. מחשבה זוֹ מעכּבת, כּביכוֹל, את אליהוּ השוֹחט לרגע. הצללים כּאילוּ מוֹשכים אוֹתוֹ אחריהם… אוּלם הוּא הוֹלך עם כּוּלם הלאה. יוֹצאים מהעיירה וּבאים לשׂדהוּ של הפּריץ המוֹביל אל הנחל.

שׂדה המרעה של הפּריץ – מצדוֹ האחד יער עבוֹת ושחוֹר וּמצדוֹ האחד – מרחב ישר וּפתוּח. ליל־קיץ עמוֹק רווּי סוֹדוֹת וּמחשבוֹת. השמים בּהירים ועמוּקים. הירח והכּוֹכבים מבּיטים על העוֹלם בּשקט וּבתוֹם. הכּל מהוּרהר. מחשבוֹת אילמוֹת, אילמוּת עוֹלמית מחבּקוֹת את העוֹלם. נבראוֹת מרגע לרגע, חדשוֹת ואילמוֹת משהיוּ מרחפוֹת מעל כּל עשׂב, טמוּרוֹת בּיער העבוֹת, תלוּיוֹת על כּל ענף וענף, דבקוֹת בּכּך. מחשבוֹת אילמוֹת של לילוֹת־קיץ, מי יוֹדע את סוֹדן? שמים וארץ של לילוֹת־קיץ, שׂדוֹת ויערים, מי יוֹדע מחשבוֹתיכם האילמוֹת, מי יוֹדע?

והם, הרב מזאמוֹסיה, רב אבּא המלמד, חתנוֹ של מוֹטיה החנוָני ואליהוּ השוֹחט בּראש, הוֹלכים דרך השׂדה אל הנחל להתרחץ. צלליהם נמשכים על העשׂבים מאחוֹריהם. ראשוֹן למקוֹם־הרחצה מגיע תמיד אליהוּ השוֹחט. הוּא שוֹלח את ידוֹ לתוֹך המים וּמבשׂר בּשׂמחה:

– חמים!

מתפּשטים בּשקט וחתנוֹ של מוֹטיה החנוָני אוֹמר בּינתים איזוּ הלצוֹת. משנכנסים למים נרגזת אִתם חלקת־שמים וכוֹכבים שבּתוֹך המים, נעה אילך ואילך, וארבּע גוּפוֹת לבנים טוֹבלים בּמי־הנחל הזכּים. אליהוּ השוֹחט הנאָה לוֹ גם מהגוּפוֹת הלבנים הטוֹבלים בּמים הזכּים וגם מנדנוּד זה של שמים וכוֹכבים בּתוֹך הנחל ולבּוֹ מתמלא שׂשׂוֹן ושׂמחה. והוּא מתחיל להשתוֹבב, בּתוֹך המים, כּילד קטן. מראה כּל מיני “פּלאוֹת” בּשׂחיה: על הגב, בּלי תנוּעת ידים כּלל, מסתוֹבב סתם בּמים בּדרכים וּבאָפנים שוֹנים. משיצאוּ מן המים ונתלבּשוּ, מציתים סיגריוֹת וחוֹזרים הבּיתה. הוֹלכים בּשקט, בּלאט, צעד אחר צעד. המחשבוֹת העמוּקוֹת של הלילה כּאילוּ מוֹשכוֹת אליהן וקשה להיפּרד מהן. וּביתר איטיוּת וּמאחוֹרי שלשתם היה הוֹלך אליהוּ השוֹחט. הלב מלא. יש לוֹ רצוֹן חזק לספּר למישהוּ הרבּה, הרבּה, עליו ועל חייו. איך למד בּהתמדה בּהיוֹתוֹ בּחוּר. וּכשבּא המחוּתן לראוֹתוֹ, בּפּעם הראשוֹנה, ליטף לוֹ על לחיוֹ ואמר “בּחוּר יפה”. ואיך חצי שנה אחרי חתוּנתוֹ בּיקש להתגרש מאשתוֹ, כּי מכוֹערת היא. ויש לוֹ מה לספּר על הויכּוּח שהיה לוֹ עם אפּיקוֹרס אחד עוֹד בּימי למדוֹ שחיטה בּדינבּוּרג. ועוֹד. ואיך בּרח בּהיוֹתוֹ יתוֹם מבּית דוֹדוֹ, בּרגל, לחדסקה ללמוֹד שם בּבית־המדרש. תשוּקה חזקה ממלאה את לבּוֹ לספּר כּל אלה למישהוּ. אבל למי? הוּא הוֹלך לוֹ מאחוֹרי כּוּלם, יחידי. העשׂבים רווּיי הטל נכפּפים מתחת לרגליו. צפרדעים מקרקרוֹת. הנה קפצה אחת מתחת לרגליו ונעלמה בּעשׂב. השמים והארץ, השׂדוֹת והערים שקוּעים בּמחשבוֹת אילמוֹת וּבלבּוֹ מוּעקה. וּתשוּקה גדוֹלה לספּר למישהוּ על חייו אוֹ לשוּב ולחזוֹר אל חייו שעברוּ, ללמוֹד מחדש בּבית־המדרש בּהתמדה, לגרש את אשתוֹ המכוֹערת, לברוֹח, לרוּץ דרך עמקים והרים, דרך יערוֹת ושׂדוֹת רחבים וּגלוּיים… וּכשהיה מגיע לביתוֹ לבּוֹ כּאוּב וּפחד גדוֹל עוֹבר אוֹתוֹ – מפּני הבּית, אשתוֹ וחדר־השינה שלוֹ האטוּם ללא חלוֹנוֹת.

––––––––––

כּך חי לוֹ את חייו הקשים אליהוּ השוֹחט. וּמיוֹם ליוֹם הם נעשׂים קשים עליו. וּשמוּאל, גביר העיירה, לקח חתן לבתוֹ. אברך צנוּם וגוּץ וכוּלוֹ קוּפּה של הלצוֹת וּשנינוֹת. העיירה סמכה ידה עליו – פּיקח שבּעיירה. על הכּל היה מתלוֹצץ. אבל בּעיקר לא הרפּה מאליהוּ השוֹחט. מתלוֹצץ על בּגדיו, תאוָתוֹ לנסיעוֹת, תשוּקתוֹ להתרחץ. והלָצוֹתיו היוּ מעוֹררוֹת צחוֹק הרבּה. כּל־כּך הרבּה, וּבלבּוֹ של אליהוּ השוֹחט היתה גדוֹלה מיוֹם ליוֹם המוּעקה. חלוֹמוֹתיו על איזוֹ נסיעה שהיא התרבּוּ. וחבר נעוּריו, שלמד אתוֹ יחד בּישיבה, זה שנתפּקר, היה עוֹלה בזכרוֹנוֹ לעתים תכוּפוֹת יוֹתר. וּדבריו היוּ תלוּיים לוֹ בּאויר מוּל אזניו:

– אין אלוֹהים…

וּלעתים תכוּפוֹת מאד היה נעשׂה כּל חלל־האויר, מהארץ עד לשמים, לבן… לבן ומטוּשטש. וּפחד גדוֹל היה תוֹקף את אליהוּ השוֹחט מכּל מראה עיניו; הארץ, השמים, הבּתים, האנשים, הכּל תלוּי על בּלימה לבנה וּמטוּשטשת. וּממוֹחוֹ לא מש זכר בּריחתוֹ בּרגל מבּית דוֹדוֹ. וּתשוּקה גדוֹלה לא נתנה לוֹ מנוּחה – להיוֹת שוּב נער, ושוּב לברוֹח ולרוּץ דרך הרים ועמקים, לרוּץ דרך יערוֹת ושׂדוֹת…

וּפעם בּחזרוֹ בּקיץ בּמוֹצאי־שבּת מהרחיצה, הלך כּתמיד מאחוֹרי הכּל תפוּשׂ מחשבוֹת. הלב כּוֹאב ללא נשׂוֹא, וגם המוֹח כּאילוּ הנה והוּא מתפּוֹצץ. וּפתאוֹם כּאילוּ נעקר משהוּ בּמוֹחוֹ לצד רקוֹתיו ו… השמים נפלוּ על הארץ.

וּמאז כּאילוּ שכח את ימוֹת־השבוּע, והיכן הוּא נמצא בּעצם? יש לפעמים כּעין אש עוֹברת בּמוֹחוֹ והוֹא רוֹאה את עצמוֹ רץ, רץ מהר דרך שׂדוֹת ויערוֹת. רץ, רץ. מאז אינוֹ רוֹאה עוֹד לא את חתנוֹ של שמוּאל הגביר, לא את אשתוֹ המכוֹערת, לא את בּרל הקצב ולא כּל איש מאנשי זאמוֹסיה. והוּא מרגיש את עצמוֹ חפשי כּל־כּך… חפשי… וכל־כּך קל לוֹ. מה קרה לוֹ? הן ברוּר וּמוּבן הכּל – השמים הלא נפלוּ על הארץ…

ויש שהוּא שוֹמע פּתאוֹם קוֹל גדוֹל ומשוּנה, כּקוֹל רעם מתגלגל. נדמה לוֹ שהוּא בּתוֹך יער גדוֹל ועבוֹת. רק עצים לפניו וגשם־קיץ שוֹטף ניתך ארצה… והוּא רוֹאה לפניו עוֹלם לבן עטוּף שלג ואנשים לא־ידוּעים נפגשים לוֹ ופניהם פּני־להבים מקוֹר. וּמחשבה עוֹברת בּמוֹחוֹ:

– זה מכּבר־מכּבר לא החזקתי חַלָף בּיד…