ימים אחדים אחרי סוּכּוֹת. כּל הבּוֹקר התכּוֹנן עוֹלמו של הקדוֹש־בּרוּך־הוּא למַשהוּ חדש. רוּח קר הביא בּשׂוֹרה חדשה. האדמה התכּווצה יבשה, כּפנים בּלוֹת. כּל העיירה רֶנה רבוּצה קרה, חוּלין וגלמוּדה. כּאילוּ זה עתה נפרדה בּצער לזמן רב ממישהוּ. עשׂר שנים עוֹד ישבוּ הוֹרי פּה בּרֶנה זוֹ. ואני יצאתי לעוֹלם הגדוֹל. בּן עשׂרים, ורוּחי עלי טוֹבה. פּני רעננים, מצחי גלוּי. את פּני אמי הבּוֹכה בּהפרדה ממני עוֹדני זוֹכר עד עתה. כּל הבּוֹקר ראיתי לפנַי את פּניה.

לעת־ערב כּבר ירד השלג הראשוֹן. צח, קר ולבן. לבשתי בּגדי חוֹרף ויצאתי החוּצה.

רעננוּת של כּפוֹר ושלג פּוֹגשת אוֹתי. כּבר בּא החוֹרף רענן, צח ולבן. בּצד אחד של העיירה, לצד היער פרוּשׂ ענן, מלא חוּלין ורוֹגז. יש לוֹ לענן איזוֹ שייכוּת ליער שם. שניהם רציניים ותקיפים בּרגזה שלהם וּמבינים איש את אחיו. וּמהצד השני של העיירה השמים נקיים – שמי־חוֹרף, קרים עם כּוֹכבי־חוֹרף. הכּל מסביב קפא בּדממה. בּתי העיירה תחת הגגוֹת הלבנים, השלגיים, נראים נמוּכים יוֹתר, קטנים יוֹתר ודוֹממים. פּתי־שלג קטנים אֵיחרוּ, אוֹ שוֹבבוֹת סתם, נישׂאוֹת עוֹד בּאויר. מארוּבּוֹת אחדוֹת עוֹלה עשן, מתמר ועוֹלה לשמים הקרירים. בּאחד הבּתים עוֹמדת עתה ודאי עקרת־הבּית, נכבּדה וחַסכּנית, ליד התנוּר וּמטגנת את האתרוֹג לתה בּשביל לילוֹת החוֹרף הארוּכּים, לא הרחק מאצל הבּאר עוֹמדים שנַים. שחוֹרים כּצל, הקילון שוֹרק חַרפּית. מישהוּ מַשקה סוּס.

אני ניגש לבּאר. אני מכּיר – חיים בּעל־העגלה. אני יוֹדע אוֹתוֹ מאז. ראיתיו כּבר בּיוֹם. הוּא נתוּן בּאַדרת גדוֹלה וּשחוֹרה. פניו השׂעירים הטמוּנים בּצוַארוֹן של עוֹר־כּבשׂ שחוֹר נראים עתה כּה שחוֹרוֹת ושׂעירוֹת.

– ערב טוֹב – הוּא מברך אוֹתי.

– ערב טוֹב.

– כּבר חוֹרף הוּא אוֹמר.

– כּן

– מוּקדם כּך!

– כּן – אני מסכּים

הוּא מַבריח את הסוּס מהבּאר, לוֹקח בּידוֹ את הדלי הקפוּא והוֹלך לוֹ אחרי הסוּס על פּני הרחוֹב.

אני עוֹמד יחידי בּרחוֹב. נזכּרתי: הרוֹצה להלבּין ירחץ פּניו בּשלג הראשוֹן. אני חוֹפן מלוֹא־חָפני שלג ורוֹחץ את פּנַי בּשלג וחוֹזר הבּיתה.

רק לפני ימים אחדים בּאתי הנה, מצאתי לי דירה פּנוּיה של שלוֹשה חדרים. הזמנתי אשה, שכנה, לבשל בּשבילי, להסיק את הבּית וּלנקוֹתוֹ. הערב אֵיחרה משוּם־מה. אני עוֹמד בּחוֹשך, מנגב את פּני וידי וּמבּיט בּעד החלוֹן אל הליל הלבן.

הדלת נפתחת. מישהוּ נכנס. האשה בּאה.

– ערב טוֹב.

– ערב טוֹב – אני עוֹנה– ערב טוֹב, חנה.

– אַ, מה תאמר? – היא פּוֹנה אלי – הלא כּבר חוֹרף.

– כּן. – אני אוֹמר.

– כּך מוּקדם, כּך מוּקדם.

– כּן. – אני מסכּים.

אני יוֹצא שוּב החוּצה, אנשים אחדים הוֹלכים בּמהירוּת בּרחוב מכוּוָצים בּתוֹך עצמם. כּנראה, מבּית־המדרש, מתפילת־מעריב. הם נעלמוּ מהר בּבּתים, רק אחד מהם נשאר. הוּא וצלוֹ הארוך מהלך יחידי בּרחוֹבה של העיירה הלבנה והקרה. מהלך וּמתרחק לשם, לשם לקצה העיירה ונעלם אף הוּא. אני מהלך לי בּרחוב, הנה וחזרה. פּה ושם, נוֹפל דרך החלוֹנוֹת, אוֹר על הרחוֹב הרחב והלבן וּמזהיר את השלג הלבן. ליד בּתים אחדים עוֹמדים אַלוֹנים ישישים, שׂבים, ועל־ידם, על השלג, קפא צלָם השחוֹר. אני מתעכּב וּמבּיט בּעד אַחַד החלוֹנוֹת: אשה זקנה יוֹשבת על־יד השוּלחן וּמַטליאה אַדרת. חַרפּית מאירה המנוֹרה על השוּלחן. מישהוּ אוֹמר לי “ערב טוֹב” אני מסתכּל בּוֹ. אינני מכּיר אוֹתוֹ ועוֹנה: “ערב טוֹב”.

האלמוֹני מתעכּב.

– אַ, הרי לך פּתאוֹם חוֹרף!

– כּן. – אני אוֹמר.

– כּה מוּקדם, כּה מוּקדם. – כּן. – אני מסכּים.

האלמוֹני הוֹלך לוֹ. אני נכנס לביתי. חנה אשה בּאה־בּימים, עם קמטים מרירים בּפניה, יוֹשבת תפוּסה בּמחשבוֹת. נזכּרה מה מחייה שעברוּ? כּה רציניים פּניה.

היא מרגישה בּי. נבהלה בּמקצת.

– ערב טוֹב, קרוֹן, ערב טוֹב. – היא אוֹמרת לי, שכחה כּנראה שכּבר בּירכנו זה את זה בּ“לילה טוֹב”.

– ערב טוֹב – אני עוֹנה.

– אָ, כּבר חוֹרף אמיתי.

– כּן.

– חוֹרף. וכך מוּקדם.

– כּן.

אני מתחמם קצת ויוֹצא שוּב החוּצה. יש רצוֹן לצאת אל מחוּץ לעיירה. לאן? לשם, ליער? הוּא והענן שם זוֹעפים כּה. אני הוֹלך אל עברה השני של העיירה. אני עוֹזב את העיירה. עוֹמד בּשׂדה בּין שמים קרירים מכוכּבים, שמי־חוֹרף טהוֹרים, ואדמה לבנה. מאחוֹרי עיירה יהוּדית קטנה. הכּל מסביב קר, לבן, צח ושקט. מה בּפי הלילה לנשמתך? סוֹדוֹת לילה? לא… השלג הקר הלבן גירש אוֹתם מבּין השמים והארץ. רך קר, צח וּרצינית מסוּפר לך: צח אני וקר, קר ולבן. בּן־אדם מבקש אתה לדעת מי וּמה אני? שבָה פּה. בּתוך השׂדה הלבן, שבָה. בּשלג אכסה אוֹתך. בּשלג קר ולבן. תל יפה ולבן אשליג מסביבך ועליך. בּזרועותי הלבנות תישן ותחלוֹם חלוֹם לבן. בּן־אדם, הרוֹצה אתה? אני לבן, אני לבן.

בּן־לילה גבה השלג. ולמחרת כּבר הלכוּ הכּל אל בּית־הכּנסת עטוּפי בּגדי־חוֹרף. השלג הרענן נדבּק לרגלים. כּל הבּוֹקר עמדתי על יד החלוֹן. הבּטתי אל הרחוֹב הלבן והשאנן. ראיתי את ההוֹלכים להתפּלל. הפּנים רציניים. הרב, גבוֹה, רציני הלך כּשעל ראשוֹ שטריימל־החוֹרף שלוֹ. בּעיניו החוּמוֹת דאגה. כּתפיו כּפוּפוֹת קצת. הכּרתיו. אבל זקנוֹ הלבּין כּוּלוֹ כּשלג. בּדרך מבּית־הכּנסת נראתה הליכתוֹ שמחה יוֹתר. כּתפיו זקוּפוֹת יוֹתר. חנה סיפּרה לי:

– היוֹם אחרי התפּילה דוּבּר בּבית־הכנסת על עצים לעניים. הרב שלנוּ יהוּדי יקר, הוּא שפּתח. ור' לייבּ בּוּרשטיין הבטיח עשר מידוֹת עצים, כּדרכוֹ כּל שנה.

היא חשבה קצת ואחר־כּך נאנחה:

– השנה יהיה, כּנראה חוֹרף קשה וארוֹך.

עוֹדני עוֹמד על־יד החלוֹן וּמבּיט החוּצה. מוּל דירתי מתקן ירחמיאל הרוֹכל בּחצרוֹ את עגלת־החוֹרף שלוֹ. רחל־לאה אשתוֹ עוֹזרת על־ידוֹ. עוֹדני זוֹכר אוֹתם מאז. הוּא יהוּדי שקט ששׂפתיו תמימוֹת ועיניו אפוֹרוֹת וּרציניוֹת. בּשקט וּמפנימיוּת־הלב הוּא אוֹמר תהילים בּשבּת לפנוֹת־ערב בּבית־הכּנסת. אשתוֹ נמוּכה קצת, כּרסנית. פּניה מקוּמטוֹת אבל שקטוֹת וחמימוֹת. אשה שקטה ויראת־שמים. בּניהם נסעוּ מכּבר לאמריקה והם נשארוּ לבדם שניהם. הם היוּ מביאים אלי את מכתבי הבּנים למען קראם בּאזניהם. בּקיץ היתה גם אשתוֹ נוֹסעת אתוֹ לכּפרים. שקטים, אילמים, היוּ יוֹשבים שניהם בּעגלה הרצוּצה והישנה. הסוּס הזקן הצהוֹב והכּרסתני היה מוֹשך את העגלה לאט וּשלשתם שקטים וּרציניים. ירחמיאל לבוּש עתה בּגד קרוּע וישן. סביב צוַארוֹ מטפּחת. הוּא מחַמם מזמן לזמן את הידים בּהבל פּיו. רחל־לאה עוֹמדת על־ידוֹ, עוֹזרת לוֹ ושוֹלחת אוֹתוֹ הבּיתה להתחַמם, כּנראה.

בּרחוֹב שקט וּמנוּחה. הגברים בּוֹדקים ודאי עתה, את התנוּרים והחלוֹנוֹת. הנשים מתקנוֹת את בּגדי החוֹרף. מנוּחה ושקט. עיירה שקטה וּלבנה. טוֹב אני בּטוּח שאוּכל לעבוֹד פּה, לסיים את ספרי. עבוֹדתי אף היא עתה שקטה: המצב הכּלכּלי והסוֹציאלי בּעיירוֹת היהוּדיוֹת – מספּרים וּמספּרים. כּן אוּכל לעבוֹד פּה. עיירה שקטה וּלבנה.

עד בערב לא יצאתי מבּיתי. סידרתי והכינוֹתי הכּל לעבוֹדה, שלוֹשת החדרים שבּדירתי – זה סדרם: הנכנס נכנס לחדר גדוֹל, לצדדיו שני חדרים קטנים יוֹתר, אחד מוּל אחד. אחד מהם יעדתי לחדר־עבוֹדה ואחד לחדר־שינה. חדר־העבוֹדה ריק כּמעט, רק שוּלחן בּאמצע החדר וכסא לשבת על־ידוֹ. על־יד הקיר סַפּה קטנה. לא הרחק מהשוּלחן כּוֹננית לספרי. את הספרים הדרוּשים לי בּיוֹתר הנחתי לפנַי על השוּלחן. על הקיר מוּל השוּלחן, תליתי תמוּנה – “גלוּת” של הירשנבּרג. מעל הסַפּה, על הקיר, נשארה תלוּיה תמוּנה משל בּעל־הבּית – האַדמוֹ"ר הזקן, ר' שניאוּר־זלמן מליאדי עם עיניו המוּרמוֹת למעלה וּמצחוֹ התקיף והעז.

תמוּנתי שלי שצייר לא מכּבר צייר מכּיר תליתי בּחדר־השינה מעל למיטתי. מלוֹא קוֹמתי ציירני. אני לבוּש עתה אוֹתה חליפה כּבשעה שציירני, אפילוּ אוֹתה עניבה עצמה. זמן רב עמדתי על־יד תמוּנתי והסתכּלתי בּה. קוֹמה גבוֹה בּטוּחה, אבל הכּתפים כּפוּפוֹת כּלשהן, הפּנים מוארכוֹת קצת. זקן שחוֹר סמיך ורך שקצהוּ חד. עינים – שקדים, ספק שחוֹרוֹת ספק חוּמוֹת וּמסביבן בּני־קמטים. המצח, ליד הצדעוֹת, בּוֹלט קצת, גדוֹל, גבוֹה והצדעוֹת ישרוֹת. בּצדי השׂפתים העבוֹת שני קמטים דקים, עצבּניים שאינם יוֹדעים מנוּחה. הידים עצוּבוֹת ואצבּעוֹתיהן ארוּכּוֹת ורגשניוֹת. זמן רב לא יכוֹלתי להיפּרד מתמוּנתי. האם אני הוּא זה?

בּלילה הלכתי לר' ליבּ בּוּרשטיין. מקבּלים את פּנַי בּחמימוּת. ר' ליבּ בּוּרשטיין – “הגביר” של העיירה. בּיתוֹ – הגדוֹל והיפה בּעיירה והרבּה חלוֹנוֹת לוֹ לצד הרחוֹב וּתריסיו לבנים. מסביב לבּית חצר גדוֹלה הוּא סוֹחר־יערים. בּן חמישים. למדן. יוֹדע את הרמבּ“ם ואת ה”מוֹרה נבוֹכים" שלוֹ. יוֹדע גם את מנדלסוֹן. מכבּד אוֹתוֹ, אבל בּרוּר לוֹ כּשמש, כּי חכמי־ישׂראל האמיתיים עמוּקים ממנוּ ואמוּנתם, אמיתם וגם חכמתם יתירוֹת. הוּא גבה־קוֹמה עם כּתפים אמיצוֹת וּבוֹטחוֹת. פּניו פּיקחוֹת. עיניו חוּמוֹת־בּהירוֹת עם בּת־צחוֹק על השפתים. אשתוֹ שׂרה בּת גילוֹ וקוֹמתה כּקוֹמתוֹ. יפה וּשקטה. ולשניהם אוֹתוֹ חיוּך בּעינים, אוֹתן התנוּעוֹת. מי שאל ממי? שניהם כּבר שכחוּ זאת.

אני יוֹשב אצל בּוּרשטיין בּחדר־האוֹכל. החדר גדוֹל מוּאר; חם ונעים. השוּלחן העגוֹל והגדוֹל מוּקף כּסאוֹת. ליד אחד הקירוֹת – מזנוֹן. בּטחוֹן ושקט. לא הרחק מהשוּלחן, עם הכּניסה לחדר, אצל הקיר – שוּלחן קטן בּשביל המיחם. המיחם שעליו רוֹתח עתה, על דלת־הכּניסה על הקיר כּתם שחוֹר מרוּבּע: “זכר לחוּרבּן”.

אנחנוּ שוֹתים תה. בּוּרשטיין צוֹחק קצת:

– אָ, מר קרוֹן, אתה הלא את כּל העוֹלם כּוּלוֹ ראית.

שׂרה מחייכת אף היא בּסבר־פּנים יפוֹת.

– אתה כּמדוּמני, נסעת אז מפּה לחוּץ־לארץ, ללמוֹד? – שוֹאל בּוּרשטיין.

– כּן

– לבּרלין?

– לא לציריך.

– ואתה ודאי דוֹקטוֹר?

– לא. לא סיימתי את לימוּדי. בּעמדי לפני הסיוּם עזבתי ושבתי לרוּסיה.

– וכל הזמן היית בּרוּסיה?

– לא. פּעמים אחדוֹת בּיקרתי שוּב בּחוּץ־לארץ ושבתי. שׂרה מַבּיטה עלי בּרצינוּת, מסתכּלת בּי.

– אתה סבוּר, כּי אין יוֹדעים? – פּוֹנה אלי שׂרה בּחיוּך – יוֹדעים: גם ישבת כּבר בּסוֹהר. האמת?

– אמת.

– וכמדוּמני – צוֹחק בּוּרשטיין לא פּעם אחת. נוּ ספּר משהוּ מהעוֹלם הגדוֹל.

אני אוֹמר משהוּ, בּתה של בּוּרשטיין מירה בּחוּרה כּבת עשׂרים יוֹשבת גם היא אתנוּ. מפליא אוֹתי בּמקצת שהיא נוֹהגת בּביישנוּת כּתינוֹקת ממש, אף לבוּשה ילדוּתית. פּשוּט. שׂערוֹתיה המרוּבּוֹת מסוֹרקוֹת לה לחצאין עם “שביל” וצמה שחוֹרה, עבה וארוּכּה תלוּיה לה על כּתפה החמוּדה והבּיישנית. בּקצה הצמה סרט משי אדוֹם. ואני יוֹדע: הבּחוּרה כּבר ראתה את העוֹלם, למדה בּחוּץ־לארץ. בּוּרשטיין שוֹאל אוֹתי:

– אתה משׂחק משׂחק שחמַט?

– כּן.

מירה קמה מאל השוּלחן ונכנסת לחדר. אני משׂחק עם בּוּרשטיין. שׂרה יוֹשבת על ידנוּ. נראה שתצטער אם אזכּה אנכי. בּוּרשטיין משׂחק יפּה. לא מהר אבל בּהגיוֹן, מחוּשב ונקי. דרך המשׂחק שלי מוֹצא חן בּעיניו.

– אתה משׂחק, מר קרוֹן להפליא. בּאיזה בּטחוֹן אתה צוֹעד. מהר וּבתוֹקף.

נוּ, בּמשׂחק הזה תזכּה אתה.

שׂרה איננה רוֹצה בּזאת:

– האם כּבר בּרוּר כּי כן?

כּן. כּן. הפּעם אזכּה, כּנראה אנכי. שנים שלוֹשה מַהלכים וּבּוּרשטיין מַט.

בּוּרשטיין מתפּלא:

– מר קרוֹן, למה אתה מרבּה לחשוֹב כּל־כך: הלא אנכי מַט. הנה בּעוֹד שנים שלוֹשה מַהלכים. לך וּזכה.

– חכּה, מר בּוּרשטיין, אני רוֹאה, אבל אני רוֹאה עוֹד משהוּ.

בּוּרשטיין מחכּה רגע, אבל איננוּ רוֹצה יוֹתר:

– נוּ מה? סתם לשבת וּלחכּוֹת. הלא בּרוּר. אין מה לחכּוֹת.

– סליחה, מר בּוּרשטיין, סליחה עוֹד מעט, עוד מעט.

בּוּרשטיין איננו רוֹצה. הוּא נכנע.

– משׂחקך, מר קרוֹן, משוּנה – אוֹמר בּוּרשטיין – כּשהכּל על הלוּח איננוּ בּרוּר עדיין אתה צוֹעד בּבטחוֹן וּבאוֹמץ, ואך מתבּרר הכּל ונצחוֹנך בּטוּח כּל־כּך עד שהוּא נראה גם לתינוֹק, אתה עוֹמד אוֹבד־עצוֹת. משוּנה.

שׂרה מצטערת על הפסדוֹ של בּוּרשטייו.

– כּן. פּעמים יש גם שמַפסידים. פּעמים יש וטוֹעים.

בּוּרשטיין מבּיט עליה וּמחַייך.

אני נפרד ויוצא מבּית בּוּרשטיין. בּרחוֹב אני נפגש בּירחמיאל הרוֹכל. הוּא שב מהכּפר, שקט. העיירה ישנה. עגלת החוֹרף מַחליקה בּשקט על פּני הרחוֹב הלבן. ירחמיאל יוֹשב וּמבּיט לפניו, כּנראה על בּיתו, בביתוֹ עוֹד אוֹר.

– ערב טוֹב רב ירחמיאל – אני פּוֹנה אליו.

ירחמיאל מַשהה את מבּטוֹ עלי.

– אַ, ראה קרוֹן!

הוּא יוֹצא מתוֹך העגלה. נותן לי שלוֹם:

– אמנם שמעתי כּי בּאת.

הוּא רוֹצה לאמוֹר לי עוֹד משהוּ ושוֹתק. אנחנוּ הוֹלכים שנינוּ אחרי העגלה.

– הביאוּ לי, כּמלפנים, לקרוֹא את מכתבי בּניכם – אני מבקש.

– תוֹדה, תוֹדה, נביא – הוּא אוֹמר מרוּצה.

בּאתי הבּיתה. חנה יוֹשבת וּמחכּה לי. אני מסתכּל בּפניה הזקנים והמקוּמטים. חיי־אדם חתוּמים בּקמטים הללוּ.

– לילה טוב – נפרדת ממני חנה והולכת.

– – – – – – – –

למחרת בּקוּמי כּבר עלה השמש. עוֹלמו של הקדוֹש־בּרוּך־הוּא עז, קר ולבן. ושמש־חוֹרף צעירה מזהיבה אוֹתוֹ.

כל היוֹם ישבתי ליד שוּלחן־הכּתיבה ועבדתי. בּמנוּחה וּבשקט כּאשר שקט ומנוּחה מסביבי.

בּלילה הלכתי לחַוַה רוֹקין. אביה של חַוַה עשיר היה. אז נסעה הרבּה. פּגשתיה בּבּרלין. רק פּעם אחת וּלשעה מוּעטה. היא למדה שם. עם מוֹת אביה שבה הבּיתה וּמאז לא עזבה את העיירה. היא בּת עשׂרים וחמש. קוֹמה בּינוֹנית, מלאת־גוּף כּלשהי עם שׂערוֹת צהוּבּוֹת סמיכוֹת מסוֹרקוֹת למעלה. מהימים שעברוּ נשארוּ לה אך זכרוֹנוֹת וגם אַלבּוֹם תמוּנוֹת משוויץ וּמאיטליה וּתמוּנוֹת אחדוֹת של מַכּרים. וּכעדוּת לעשרם לפנים – בּיתם הגדוֹל והישן עטוּר עצים מסביבוֹ וחצר גדוֹלה ועזוּבה על־ידוֹ.

אצל חַוַה מצאתי את מנַשה. בּחוּר כּבן עשׂרים ושבע. גבה־קוֹמה, רזה, עם עינים בּוֹלטוֹת. נפגשתי אתוֹ בּערים אחדוֹת. הוּא חי שם משעוּרים פּרטיים, מחכּה להיכּנס לאוּניברסיטה. נמאסה עליו, כּנראה, הצפּיה והוּא חזר הבּיתה. אף מצאתי שם את בּת־שוּתפו של בּוּרשטיין, בּילה בּחוּרה גבוֹה וצנוּמה, כּבת עשׂרים ושלוֹש, עם פּה גדוֹל ועצבֹני. מנשה יוֹשב וּמעיין בּספר שלפניו. בּילה ישבה לא הרחק ממנוּ, מסַפּרת:

– החוֹרף אסע ודאי מפּה. אני רוֹצה ללמוֹד. עוֹד לא מאוּחר בּשבילי. אני רוֹצה ללמוֹד.

מנשה מרים עיניו העייפוֹת מהספר וּמסכּים לדברי בּילה:

– ודאי, ודאי, אַת צריכה לנסוֹע.

חַוַה מבּיטה מזמן־לזמן עלי, תפוּסה בּהרהוּרים. איזוּ עינים טוֹבוֹת לה, אמהיוֹת.

אני עוֹזב את בּית חַוַה. מסתובב יחידי בּעיירה בּרחוֹב שקט. אין רוֹאים איש. אוֹר מחלוֹנוֹת מאיר פּה ושם את הרחוֹב הלילי־הלבן, את העצים על־יד החלוֹנוֹת וצלליהם השקטים והקפוּאים. אחד אחר אחד כּבים האוֹרוֹת בּחלוֹנוֹת. אני מהלך בּין בּתים חשכים עם גגות לבנים. שקט וּמנוּחה. מתחת לרגלי חוֹרק השלג. מסביב לעיירה שׂדוֹת לבנים. השמים נוֹצצים כּוֹכבים חַרפּיים. נדמה שמכּבר, מכּבר החוֹרף הזה, השקט עז. החוֹרף הלבן.

בּבּית שוּב מצאתי את חנה. היא חכּתה לי. היא קמה ונפרדת ממני:

– לילה טוֹב.

והיא הוֹלכת.

 

ב    🔗

הימים עוֹברים. אני קם כּשהשמש כּבר מאיר. כּל היוֹם אני עוֹבד. בּלילה אני נכנס לזמן־מה לחַוַה. היא מבּטה עלי בּעיניה הטוֹבוֹת האמהיוֹת. אני עוֹזב את בּית־חַוַה וּמהלך יחידי בּעיירה חוֹזר הבּיתה. חנה נפרדת ממני: לילה טוֹב.

הרבּה ימים עברוּ.

בּלב מנוּחה וּמרגוֹע. אני מסתכּל לעיתים קרוֹבוֹת בּתמוּנתי. כּמה מנוּחה בּפנַי. כּן, אינני זוֹכר עצמי בּמצב־רוּח כּה שקט כּמוֹ עכשיו. שקט כּחיוּכוֹ של בּוּרשטיין, כּעיירה, כּשׂדוֹת המוּשלגים והלבנים סביבה. מה זאת? אחרי חיים לא שקטים שמאחוֹרי? עשׂר שנים רצוּפוֹת חייתי בּמהירוּת בּחפּזוֹן עם הלמוּת־לב חזקה. חייתי וּבינתיים אבדה לי האמוּנה בּחיים. חיפּשׂתי את עצמי ולא מצאתי. מעיר לעיר נדדתי, מארץ אל ארץ. בּכל עיר וּמדינה הרגשתי עצמי בּוֹדד וּגלמוּד. והלב מלא געגוּעים, געגוּעים. כּמה ימים עברוּ מאז היה חדרי אוֹצר של נשק ואני שוֹכב עליו, מתכּווץ מכּאב ושוֹאל: מי אני? מי אני? ועתה מנוּחה כּזוֹ אוֹפפת אוֹתי. מנוּחה כּאשר בּסוֹפי־לילות לפני עלוֹת השחר. האם מחכּה לי משהוּ? אוֹשר? לא. את המלה הזאת כּבר מחקתי מאוֹצר לשוֹני. מה קרה? אחרי חיים כּה סוֹערים? אבל נראה שאף אם ראשך כּפוּף ממשׂא החיים ועל לבּך אבן כּבדה ונשמתך אכוּלת ספקוֹת – בּכל זאת יש וּמעין המנוּחה של הנצח, מנוּחה שמעבר לחיים וסערוֹתיהם, מַשיב עליך לעתים וּמספר לך על שקט אילם, שאינוֹ דוֹרש ממך כּלוּם. וכעשבים הללוּ הצוֹמחים ועוֹלים מתחת לאבנים ולסלעים וכעלים הירוּקים והרעננים הבּוֹקעים מתוֹך עצים זקנים וּבלים, כּך צוֹמחת בּליבּי מנוּחה שלמה, מנוּחת־אֵלם. שקט כּזה של העיירה, כּשׂדות המוּשלגים לבנים שמסביב לה.

היה זה בּבּוֹקר ירחמיאל הביא לי מכתב מבּניו. הוּא נכנס לביתי בּנחת אחריו – אשתוֹ שקטה כּמוֹהוּ. שמעתי באָמרה לו מאחוֹרי הדלת:

– ירחמיאל נקה היטב את רגליך מהשלג.

– יוֹתר אי־אפשר.

הזמנתים לשבת, אוּלם הם סירבוּ ועוֹמדים שמעוּ את הכּתוּב בּמכתב.

הם היו מרוּצים כּל־כּך שניהם שקטים, רציניים עם עינים מאירוֹת.

שאלתים:

מה נשמע אצלכם?

היא ענתה:

– בּרוּך השם טוֹב למדי.

והוא אמר:

– חיים שנינוּ. טוֹב למדי.

הבּטתי בּעד החלוֹן איך הלכוּ שניהם לביתם. כּתפי שניהם כּפוּפוֹת קצת, לשניהם צעדים ישרים ושׂבים. כּנראה לשניהם אוֹתן המחשבוֹת, אוֹתוֹ האלוֹהים ואוֹתוֹ גוֹרל. הבּטתי על הכּתפים הללוּ, הכּפוּפוֹת קצת והשקטוֹת.

– – – – – – – –

היתה לי שׂיחה עם חַוַה. בּאתי אליה כּתמיד בּערב. הפּעם מצאתיה לבדה. ישבנוּ זמן מה והחרשנוּ. היא שאלה אוֹתי:

– כּל החוֹרף לעיירתנוּ?

– כּנראה. ואַת?

– אינני יוֹדעת.

שוּב החרשנוּ זמן־מה. היא הביטה עלי רצינית כּה ושאלה:

– יוֹדע אתה, מה זאת כּשאדם נוֹטה פּתאוֹם מדרכּוֹ?

הבּטתי עליה. עיניה הטוֹבוֹת כּל־כּך האמינוּ לי.

– אתה מבין? אתה מהלך בּטוּחוֹת בּדרכּך, ישר, וּפתאום אין קרקע מתחת רגליך…

החרשתי.

– עתה אני נוֹטה לחשוֹב שדרך בּה הלכתי לא שלי היתה. לא אני בּעצמי בּחרתי בּה. שלחוּ אוֹתי ללמוֹד ולמדתי. שלחוּ אוֹתי לבּרלין להשתלם והשתלמתי. יש אבּא־ואמא. הם שוֹלחים כּסף. מַכּרים ישנים ואפילוּ ידידים. הכּל לפנַי, דוֹמה, מחוּוָר. דרך גדוֹלה וּרחבה. הכּל הוֹלכים בּה. והנה מת אבּא וּבצעיף שחור התכּסוּ החיים. וּמה הלאה? איני יוֹדעת, איני יוֹדעת.

היא קמה ממקוֹמה, ניגשה לחלוֹן. מסתכּלת אל תוֹך הלילה.

נכנס מנשה. אחריו בּילה. היא מבּיטה לעתים תכוּפוֹת על מנשה. מתחילה לדבּר על נסיעתה:

– אני רוֹצה ללמוֹד, ללמוֹד.

וּמשהוּ חוֹלני משתפּך על שפתיה.

בּעוֹד זמן־מה אני יוֹצא. עד שעה מאוּחרת בלילה אני מסתובב יחידי על פּני העיירה. רוֹאה מרחוֹק איך מנשה וּבּילה יוֹצאים מבּיתה של חַוַה, בחדרה עוֹד אור. אני בּא לביתי. שׂוֹחח זמן מה עם חנה. הפּעם אני מלווה אוֹתה הבּיתה. אני חוֹזר וּבחדרה של חַוַה עוֹד אוֹר. עוֹדנה ערה.

 

ג    🔗

בּין השמשוֹת אני עוֹמד על הגזוֹזטרה שלפני הבּית. זה עתה עזבתי אל חדר־עבודתי. בורשטיין עוֹבר. הוּא שוֹאל אוֹתי:

– מר קרוֹן מדוּע אין רוֹאים אוֹתך?

בּלילה אני הוֹלך אל בּוּרשטיין. חוֹלץ בּחדר־הכּניסה את ערדלי, פּוֹשט את אדרת־החוֹרף שלי הקלה ונכנס אל חדר־האוֹכל וּמוֹצא שם את מירה לבדה.

– מר קרוֹן!

נראה שלא חיכּתה לי. אנחנוּ דוֹרשים איש את רעהוּ לשלוֹם. אני מתפּלא: בּבקוּרי הראשוֹן כּמעט שלא הרגשתי בּה. שׂמלתה החלקה והישרה והקצרה בּמקצת וחוּלצתה לגזרתה הוֹלמים כּל־כּך את מבנה גופה הגבוֹה כּלשהוּ, גמיש וּביישני־ילדוּתי. הסרט האדוֹם בּקצה מקלעתה השחוֹרה מַשרה צבע מַרטיט על כּוּלה. היא שוֹאלת אוֹתי:

– מדוּע לא הייתם אצלנוּ זמן רב כּל־כּך?

מירה הבּיטה עלי בּחמימוּת. מבּטינוּ נפגשוּ. מה? משהוּ לא ידוּע זע בּלבּי. האם קוֹלה החם והידידוּתי הוּא שהוֹליד זאת בּלבּי? עיניה עיני נעוּרים שחוֹרוֹת. הגבּוֹת שעליהן קלוֹת וארוּכּוֹת.

בּוּרשטיין ואשתוֹ נכנסים לחדר־האוֹכל. פּוֹגשים אוֹתי בּחמימוּת. אנוּ יוֹשבים מסביב לשוּלחן, משׂוֹחחים. בּוּרשטיין איננוּ תמים־דעה עם הדוֹר הצעיר:

– את הטוֹב הם הוֹלכים לחפּשׂ אצל זרים. על פּני הטוֹב שלנוּ עוֹברים ואין רוֹאים. וכי חסרים אנוּ? הנה, למשל, הרב שלנוּ שכּוּלוֹ איש אמת וצדק. אחד מבּעלי־הלב האמיתיים בּעוֹלם. כּך לאהוֹב את הזוּלת. אינני יוֹדע אם חשב מעולם שעה רצוּפה על עצמוֹ. תמיד דאגתוֹ לאחר, לזוּלת. וּמי לימד אוֹתוֹ כּך? היהדוּת. התוֹרה, הנביאים, המדרש והעֵין־יעקב, הרמבּ"ם, ספרי־המוּסר, הבּעל־שם־טוֹב. הרי שיש לנוּ. יש לנוּ.

מגישים תה, וּבּוּרשטיין מַזמין לשַחמַט. מירה יוֹצאת. כּן, כּנראה, אזכּה גם הפּעם. אבל בּוּרשטיין רוֹצה לחזוֹר בּוֹ ממַהלך ואני איני מסכּים. המהַלך חשוּב וּמבטיח לי את הנצחוֹן. על פּני שׂרה נראית אדמוּמית. היא מַפצירה:

– נוּ, יש וטוֹעים וּבכן – טעוּת…

מירה בּאה וניגשת לשוּלחן. אני מתרכּך וּמוַתר לבּוּרשטיין.

כּשנפרדתי. בּשעה מאוּחרת, מבּית בּוּרשטיין, עבר על פּני מירה ענן סוּמק בּיישני. עיניה צעירוֹת כּל־כּך וּשׂפתיה טהוֹרוֹת ילדוּתיוֹת.

למחרת בּערב הלכתי שוּב לבית בּוּרשטיין. מקבּלים אוֹתי שוּב בּחמימוּת, שוֹתים תה. אני משׂחק עם בּוּרשטיין שחמַט. את מירה אין רוֹאים. רק פּעם אחת עברה את החדר ודרשה בּשלוֹמי. כּן. עיניה רעננוֹת להפליא ועמוּקוֹת. שׂערוֹתיה השחוֹרוֹת, הסמיכוֹת מסוֹרקוֹת שוּב לחצאין בּ“שביל”. וּבקצה הצמה הארוּכּה והעבה סרט אדוֹם. מדוּע לא נראתה כּל הערב? רק פּעם אחת עברה את החדר; כּמדוּמה, שהיא דרשה בשלוֹמי בּידידוּת.

שוּב עזבתי את בּית בּוּרשטיין בּמאוּחר. לפני יציאתי נראתה מירה. מַבּטי נפל על ידיה. בּפּעם הראשוֹנה אני רוֹאה אוֹתן. אבל נדמה כּי ידעתין מקוֹדם. כּן ידעתי. יש לה ידים יפוֹת ועדינוֹת. כּשנפרדנוּ עברה, כּמוֹ אמש, עננה אדמדמת על פּניה. היא הוֹשיטה לי את ידה ונבוֹכה קצת, אבל בּמרץ וּבידידוּת לחצה את ידי. גם אני נבוּכוֹתי קצת:

– לילה טוֹב מירה.

היה זה טיפּשי: למה אמרתי “מירה”?

אבל גם היא ענתה:

– לילה טוֹב קרוֹן.

בּאתי הבּיתה. את חנה מצאתי הפּעם מעוּדדת וּשׂמחה. ישבתי על ידה. הפּעם הרבּתה לדבּר, גם שאלה אוֹתי:

– אתה עוֹדך רוַק, בּאמת?

– וכי מה, אני מוֹצא חן בּעיניך?

היא הצטחקה:

– לי לאשה זקנה, אם אתה נראה?

חנה צחקה כּה רצינית. תמיד רצינית כּשהיא צוֹחקת וּכשהיא נאנחת.

אבל השתתקה ושקעה בּמחשבוֹת. נזכּרה בּמשהוּ רע?

שתקנו זמן־מה.

– חנה.

– מה? – אַת אוֹהבת את רנה?

היא הבּיטה עלי כּלשהוּ בּפניה המקוּמטים מרה ואמרה:

– מה שייך… מה השאלה? פּה נוֹלדתי, פּה גוּדלתי, פּה אבּא ואמא קבוּרים, אחוֹת ואח וגם בּן שלי… ידיד חביב, מה השאלה אשר שאלת?

חנה הלכה. נשארתי יחידי. אני מהלך בּחדר הנה והנה. נדמה לי כּי השקט הגדוֹל והלבן העוֹטף אוֹתי פּה בּרנה עד כּה מתחיל להזדעזע. אני מרגיש את תנוּעת הזעזוּע.

אני נכנס לחדר־השינה. לראשוֹנה אני מרגיש בּעץ שלמוּלוֹ הנראה מהחלוֹן. ענפיו כּפוּפים ונוֹטים כּמין תאוַה למעלה. השלג כּיסה אוֹתוֹ כּוּלוֹ לבן. עץ לבן וענפיו נמשכים כּמעין תאוַה למעלה. לוּ הייתי צייר, הייתי מצייר כּך את הנעוּרים.

– – – – – – – –

זה ימים אחדים שסדר־יוֹמי כּך הוּא: כּל היוֹם אני עוֹבד, לפנוֹת ערב אני סר לשעה קלה לחַוָה וּמיד משם לבּוּרשטיין.

עם מירה כּמעט שאינני מדבּר. רק מַבּטינוּ נפגשים לעתים תכוּפוֹת. מדוּע אין אנחנוּ מתקרבים איש לרעהוּ? לי נדמה כּי שׂרה שוֹמרת עלינוּ. כּשמבּטנוּ שלי ושל מירה נפגשים, מרגיש אני שהם מעל לכתפיה של שׂרה. לראשוֹנה ראיתי זאת בּעיני מירה. אחר־כּך הרגשתי בּי בּעצמי. אני נזהר, כּאילוּ, מפּניה. נדמה לי כּי היא עוֹמדת בּיני וּבין מירה וּמסתירה ממני את מירה שלה, כּאוֹמרת לי: מר קרוֹן, אמנם כּן, מירה צעירה, מירה יפה, אתה עצמך יוֹדע כּמה יפה היא. לא מזמן עוֹד ישנה אתי בּמיטתי. אבל כּל זה לא בּשבילך. אני מבקשת ממך, בּטוּבך. אני שוֹמרת.

וכך עוֹבר הערב אצל בּוּרשטיין. בבואי אני מוֹצא בּחדר־האוֹכל את בּוּרשטיין, את שׂרה ואת מירה. וסמוּך לתה – כּלי שחמַט. מירה קמה מיד מהשוּלחן ויוֹצאת לחדר אחר. שׂרה מבּיטה עליה מרוּצה וּבמבּט־אהבה של אם. אני משׂחק עם בּוּרשטיין משׂחק אַחר משׂחק. בּינתים עוֹברת מירה, מאחוֹרי, את החדר. אני מרגיש על כּתפי את עיניה. אינני זע ממקוֹמי. עוֹברת פּעם שניה. עינינוּ נפגשוֹת. כּשאני עוֹזב את הבּית מוֹפיעה מירה. לוֹחצים בּחזקה איש את יד רעהוּ.

בּמשׂחק אינני מצליח בּלילוֹת האחרוֹנים. אני מפסיד. בּוּרשטיין מרוּצה מאד. גם שׂרה מרוּצה.

פּעם נכנסה מירה לחדר בּרגע שנסתיים משׂחק. אני הפסדתי. בּוּרשטיין שׂמח:

– מירה, מירה, מר קרוֹן הפסיד.

מירה הבּיטה עלי וּפרצה בּצחוֹק. צחוֹק נקי וחפשי מעמקי־הלב. איזוֹ שׂמחה לא רגילה למשהוּ, איזה רגש־נצחוֹן על משהוּ עלוּ מתוֹכוֹ נבוּכוֹתי כּלשהוּ, הבּטתי עליה. נדמה לי, כּי הצחוֹק אינוֹ הוֹלם את פּניה. כּשנפרדנו לחצה בּחזקה את ידי. כּאילוּ הוֹדתה לי על משהוּ.

למחרת עם הפּרידה שאלה אוֹתי:

– נוּ, איך הצלחת בּמשׂחק?

אמרתי:

– שוּב הפסדתי. אבל, אלוֹהים, אלוֹהי, אַת שׂמחה כּל־כּך למפּלתי. אתמוֹל שׂמחת כּל־כּך.

שׂפתי מירה רטטוּ בּעצבּנוּת. אבל פּתאוֹם הרגשנוּ שנינוּ בּעיני שׂרה התרוֹת אוֹתנוּ. מירה פּנתה לאמא ואמרה:

– אַת שוֹמעת אמא, מעתה לא נשׂמח עוֹד כּשמר קרוֹן יפסיד.

עיני שׂרה נרגעוּ והיא צחקה בּנעימוּת.

– מירה, מירה, מי אַת?

נפרדתי ממנה בּקרירוּת.

מבּית בּוּרשטיין אני הוֹלך ישר הבּיתה. מוֹצא כּתמיד את חנה מחכּה לי. היא נעשׂתה קרוֹבה לי מאֹד. מטפּלת בּי כּאילוּ בּילד קטן. מכינה בּשבילי הכּל. מציעה את מיטתי. אני שוֹאל אוֹתה:

– חנה, על מי אַת עוֹזבת את בּיתך, את בּעלך?

היא צוֹחקת:

– הוּא כּבר גדוֹל, זקן. הוּא כּבר ידאג לוֹ לעצמוֹ.

אני מבּיט בּפניה הקמוּטוֹת־מרה. כּמה חיים חתוּמים בּהן. עיירה שקטה, שׂדוֹת שקטים סביבה. היער שעל־ידה שקט כּמוֹה עצמה. וּבתוֹך השקט הזה – פּנים שחוָיוֹת מרוּבּוֹת כּל־כּך בּהן. אני אוֹהב את האשה הזאת.

כּשחנה הוֹלכת אני שוֹכב. אבל שנתי טרוּפה. אני שוֹכב בּמיטה וּמבּיט בּעד החלוֹן, כּל הלילה מוֹשך העץ הלבן שעל־יד החלוֹן את מבּטי אליו. נים ולא נים. אני חוֹלם כּי על יד חלוֹני עוֹמדת דמוּת לבנה לבוּשה שׂמלת־משי לבנה. היא קוֹראת לי: קרוֹן, קרוֹן, לבנה אני. צעירה אני. גוּפי לבן וכמוֹהוּ נשמתי. משי לבן לבשתי למענך בּוֹאה אלי. אני עוֹרגת לך. קרוֹן, קרוֹן, קרוֹן!

 

ד    🔗

זה ימים אחדים שלא יצאתי כּמעט מהבּית. לא הייתי לא אצל חַוָה ולא אצל בּוּרשטיין. עבוֹדתי רפתה. מתי אסיים אוֹתה? מספּרים וּמספּרים וכל־כּך לא מבוּססים. איך עם חי כּך? אין אף קו אחד ישר בּחייו הכּלכּליים. שוּם חוֹק סוֹציאַלי, כּל יסוֹד בּריא – נוֹרא.

בּלילה, כּשהעיירה ישנה כּבר, אני יוֹצא וּמתהלך בּרחוֹב. מרחיק עד מחוּץ לעיירה. נפגשתי פּעמים אחדוֹת בּירחמיאל כּשהוּא חוֹזר מן הכּפרים. בּרכנוּ זה את זה לשלוֹם. הוּא יוֹצא מהעגלה ואנוּ צוֹעדים שנינוּ בדוּמיה אחריה עד בּיתוֹ. בּביתוֹ עוֹד אוֹר. הוּא מברך אוֹתי בּ“לילה טוב” ונכנס הבּיתה. ואני מסתוֹבב עוֹד זמן רב בּרחוֹב. קר.

כּן. שלוָתי כּבר נזדעזעה. תנוּעוֹתיה כּבר גדוֹלוֹת. אני מרגיש.

היה זה לפנות ערב. בּביתי עוֹד חוֹשך. חנה עוֹד לא בּאה. דוֹפקים על הדלת. אני מבקש להיכּנס. נכנסת מירה.

– מירה

נגשתי אליה. היא נתבּלבּלה.

– בּאתי לרגע, כּבר מזמן לא היית אצלנוּ. עברתי פּה.

בּקוֹשי ראיתי את פּניה. רציתי להדליק מנוֹרה. היא לא רצתה:

– נכנסתי רק לרגע קט. אני הוֹלכת מיד.

בּקשתי שתשב. היא ישבה. שאלה:

– כּל הבּית הוּא בּשבילך?

– כּן.

אמרתי להראוֹת לה את החדרים. אוּלם היא סרבה:

– לא צריך. אני הוֹלכת מיד.

שתקנוּ רגע. שאלתי:

– אַת מזמן מחוּץ־לארץ?

– בּקיץ בּאתי.

– אַת כּמדוּמני, היית ברלין, בּמחלקה המדיצינית?

– כּן.

– אַת נוֹסעת בּקרוֹב שוּב לברלין?

– לא. קרוֹב לוַדאי – לא. אינני אוֹהבת את אלה.

פּתאוֹם, כּאילוּ לא מרוּצה ממַשהוּ, קמה. הוֹשיטה לי ידה:

– אני הוֹלכת.

לחצתי בּחזקה את ידה.

אצל הדלת נתעכּבה וּפנתה אלי:

– אגב, כּן. הערב מתאספים אצלנוּ. נר ראשוֹן של חנוּכּה. אתה תבוֹא?

– קרוֹב לודאי שכּן – אמרתי.

נשארתי יחידי, הצטערתי: מדוּע לא העליתי אוֹר? מירה היתה אצלי ואני לא ראיתיה.

בּמאוּחר הלכתי לבּוּרשטיין. שעה ארוּכּה עברה עד שבּחרתי בּחליפה המתאימה. לא יכוֹלתי לבחוֹר בּעניבה. לא נראוּ לי הפּעם העניבוֹת שלי. הלכתי לבּוּרשטיין בּשעה מאוּחרת.

בּית בּוּרשטיין הגדוֹל הוּאר הפּעם על כּל חלוֹנוֹתיו. בּחצר, אצל דלת הכּניסה, פּנס: הערב חג.

בּחדר־הכּניסה פּגשה אוֹתי מירה היא עמדה מוּל הפּתח והבּטה בּעיניה הרעננוֹת אל הדלת. לבוּשה שׂמלת־משי שחוֹרה וחוּלצת־משי לבנה. מבּטינו נפגשוּ. לי נדמה היה, כּי מזמן היא עוֹמדת כּכה, מבּיטה אל הדלת וּמצפּה לי? האוּמנם? שׂמחה ואוֹרה אפפוּ אוֹתי. האם כּכה לטפוּ אוֹתי עיניה הרעננוֹת עם הגבּוֹת הדקוֹת והארוּכּוֹת? מיהרתי אליה. אבל בּינינוּ כּבר עמדה האם שׂרה. היה נדמה לי, כּי שׂרה כּאילוּ אוֹמרת לי" “מר קרוֹן, הירגע. אני פּה”. שתי ידים הוּשטוּ אלי. עשׂיתי שטוּת; לחצתי תחילה את ידה של מירה. שרה זרקה מבּט חריף עלי ועליה. על פּני מרים חלפה עננה קטנה וּשחוֹרה. היא נבוֹכה וסרה קצת הצידה, הצטערתי: נהגתי לא בּחכמה. שׂרה הוֹליכה אוֹתי דרך חדר־האוֹכל המלא אל חדר האוֹרחים, גדוֹל וּמוּאר יפה. על החלוֹנוֹת וילוֹנוֹת לבנים ארוּכּים עד הרצפה. הכּסאוֹת – רכּים. מכוּסים קטיפה ירוּקה. הדלתוֹת לחדר־האוֹכל פּתוּחוֹת. בּחדר האוֹרחים מצאתי את מנשה ואת בילה. ישבתי על־ידם אצל השוּלחן. שׂרה מַגישה לי תה. אני מבּיט לחדר־האוֹכל. בּראש השוּלחן יוֹשב בּוּרשטיין. שׂמח, בּוֹטח ושקט כּתמיד. על־ידוֹ – הרב עם עיניו הטוֹבוֹת, הרציניוֹת והנבוֹנות ועם זקנוֹ הארוֹך והלבן. חג שוֹכן על פּניו. נכנסה מירה. כּתפיה בּיישניוֹת כּך. היא ניגשה למנשה. דיבּרה אתוֹ כּלשהוּ, בּילה הבּיטה בּצער. אחר־כּך ישבה מירה על־יד אמה. פּנתה אליה לעתים תכוּפוֹת. שוֹאלת מה, מדבּרת. וּלעתים קרוֹבוֹת קוֹראת לה: אמא, אמא. הפּניוֹת התכוּפוֹת האלוּ הרגיזוּני משוּם מה. פּניתי לבּילה ודבּרתי אליה. מירה הציצה אלינוּ.

– אמא פּנתה מירה לשׂרה – הבּיטי, הבּיטי אל חדר־האוֹכל.

שם עמד מישהוּ על כּסא וּפנה לבּוּרשטיין:

– ר' ליבּ בּוּרשטיין אמת ויציב שאתה עשיר ממני, אבל אני שיכּוֹר ממך.

בּוּרשטיין הצטחק בּשקט ואמר:

– אם תעמוֹד כּך עוֹד זמן־מה תשבּוֹר את הכּסא. מוּטב שתרד ותטעם עוֹד מעט.

הרב הרים את זקן־השׂיבה שלוֹ. אמֹר:

– ואני מפשר ואוֹמר, הלא אני מרא דאַתרא: גם על הכּסא וגם לטעוֹם מעט.

בּוּרשטיין צחק:

– רבּי, ואם הוּא שיכּוֹר יוֹתר, הוּא תקיף ממני?

הרב חייך:

– נוּ, ר' ליבּ, ואם הכּסא שלך הוּא, האם אתה תקיף יוֹתר ממנוּ?

צחוֹק רחב פּרץ והידהד בּחדר־האוֹכל.

מירה פּנתה לשׂרה:

– אמא, כּמה נחמד הרב. כּן אמא?

הבּטתי בּפני מירה הנרגזים. ציערוּ אוֹתי פּניוֹתיה התכוּפוֹת האלה אל אמה. כּל־כּהאי נבוֹכה –אמא, אמא!

בּעוד זמן־מה השתפּך בּחדר־האוֹכל ניגוּן שקט, רווּי געגוּעים וּמחשבוֹת. בּוּרשטיין שר בּניחוּתא על הכּל. הרב הרים את עיניו וּתקען אי־שם למַעלה וליוַה.

מנשה קם ממקוֹמוֹ ונכנס לחדר־האוֹכל. בּילה הלכה אחריו. שׂרה וּמירה ניצבוּ בּפתח חדר־האוֹרחים.

פּסקוּ לשיר. בּוּרשטיין הרגיש בּמנשה:

– התקרב קצת. קח מעט, אל תתבּייש.

גם הרב פּוֹנה אליו:

– בּוֹא, אמוֹר “לחַיים”.

מיד נתפּנה מקוֹם והוּא ישב ליד השוּלחן. שוֹתה כּוֹס אחרי כּוֹס.

– כּן, – אמרוּ – הוּא יכוֹל. הוּא יכוֹל.

מנשה שוֹתה וּמריק בּמהירוּת. עיניו הבּוֹלטוֹת נתבּלטוּ יוֹתר. פּתאוֹם פּרץ בּבכי. מישהוּ פּנה אליו:

– מה אתה בּוֹכה? לא נאה, אינך יכוֹל לשתוֹת.

מנשה בּכה:

– אני מקנא בּכם. היהוּדים האמתיים – אתם.

הרב פּתח בּרחבוּת את עיניו:

– אדרבּא, אדרבּה – פּנה למנשה – חזוֹר בּך ושוּב להקדוֹש־בּרוּך־הוּא, לתוֹרתוֹ, ידוֹ פּתוּחה תמיד לקבּל שבים.

מנשה חוֹזר וּמיבּב:

– אני מקנא בּכם. אתם היהוּדים האמתיים. מה יהיה סוֹפם של היהוּדים?

בּוּרשטיין צחק בּמנוּחה:

– אתה טיפּש. מקנא אתה בּנוּ ואם לא – היהוּדים לעוֹלם יהיוּ יהוּדים. היה בּטוּח.

בּילה ניגש למירה. צחוֹק חוֹלני נראה על שׂפתיה:

– מנשה כּשהוּא שיכּוֹר הוּא מענין מאד. אַת רוֹאה אוֹתוֹ?

לא עברה שעה מרוּבּה ושוּב השתפּך בּחדר־האוֹכל ניגוּן בּלי מלים, רווּי געגוּעים, חלוֹמוֹת וּמחשבוֹת.

מירה פּנתה לשׂרה:

– יפה, אמא, בּאמת?

עזבתי את בּית. בּהיפּרדי ממירה נכשלתי שוּב. ואמנם בּאתי על שׂכרי. לחדר־הכּניסה ליותה אוֹתי רק מירה. מזהירה אוֹתי שאֶרכּס יפה את מעילי כּי קר בּחוּץ. היא שאלה אוֹתי:

– המוֹצאת חן בּעיניך השירה שלהם?

עניתי:

– דוֹמַני שזוֹהי השאלה הראשוֹנה, הערב שאַת שוֹאלת לא את אמא…

מה היוּ לעיניה? רק בּעיני אשה אפשר שיוַלד כּל־כּך הרבּה ברגע אחד, להיוָלד ולמוּת. וכשעיניה קיבלו שוב את הבעתן הרגילה השׂתרר בּהן רק קוֹר שקט. היא אמרה לי בּפשטוּת:

– לא מחָכמה אתה מדבּר, מר קרוֹן.

והילדה החמוּדה, הגמישה והבּיישנית הזאת, גדלה פּתאוֹם לעיני לאשה גאה, שקטה חכמה ואֶנרגית. לשׂערוֹתיה המוּנחוֹת לה תמיד חלקוֹת על ראשה אבדה צוּרתן הרגילה והן נתפּזרוּ בּרחבוּת וּבמרץ על ראשה ועל צוַארה.

נבוּכוֹתי ונתבּלבּלתי. שלחתי את ידי אליה. הלהיפּרד עוֹד פּעם אוֹ למען השלוֹם?

אבל היא אמרה לי בּשקט:

– אנחנוּ כּבר נפרדנו.

שקטה וגאה עמדה עד שיצאתי מהבּית.

פּעמים אחדוֹת עברתי את בּית־בּוּרשטין. מהבּית השתפּך אל הלילה החָרפּי, השקט הלבן והקר, שירה שקטה מלאת געגוּעים חלוֹמוֹת וּמחשבות.

– – – – – – – –

אני עוֹבד מעט. לבּוּרשטיין אני נכנס, אבל לא בּכל ערב. נדמה לי, כּי בּוּרשטיין מקבּל אוֹתי בּיתר חמימוּת משׂרה. מירה נוֹהגת בּי כּאילוּ מאוּם לא קרה. היא שוּב לבוּשה פּשוּטוֹת, ילדוּתית. בּקצה הצמה הסרט האדוֹם. גמישה וּביישנית. רק לפרקים היא מרוּגזת וּמשוּלהבת. פּניה מאירוֹת. פּעם אמרה לי עם הפּרידה:

– היוֹם התכּוֹננתי להיכּנס אליך.

הוֹדיתי לה וּביקשתיה להיכּנס. מבּטינו נפגשוּ. נדמה לי שראיתי בּעיניה משהוּ חדש: געגוּעים. למי?

אצל חַוָה אני מבקר לעתים קרוֹבוֹת. תמיד אני מוֹצא אצלה את מנשה ואת בּילה. מנשה כּרגיל יוֹשב ולפניו ספר. בּילה מדבּרת על נסיעתה וּמבּיטה תכוּפוֹת על מנשה. חָוַה שוֹתקת, היא נרגזת קצת. עיניה טוֹבוֹת כּל־כּך. אני מבּיט עליה: חסר ילד קטן שיהא על־ידה – וישׂחק בּחיקה המלא בּמקצת. הנה, אין איש בּחדר, רק חַוָה לבוּשה שׂמלת־בּית רחבה וקלה. שׂערוֹתיה הצהוּבּוֹת מפוּזרוֹת לה על כּתפיה המלאוֹת, ידיה הקטנוֹת, הלבנות והמלאוֹת פּרוּשׂוֹת מלפניה. היא רצה אחרי הילד משׂחקת אתוֹ וצוֹחקת – איזוֹ אם טוֹבה ונחמדה.

– קרוֹן, על מה אתה חוֹשב? שוֹאלת חַוָה.

– מאוּמה, כּך.

חַוָה מאמינה לי. חַוָה מאמינה בּכּל ולכּל. פּעם הוּכּתי בּרגלי ונכנסתי צוֹלע כּלשהוּ. חוה שאלה אוֹתי נפחדת:

– מה לך, מה אתה צוֹלע?

מנשה חמד לצוֹן ואמר:

אינך יוֹדעת חַוָה? קרוֹן הלא צוֹלע תמיד. לא הרגשת בּזאת?

שתקתי.

רחמים רבּים השתפּכוּ על פּניה והיא אמרה ברצינוּת:

– אלמלא אתה, לא הייתי יוֹדעת. רק עכשיו ראיתי.

מנשה וּבילה צחקוּ. טבל חַוַה נשארה רצינית. היא האמינה. כּשנפרדתי ממנה שאלה אוֹתי:

– קרוֹן לעגת לי?

– לא. אמנם בּהיכּנסי הבּיתה הוּכּתי בּרגלי ליד הדלת.

הביתה אני חוֹזר בּמוּקדם. חנה – עתים היא אוֹהבת לשׂוֹחח ואנחנוּ משׂוֹחחים עד שעה מאוּחרת בּלילה.

אינני ישן. העץ הלבן על־יד החלוֹן שבּחדר־השינה שלי איננוּ נוֹתן לי לישוֹן. על־יד החלוֹן עוֹמדת דמוּת לבנה. משי לבן היא לבוּשה והיא קוֹראת לי; קרוֹן קרוֹן, גוּפי לבן, נשמתי לבנה. משי לבן לבשתי למענך. בּוֹא אלי. נפשי עוֹרגת לך. אני מתגעגעת לך. קרוֹן, קרוֹן, קרון!

– – – – – – – –

שעה שלאַחַר־הצהרים. השמש מאירה חגיגית את העוֹלם העז, הצח והלבן. יצאתי לרחוֹב והנה מירה הוֹלכת. נצטערתי; למה יצאתי מהבּית? היא ודאי הוֹלכת אלי. על ראשה הקטן והשחוֹר כּוֹבע־חוֹרף קטן עגוֹל ולבן. מעיל קל של קטיפה לבנה עטף את גוּפה, הגמיש, עד מתניה. הצמה השחוֹרה חוֹצה את מעילה לבן. עיניה פּתוּחוֹת לרוַחה. נפגשנוּ. אוֹמרים שלוֹם זה לזה. והוֹלכים. עוֹזבים את העיירה. אנחנו בּשׂדה.

עוֹלם־יה לבוּש לבנים. כּכלה בּיוֹם־חוּפּתה. לוֹבן, לוֹבן, לוֹבן. והשמש זוֹרע חגיגית כּוֹכבי־זהב בּעוֹלם הלבן. למוּלנוּ עץ שענפיו הארוּכּים, הצנוּמים והעקוּמים עטוּפים לבן. והמה פּרוּשׂים כּמין תאוָה למעלה אל האויר העז והצח. כּאילוּ מוֹשיטים למישהוּ מתנה לבנה. ודרך לבנה מוֹליכה אל היער הלבן, והעבוֹת שם בּצד. אנחנוּ בּתוֹך היער. על־יד העצים הזקנים, האילמים והגאים עוֹמדים תעירים, צנוּמים, כּפוּפים קצת. ועל כּוּלם שירת חג לבן. ניצבנוּ שנינוּ מבּטים משתאים. מה? אמרנוּ לקחת חלק בּחג הלבן?

מירה אוֹמרת בּדממה:

– אני החוֹרף בּפּעם הראשוֹנה בּיער.

– גם אני.

דומה מסַפּר היער:

– חג לי היוֹם. אלוֹהים לבנים ישנוֹ, סוֹדיי. גדוֹלה ממשלתוֹ. קר הוּא, גדוֹל ולבן, והוּא הלבּיש אוֹתנוּ לוֹבן. כּך יפה לנוּ, כּך נאה.

לא רחוֹק מאתנוּ זע עץ צעיר. אבק־כּסף נתפּזר סביבוֹ ושוּב שקט.

מבּטינוּ נפגשוּ. מה?… מחשבה אחת פּילחה את לבּוֹתינוּ? מה קרה? שׂפתינוּ נדבּקוּ בּחזקה אלוּ לאלוּ…

קרן אוֹר אקוֹם חלפה את היער.

– קרוֹן – נתעוֹררה ראשוֹנה מירה – מירה, מירה, מה?

מירה הבּיטה עלי. התבּוֹננה בּי. אמרה בּשקט:

– לא־כלוּם, לא־כלוּם.

וּפתאוֹם נעשׂתה שׂמחה, שוֹבבה:

– קרוֹן, אתה רוֹצה שאהיה לבנה כּעץ?

היא ניגשה בּמרוּצה וּבשוֹבבוּת אל עץ צעיר מכוּסה שלג. ניצבה מתחת לענפיו, ניענעה את העץ, ושלג לבן כּיסה אוֹתה. וּלבנה כּוּלה ניגשה אלי. מבּעד ללוֹבן נראו רק עיניה הרעננות והמאירוֹת ושׂפתיה החמוֹת. היא עמדה זמן־מה ממוּלי לבנה נזכּרתי בּעץ הלבן שליד חלוֹני. מירה קראה בּתאוָה וּבפראוּת:

– קרוֹן, קרוֹן!

שׂפתינוּ נדבּקוּ שוּב בּחמימוּת, בּחזקה.

אש אדוּמה האירה את כל היער הלבן.

 

ה    🔗

זוֹ לא הפּעם הראשוֹנה אני שוֹאל את עצמי: אהבה, מה זאת אהבה? כּל־כּך הרבּה חלמתי עליה, כּל־כּך הרבּה הרהרתי בּה. לא אני הראשוֹן ולא אני האחרוֹן השוֹאל. אהבה… מה זאת אהבה? געגוּעי־תפילה? רזא דאֶחַד דאִינוּן מתיחדים? אהבה… אהבה…

היוּ לי יחסים הרבּה עם נשים. כּל אשה שעצרתני על ידה היתה לי כּגשם־קיץ המחַייה את האדמה היבשה, כּן חידשה את נשמתי. מנַקה וּמסלקת את הזכרוֹנוֹת מזוֹ שקדמה לפניה. הייתי מַכּיר לה תוֹדה על כּך. האם אהבתי אוֹתה? היא היתה מחַדשת את נעוּרי, אבל איך ידעוּ שׂפתי את שׂפתיה, נשימוֹתי נפגשוֹת בּנשימוֹתיה, גוּפי בּגוּפה והייתי מרגיש כּי עוֹד קמט אחד נתוַסף על מצחי. ואחרי סערת־תאוָה וּנשיקוֹת בּוֹערוֹת הייתי חוֹשב על המות… ונפשי היתה עוֹרגת כּחוֹלוֹת המדבּר לגשם־נדבוֹת. כּן, כּבר חדלת לצפּוֹת למשהוּ מזוֹ הקרוּיה אהבה. נשיקוֹת־אמת אחדוֹת ואחר־כּך כּוֹזבוֹת. חדרי־שינה עם שתי מיטוֹת זוֹ ליד זוֹ וחיים כּוֹזבים, חדוּרי מחשבוֹת על מות. אני לוֹעג לכל אלה. צחוֹק יבש של מתכת מצלצל בּאזני… צחוֹק יבש, של מתכת…

אבל מה מתרחש עתה? חדש, חדש… האם אהבתי פּעם עד עתה? איך נעשיתי צעיר קל? עד כּה טעיתי. עתה הכּל מחדש. מעין חדש זוֹרם בּלבּי. כּן חיי עד עתה היוּ רק מעין הקדמה לחיים האמתיים. קרה לי נס… נס… שמש חדשה מאירה על ראשי.

פּני־מירה נעשׂים מיוֹם ליוֹם נאצלים יוֹתר וּמאירים. היא בּיקרה אצלי פּעמים אחדוֹת. כּמעט שאין אנוּ מדבּרים. היא אינה אוֹמרת לי כּלוּם. רק עיניה חמימוֹת יוֹתר וּמלאוֹת עֵרגה.

כּתפיה רוֹגשוֹת יוֹתר. רק זה. דירתי אינה מוֹצאת חן בּעיניה. התמוּנה שלי אינה נראית לה. היא נכנסת אלי מרוּגזה לזמן מוּעט, כּאילוּ לחקוֹר משהוּ ויוֹצאת מיד.

הייתי אצל בּוּרשטיין. שׂרה הבּיטה אלי בּחשדנוּת וּבאי־שקט. שוּב עשׂיתי שטוּת. כּשנפרדתי ממירה אמרתי לה:

– אני ודאי לא אבוֹא עוֹד לביתכם. טוֹב יוֹתר שתבוֹאי אַת אלי.

מירה ענתה לי בּשקט וּבקרירות:

– קרוֹב לודאי שלא.

מירה, מירה מי את?

– – – – – – – –

פּעם לפנוֹת ערב בּאה אלי, לא צפוּיה, חַוָה. מבוּישה היתה. לא מצאה מלים מה לאמוֹר לי. אני מזמינה לשבת. נדמה לי שיש לה מה לסַפּר לי. אני מראה לה את דירתי. היא מוֹצאת חן בּעיניה; כּל מה שבּדירתי מוצאת חן בּעיניה. אפילוּ השוּלחן הקטן שבּפינת חדר־השינה נראה לה שהוּא עוֹשׂה את החדר נעים יוֹתר. תמוּנתי מוֹצאת מאד חן בּעיניה. כּשאני פּוֹגש את מבּטה עלי היא מעבירה אוֹתוֹ מעל פּנַי אל התמוּנה. וכמה שקטה וטוֹבה, אמהית.

היא אוֹהבת – היא אוֹמרת –לשבת על המיטה. האם אני מַרשה?

– כּן. כּן אדרבּא – אני מבקש.

אנחנוּ נשארים בּחדר־השינה שלי. יוֹשבים בּמיטה שלי. חַוָה מבּיטה עלי.

– מי מסַדר את מיטתך? – היא שוֹאלת.

– חנה.

– אשה טוֹבה. האם לא כן?

– טוֹבה מאד. – אני אוֹמר.

– וּמי מציע לך את המיטה לפני השינה?

– אף היא חנה.

– כּך?.. אני אוֹהבת אוֹתה בּאמת. אשה טוֹבה. אמת?

– כּן טוֹבה מאֹד.

בּהיפּרדה לחצה בּתוֹדה את ידי.

למחרת לפנוֹת־ערב בּאה שוּב, בּאוֹתה שעה. הפּעם שאלוּ אוֹתי העינים הטוֹבוֹת בּמבוּכה:

– אין דבר שבּאתי היוֹם שוּב? אינני למעמסה?

קבּלתי את פּניה בּחמימוּת. שׂמחה ישבה על־יד. מבּיטה עלי בּעינים שקטוֹת וטוֹבוֹת כּל־כּך. היה בּידי ספר והוּא נשמט. התכּוֹפפתי להרימוֹ. חַוָה לטפה את ראשי. עשׂיתי עצמי כּאילוּ לא מרגיש. עננה קלה של אוֹדם עברה על פּניה. ידה רעדה קצת. היא שאלה:

– אליך אין איש בּא?

– בּימים האחרוֹנים – לא.

שהתה קצת ושוּב שאלה:

– האם אינך משתעמם?

– לא.

שוּב שתקנוּ זמן־מה.

– קרוֹן!

בּקוֹלה נשמע משהוּ שהפחידני.

– מה? הכינוֹתי את עצמי לקראת משהוּ.

היא שתקה זמן־מה.

– אינני יוֹדעת? התחילה שוּב בּקוֹלה הרגיל – עד עתה לא מצאתי לי פּה בּעיירה מקוֹם. אם שעמוּם ואם צער ואם חיפּוּשׂי חיים חדשים. אבל לא מצאתי פּה מנוּחה…

– חַוָה, אַת יוֹדעת? אַת בּחוּרה כּל־כּך נעימה וחמוּדה.

דמעוֹת עמדוּ בּעיניה. היא אחזה בּידי, לטפה אוֹתה. קלעה את אצבּעוֹתי, שׂיחקה אִתן. הרגשתי איך ההיא מעכּבת את נשימתה. שׂערוֹתיה הצהוּבּוֹת התפּזרוּ קצת על מצחה מעל לעיניה. בּעוֹד זמן־מה קמה, הבּיטה עלי, מבּעד לשׂערוֹת המפוּזרוֹת, בּעינים טוֹבוֹת, טוֹבוֹת. וּבחמימוּת כּזוֹ לחצה את ידי?

– לילה טוֹב לך, קרוֹן, לילה טוֹב.

וּבשקט ובנחת יצאה מבּיתי.

– – – – – – – –

כּל הבּוֹקר עמדתי על המרפּסת. לא ישנתי כּל הלילה. מירה אינה בּאה אלי. אני אינני הוֹלך לבּוּרשטיין. אני עוֹמד וּמבּיט מרחוֹק על בּיתוֹ של בּוּרשטיין. בּרחוֹב שקט. הוֹלכים לבית־הכּנסת לתפילת־שחרית. אוֹמרים לי “בּוֹקר־טוֹב”. אני נזכּר: מאז אני פּה, בּעיירה, איני נוֹשׂא אתי את אקדחי. הוּא מוּנח בּמגירת השוּלחן. בּחדר־השינה. אני נכנס ולוֹקח את האקדח. הוּא ממוּלא. אני שׂם אוֹתוֹ בּכיסי. מתעכּב זמן־מה בּבּית ויוֹצא שוּב לגזוּזטרה. מבּיט על בּית־בּוּרשטיין. כּבר חוֹזרים מבּית־ירחמיאל, ממוּלי, בּחצרוֹ בפּתוּחה מתעתד, כּנראה, לנסוֹע לכּפר. מחשבה עוֹלה בּלבּי. אני הוֹלך לחיים בּעל־העגלה.

– אפשר להשׂיג אצלך סוּס לטייל קצת?

– בּהנאה מרוּבּה – אוֹמר חיים – כּל שעה שאתה רוֹצה. יש לי בּשבילך עגלת־חוֹרף קטנה.

– גם כּעת? – אני שוֹאל.

– תיכף.

– רתוֹם – אני מצווה.

אני יוֹשב בּעגלת־החוֹרף הקטנה. הסוּס טוֹב ו“חם”. אני נוֹסע ועוֹבר את בּית־בּוּרשטיין וּמריץ את הסוּס. כּן. ראיתיה, בּעד החלוֹן. היא עמדה והבּיטה החוּצה. נראה, שזה זמן רב היא עוֹמדת על־יד החלוֹן מבּיטה וּמחפשׂת מישהוּ. מבּטינוּ נפגשוּ. רציתי לעצוֹר את הסוּס, אבל כּבר איחרתי. לשוּב? לא… נסעתי הלאה בּמהירוּת יתר. אני מרגיש על כּתפי מבּט. מי? מירה? דרך החלון? התאמצתי ולא הבּטתי מאחוֹרי. רק בּסוֹף העיירה הפניתי את ראשי לאחוֹרי. כּן. מירה עמדה על־יד מרפּסת הבּית. הספּקתי לראוֹת איך העבירה בּמהירוּת את מבּטה מעלי והפנתה את ראשה לעבר־העיירה השני. הוֹספתי ודפקתי עוֹד את הסוּס. בצאתי מהעיירה הצטערתי על כּל עצם הנסיעה הזאת. מוּטב היה לוּ טיילתי בּרגל. כּעסתי על עצמי. אני חוֹזר. ראיתי: מירה עוֹדנה עוֹמדת על־יד מרפּסת בּיתם. אני עוֹצר את הסוּס ונוֹסע לאט. לא הרחק מבּית־בּוּרשטיין אני נוֹסע צעד אחרי צעד. אני רוֹאה פּני מירה נבוּכוֹת, לא שקטוֹת. אנוּ מברכים זה את זה. היא שוֹאלת:

– כּבר אתה חוֹזר?

– כּן

הייתי בּרגע זה מגוּחך מאד. הרגשתי בּזאת. קפצתי קפיצה משוּנה מהעגלה. זרקתי את המוֹשכוֹת על הארץ וּבמרוּצה התקרבתי אליה. כּל זה בּפתאומיוּת כּזוֹ עד שהסוּס נבהל ונעקר ממקוֹמוֹ. מירה צחקה צחוֹק מלא, מתוֹך שׂמחה, כּילדה.

– מר קרוֹן, מר קרון, הסוּס יברח.

וצוחקת וצוחקת.

– קר – אמרתי בּלי דעת על שוּם מה אני אוֹמר כּן.

– אם כּן, סע הבּיתה והתחַמם.

וצוֹחקת וצוֹחקת בּהנאה.

לחצתי את ידה בחזקה.

חיים אמר לי:

– כּל שעה שהאדוֹן ירצה יבוֹא ויקח את הסוּס לטיוּל.

הוֹדיתי לוֹ.

בערב הלכתי לבּוּרשטיין. בּחדר־האוֹכל פּגשתי רק את מירה.

– ערב טוֹב, מירה

– ערב טוב.

חיוּך קר ועצוּר על שׂפתיה.

עוֹמדים שנינוּ ושוֹתקים. מדוּע אין היא אוֹמרת לי כּלוּם? אינה שוֹאלת מדוּע חדלתי לבקרם?

– שב מר קרוֹן, למה תעמוֹד?

קוֹלה קר כּל־כּך וזר.

אנחנוּ יוֹשבים על־יד השוּלחן. שוֹתקים. לוּ ידעתי שמירה לא תרגיש, הייתי נוֹשך את שׂפתי עד זוֹב דם. כּך מעיקה עלי השתיקה.

– היה קר כּל־כּך – אני אוֹמר.

– מתי?

– אָ, בּצהרים, כּן – אוֹמרת מירה – הלא נסעת היוֹם לטייל. כּבר שכחתי.

אני נוֹשך בכעס את שׂפתי.

לחדר נכנסים בּוּרשטיין ושׂרה. בּוּרשטיין מתפּלא על שמבקר אני אוֹתם לעתים רחוֹקוֹת כּל־כּך. שׂרה מחפשׂת בּמבוּכה משהוּ בעיני. איני שוֹהה הרבּה ועוֹזב את הבּית.

מירה, מירה מי אַת?

– – – – – – – –

מה לי? אינני עוֹבד לגמרי. בּלילה אינני ישן. בּיוֹם אינני מוֹצא לי מנוּחה.

מירה, מירה, מי אַת? מי היא זאת שצמתה שחוֹרה וארוּכּה וסרט אדוֹם בּקצה? מי היא זאת שעתים שׂערוֹתיה מפוּזרוֹת ויוֹרדוֹת לה בּאוֹמץ על המצח והצוַאר?

מירה, מירה, מי אַת?

היה זה לפנות־ערב. בּאה חַוָה. שקטה וּמרוּכּזת. שוֹתקים.

– קרוֹן – פנתה אלי חַוָה.

– מה?

– קרוֹן, כּשאתה מבּיט לפעמים על משהוּ אוֹ מישהוּ, נדמה לי שעיניך מרחיקוֹת להבּיט מהמקוֹם שמבּטך שם.

הבּטתי בּעיניה הטוֹבוֹת ושתקתי.

– קרוֹן, אתה אחר. לא כּכל האדם. ולי נדמה שאתה רוֹצה להסתיר זאת מהכּל. שאיש לא יראה. אמת? וזה מצער אוֹתי.

שתקתי.

– קרוֹן, נדמה לי, אתה רוֹאה לפניך כּל־כּך הרבּה. אכן זהוּ אוֹשר להרבּוֹת כּה ולראוֹת. קרוֹן. לפניך הכּל גלוּי וּברוּר?

– חַוָה, חַוָה, נחמדה, אל תשאלי.

כּתפיה רעדוּ.

– קרוֹן, קרוֹן..

– חַוָה, אינני מאוּשר. לא.. המלה “אוֹשר” נתרוֹקנה לי זה כּבר, זה כּבר. חַוָה, כּל חיי יגעתי וחיפּשׂתי ולא מצאתי. חיפּשׂתי את עצמי, את מהוּתי ולא מצאתי.

דיבּרתי עם חַוָה, אבל אוֹתה שעה חלמתי כּי אחרת יוֹשבת לפני ושוֹמעת. מירה עוֹמדת לפני וּמקשיבה.

חַוָה קמה. חיבּקה בּידיה הלבנוֹת, הקטנוֹת והמלאוֹת, את ראשי. נשקה נשקה אוֹתי בּמצחי.

אל־אלוֹהים. מירה, מירה, מירה!

 

ו    🔗

כּן. אני כּבר יוֹדע, מדוּע שוֹמרת שׂרה עלי ועל מירה. אני יוֹדע.

בּערב נכנסתי לבּוּרשטיין. מצאתי שם אוֹרח. אני מכּיר אוֹתוֹ – גוֹלדמאן. נפגשתי אתוֹ בּחוּץ־לארץ. גם בּרוּסיה. מכּירים זה את זה. ואני יוֹדע – הוּא קרוֹב־רחוֹק של בּוּרשטיין, וּבא לעתים אליהם. בן עשׂרים ושבע. מגוּלח תמיד למשעי. מרוּצה מעצמוֹ. דבּוּרוֹ בּשקט. בּטוּח בּהצלחתוֹ בּין אנשים. נפגשנוּ כּמַכּרים ותיקים. שׂרה התפּלאה:

– אתם מכּירים איש את רעהוּ?

– כּן. – בּיאר גוֹלדמאן – נפגשנוּ בּחוּץ־לארץ. אחר־כּך בּרוּסיה. אנוּ מכּירים היטב איש את רעהו.

בּוּרשטיין לבוּש חגיגית יוֹתר מהרגיל. היה בּמצב־רוּח טוֹב. נוֹהג עם גוֹלדמאן בּחמימוּת מרוּבּה.

מירה לבוּשה שׂמלת־משי שחוֹרה וחוּלצת־משי שחוֹרה. נדמה לי שהחוּלצה אינה מתאימה לה. השׂמלה מכבּדה על תנוּעוֹתיה. היא מחזיקה עצמה דרך חוֹפש אבל לא מרוּצה ממשהוּ. גם בּוּרשטיין וגם שׂרה נהגוּ בּה הפּעם בּחמימוּת וּבתשׂוּמת־לב מיוּחדת. מירה מהלכת עם גוֹלדמאן בּפשטוּת, בּצניעוּת, קצת מרוּחקה. היא פּוֹנה אליו בּ“אדוֹן גוֹלדמאן”. ואילוּ הוּא – דרך קרבה יתירה. קוֹרא לה “מירטשקה”. לעתים היה כּאילוּ מסַפּר לי בּהנאה:

– היא שלי. מירטשקה שלי. דע לך.

מירה לא היתה מרוּצה מיחסיו של גוֹלדמאן אליה, היא הבּיטה עלי לעתים קרוֹבוֹת. הרגשתי שהיא אומרת לי:

– נוּ, אמת, הכּל סבוּרים כּך. גוֹלדמאן בּודאי. אבל אני, אמנם חשבתי פּעם על זאת. אוּלם לא ברצינוּת. לא יוֹתר. אני רוֹצה שתבין זאת, שתדע.

ישבנוּ כּוּלנוּ על־יד השוּלחן בּחדר־האוֹכל. שתינוּ תה. שׂוֹחחנוּ, הרבּה לא ישבתי שם. קמתי ללכת. פּחד עבר על פּני מירה. עיניה בּיקשו ממני משהוּ. היא שאלה אוֹתי:

– מדוּע אתה ממהר כּך, קרוֹן?

גוֹלדמאן זרק מבּטוֹ אל מירה. ראיתי: הוּא הרגיש בּעיני מירה משהוּ. כּן. רטט עצבּני עבר על פּני גוֹלדמאן.

– מירטשקה! פּרץ כּבעין צעקה. אבל השתלט על עצמוֹ ואמר בּשקט:

– נוּ, כּשמישהוּ הוֹלך הרי שהוּא צריך ללכת. אנחנוּ עוֹד ניפּגש, מר קרוֹן.

מבּטי נפגש עם זה של מירה. מחשבה אחת עברה את שנינוּ:

– טפּשי.

נפרדתי מכּוּלם. בּקשתי מגוֹלדמאן שיסוּר אלי. יצאתי. הרגשתי שמבּטי מירה מלווים אוֹתי. כּן, אני יוֹדע על מה ולמה שוֹמרת כּל־כּך שׂרה עלי ועל מירה.

למחרת בּצהרים בּא אלי גוֹלדמאן. שׂוֹחחנוּ, דיבּרנוּ. סיפּר לי, כּי הסתדר בּעיר גדוֹלה. יש לוֹ עבוֹדה מרוּבּה. וּבכלל הוּא מרוּצה מהחיים.

– חסר רק – צחק בּעצבּנוּת – אשה יפה ואהוּבה.

– ודאי גם זאת תהיה – העירוֹתי.

גוֹלדמאן הבּיט עלי בּלתי מרוּצה. אוֹמר בּעצבּנוּת:

– וכי מה אתה סבוּר? אני זוֹקף זאת לזכוּתי. תמיד ידעתי איך לחיוֹת. למדתי בּסדר וסיימתי את האוּניברסיטה למוֹעד ועתה אני מסוּדר. אני חוֹשב זאת לזכוּתי.

גוֹלדמאן הלך. בּערב זה לא הלכתי לבוּרשטיין.

למחרת בּתחילת הערב בּאה אלי מירה. נכנסת נבוֹכה ועיניה מבּיטוֹת עלי בּמבוּכה. שוֹאלת מה בּאֵלם. פּשטה את מעילה הוֹרידה כּוֹבעה. נרגעת ונוֹהגת בּי בּחמימוּת. הפּעם מוֹצאת תמוּנתי חן בּעיניה. אַליבּא דאמת נראתה לה התמוּנה גם קוֹדם אלא שנדמה היה לה, כּי האמן אוֹהב את עצמוֹ יוֹתר משהוּא אוֹהב אוֹתי. ועוֹד היא אוֹמרת: יש בּי משהוּ שאין בּתמוּנה. בּפני וּבדמוּתי כּוּלה יש משהוּ הקוֹרא למרחקים. היא הרגישה זאת בּי בּערב הראשוֹן. היא מהללת הפּעם את דירתי. כּל־כּך נוֹח פּה לה. אני חוֹגג.

דוֹפקים על הדלת. אני מתפּלא, מי? מירה מבּיטה על הדלת, עלי וחיוּך־אשמה נראה על שׂפתיה. היא אמרה כּאשמה: – ודאי גוֹלדמאן. אמרתי לוֹ שאני הוֹלכת אליך.

בּיקשתי להיכּנס. גוֹלדמאן נכנס. היה נבוֹך, עצבּני. פּניו היוּ חיורים כּלשהוּ. בּקשתיו לשבת. מירה הבּיטה למטה של הרצפּה.

ישבנוּ שלָשתנוּ, כּמעט שלא דיבּרנוּ. גוֹלדמאן קם וּפנה למירה:

– מירטשקה, נכנסתי בּגללך. בּוֹאי נלך קצת החוּצה, לטייל.

מירה הציצה עלי:

– תלך גם אתה, קרוֹן?

עניתי:

– לא.

היא פּנתה לגוֹלדמאן:

– נשב עוֹד. אחר־כּך.

גוֹלדמאן עמד על דעתוֹ:

– לא בּוֹאי עכשיו, בּוֹאי מירטשקה.

מירה פּוֹנה שוּב אלי:

– קרוֹן, בּוֹא.

– לא אינני הוֹלך.

גוֹלדמאן בּתקיפוּת:

– לא, אני הוֹלך.

מירה הבּיטה עלי, על גוֹלדמאן. אחר־כּך אספה את עיניה משנינוּ וּבהנאה ריכּזה את מבּטה על ידיה היפוֹת הנשיוֹת, שהיוּ מוּנחוֹת לה על השוּלחן לפניה.

אנחנוּ שוֹתקים.

מירה עקרה את עיניה מעל ידיה וּפנתה לגוֹלדמאן:

– התדע, מר גוֹלדמאן, לך אתה ואנוּ נבוֹא אחריך.

פּני גוֹלדמאן רעדוּ בּעצבּנוּת. הוּא ישב על מקוֹמוֹ ואמר נבוֹך:

– וּבכן אחכּה לכם.

חיוּך עבר על פּני מירה ונשאר על שׂפתיה.

נשארנוּ יוֹשבים שלָשתנוּ. מירה הבּיטה בּשקט על ידיה היפוֹת על שׂפתיה נח חיוּכה. הרגשתי, ידעתי: החיוּך לא אלי הוּא משתייך, לא אוֹתי הוּא מעליב. אבל מדוּע הרגיזני? מדוּע הכעיס אוֹתי? קמתי מיד:

– וּבכן נלך.

זמן מוּעט התהלכתי אתם בּרחוֹב וחזרתי הבּיתה. נפרדתי ממירה בּקרירות.

למחר בּצהרים בּאה מירה. היא מיהרה לגשת אלי. כּאילו בּאה לסַפּר לי משהוּ. פּגשתיה בּקרירוּת. שׂפתיה רעדוּ בּעצבּנוּת. בּיקשתיה לשבת וסירבה.

– אני הוֹלכת מיד.

עמדנוּ רגע איש מוּל רעהוּ, שתקנוּ.

– אתה יודע – אמרה מירה – גוֹלדמאן נוֹסע מחר מפּה.

אמרתי בּקרירוּת:

– כּך?… וּמה זה נוֹגע לי?

שוֹתקים.

אני שוֹאל אוֹתה בּשקט וּבקרירוּת:

– גם אַת נוֹסעת?

כּתפיה רטטוּ. עננה עברה על פּניה. התקרבה אלי, התישרה ואמרה:

– קרוֹן, מדוּע אתה מדבּר אתי כּכה? מה אתה שוֹאל? כּלוּם אינך יוֹדע?

היא הבּיטה לתוֹך עיני ואמרה נלהבת:

– הערב אוֹמר לגוֹלדמאן, אשאל ממנוּ מה מבוּקשוֹ ממני. הוּא אוֹהב אוֹתי. אבּא ואמא רוֹצים בּוֹ. אבל אני אינני אוֹהבת אוֹתוֹ. לא קרוֹן, אתה יוֹדע זאת… קרוֹן!…

ראשה צנח על חזי. אוֹשר חם עברני. אימצתיה אל לבּי. נשקתי את מצחה. היא לקחה את ידי ונשקה אוֹתה בּחוֹם, בּחוֹם.

 

ז    🔗

גוֹלדמאן נסע. מירה בּאה אלי בּצהרים בּמרוּצה. שׂמחה מאוּשרה. מאירה. לבוּשה מעילה הלבן והקצר ועל ראשה הכּוֹבע הלבן והקטן. הצמה השחוֹרה חצתה את המעיל הלבן. היא נפלה על חזי. כּתפיה רעדוּ משׂמחה. היא נשקה את ידי:

– הוּא נסע, נסע. קרוֹן, אוֹרי קרוֹן שלי, קרוֹן שלי!

לחצתיה אל חזי נשקתי את מצחה, את עיניה.

צרים נעשׂוּ לנוּ קירוֹת החדר. יצאנו החוּצה. אנוּ הוֹלכים אל החיים, מבקשים לרתוֹם את הסוּס. אנחנוּ נוֹסעים. מסביב לנוּ, מאחוֹרינו וּמלפנינוּ, לוֹבן לוֹבן. אנחנוּ יוֹשבים בּעגלת־החוֹרף הקטנה והקלה – זה ליד זה. הסוּס רץ. נישׂא כּרוּח וּמַתיז עלינוּ שלג לבן, מכסה אוֹתנוּ. העגלה מחליקה בּמהירוּת על פּני הדרך הלבן. ואנוּ יוֹשבים כּה קרוֹבים ונדבּקים איש לרעהוּ. מירה פּראית צוֹעקת מאוֹשר, אני עוֹנה לה כּהד. והסוּס נישא כּרוּח. לאן? וכי לא אחת היא לאן? אוֹשר לבן, אוֹשר לבן.

אני אוֹהב, אני אוהב, אני אוֹהב את מירה. מירה אוֹהבת אוֹתי.

אוֹשר לבן בּלבּוֹת שינוּ.

אנחנוּ אוֹהבים, אנחנוּ אוֹהבים, אנחנוּ אוֹהבים!

– – – – – – – –

צרה נעשתה לי העיירה הלבנה והקטנה.

אני אוֹהב. אני אוֹהב.

חנה שוֹאלת אוֹתי:

– מר קרוֹן, מה לך? עיניך בּוֹערוֹת כּך. ודאי חוֹם.

– לא־כלוּם, חנה לא־כלוּם. הראש מסתוֹבב.

– מה אתה סח, מר קרוֹן? הראש? שכב בּמיטה. יש לי חוֹמץ. אשׂים חוֹמץ לראשך. חוֹמץ. אתה חוֹלה.

יש לי רצוֹן לחבּק את האשה הטוֹבה והלבבית הזאת וּלסַפּר לה:

– כּן. כּן חנה. יתכן שאני חוֹלה. אבל מאהבה. חוֹלה־אהבה אני.

– כּך, חנה.. יש לך חוֹמץ? שוֹאל אני וצוֹחק משׂמחה.

חנה מבּיטה עלי. היא מפחדת.

– מה אתה צוֹחק, מר קרוֹן? שכב בּמיטה. אתה חוֹלה. אלך ואביא את החוֹמץ.

וכך בּהנאה הייתי רוֹצה לספּר לה:

– חנה נעימה, אַת יוֹדעת? אני אוֹהב. אני אוֹהב. אלך לחדר־השינה אשכּב בּמיטה. אבל יפּי את החדר בּפרחים לבנים. רפּדי את מיטתי משי לבן. אשכּב כּך בּמיטה הרפוּדה משי וּפרחים לבנים. אני חוֹלה־אהבה. חוֹלה־אהבה. אני אוֹהב. אני אוֹהב.

– – – – – – – –

פּעם עליתי על הרים גבוֹהים. מסביבי – הררי־הרים, נוֹף פּרא. עמדתי על ראש הפּסגוֹת. עוֹלם חדש נגלה לפני. אוֹר חדש. אני נישא וחפשי. זה עתה נוֹלדתי לחיים חדשים. נפלתי על בּרכּי. נשקתי את הארץ והתפּללתי:

– אדוֹני אלוֹהים, תוֹדה!

כּן. אלוֹהים אדירים, תוֹדה לך, תוֹדה. אני אוֹהב!

אתה יצרת נצח אילם. חיים קרים כּשלג על ההרים הגבוֹהים. אשים כּסלעי־עד על שׂפת הים הנצחי. אבל אני אוֹהב. – תוֹדה.

מתוֹהוּ בּאתי ואין אני משׂיג את מהוּתוֹ, את תוֹכנוֹ. סוֹפי מות קר. אני מבּיט מלפנַי בּעינים עיוורוֹת. אבל שמש מאירה מלווה את דרכּ ולילוֹת עמוּקים ואילמים משקיטים את רוּחי – אני אוֹהב. תוֹדה!

אלוֹהים אדירים, לבּי פּצוּע מחציך האכזריים. אתה יצרת את החיים והם הכאיבוּ את נשמתי. אבל ממכאוֹב נשמתי אקלע לי זר, בּפרחי־אהבה אקשט אוֹתוֹ פּאר ראשי. אני אוֹהב. תוֹדה!

אינני יוֹדע את מַהוּתוֹ ותכנוֹ של יוֹמי אתמוֹלי. אבל אני נוֹשׂא בּחוּבּי את המחר… עתיד…

אני אוֹהב, אני אוֹהב!

– – – – – – – –

לילה. מירה בּאה אלי. הפּעם נרגשת יוֹתר מכּרגיל. הסרט האדוֹם איננוּ הפעם בּקצה צמתה. הצמה עשוּיה־שלוֹשה, הנה, הנה תתפּזר. היא הפשיטה בּמהירוּת את מעילה הוֹרידה את כּוֹבעה. חיכּיתי לה. היא בּאה אלי לילה־לילה. אבל הפּעם נלהבת כּה ונרגשת. עיניה עוֹרגות ודוֹלקוֹת. כּתפיה רוֹעדוֹת. עוֹברת מחדר לחדר, בּאיזה נשב הפּעם. בּחרה בּחדר־השינה. פּה. לקחתי את ידה. לחצתיה אל לבּי, היא נרתעה ממני בּאוֹפן משוּנה:

– קרוֹן, לא צריך.

היא מתחננת על משהוּ בּלבביוּת כּזוֹ. לא, לא לפנַי היא מתחננת אלא לפני עצמה:

– לא צריך.

– מירה, מה יש? הלא כּבר בּרוּר, מירה… היא הבּיטה עלי בּעיניה הבּוֹערוֹת־פּרא והלא־שקטוֹת. כּתפיה רעדוּ בּתאוָה. קוֹלה רעד כּמקוֹר:

– קרוֹן, אל תגע בּי…

וכך יפה, מקסימה היא. איזוֹ קלוּת, פּראוּת, חוֹם וּגמישוּת. מוֹחי ולבּי בּוֹערים. בּכל החדר זרוּעוֹת לפנַי קרנים אדוּמוֹת. קראתי:

– מירה, מירה, מירה!

ידיה נפרשׂוּ אלי כּאילוּ מאליהן. הן חיבּקוּ את צוארי. שׂפתיה נדבּקוּ בּצוארי.

חיבּקתי בּזרוֹעוֹתי את כּתפיה החמימוֹת. רציתי להיצמד לנשמתה הפּראית החמה.

היא שוּב נרתעה ונחלצה מזרועוֹתי. התרחקה ממני וניצבה. צעקה בּקוֹל פּרא:

– לא… לא… קרוֹן, לא…

עמדנו זה מוּל זה נקסמים.

– קרוֹן – רעד קוֹלה של מירה – נפשי ערגה אליך טרם ידעתיך. כּשהייתי בּבּרלין יחידה בּחדרי. לא אהבתי את בּרלין. לא אהבתי את חדרי. אליך ערגה אז נפש, אליך…

– מירה, – קראתי – אני אוֹהב אוֹתך. גם נשמתי ערגה ועוֹרגת אליך. מירה, מירה!

בּרק פּלח את עיניה הצמה התפּזרה על כּתפיה הרוֹעדוֹת. היא צעקה פּרא:

– כּן… כּן… כּן!..

השליכה את עצמה בּתאוָה אל זרוֹעוֹתי.

היא שלי, שלי, שלי…

מאוּחר בּלילה נרדמה בּזרוֹעוֹתי, שכוּרה מאוֹשר ושקטה כּילדה קטנה. נשמה – בּקצב שקט. פּניה מאירים ומאוּשרים. כּך נרדם ילד בּחיק בּטוּח. כּך מתגלית השמש אחרי סערה. מה היא רוֹאה בּחלוֹמה?

 

ח    🔗

הרבּה לילוֹת עברוּ. חמים. בּוֹערים. אני מרגיש תחת רגלי קרקע איתן, בּטוּח…

יוֹמם אני מחכּה ללילה. בּלילה בּאה מירה. והלילה חם, חם. לילוֹת רבּים עברוּ.

מירה מאוּשרת.

ואני?

 

ט    🔗

מירה מאוּשרת.

ואני? מה קרה אוֹתי. מירה כּבר הרגישה בּזאת. היא שאלה אוֹתי בּמבוּכה:

– קרוֹן מה לך?

שתקתי.

– מה קרה לך?

כּמפּינה מסוּתרת, כּמאחורי איזה קיר מתגלה אלי משהוּ. אני מרגיש, כּי ארב לי מזמן ועתה נתגלה. אני רוֹאה זאת לעת־עתה כּצל שחוֹר בּליל ירח. כּבר אני מכּיר בּוֹ… לא בּפעם הראשוֹנה הוּא מתגלה לפנַי. בּפעם הראשוֹנה הרגשתי בּוֹ בּציריך. עמדתי בּגמר לימוּדי. הרגשתי עצמי בּטוּח בּחיי, בּעתידי, וּפתאוֹם תקף אוֹתי פּחד. שאלתי את עצמי: החיים הללוּ מה הם? האדמה נתרעדה מתחת רגלי. לא סיימתי את לימוּדי. עזבתי את ציריך. הלכתי לרוּסיה. הקדשתי עצמי למלחמת־החוֹפש. עליז ושׂמח ישבתי בּבתי־הסוֹהר וּבאוֹמץ וּבבטחה נלחמתי בּהיוֹתי חפשי. והנה נאסרתי פּעם. והפּעם ידעתי בּבירוּר, כּי לעוֹלם לא אראה עוֹד אוֹר חיים מחוּץ לכּתלים השחוֹרים של הסוֹהר. לא נבהלתי. הצדק היה אתי. ואני יהוּדי… הצדק ודאי אתי. ואת פּסק־הדין אשׂא ואסבּוֹל כּראוּי. אבל פּחד אחר עברני. שאלתי את עצמי: האלה הם החיים? חיים אחרים אין אתה יוֹדע? אמת אחרת לא חיפּשׂת? וקרה נס ואני ראיתי שוּב את השמש. מחדש התחלתי לחפּשׂ את עצמי. חיפּשׂתי. והיה שהייתי סבוּר כּי מצאתי. אבל תמיד כּשהיה נדמה לי כּי מצאתי את עצמי, את מהוּתי, אך ראיתי עצמי שקט וּבוֹטח מסביבי – היה פּחד תוֹקף אוֹתי; לא. לא זאת – אלא משהוּ אחרת… לא כּך.. פּחד תוֹקף אוֹתי עתה. קיר אטוּם ושחוֹר אני רוֹאה לפנַי. אני רוֹצה להסיר את פּני מאליו. וּתפילה בּוֹקעת מנשמתי:

– אלוֹהי־עוֹלם, הראֵה לי את פּניך האמיתיים. חוֹשך סביב. אוֹר, אוֹר, אוֹר!

בּלילה כּשמירה נפטרת והוֹלכת ממני, אני יוֹצא החוּצה. העיירה ישנה, שקט החוֹרף מסביב. אני מתהלך יחידי. הוֹי, כּבר מזמן חוֹרף. מזמן, מזמן. כּבר מזמן הכּל סביבך כּה שקט וקפוּא. נוֹרא. כּך היה. כּך הוֹוה וכך יהיה. צמרמוֹרת עוֹברת אוֹתי…

– נצח… מה זה נצח? ואוּלי אין כּל אלה אלא גלגוּל נצחי. חזרה נצחית על מה שכּבר היה לעוֹלמים? אוֹתה העיירה, אוֹתם חנה, חַוָה, בּוּרשטיין, מירה, קרוֹן, כּבר היוּ פּעם. וכל מה שישנוֹ עתה יתגלגל ויגיע לאיזוֹ נקוּדה סוֹפית והכּל יחזוֹר שוּב לתוֹהוּ ובוֹהוּ. וּבני־האדם יספּרוּ שוּב: בּראשית בּרא אלוֹהים את השמים והארץ והארץ היתה תוֹהוּ ובוֹהוּ… וגו' וגו'… וכך הלאה, כּך הלאה, לעולם, לעולם… נוֹרא!..

– אלוֹהי־החיים, הראֵה לי את פּניך האמיתיים. חוֹשך לי. אוֹר, אוֹר, אוֹר!

חנה שוֹאלת אוֹתי לעתים קרוֹבוֹת:

– מה לך קרוֹן, מה לך? אינך ישן בּלילוֹת. אינך אוֹכל? מה לך?

חַוָה סרה אלי פּעם בּצהרים. כּבר מזמן לא בּיקרה אצלי. שׂערוֹתיה היוּ הפּעם מסוֹרקוֹת אחרת. בּפּעם הראשוֹנה אני רוֹאה זאת: למעלה עם צמה. כּמוֹ אצל מירה. היא נרגזה. פּניה חיוורוֹת. בּעיניה הטוֹבוֹת, האמהיוֹת, היה פּחד. היא שאלה בּצער:

– קרוֹן מה לך? היוֹם ראיתיך דרך החלוֹן. כּמעט שלא הכּרתיך.

– וכי מה?

– פּניך נפלוּ כּל־כּך.

– כּן?

– פּניך רעוֹת מאד. מה לך?

– אל תשאלי.

היא חיבּקה את ראשי ונשקה נשיקה ארוּכּה וחמה את מצחי.

– לא צריך כּכה… חַוָה. – התחננתי.

– אני יוֹדעת – אמרה בּקוֹל דממה – לא צריך כּכה… אני יוֹדעת… אבל מה לך קרוֹן?

עיניה רטבוּ מדמעוֹת. היא מיהרה ויצאה.

אחר־כּך הבּטתי זמן רב על תמוּנתי. כּן, כּמה אי־שקטוֹת עינַי.

מירה בּאה, ישבה על־ידי. לוֹקחת את ידי בּשתי ידיה. שוֹתקת רגע ושוֹאלת:

– קרוֹן, אוֹרי. מה לך, אי־המנוּחה שלך?

אני שוֹאל אוֹתה:

– מירה, מירה איפה אי־המנוּחה שלך?

מירה מבּיטה בּעיני. מתחננת:

– איני רוֹצה שתהיה כּזה.

דמעוֹת נראוֹת בּעיניה. כּן. אי־המנוּחה שלי מפחידה אוֹתה. גם אוֹתי. גם אוֹתי.

אלוֹהים, אלוֹהי־החיים, הראֵה לי את פּניך האמיתיים!

 

י    🔗

אני מתעתד לעזוֹב את העיירה. גם מירה אתי. לאן? שוּב אל העוֹלם. שוּב לחוּץ־לארץ. שוּב אל ערים. אני מרגיש עצמי שם כּה בּוֹדד. תמיד בּוֹדד. נכרי בּין נכרים.

שׂרה מתיחסת אלי יחס משוּנה. האשה השקטה הזאת נתבּלבּלה. כּשאני בּא לפעמים אל בּיתם, יש שהיא מתיחסת אלי כּאל בּנה, אבל יש שהיא מבּיטה עלי בּצער, כּאילוּ מבקשת משהוּ ממני. מבּיטה עלי, על בּוּרשטיין. אני רוֹאה: היא מצטערת שבּוּרשטיין יוֹשב כּך בּמנוּחה וּבבטחוֹן עם חיוּכוֹ התמידי על שׂפתיו.

פּעם בּאה אלי. בּצהרים.

– בּאתי – היא אוֹמרת – לראוֹת איך אתה חי בּדירה שלך.

הדירה מוֹצאת חן בּעיניה. נראה לה, כּי על החלוֹנוֹת בּחדר־השינה יש להדבּיק נייר. הלא חוֹרף ואפשר להצטנן. הבּיטה עלי. הסתכּלה בּי ואיזוֹ מחשבה מרה עברה על פּניה. נתעצבה, ויצאה מיד.

דוֹמַני, כּי שׂרה מתעתדת לשאוֹל אוֹתי מה אני מוּכן. היא תשאל ואני אענה לה ישר. גלוּי.

בּעיירה שקט. החוֹרף עז. בּרחוֹב נראים רק ההוֹלכים לבית־הכּנסת והשבים מהתפילה. עתים נראה סוּסוֹ של ירחמיאל יוֹצא מהחצר הפּתוּחה. ירחמיאל יוֹשב בּעגלת־החוֹרף, מחכּה קצת. רחל־לאה מביאה לוֹ את השוֹט והוּא יוֹצא לוֹ לכּפר. שקט. שקט בּרחוֹב. שקט בּעיירה.

לעיירה בּא “מַגיד”. זקן. יהוּדי גוּץ, עם זקן עבוֹת, עינים גדוֹלוֹת וּשׂפתיים מלאוֹת. מצחוֹ גדוֹל, זקן וּרציני. כּוֹבעוֹ החַרפּי נטוּי לוֹ אחוֹרנית. אדרתוֹ ישנה. כּבר דרש בּבוֹקר לאחר התפילה. ראיתי את ההוֹלכים מבּית־הכּנסת: רציניים וּמהוּרהרים. חנה סיפּרה לי:

– היוֹם דרש “מגיד” בּבית־הכּנסת. “מגיד” מאד נעלה. מצא חן בּעיני כּל.

אני שוֹאל:

– מה אמר?

– אמר כּי יש לירוֹא את השם וללכת בּדרכיו הישרים וּלחכּוֹת למשיח, לגאוּלת ישׂראל, יוֹם, יוֹם. מַגיד טוֹב. הוּא בּכה.

– בּיקשוּ ממנוּ – הוֹסיפה בּעוֹד זמן־מה – שישבּוֹת כּאן. אני אוֹהבת לשמוֹע דרשן.

שקט בּעיירה, לפנוֹת ערב אני רוֹאה לפעמים, בּעד החלוֹן את מנשה וּבּילה. הם מטיילים שניהם. מנשה הוֹלך מכוּוַץ, הידים בּתוֹך השרווּלים. קר לוֹ. על שׂפתי בּילה חיוּך חוֹלני. שניהם שוֹתקים.

שקט בּעיירה. והחוֹרף עז. תפילה מתפּרצת מהנשמה: – אדוֹני, אלוֹהי־החיים, הראֵה לי את פּניך האמיתיים!

 

יא    🔗

לפנות־ערב. אני עוֹמד על־יד החלון. מבּיט החוּצה לרחוֹב. ורוֹאה – מתקהלים סביב בּיתוֹ של ירחמיאל. נשים וגם גברים. הנה גם חנה בּאה ונכנסת לבית ירחמיאל. גם שׂרה בּאה ונכנסת. כּמעט כּל העיירה כּבר על־יד הבּית וּבבּית. רצים בּרחוֹב, מביאים משהוּ. כּנראה קרה משהוּ, אסוֹן.

חנה בּאה להאיר את הבּית. היא חיורת נפחדת. אני שוֹאל אוֹתה:

– חנה מה קרה?

היא מספּרת בּדמעוֹת בּעיניה:

– וכי מה? אשתוֹ של ירחמיאל, רחל־לאה נסתכּנה פּתאוֹם. היא מסוּכּנת.

– ירחמיאל בּבּית? –שוֹאל אני.

– לא. ירחמיאל בּכּפר. הוּא אינוֹ יוֹדע. פּתאוֹם כּך חלתה.

– מה לה? – אני שוֹאל.

– לא ידוּע. רוֹפא הלא אין בעיירתנוּ. אין יוֹדעים. אבל היא מסוּכּנת רוֹאים. היא כּבר יוֹתר בּעוֹלם ההוּא מאשר בעוֹלם הזה.

יצאתי החוּצה. אנשים נכנסים ויוֹצאים נבוֹכים, נפחדים. אֵבל מר תלוּי על בּיתוֹ של ירחמיאל והוּא הוֹלך ועוֹטה את כּל העיירה וכל העוֹמדים מסביב לבּית. העיירה השקטה־רוֹדמת נתעוֹררה פּתאוֹם בּרגע אחד. הכּל צוֹבאים על־יד הבּית, דחוּקים זה לזה כּבני משפּחה אחת. הכּל מרגישים בּאסוֹן המשוּתף, מות… אחד מהמשפּחה עוֹמד ללכת, להיפּרד מן החיים, ליתן דין־וחשבּוֹן לפני מלך־מַלכי־המלכים. שוֹאלים בּפחד את היוֹצאים:

– מה נשמע?

הנשאל שוֹתק ונאנח.

מבינים את האנחה. מבינים את השתיקה. והכּל מבּטים אל בּית כּאילוּ מחפּשׂים שם משהוּ לא נראה. כּאילוּ רוֹאים שם משהוּ נעלם.

שׂרה יוֹצאת ואוֹמרת לי בּצער:

– חוֹששת אני כּי היא כּבר לא שלנוּ.

שׂרה הוֹלכת הבּיתה. אני מלָוה אוֹתה. בּוּרשטיין שוֹאל את אשתוֹ:

– מה?

– לא. רע.

בּעוֹד זמן־מה בּא לבית בּוּרשטיין הרב ואתוֹ עוֹד אנשים אחדים. הרב יוֹשב בּאדרתוֹ. הוּא ממהר. פּוֹנה לבּוּרשטיין:

– התדע, ר' ליבּ, למה בּאתי? אני סבוּר כּי יש לשלוֹח ולהביא רוֹפא.

– אל־אלוֹהים יוֹדע אם יש כּבר בּידי הרוֹפא לעזוֹר – נאנחת שׂרה. – צריך.

בּוּרשטיין אוֹמר:

– ודאי צריך לשלוֹח לרוֹפא. את הכּסף אני נוֹתן.

פּני הרב אוֹרוּ.

– בּודאי צריך לעשׂוֹת מה שבּכוֹחנו – אוֹמר הרב כּלנפשוֹ – צריך לעשׂוֹת. צריך לקרוֹא לחיים, יסע תיכף.

יצאוּ לקרוֹא לחיים. הוּא בּא מיד. שׂעיר ושחוֹר בּאדרתוֹ השחוֹרה. הרב שוֹאל אוֹתוֹ:

– התסע להביא את הרוֹפא?

– וכי מה שאלה היא זוֹ? אני נוֹסע.

בּוּרשטיין מיעץ:

– הלא לילה עתה. הדרך מכוּסה שלג. יסע אתוֹ עוֹד מישהוּ. סכּנה לנסוֹע יחידי.

– אם מישהוּ יסע אתי מה טוב – עוֹנה חיים – ואם לא, אסע לבדי. מה כּאן שאלה?

– וכמה אתה רוֹצה בּעד הנסיעה? – שוֹאל מישהוּ.

חיים עוֹנה:

– אינני אוֹמר להתעשר מהנסיעה הזאת ואינני סבוּר כּי הקהל ירצה לגזוֹל אוֹתי. צריך לנסוֹע ואני נוֹסע.

מהחצר נשמעוּ צעדים. הכּל נתרעדוּ ונשתתקוּ פּתאוֹם. פּתחוּ את הדלת. חיוּך־התמיד שעל שׂפתי בּוּרשטיין גז ונעלם. הרב שׂם את עיניו בּדלת. נכנס מישהוּ ונתקרב לחדר־האוֹכל. נשאר עוֹמד בּפּתח ואמר בּשקט כּלנפשוֹ:

– בּרוּך דיין האמת.

הרב חזר אחריו בּרוּר וּבקוֹל:

– בּרוּך דיין האמת.

הכּל חוֹזרים אחרי הרב:

– בּרוּך דיין האמת.

בּשקט וּבעצב גדוֹל עוֹזבים את בּית בּוּרשטיין.

למחרת אחרי התפילה היתה הלוַיה. הלכה כּל העיירה. ראשים מוּרדים לארץ. פּנים מלאים צער וּכאב. קוּפסת הצדקה קישקשה וקוֹל אטוּם, מת, של פּח קרא:

– צדקה תציל ממות… צד־קה… צד־קה… צד־קה…

ירחמיאל הלך אחרי המיטה. הבּיט לפניו כּאדם שאיננוּ רוֹאה מאוּם. בּעינים פּקוּחוֹת וּסתוּמוֹת. חנה סיפּרה לי אחרי הלוַיה:

– משהוּ לא בסדר עם ירחמיאל. חזר מן הכּפר. נכנס הבּיתה ושאל: מה זה? ויוֹתר לא שמעוּ ממנוּ מאוּמה. הוּא מבוּלבּל, שוֹתק ועוֹשׂה כּל מה שאוֹמרים לוֹ.

– וּבאמת משוּנה – אמרה אחרי שתיקה קצרה – הנה לא מכּבר היתה בּחיים,

כּמוֹנוּ כּוּלנוּ וּפתאוֹם – איננה… והאנשים בּעצמם קברוּ אוֹתה… בּאדמה…

על בּיתו של ירחמיאל פּרוּש שקט מוּזר. לעתים קרוֹבוֹת אני עוֹמד וּמבּיט על הבּית. מנוּחת־מות ירדה עליו. על העיירה נפל פּחד, יראים להתהלך יחידי בּלילה.

לפנוֹת־ערב חַוָה נכנסה אלי. פּניה חיוורים. עיניה הטוֹבוֹת כּאילוּ מבקשוֹת ממני:

– תסלח לי, בּאתי אליך.

היא אוֹמרת לי:

– איזה פּחד אחזני. אינני יכוֹלה לשבת בּבּית. בּאתי אליך. אנחנוּ יוֹשבים. שוֹתקים. חַוָה מספּרת:

– כּשאבּא מת הייתי שוֹמעת אוֹתוֹ זמן רב אחר־כּך קוֹרא לי. אני יוֹשבת לבדי בּחדר הס ואני שוֹמעת: קוֹרא לי " חַוָה"… פעם הפניתי את ראשי והוּא עוֹמד על־ידי. פּרצתי בּבכי: אבּא, אבּא? והוּא נעלם.

אני מלַווה אוֹתה לביתה וחוֹזר. כּבר חוֹשך. נתעכּבתי על־יד בּיתן של ירחמיאל. דממת־מות על הבּית. מישהוּ הוֹלך בּרחוֹב. איש זקן. מתעכּב על־ידי ואוֹמר לי:

– מתה. אתה עוֹמד יחידי בּרחוֹב על־יד הבּית?… אתה יוֹדע? משהוּ…

הוּא אינוֹ גוֹמר והוֹלך הלאה מכוּוָץ בּתוֹכוֹ.

בּבּית – חנה נבוֹכה. אני שוֹאל אוֹתה:

– מה לך חנה?

היא מבּיטה אלי בּעיני־פּחד מספּרת לי:

– עכשיו, על־יד בּיתוֹ של ירחמיאל, ראיתי את רחל־לאה. הנה פּה, מנגד, על־יד החלוֹן ההוּא עמדה. הבּיטה בּעד החלוֹן איך ירחמיאל יוֹשב “שבעה”. אינך מאמין? אני ראיתי. בּרחתי בּחפּזוֹן הבּיתה. הבּטתי שוּב דרך החלוֹן. כּבר נעלמה.

אני שוֹאל:

– וּמה עם ירחמיאל?

– מה יכוֹל להיוֹת? יוֹשב ושוֹתק. מגישים לוֹ אוֹכל והוּא איננוּ רוֹאה. אוֹמרים שיאכל והוּא אוֹכל. כּמוֹ מבוּלבּל. הוּא רוֹצה לנסוֹע לכּפר. אמרוּ לוֹ שאסוּר. מבּיט הוּא על הכּל בּעינים מבוּלבּלוֹת וחוֹזר ויוֹשב על הארץ.

ראיתי איך נסע בּפעם הראשוֹנה אחרי ה“שבעה” לכּפר. בּחוּץ אין נראה איש. הכּפוֹר חזק. סערת־שלג עזה. הסוּס יוֹצא מהחצר וּמתעכב ליד הבּית. ירחמיאל יוֹשב בּתוֹך העגלה וּמחכּה. לשוֹט הוּא מחכּה. אני שומע אוֹתוֹ קוֹרא:

– רחל־לאה, רחל לאה…

הוּא מבּיט מבוּלבּל על בּיתוֹ. פּתאוֹם הוּא פוֹרץ בּבכי. רק עתה נתבּהר לוֹ כּנראה רק עתה נוֹדע לוֹ.

– מתה, מתה…

הסוּס נעקר ממקוֹמוֹ, ירחמיאל יוֹשב בּעגלה וּבוֹכה:

– מתה, מתה, מתה רחל־לאה.

חנה נאנחת כּל היוֹם:

– ביוֹם כּזה, בּמזג־אויר כּזה נסע ירחמיאל לכּפר.

למחרת בּבּוֹקר בּאה אלי חנה נרעשת:

– אתה יוֹדע מר קרוֹן. ירחמיאל לא חזר אמש מהכּפר. קרה מה?

לפנוֹת־ערב בּאה אלי בּוֹכיה. מספּרת:

– ירחמיאל נמצא מת בּדרך. הסוּס עמד בּתוֹך ערימת־שלג וירחמיאל על־ידוֹ נשען על היצוּל. מת מקוֹר.

בּחדר חוֹשך. חנה בּוֹכה.

אני יוֹדע איך מת ירחמיאל:

הרוּח זרע על השׂדוֹת הלבנים שלג וכפוֹר. סוּסוֹ של ירחמיאל הוֹלך לוֹ על פּני השׂדוֹת המוּשלגים. ירחמיאל יוֹשב בּעגלה וחוֹזר:

– מתה, מתה.

לילה. הסוּס הוֹלך צעד אחרי צעד. כּל דרך אין לפניו. השׂדוֹת מתכּסים והוֹלכים שלג, ערימוֹת־ערימוֹת. ירחמיאל יוֹשב בּעגלה, רוֹעד מקוֹר וטוֹען:

– מתה, מתה.

הסוּס עמד. אין דרך. אין משעוֹל. ירחמיאל יוֹשב בּעגלה, העינים בּוֹערוֹת מכּפוֹר. ירחמיאל מדבּר לעצמוֹ:

– קר… מתה. בּאדמה קר.

קפאוּ ידיו, זקנוֹ, העפעפּים על העינים. בּכבדוּת הוּא מתרוֹמם ויוֹצא מהעגלה וניצב על־יד הסוּס. כּל גוּפוֹ קוֹפא. קוֹפאוֹת שׂערוֹת ראשוֹ. וּפתאוֹם אוֹר. הוּא בּביתוֹ. אוֹר וחוֹם. חם מאד. רחל־לאה עוֹמדת בֹאמצע החדר. רחל־לאה היא היא. רק פּניה רחוּצוֹת למשעי ועליה סינר לבן.

– רחל־לאה!

– מה אתה מתפּלא, ירחמיאל?

– מדוּע עזבתיני יחידי?

– אתה סבוּר כי אניחך לבדך?

– הלא מַת?

– כּן מַתי. הלא אתה רוֹאה אוֹתי.

– קחיני אליך.

– הלא אתה איתי.

– זהוּ מות? זהוּ עוֹלם־הבּא?

– כּן. שני העוֹלמוֹת… עוֹלם אחד הוּא… אלא פּה יוֹתר נקי, מרוּחץ יוֹתר אוֹר…

– רחל־לאה קחיני אליך.

– אתה אתי, אתה אתי…

חנה אוֹמרת:

– אי־אפשר היה לוֹ לחיוֹת לבדוֹ. מת גם הוּא. שניהם מתו, שניהם בּעוֹלם־הבּא.

חנה מדליקה אוֹר. אנוּ יוֹשבים ושוֹתקים. אני מתפּלל:

– אלוֹהי־החיים, הראֵה לי את פּניך האמיתיים.

 

יב    🔗

אני כּבר עוֹמד לנסוֹע. מירה גם־כּן. חנה מצטערת על שאני נוֹסע. היא אוֹמרת:

– אתה נוֹסע לערים הגדוֹלוֹת. הלא צריך לטפּל בּך כּבילד קטן. מי יטפּל בּך?

חַוָה אוֹמרת שלא תשכּחני לעוֹלם ואיננה רוֹצה לשכּוֹח אוֹתי.

מירה איננה מרוּצה ממני. ועתים קרוֹבוֹת היא יוֹשבת על־ידי, נוֹשקת את ידי וּמתחננת:

– קרוֹן, קרוֹן, אינני רוֹצה שתהיה כּזה. אני רוֹצה שתהיה כּבשעה שהכּרתיך, מאיר וקוֹרן.

אני מנשק את מצחה ואוֹמר לה:

– מירה, הלא אני אוֹהב אוֹתך. אני אוֹהב אוֹתך…

לעת־ערב. מירה היתה אצלי וּכבר הלכה. בּערב תשוּב. היא מתכּוֹננת לדרך. בּא ערב. אינני מוֹצא לי מקוֹם. מתהלך בּרחוֹב. נכנס הבּיתה וחוֹזר לרחוֹב. מתהלך יחידי. כּבר מאוּחר. בּעיירה כּבר ישנים. שקט. לילה.

לילה.

אחד מאלה הלילוֹת שנדמה לך, כּי ממַעמקי הלילה קוֹראים לך. אין אתה שוֹמע כּל קוֹל. אין אתה רוֹאה איש. אבל קוֹראים לך. זכרונות קמים לפניך מקוּטעים ללא קשר בּיניהם. מקרים, אנשים שנפגשוּ לך בּדרך החיים. אבל כּל מקרה כּל אדם כּאילוּ חטיבה בּפני עצמה שאין חבר להם וקשר כּלשהוּ. נזכּרוֹת מלים ששמעת פּעם ממישהוּ, אוֹ שאתה עצמך אמרת פּעם והן תלוּיוֹת קפוּאוֹת בּאויר. וכל מה שאתה רוֹאה לפניך וּמסביב – הכּל תלוּי קפוּא בּאויר, ללא כּל שייכוּת זה לזה. וכך בּוֹדד הנך. בּין אדם לחברוֹ קיר אטוּם, קר וקפוּא. מעוֹלם וּלעוֹלם – יחידי, גלמוּד…

לילה.

העיירה, הבּתים, היער שמאחריה, השמים, האדמה הלבנה – כּל אחד קפוּא בּפני עצמוֹ וזרים הם אחד לרעהוּ. וּממַעמקי התהוֹם של כּל אלה קוֹראים לך:

– בּן־אדם!

עזבתי את הרחוֹב ונכנסתי הבּיתה. הדלקתי נרוֹת אחדים והעמדתים על השוּלחן. רציתי להאיר את הלילה כּביוֹם. אבל נדמה היה לי, שקירוֹת־הבּית אינם מחוּבּרים אחד לאחד. כּל אחד לחוּד.

לילה.

ניצבתי ליד תמוּנתי. הבּטתי בּה. שאלתי מעצמי למַהוּתי. עתידי. ורצוֹן גדוֹל כּחיים עצמם עברני – להיות נקי. להרגיש את עצמי זך כּילד.

שאלתי את עצמי בּקוֹל:

– ממה להינקוֹת? מעווֹנוֹת וּפשעים? מפּשעים? אֵל־אלוֹהים, אלוֹהי הקיץ המאיר, אֵל שדי ונוֹרא של לילוֹת אילמים, האל הלבן של החוֹרף חטאתי נגדך? לא… לא… חייתי ודאי חייתי… אבל כּדי לחיוֹת יצרתני… האם החיים הם שרשרת ארוּכּה של מעשה־חטא? אדוֹני, הן למען החיים נוֹלדתי…

ורצוֹן תקיף מעיק על נשמתי להיוֹת זך. כּאילוּ כּל החטאים שבּין השמים והארץ על כּתפי הם, לוֹחצים עלי וּמכריעים אוֹתי לכרוֹע בּרך לפני אֵם:

– אמא אמא!…

לילה.

וּמעוֹמק הלילה קוֹראים לי:

– בּן־אדם

וּמישהוּ מספּר לי:

– בּן־אדם, אתה נשמה צעירה, נודדת של עם מזרח עתיק וקדוּם. בּנשמתך קבוּר חלוֹם ישן, אשר נרקם בּארץ ששמיה בּהירים תמיד. ארץ הרים ועמקים פּראים, ארץ אפקים רחבים ולוֹהטים. ארץ חלוֹמוֹת והזיוֹת. בּנשמתך קבוּר חלוֹם עתיק, חלוֹם בּית־המקדש לפני אלוֹהים אדירים וגוֹרלך לנוּד בּין נכרים… נכרים… נכרים…

לילה.

והלילה הנוֹרא והסוֹדי מספּר לי:

– נדוּדי־התמיד בּין נכרים לימדוּ אוֹתך לדעת את החיים. עתים קרוֹבוֹת אתה לוֹעג על הכּל. לוֹעג לאהבה. אבל אתה עצמך עוֹדך אוֹהב כּתינוֹק שלא חטא.

– מתוּ עליך אלוֹהי אבוֹתיך. אבל אתה מאמין. מאמין. מאמין כּאדם מלפנים, שהאמין בּבּרק, בּאבן־השׂדה וּעץ־היער… עוֹדך מאמין בּניסים… אתה מאמין…

– נתרוֹקנה עליך המלה אוֹשר. מזמן עקרת אוֹתה מלשוֹנך, אבל אתה מקווה כּילד קטן. מחכּה למשהוּ. מצפּה…

לילה.

וּמישהוּ קוֹרא לי:

– בּן־אדם!

עיף וּמדוּכּא אני שוֹאל את עצמי:

– מי אני?

והלילה הסוֹדי והנוֹרא עוֹנה:

– נשמתך דוֹמה לבית יהוּדי. נקי יפה עשיר, יפה ונקי. משי הרהיטים, וּממעל לדלת סימן שחוֹר: זכר לחוּרבּן…

– יתכן, כּי בּכוֹחך עוֹד לבנוֹת בּנינים נפלאים וחדשים בּשמים, בּחלוֹם. אבל ה“זכר לחוּרבּן” יניח לעוֹלם את חוֹתמוֹ עליהם.

– בּנשמתך חתימה שחוֹרה וישנה… זכר לחוּרבּן… זכר לחוּרבּן…

לילה.

ניגשתי לחלוֹן. הקרבתי את מצחי הבּוֹער לזכוּכית הקרה. מישהוּ זע אצל החלוֹן. מי שם? חזוֹן־לילה? מירה עוֹמדת על־יד העץ הלבן דוֹפקת על החלוֹן.

הכנסתי אוֹתה הבּיתה. לחדרי.

– קרוֹן, לא יכוֹלתי לישוֹן. לא מצאתי לי מנוּחה. נמשכתי אליך. מה לך?

הוֹשבתי אוֹתה על ידי.

– לא קרוֹן, לא. אשב על הארץ. לרגליך. כּכה. היא ישבה לרגלי והסתירה את ראשה בּחיקי. שתקנוּ.

– קרוֹן!

– מה?

– לא מצאתי לי מנוּחה… עתה טוֹב לי… כּל־כּך טוֹב… שקט בּחדר.

לילה

– קרוֹן?

– מה?

– אתה אוֹהב אוֹתי?

– כּן.

– קרוֹן. שׂערוֹתי יפוֹת, אתה רוֹאה? יפוֹת, שחוֹרוֹת, ואני אקלע בּהן פּרחים אדוּמים. למענך, בשבילך, לכבוֹדך.

שקט, לילה.

– קרוֹן!

– מה?

– אתה אוֹהב אוֹתי?

– כּן. אבל…

מירה מתרוֹממת מהר וניצבת למוּלי, בּעיניה הפּחד צמתה התפּזרה על כּתפיה הרוֹעדוֹת.

– מה?… מה?… קרוֹן!…

ראשי צנח על חזה קוֹלי רוֹעד.

– מירה, מירה. אוֹרי וישעי. אני אוֹהב אוֹתך. אני אוֹהב אוֹתך. אבל מתי ואיפה אמצא את עיקר־מַהוּתי? מי אני?.. מי אני?..

שקט.

לילה.

 

יג    🔗

ועוֹד לילה היה. האם בּאמת היה? אוֹ אפשר בּחלוֹם?

ועוֹד לילה היה. שכבתי בּיער. יער גדוֹל ואפל כּלילה. את ראשי השענתי על עץ קשה. הבּטתי אל מַעמקי הלילה. האם חיפּשׂתי בּלילה האפל והאילם את אָשרי? האם למנוּחה שקטה וּמתוּקה צמאתי, נכספה וגם כּלתה נפשי?

ורוּח עבר עלי. שקט ורך. כּאילוּ כּל צבעי־השחר הענוּגים נערמוּ עלי. דוֹמה חבצלוֹת רכּוֹת וּלבנוֹת בּטרם היתה עליהן השמש לפתחן שלחוּ לי את בּרכתן הלבנה והרעננה. דוֹמה אשה ענוּגה עם עינים נשׂוּאוֹת בּהרהוּרים לשמים וידיה לבנוֹת, ארוּכּוֹת ועדינוֹת פּרוּשׂוֹת בּתפילה, סיפּרה לי את סוֹדה. והרוּח מלטף את ראשי בּעדנה רכּה. וקוֹרא אוֹתי אליו.

לאחר הרוּח נשמע לי רשרוּש בּין העצים. פּתחתי לרוָחה את עינַי והנה דמוּת מתקרבת אלי עטוּפת צעיף קטיפה שחוֹר. וּכשנגעוּ שוּליה השחוֹרים בּי – נתעכּבה הדמוּת ועמדה.

קמתי ממשכּבי. הדמוּת עמדה ממוּלי ללא תנוּעה. לא פּניה ואף לא כּל קו בּגוּפה לא נראוּ. כּוּלה עטוּפה צעיף וּשחוֹרה כּלילה. שאלתי:

– מי את?

בּשקט וּבמנוּחה, אבל בּבטחון ענתה הדמוּת:

– הכּיסוּפין שלך… אני היא געגוּעיך.

נפלתי על בּרכּי. נשקתי את שוּלי הצעיף השחוֹרים. בּכיתי מאוֹשר:

– כּיסוּפים שלי. בּאת אלי. לבּי מלא אוֹתך. נשמתי כּוֹאבת, אָשרי הרוּס. אני אִתך, אַת בּי. כּה התגעגעתי לך. אֶראה את פּניך. ארגיש את נשמתך. כּלילוֹת השחוֹרים הללוּ שהם שלוּבים עוֹלמית בּאוֹר, כּן אַת שלוּבה ושזוּרה בּחיי… כּנחש הכּרוּך על עץ, כּן דבקת בּי. אני רוֹצה להכּרך. לראוֹת אוֹתך.

הדמוּת עמדה ללא כּל זיע.

התחננתי:

– הסירי את צעיפך מעל פּניך, הראיני את פּניך, אני רוצה לדעת את הסוֹד שבּעיניך.

הדמוּת עמדה ללא כּל זיע.

– למענך ניאצתי אל אלוֹהי־אבוֹתי. את אבּא ואמא עזבתי. בּרחתי מאחים וּמאחיות וּבאתי אל תוֹך היער השחוֹר הזה. הראי לי את פּניך

הדמוּת עמדה ללא כּל תנוּעה.

קמתי מהשתחווֹת. ושאלתי:

– מי אַת?

– אני – הכּיסוּפים שלך.

– הראיני את פּניך?

הדמוּת אמרה בּשקט וּבבטחה:

– לא. בּצעיף שחוֹר בּאתי אליך. את פּני לא תראה ועיני לא תכּיר.

חרוֹני בּער בּי כּאש. עד דם נשכתי את שׂפתי, קיללתי:

– ארוּרה היי!

הדמוּת אמרה בּשלווה:

– בּן־אדם, אַל תקלל את כּיסוּפיך. אַל תקלל את הוָיתך. אַל תאוֹר את מהוּתך.

חרוֹני עלה בּלהבה:

– אני אגרש אוֹת מפּנַי.

הדמוּת אמרה בּשלוַה וּבבטחה:

– לעוֹלם לא.

– אֶל מדבּרוֹת ארוּץ, עד קצווי־תבל אֵמָלט.

– אתי יחד.

אֶסָתר ממך. יש לי אהוּבה ואת ראשי בּיו שׂדיה אסתיר.

– רוּח כּנפי יִשוֹב אז מעל לראשך.

– ידעתי גם ידעתי לצאת מן החיים. אנאֵץ את אֵלי שלי. אקרא בּטרם מוֹעד למות הקר.

– על־יד ערשׂ־הדוָי שלך אעמוֹד.

כּרעתי שוּב על בּרכּי. נשקתי את שוּלי הצעיף השחוֹר. בּכיתי והתפּללתי:

– אֵל כּיסוּפי, אלוֹהי כּיסוּפי, הראֵה לי את פּניך. הראיני מראך.

הדמוּת אמרה שבּשקט וּבבטחה:

– לעוֹלם לא. לעוֹלם לא.

קמתי על רגלי. רצתי הלאה, הלאה בּתוֹך היער השחוֹר והאפל. רצתי בּלי דעת לאן, לשם־מה. נפלתי לתוֹך בּוֹרוֹת, עליתי ושוּב רצתי, נאחזתי בּעצים, השתחררתי ושוּב רצתי.

והדמוּת לפנַי אוֹמרת בּשקט וּבבטחה:

– לעוֹלם לא… לעוֹלם לא… לעוֹלם לא…