רקע
זלמן יצחק אנכי
החיים והמות
mנחלת הכלל [?]
lפרוזה
פרטי מהדורת מקור: תל אביב: עם עובד; תש"ה

אני אוֹהב את החיים. את צבעי־צבעיהם וגווני־גווניהם, נַפתוּליהם וזעזוּעיהם היוֹצרים, המתפּרצים, השוֹקקים – אהבתי את החיים. אבל אני ירא אוֹתם, מפחד לחשוֹב עליהם. אהבתי את החיים אבל יראתי לחשוֹב עליהם

אני שׂוֹנא את המות, קרירוּתוֹ, מנוּחתוֹ, וַדאוּתוֹ האילמת – אני שׂוֹנאוֹ של המות, אבל בּרצוֹן כּל־כּך אני חוֹשב עליו… הוּא מוֹשך את לבּי, מחשבוֹתי מחַבּקוֹת אוֹתוֹ בּבטחון. שׂנאתי את המות, אבל תמיד־תמיד אני חוֹשב עליו.

וגם את החיים וגם את המות אינני מבין.

– – – – – – – –

כּשהייתי נער למדתי אצל יהוּדי בּן שמוֹנים וָמַעלה, גבוֹה, צנוּם, אשר ריסי־עיניו ארוּכּים וּלבנים, וּזקנו ארוֹך ולבן כּשלג וּבפניו – המות. בּשפת קמטים וחריצים חרת המות על פּניו את מחשבוֹתיו הקרוֹת. כּשהיה ר' יצחק יוֹשב בּין אנשים היוּ הכּל מרגישים שהמות יוֹשב בּיניהם וחוֹשב את מחשבוֹתיו על הויה שמעבר ליש, שמעבר לתנוּעה. הכּל ידעוּ, כּ ר' יצחק הוּא אוֹרח בּין החיים; המות מתאַרח לשעה אצל החיים. הכּל ידעוּ שעוֹד מעט, בּליל־ערפל אחד שקט ואילם ייעלם מבּין החיים. גם ר' יצחק בּעצמוֹ ידע זאת. כּבר קבע לוֹ מקוֹם בּבית־הקברוֹת, מכּבר הכין לוֹ תכריכים. וּבלילה היה לוֹבש אוֹתם.

בּמסירוּת וּבהתלהבוּת היה מלמד את תלמידיו. המות שעַל פּניו היה מטיל פּחד עלי. אבל הוּא היה נלהב כּל־כּך. וּכשלא היטבנוּ להקשיב לדבריו היה מתרגז. ולא פּעם נחה עלינוּ ידוֹ הקרה. מרוֹב עגמת־נפש היה משתעל. ידיו וכל גוּפוֹ רוֹעדים והוּא משתעל ונוֹשם בּקוֹשי.

עתים היה מישהוּ מהגדוֹלים רוֹצה להרגיעוֹ:

– ר' יצחק, מה לך? הירגע, הירגע. ומה אם תלמידיך יאחרוּ ויהיוּ רבּנים בּעוֹד שנה – –

ואז היה נוֹעץ את עיניו המתוֹת בּדוֹבר, נוֹתן עליו בּקוֹל כּאוּב, רווּי־צער:

– היתכן, הלא יגדלוּ “עמי ארצוֹת”, הלא לא ידעוּ לפתוֹח ספר עברי. איך יחיוּ בּעוֹלמם?

זמן רב חלף מאז. דרך ארוּכּה עברתי מאז. ידעתי את החיים ועל המות הרבּיתי לחשוֹב. ואינני מבין:

מה איכפּת לוֹ למות דבר־החיים?

– – – – – – – –

אשה הכּרתי. אשה לבעלה, אם לילדיה. חוֹלה היתה. שנים על שנים שכבה בּמיטה. בּשקט וּבנחת אבל בּבטחוֹן פּרשׂ המות את כּנפיו עליה. בּימיה האחרוֹנים שכבה בּמיטתה יבשה, קרה וּבעיניה – המות. כּשהיוּ מבּיטים עליה היוּ חוֹשבים רק על המות. וּכשהיוּ מדבּרים אליה, היוּ מחכים שהנה־הנה תסַפּר על המות. כּי הן מזמן־לזמן היא יוֹדעת את סוֹדוֹ.

ולפני סגרה את עיניה לנצח, קראה אליה את בּעלה ואת ילדיה, הרימה את עיניה אליהם ואמרה להם בּקוֹל שמעבר לחיים:

– עוֹד מעט ולא אהיה עוֹד בּיניכם. לא נתתי לכם לחיוֹת. מחלתי גזלה מכּם את מנוּחתכם. מרר את ימיכם. עתה אני מתה. אל ישבּוֹר מוֹתי את רוּחכם והיגוֹן אל יאכל את חייכם. אל תתעצבוּ, ילדי, שׂאוּ את אבידתכם בּאוֹמץ. את תמררוּ את חייכם. חיוּ בּכל מלוֹא החיים… אמכם דוֹרשת וּמבקשת זאת ממכּם עשׂוּ זאת למעני. אני מתחננת לפניכם…

דמעוֹת קרוֹת נראוּ בּעיניה ותחנוּנים רבּים על פּניה המתים.

מה איכפּת לוֹ למות דבר־החיים?

– – – – – – – –

היה יוֹם קיץ, בּהיר ורענן. אחד מאוֹתם הימים אשר בּני־האדם אוֹהבים אז כּל־כּך את החיים. בּבוֹקר אחרי תפילת השחרית בּא בּמרוּצה שוֹמר בּית־הקברוֹת אל בּית־הכּנסת. חיוור היה ומזוּעזע. גבה־קוֹמה, חסוֹן. הכֹרתיו וידעתי שהוּא בּן־אדם ישר, בּטוּח בּעצמוֹ וּבעל שׂכל טוֹב. וכך משוּנה נראה הפּעם הפּחד שהיה שפוּך על פּניו. הוּא ניגש אל הרב וסיפּר לוֹ:

– הגדר שמסביב לבית־הקברוֹת נפלה. קברים נהרסוּ.

משהוּ ניתק בּלבּם של המתפּללים. מיד קיפּלוּ את טליוֹתיהם ורצוּ אל בּית־הקברוֹת. הבּיטוּ אל הקברים ההרוּסים והלבבוֹת נשבּרוּ מכּאב וּדמעוֹת עמדוּ בּעיניהם. בּלבּוֹת שבוּרים בּיקשוּ מחילה מאת המתים. אמרוּ תהילים וּבקדוּשה רבּה תיקנו את הקברים. וּבוֹ בּיוֹם התחילוּ לבנוֹת קיר גבוֹה, חזק מסביב לבית־הקברוֹת.

הייתי אז עם הרצים לבית־הקברוֹת. הבּטתי בּפני כּוּלם. הבּטתי בּפניהם המלאוֹת חיים, בּעיניהם המלאוֹת אהבה לחיים ולא הבנתי:

וּמה אכפּת לחיים דבר־המות?

– – – – – – – –

בּחוּרה אהבתי. בּראשית אָשרי הרגשתי שהמות נעץ בּה את עיניו הזוֹעמוֹת. את פּניה התחיל לעשׂוֹת בּצבעיו וּמיוֹם ליוֹם הרחיב לפרוֹשׂ עליה את זרוֹעותיו. נלחמתי בּוֹ בּמות הקר והזוֹעם. הייתי מסתיר את אהוּבת־נפשי בּזרוֹעוֹתי האמיצוֹת והחמוֹת. בּנשימתי החמה הייתי מגרש מעל פּניה את רקמת־המות. נלחמתי. לא רציתי להיכּנע לוֹ. וּכשפּניה מלאוּ מות נשקתי את שׂערוֹתיה היפוֹת. וּכשנשארוּ משפתיה רק כּשני חוּטים דקים וקרים נשקתי את שיניה הלבנוֹת והקרוֹת. אבל המות ניצח. הוּא לקח אוֹתה ממני.

כּשלקחוּ ממני את אהוּבתי ושׂמוּ אוֹתה בּקבר היה מבוּקשי האחד, שגם אני ארד שמה. שם על־ידה בּזרוֹעוֹת המות. קל היה לי לעשׂוֹת את מבוּקשי. אבל אני נשארתי מעבר לקבר, בּין החיים.

בּכל יוֹם ויוֹם אני בּא אל קברה. פּרחים אני מביא לה. בּקיץ פּרחי־קיץ רעננים אדוּמים כּדם, צבעי חיים. וּבחוֹרף – פּרחי־חוֹרף לבנים כּשלג. צבעי כּפוֹר.

יוֹם־יוֹם אני בּא לאהוּבתי, על קברה. פּרחים אני מביא לה.

וּמי יוֹדע:

מה איכפּת להם לחיים דבר־המות?

המלצות קוראים
תגיות