רקע
זלמן יצחק אנכי
שתי תמוּנוֹת
mנחלת הכלל [?]
lפרוזה
פרטי מהדורת מקור: תל אביב: עם עובד; תש"ה

 

א

אך נפקחוּ עיני להבּיט על עוֹלמוֹ של הקדוֹש־בּרוּך־הוּא, אך החל לבּי להרגיש בּאנשים, בּשמים וּבארץ, וּבמוֹחי התחילוּ להירקם מחשבוֹת על־דבר החיים והמות – בּא אלי אחד ואמר לי:

– בּן־אדם, אתה אחד מאלה המחפּשׂ תוֹכן בּחיים. אני רבּךָ. מאז החלוּ בּני־אדם לחשוֹב אני מוֹרה לאנשים כּמוֹך. תוֹרת כּל הדוֹרוֹת מאז נוֹלדה המחשבה למדתי. הסכּת וּשמע תוֹרתי.

הוּא נתן לי תמוּנה – פּני־אדם – ואמר:

– בּן־אדם, הסתכּל בּפּנים האלה.

הסתכּלתי בּתמוּנה. בּצבעים שבּני־אדם קוֹראים להם “שמיימיים” צוּירוּ הפּנים. חלקים שקטים בּלי קמט. עינים גדוֹלוֹת, מוּפנוֹת לשמים, הבּיטוּ מתוֹך מצח חלק, שקט, לבן, תמים וטהוֹר. הפּנים כּוּלם רכּים, טהוֹרים כּשרים… כּל־כּך כּשרים..

והוּא אמר לי:

– זאת תהיה שאיפתך. זוֹהי האמת של החיים, תכנם ומַהוּתם. זכוֹר… אני רבּם של בּני־אדם מאז התחילוּ לחשוֹב. אני מוֹרם ורבּם של כּל הדוֹרוֹת עדיך.

בּחדר הנאה בּיוֹתר בּמעוֹני שׂמתי את התמוּנה עצמה. קוֹדש היה לי החדר כּתמוּנה עצמה.

וּבוֹקר־בּוֹקר, אך התחַלתי להרגיש את הלמוּת־לבּי, אך החלוּ להתרקם בּמוֹחי מחשבוֹת על היוֹם הבּא, הייתי נכנס לחדרי כּוֹרע לפני התמוּנה, מבּיט בּה ומתפּלל:

– תכנם היפה של החיים, האמת הקדוֹשה של מַהוּתי. תוֹרת־החיים של כּל הדוֹרוֹת וכל העמים. נאה אתה, קדוֹש אתה, אמת אתה!

כּל היוֹם הייתי משוֹטט בּרחוֹבוֹת בּין אנשים ורוֹאה בּחיים. מבּיט מסביבי בּלי להבין מה שעיני רוֹאוֹת. הרגשתי ולא ידעתי מה. כּל היוֹם היה לבּי נוֹקף אוֹתי, מחפּשׂ מה וּמוֹשך אוֹתי הלאה מחדרי הקדוֹש והתמוּנה שבּוֹ. ונשמתי פּירפּרה בּמכאובים ושאלה מרה למהוּת, לאמת שבּכל מראה־עיני בּין אנשים וחייהם… ולילה־לילה כּשנשמתי עיפה ממחשבוֹתי על היוֹם, הייתי בּא לחדרי, כּוֹרע לפני התמוּנה ומתפּלל:

– תכנם היפה של החיים. האמת הקדוֹשה של מהוּתי… תוֹרת חיים של כּל הדוֹרוֹת והעמים. יפה אתה, קדוֹש אתה, אמת אתה.

יוֹם אחרי יוֹם חלף ועבר. שנה אחרי שנה. התמוּנה נעשׂתה לי אלוֹהוּת. היא לימדה אוֹתי לשׂנוֹא את הרחוֹב ואת ההמוֹן. פּני התמוּנה הסתירוּ ממני את החיים, השתיקוּ את חיפּוּשׂי נשמתי. יוֹמם ולילה הבּטתי בּפניה, כּרעתי והתפּללתי:

– יפה אתה, קדוֹש אתה, אמת אתה!


 

ב

פּעם, בּליל שחוֹר אחד, נפגשתי בּאשה. היא קראה לי:

– בּן־אדם!

הרימוֹתי את עינַי וראיתי לפנַי פּנים רווּיי חוֹלי וַפחד. מקוּמטים. וּמכּל קמט וקמט ניבּטוּ חלאה וּפשעים, חלוֹמוֹת שנגוֹזוּ, מחשבוֹת שמתוּ סמוּך ללידתן וגעגוּעים עמוּקים… המצח עקוֹב מכּאב וּמיסוּרי־אנוֹש וּמתחתיו נראוּ עינים עמוּקוֹת ספוּגוֹת פּשעי־ארץ וּמלאוֹת כּעס וחרוֹן ואפר של מאוַים.

מאוּבּן נשארתי עוֹמד על־ידה וּשאלתיה:

– מי אַת?

והיא ענתה:

– נשמת־חיים.

הוֹספתי ושאלתי:

– איפה חיית?

היא ענתה:

– על הארץ.

היא הלכה אי־שם. לא ידעתי לאן. הלכתי אחריה. לא ידעתי לאן הביאה אוֹתי. ישבנוּ שנינוּ. חוֹשך היה מסביבנוּ.

שאָלתיה:

– תמיד היה חוֹשך מסביבך?

– לא… לפנים היה אוֹר מסביבי… אנשים אמרוּ לי, כּי על־ידי אוֹר להם.

– פּניך היוּ תמיד חוֹלים?

– לא, לפנים היוּ תמיד בּריאים.

– מי אַת?

– אני נשמת־חיים…

שתקתי רגע ושוּב שאַלתי:

– מדוּע נעלם האוֹר מסביבך? מדוּע הוּשחתה בּריאוּתך?

היא שתקה כּחוֹשך שמסביבה.

ישבתי על ידה. הבּטתי בּפניה ועיניה העמוּקוֹת סיפּרוּ לי בּשׂפה אילמת:

– אתה שוֹאל, מדוּע? גם אני שוֹאלת מדוּע?… בּן־אדם, לבּי היה חם יוֹתר מלבּך אתה… והדוֹמים לך… לבּי נשם אש, בּהרגישוֹ זרוֹעוֹת גבר ולבּוֹ על־ידי. בּנשמתי התלקחוּ החיים. גנַבתי פּרוּסת־חיים מהעוֹלם. בּחיים רציתי בּאמרי כּי לחיוֹת נוֹצרתי עלי אדמוֹת. מדוּע… מדוּע עלה לי כּך?…

עינַי נפתחוּ ונתרחבוּ. בּלחש וּבכאב שאלתי שוּב:

– מי אַת?

היא ענתה:

– נשמת־חיים…

– ואוּלי יוֹדעת אַת את האמת של החיים?

היא ענתה ישר, בּשקט, בּמנוּחה וּבגאון:

– אני יוֹדעת… אני – האמת של החיים…

– ואוּלי יוֹדעת אַת תכנם וּמהוּתם של החיים?

– אני יוֹדעת, אני האמת. תוֹכן החיים וּמהוּתם…

בּנשמתי נקרע משהו בכאב. בפחד תפסתי את ידה. ושוּב שאַלתי:

– מי אַת?

– אני נשמת־חיים…

– איפה חיית?

– פּה… על הארץ…

אחזתי בּידה והוֹלכתיה אלי. הכנסתי אוֹתה אל חדרי־הקדוֹש והראיתי לה את התמוּנה. היא עמדה למוּלה, הסתכּלה ושתקה. דמעוֹת נראוּ בּעיניה. הן אמרוּ לי בּשׂפת־אֵלם וּבנמחת:

– בּן־אדם, קרע את התמוּנה… אמתה – שקר, תוֹכן־שוא וּמַהוּת־כזב. – רבּךָ שיקר לך… שיקר!…

המלצות קוראים
תגיות