אוּלי עוֹד תלוּי בּפינת קוּרפירסטנדאַם ואוּלאנד אשר בּבּרלין בּמדינת אשכּנז, השלט מעל החנוּת הקטנה: סיגריוֹת מוּבחרוֹת. וּמתחת לשוּרה הלא־גדוֹלה אך בּוֹלטת – שם בּעל־החנוּת: א. סאלאנט.
קטנה היתה חנוּתוֹ של א. סאלאנט, אך ידוּעה. כּל הרוֹצה בסיגריה טוֹבה, מוּבחרת, בּלי אוֹנאה כּלשהי, נכנס לחנוּת האיש השתקן הזה, שזקנוֹ עגוֹל, צהצהב בּמקצת, וּמתקפּל מתחת לסנטרוֹ. עיניו נחבּאוֹת בּעוֹמק ורוֹך של הנאה מתנוֹצץ בּהן כּשהוּא מראה לקוֹנה את הסיגריוֹת המוּבחרוֹת למיניהן. נכנסים לחנוּת וּמיד ניתן לך בּשתיקה כּל מבוּקשך. ורק לעיתים רחוֹקוֹת הוּא נכנס בּדברים עם הבּא. מסַפּר חידוּד, מאמר מחכמי־ישׂראל וסוֹגר את פּיו בּשתיקה וּבהנאה על החכמה הגנוּזה בּספרי היהוּדים. וּכשהוּא נשאר לבדוֹ בּחנוּתוֹ, עיניו שוּב נצמדוֹת בּתוֹדה לכל מיני הסיגריוֹת המוּבחרוֹת. כּי מה שטמוּן עמוֹק, עמוֹק בלב, האם זר יבין זאת?
מאין הוּא בּא, אין איש יוֹדע. מי ימנה דרכיו של יהוּדי הנע ונד עד שהוּא בּא לבּרלין. פּתח חנוּת וחי לוֹ עם משפּחתוֹ, עם חנוּתוֹ ועם הסיגריוֹת הצהוּבּוֹת והנבחרוֹת וּמלא תוֹדה, כּי הנה נמצא לוֹ מקוֹם תחת השמים.
עד שקם בּוֹקר אחד והרגיש שהאדמה בּוֹערת שוּב תחת רגליו. יוֹרקים בּפניו ומבקשים את נפשוֹ. עוֹמדים לכלוֹתוֹ. סגר את חנוּתוֹ נפרד ממשפּחתוֹ, עד שיביא אוֹתה אליו, והלך לארצוֹ וּמוֹלדתוֹ.
רבּים הדרכים לארצוֹ, אבל סגוּרים ומסוּגרים הגבוּלוֹת, ושוֹמרים זרים שוֹמרים את גבוּלוֹת ארצוֹ.
פּעם הלכתי בּדרך, על גבוּל ארצי. ועל הר שמם, על סלע דוֹמם כּדממת לילוֹת מוֹלדתי, ישבה דמוּת אשה מאוּבּנת כּסלע ותינוֹק מאוּבּן כּמוה בּזרוֹעוֹתיה. וכך סיפּרה לי:
– סוֹבבנוּ, סוֹבבנוּ, אני וּבעלי עם ילד־טיפּוּחי את גבוּלוֹת ארצנוּ. כּי נוֹרא האוֹיב מבּחוּץ וּצמאה נפשנוּ למוֹלדתנוּ ואם לא למעננוּ, למען פּרי־בּטני המתוֹק הזה. אך סוֹבבים השוֹמרים הזרים על הגבוּלוֹת. חבלוּנוּ והכּוּנוּ. גוית בּעלי מוּשלכה בּאחת הבּקעוֹת, ואני וילדי על הסלע הזה. ורבּים, רבּים הפגרים בשערי ארצנוּ.
ויוֹשב לוֹ א. סאלאנט בּסירה. וּכגנב בּמחתרת אמר לחתוֹר בּלילה אל חוֹף ארצוֹ.
לא אחת התקרבה סירתוֹ לחוֹף תשוּקתוֹ והוּחזרה, שוֹמרים על גבוּלוֹת ארצוֹ.
ויהי בּליל בּהיר ולבן, המתגלה רק לאדמת ציוֹן וחוֹפיה והמסַפּר בּדממה את סוֹד היקוּם הטמיר והנעלם, והסירה נישׂאת על גלי־הים עמוּסי קלף לבן, לנוֹכח העיר הלבנה השוֹכנת על החוֹף כאגדה. ולא יכוֹל א. סאלאנט להבליג על צמאוֹן־נפשוֹ ועל תשוּקתוֹ לאוֹרוֹת המתנוֹצצים מארצוֹ והשליך את עצמוֹ לתוֹך גלי־הים. אליה, אליה, לארצוֹ ולמוֹלדתוֹ. לאוֹרוֹת המתנוֹצצים שם מהעיר, המלכּה הלבנה על שׂפת־הים. ותפילה בּפיו לאֵל־אבוֹתיו:
– רבּוֹנוֹ־של־עוֹלם, אלוֹהי־אבוֹתי. אתה יוֹדע וַעֵד כּמה טולטלתי והוּכּיתי. עזרני, עזרני, אֵל־ישעי.
והשוֹמרים הזרים שוֹמרים את חוֹפי־ארצוֹ. אין נוֹתנים לגשת ואָפסוּ כּוֹחוֹתיו וירד תהוֹמוֹת.
וַתעל גוּלגוֹלת מתהוֹמוֹת והיא צפה על פּני הים.
וזקנוֹ המתקפּל מתחת לסנטרוֹ נתחבּר לקצף הלבן אשר לגלי־הים הגוֹלשים, הגוֹלשים לחוֹף הצהוֹב, וּמנשק הזקן את עפר ארצוֹ.
ולילה, לילה מסַפּרת היא לשמים ולכּוֹכבים את אש תשוּקתה לארצה וּלמוֹלדתה.
לילה, לילה מסַפּרת היא לשמים ולכּוֹכבים מה עוֹללוּ לה תחת השמים.
צפה גוּלגוֹלת על פּני הים.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.