ויהי בּימי… 🔗
לא יכוֹלתי לעצוֹם את עיני הלילה. שמעתי מי שהוּא קוֹרא לי. עזבתי את בּיתי ויצאתי החוּצה. והנה איש הוֹלך יחידי. נלויתי אליו. יצאנוּ את העיר. בּאנו לשׂדה וישבנוּ תחת דקל בּודד.
וַישאל אוֹתי האיש:
–מה אתה רוֹאה?
וָאַעַן:
– ויהי בּימי שפוֹט השוֹפטים. ויהי בּימי דוד המלך. ויהי בּימי שלמה בּנוֹ. ויהי בּימי עוּזיהוּ. ויהי בּימי נחמיה.
וָאשאל אוֹתוֹ:
– מי אתה?
ויאמר:
– אחד מאלה, מהימים ההם: בּימי השוֹפטים, בּימי דוד המלך, בּימי שלמה בּנוֹ, בּימי עוּזיהוּ, בּימי נחמיה…
וַיוֹסף וַיאמַר: – מחר תקרא לבּן ולבּת, לאח ולאחוֹת, לקרוֹב ולרחוֹק: נַחמוּ… נַחמוּ… נחמוּ עמי…
אמרתי:
– לא יאמינוּ לי.
וַיען וַיאמַר:
– גם לי לא האמינוּ…
ישבנוּ שנינוּ תחת הדקל הבּוֹדד וראיתי: ויהי בּימי שפוֹט השוֹפטים. ויהי בּימי דוד המלך. ויהי בּימי שלמה בּנוֹ. ויהי בּימי עוּזיהוּ. ויהי בּימי נחמיה.
היהוּדי 🔗
– כּמה גבוּרה לוֹ.
– כּמה הרג.
– גדוֹל הוּא.
– אדם העליוֹן.
– שוֹפך דם כּמים.
– גדוֹל, גדוֹל הוּא.
עזבתי את המשׂוֹחחים. יצאתי החוּצה. והנה יהוּדי חוֹזר מבּית־הכּנסת מהתפילה. תחת בּית־שחיוֹ הטלית וּתפילין. על זקנוֹ וּפיאוֹתיו השׂבים מרחפים עוֹד מזמוֹרי התפילה. הוּא צוֹעד לאט. עיניו בּשמים ושקוּע הוּא בּמחשבוֹת על ה' וּמשיחוֹ… עמדתי והסתכּלתי בּוֹ, בּאוֹר־השמש השוֹפע על הארץ.
פּגשני אחד ושאל:
– מה אתה רוֹאה?
ואמרתי:
– את אוֹר־אדוֹני אני רוֹאה.
לארצי 🔗
אָשירה נא לאַרצי.
מה נעמת בּדממת־לילוֹתיך.
מה יפית בּחוֹפיך על ימך.
מה לבנים וּבהירים בּתי־עריך.
מה נאווּ בּתי־כּפריך ואהלי וּמשכני קבוּצוֹתיך.
מה מבריקוֹת עיני־עוֹבדיך.
וּמה מתוֹק אוֹר־שמשך.
אָשירה נא לאַרצי.
וישאָלוּני רעי:
– איך תשיר בּימים אלה וּבאזני מי תשיר?
ואמרתי:
– ראיתי אשה הרה, ראיתי אב מלטף את ילדוֹ, ראיתי עלם בּאהבתוֹ.
על כּוּלנוּ 🔗
ישבתי עם רעי. סיפּרתי להם:
– היה היה יהוּדי שמסר את נפשוֹ על קדוּשת השם…
וַיאמר לי אחד מרעי:
– ספּר לנוּ מהימים האלה.
סיפּרתי:
– היה היה יהוּדי שעינוּ אוֹתוֹ בּיסוּרי־מות והוּא בּיהדוּתוֹ נשאר.
וַיאמר השני:
– ספּר לנוּ מהימים האלה.
סיפּרתי:
– היה היה יהוּדי שרגל טמאה רמסה את כל קדשיו, את אֶחיו ואַחיוֹתיו שחטוּ והוּא התפּלל והאמין בּצדקתוֹ וּבנצחוֹנוֹ.
ויאמר השלישי:
– ספּר לנוּ מהימים האלה.
ואמרתי:
– הלא אני מספּר מהימים האלה. עלי, עליך, עליו ועל כּוּלנוּ…
לעת כּזאת 🔗
ראיתי היוֹם את קרן־האוֹר הראשוֹנה ששלח השמש על פּני הארץ.
ראיתי פּרח פּוֹתח את גביעוֹ לאוֹרוֹ בּעוֹד הטל מתנוֹסס עליו כּבדוֹלח.
ראיתי תינוֹק פּוֹתח את עיניו וּמבּיט בּהשתוֹממוּת על האוֹר, היקוּם וּבעיני אביו ואמוֹ.
ואמרתי: לעת כּזאת אשר גבּוֹרי התקוּפה מקיימים את אמיתת מחשבוֹתיהם בּסַיִף, בּעת כּזאת שגיבּוֹרי התקוּפה חוֹשלים את תוֹרתם על צוארי בּני־האדם, ולהם ולכבוֹדם שרים המשוֹררים, להם ולכבוֹדם מספּרים המספּרים –
לעת כּזאת אני על האוֹר, על הפּרח ועל עיני־תינוֹקוֹת אספּר.
והיה בּאחרית הימים 🔗
התלמיד: והיוּ רעבים? אנשים שלא היה להם לחם לאכוֹל?
המוֹרה: כן. היוּ רעבים.
התלמיד: והשׂבעים ראוּ זאת ואכלוּ את לחמם?
המוֹרה: השׂבעים הבּיטוּ על הרעבים בּבוּז וּבשׂנאה.
התלמיד: וגם מלחמוֹת היוּ אז?
המוֹרה: כּן. מלחמוֹת. שחטוּ איש את רעהוּ. וגם בּתי־ספר מיוּחדים היוּ שלמדוּ בּהם איך לשחוֹט איש את רעהוּ.
התלמיד: ואנשים האמינוּ שכּך צריך להיוֹת?
המוֹרה: כּן, האמינוּ. האמינוּ שזה למען קדמת האנוֹשוּת, לשם מהפּכוֹת וּלטוֹבת הנשחטים עצמם. בּהתלהבוּת, בּשירה וּבזמרה שחטוּ כּשם שהעבירוּ פּעם את בּניהם למוֹלך…
התלמיד: וּמי הוּא שציוָה לעשׂוֹת כּך?
המוֹרה: המצווה נקרא גיבּוֹר.
התלמיד: גיבּוֹר?
המוֹרה: כּן. מי ששחט יוֹתר והלהיב יוֹתר לשחוֹט נקרא אז גיבּוֹר, כּשם שהמלהיב לקרבּנוֹת־אדם למוֹלך נקרא כּוֹהן.
התלמיד: מדוּע אינני מוֹצא בּספרים ואינני שוֹמע בּני־אדם אוֹמרים “קרבּן” ו“גיבּוֹר”?
המוֹרה: נמחקוּ מזמן מכּל הספרים ונשכּחוּ מבּני־האדם המלים: קרבּן וגיבּוֹר…
נשמת העם 🔗
וַיבוֹא אלי איש מהגוֹלה וַיסַפּר לי על עינוּיי עמנוּ שם, בּימים אלה, תחת יד־אוֹיב מוּשחת מאדם, על יסוּרי מות, הרג ואבדוֹן; וידבּר על היד הרשעה השלוּחה גם אל ארצנוּ, וַנבךּ שנינוּ מרה.
וָאקח את האיש וַנעבוֹר בּערי ארצנוּ הלבנוֹת. עברנוּ בּרחוֹבוֹת הנביאים, בּרחוֹבוֹת התנאים והאָמוֹראים, בּרחוֹב־הרמבּ“ם, רחוֹב יהוּדה הלוי, רחוֹב רש”י, רחוֹב שפּינוֹזה, האר“י, הבּעש”ט ורחוֹב־החלוּצים. הלכנוּ לעיר הקוֹדש ירוּשלים. בּכינוּ ליד הכּוֹתל־המערבי והתפּללנוּ על גאוּלת־ישׂראל וּביאת־המשיח.
הלכנוּ ונדדנוּ על פּני ארצנוּ. נחנוּ בּכרמי כּפרינוּ וּקבוּצוֹתינוּ וּבשׂדוֹתיהם החרוּשים והזרוּעים. וּבלילוֹת שמענוּ בּיהוּדה, בּשרוֹן, בּשוֹמרוֹן, בּעמק וּבגליל שירי־המוֹלדת.
וַיאמר האיש:
– רוַח לי.
אמרתי:
– ראינוּ את נשמת־העם. בּנשמתוֹ יחיה.
בּיוֹם ההוּא 🔗
ישבתי בּדד בּחדרי, שבוּר משבר עמי, ושמעתי כּבת־קוֹל מנַהמת:
למה רגשוּ טמאים בּגוֹיים ולמה יהגוּ ריק.
גילינוּ לכם את האלוֹהים. משיחכם ואלוֹהיכם בּשׂר מבּשׂרנוּ הוּא, ותוֹרת האדם נתנוּ לכם.
והיטב חרה לכם. תוֹרת האדם, הרחמים והאהבה מכרסמת את נשמתכם.
האלוֹהים אשר שנאתם אוֹתנוּ בּגללוֹ יכלה כּל טוּמאַתכם ורשעתכם.
בּיוֹם ההוּא יוּארוּ כּל המעשׂים אוֹר־צדקה, רחמים ואהבה.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.