רקע
מ. סיקו (מאיר סמילנסקי)
mנחלת הכלל [?]
lפרוזה
פרטי מהדורת מקור: הקבוץ המאוחד; תשס"ו 2006

 

א

האב ואסילי, הכומר בכפר איואנוֹבקה, מטיף לצאן מרעיתו איבה ליהודים מפיצי ה“קוֹמוּנה”, מעורר ומסית להרגם ולאבדם. מיקיטה, המצלצל בפעמוני ה“צירקבה”, – לבו מתחמץ להטפת הרצח של המכהן בקודש, ומדי ישמענה גופו הצנום מזדעזע. וכשפורש האב ומסתלק, מסתיר המצלצל את פניו מבושה וצער ונאנק כאילם. מתכון לדבר ואינו יכול.

בלל התקדש חג פסחא, אור ליום ההרג הרב שנעשה בעיירה הסמוכה – עם כל צלצול שהשמיע מיקיטה בפעמוניו, נשרו דמעות כבדות מעיניו. ובבוקר, לאחר שהכומר הצית שנאה לישראל, מספר מיקיטה בלחש לקיבוץ אנשים מבקרי ה“צירקבה”, כי מראה נורא הראהו אלהים בלילה… בחצי הלילה, עם שקיעת הלבנה, עבר בחצר אל ה“צירקבה” לבשר בפעמון את החג שהגיע לעולם, והנה פגש בדרכו בשֵדָה שחורה. פני השדה דמוּ לפני כלב, קפיצותיה כקפיצות הארנבת וכשועל הסתובבה אנה ואנה, נענעה בזנבה ככבשה ועיניה הירקות הבריקו כעיני הזאב. מפני הפחד ואפלת־הלילה קשה היה למיקיטה להבחין, אם לאותה שדה ארבע רגלים או רק שתים. אך עיניו השגיחו יפה, שפיה היה מלוכלך בדם ופיסת יד־אדם הבהיקה מבין שיניה הלבנות…


 

ב

חיור ומזולזל עובר אצל החוֹחוֹלים באיואנובקה יום ה“פרובודי”, “אסרו־חג” של פסחא, ובסופו נחתם החג בסיוּם של צער ואבל. יום ה“פרובודי” מקובל באוּקראינה כחג שכוּלוֹ לנשים. מנהג נשי החוֹחולים באור ליום זה, באשמורה השניה, כשהכלבים צועקים, להפסיק משינת הלילה וללוש ולאפות הרבה ולבשל ולצלות הרבה. ועם זריחת החמה ממלאות הן סלים וצרורות וקדרות בחלות וברקיקים ובמיני תבשיל וצלי, ונושאות ומביאות תרומת־קודש לבית־הקברות. כל היום מתלבטות הן בין הקברים, מספרות ומגרגרות בשבח המתים ומזכירות סעודות, שסעדו עמהם בעודם בחיים. אז מתירות הן ומגלוֹת את הסלים והצרורות והקדרות, וכל דבר אשר יאָכל כולו קודש הוא לשמם ולזכרם של המתים. מאור הבוקר מתלקטים כל מיני קבצנים ואביונים טעוּני שׂקים ריקים, עומדים בשורה ומיחלים ופושטים ידים ועינים. אלו העניים וה“סטארצים”, ההלכים הקדושים, מיעוּטם מבני המקום ורובם מכפרים רחוקים וזרים, והם מקבלים את הנדבות ואוכלים וטומנים ומתפללים ומודים. וכל הנותנת יותר הריהי משובחת יותר ומבוטח לה, שבזכות סעודת־המתים לא ירגיזוה המתים ושליחיהם בכל ימות השנה. אלם השנה כמו בכישוּף ניטלה ובטלה אצל נשי החוֹחוֹלים באיואנובקה קדושת חג זה ולא עשוהו ולא הכשירוהו כראוּי. כאילו ה“לא־טוב” הכשיל את לבּן להיותו כלֵב רוב בעליהן נוטה אך לגזל ולרצח, ופיתה אותן לגרוע מסעודת־המתים. ריקים הסלים כולם, ורק פירורים ושיירים קרים ממאכלי פסחא הביאו אתן. העל אלה לא תתעורר ולא תבער חמת המתים? – –

ובעוד הנשים תועות בין הקברים, ומשוּרת המקבלים יצא “סטאריץ” (זקן) אחד, – סמל נענה וסובל, מעוטף בלויי־סחבות ומקושר אניצי־חבלים. פניו לוּטים עד לבלי הכירם, דומה הוא למיקיטה המצלצל בקומתו, ביד ימינוֹ חסרת שתי האצבעות, בנוגה אש עיניו וברעד עצמותיו היבשות. וה“סטאריץ” מתגלה לפני הנשים ורומז ולוחש וגוזר ומקהיל את כוּלן. כמוֹכיח קורא הוא בגרון ומגיד לעם פשעם, שאינם פורסים לרעבים מלחמם ומשיבים ריקם פני דלים, ועדים הם השמים והארץ, ועדים הם גם המתים!… וה“סטאריץ” הופך פניו אל הכפר וכאילו מכניסו תחת כנפי הסערה שבקרבו, ומוסיף ומטיף, כי העם חבר מרצחים הוא וידיהם דמים מלאוּ, ואלהים יעלים עיניו מהם! – ומיד נבלע ה“סטאריץ” בין חבריו ולא נודע כי בא ביניהם… חרדת־אלהים נופלת על הנשים וכולן נעתקות ומתרוצצות כעדר צאן שמרגישות פתאום ברדת הברד. הללוּ צורחות, הללוּ בוכות, אלו ואלו פורשות כפּים ומכּות על לבּן. למה נואלו וחטאוּ? למה לא אפוּ ולא בישלו כמנהגן ביום ה“פרוֹבוֹדי” בכל שנה ולא יצאו ידי חובה כנגד המתים וכנגד החיים גם יחד? וה“סטאריץ” כבר חלף הלך לו, נעלם ואיננו, ועקבותיו לא נודעו… שמא מיקיטה המצלצל הוא זה, ששינה את טעמו ונתחפש ל“סטאריץ”, למען הגיד לעם חטאתם? – אבל העניים וה“סטארצים” מעידים פה אחד, כי לא מעֵבר הכפר בא ולא לאותו עֵבר שב. מן היער הופיע ואל היער חזר. מיקיטה הוא או אחר, ובלבד שדבר אלהים היו בפי ה“סטאריץ”, והוא נזדמן לכאן לגלוֹת אמת לעולם ולהודיע, כי כבדוּ פשעיו ואין לו תקנה… – –

האזנה בנות איואנובקה! את אשר יזרעו בני־האדם בידיהם – יקצורו, ואשר יקצרו – יאכֵלו, ואין חדש תחת השמש!


 

ג

נעזב שדה־הקברות, ובכפר, בכל פינה, כיתות של חוֹחוֹלים מצטרפות ונשים נאנקות ומספּרות על התגלוּתוֹ ונבוּאתוֹ של ה“סטאריץ” הנעלם. הזקנים מטים אוזן ולב לענין ומשתקעים בו בעיוּן ומתעצבים. אוהבים הם החוֹחוֹלים לשמוע אמת ממי שיאמרה, ומכירים הם ומודים בתוכחת מוּסרוֹ של ה“סטאריץ” ובכל העונש הצפוי להם, מפרטים הם בשמותיהם את בני איואנובקה, אשר רגלם שיחרה לטרף וידם נגואלה בדם; כל משפחה – הנגע פשה בה, וכל בית – חטאת רובץ לפתחו. והרי גם ה“ז’ידים” נשמת־אדם הם, וככל יציר חי, יצָרוֹ אל. והאל חומל אף על כלב ופוקד עווֹנות סוררים עליהם ועל כל העדה. וכי למה הוציאו באביב זה כל אילני־הפרי פריחה לבטלה? וכי למה נפסקו הגשמים, והחיפושית אוכלת את עשבי־החיטה, והתולע מצהיבם ומרקיבם? והעורבים גם בלילה צורחים והבהמה גוֹעה ורוקעת ברגל – מרגישים העופות והבהמה בצרת הבצוֹרת הקרובה לבוא… יראו המנוּולים את “העננים הלבנים” שבשמים – ריקים הם ואין בהם מים, כאשר אין זרע בפריחת עצי־הפרי הריקה!

ושני רועים, שהקדימו ביום ה“פרוֹבוֹדי” להעיז את העדר, מספרים את הדברים האלה: בגבולות גם ה“צירקבה” רעו את העדר, ולפני הצהרים, כשהשקו את העדר ליד הנהר, דבר־מה ראו ותמהו. מצד הדרך אשר לבית־הקברות נתגלה מראה איש ונעלם פתאום בתוך הערפל. רוח קטנה נשבה מן היער והכתה בפני הנהר גלים קלים. צף על פני המים מין אוז לבן, ואחר־כך נתגלגל האוז הלבן והיה לסירה זעירה. והסירה נזדעזעה והגיעה עד החוף, ומתוכה קפץ שעיר מרקד ועלה על היבשה. נהפך השעיר לאיש, שהוציא אש ממקום שהוציא והקריב אל פיו – ממש כדרך האדם בהעלותו אש במקטרתו. לבסוף התחיל אותו “איש” לעשות לו דרך כארנבת בחציר ובבר, ונעלם בין האילנות הירוקים של גם ה“צירקבה”.

לעת־ערב, עם שקיעת־החמה, והנה דליקה נופלת באיואנובקה, בקצה הכפר נשׂרף בנין עזוב מאדם ונבדל מהישוב, והשריפה כולה נמשכת רגעים ספורים. מתכנסים במקום השריפה הרבה חוֹחוֹלים מן הכפר וכולם תוהים ומשתאים ואינם יודעים פשר דבר. חלקים מעצי הבנין היבשים בערו בתוך האש ולא אוכּלו, אחזה בהם האש ולא שלטה בהם ונסתלקה ושקעה. וחוזרים החוֹחוֹלים ומתקשים בשאלה זו – מי הבעיר את הבעירה? הבנין הנשרף בעלים לא היו לו ואין לחשוב בנקמה מצד מישהו. מסביב לבנין אין דרכים ומוּחזק המקום למקלט שדים, ורועי־האוזים הקטנים ושאר ילדי הכפר נמנעים מלבקר בו, ומי היה מבעיר הבעירה? החוֹחוֹלים המוּמחים לדבר מחפשים סימנים של עקבות־אדם – ואין. אולי ברק הבריק והדליק? אבל לא שעת גשמים ורעמים עתה. ההביאה ציפּוֹר אש בחרטומה? או אולי אותו גלגוּל, שראוהו הרועים, זרק ניצוצות מפיו? לא ילד ולא ברק, לא ציפור ולא “גלגול” – אות הוא, ואלהים נתנוֹ לבני־האדם. אותות ומופתים – פני הרעה, ומשמים ומארץ כבר נפתחה הרעה, ולעיני כל העולם נתרגשה ובאה. – – שׂאוּ, החורשים והזורעים, ראשיכם, אֶל “ענני הפריחה” אשר בשמים ותקראו את דברי האָלה מלה במלה כמו מעל ספר! – – –


המלצות קוראים
תגיות