ירושלים, תרע"ד. דפוס ״אחדות״.

החשוב והנעלה בקובץ הזה הם, בלי שום ספק, מכתבי גנסין בעצמו. מלבד הערך התרבותי-הציבורי שיש לאחדים מהם, המזכירים לנו ולדור יבוא את אופן התהוות ספרותנו הצעירה ואת הרוח החיה של עבדיה-עובדיה, הנה צרור המכתבים האלה בצירופו — עולם מלא הנהו, יצירה אמנותית ממדרגה עליונה. בששים המכתבים האלה אנו רואים עין בעין את אשר עבר על נפש יפה ומקורית של אדם אחד מישראל במשך חמש-עשרה שנה; בהם אנו רואים, בראש וראשונה, את הנפש היפה והמקורית עצמה…

עוד במכתב הראשון, שנכתב בידי עלם כבן י״ח, ידובר על הריקניות ועל היאוש ועל חוסר-התקוה, אם כי יד העלם הצעיר בכל: השורות קצרות, הדברים לָעים ואי-יכולת-הביטוי מורגשת בכל שורה ודיבור. אבל העלם הולך וגדול ממכתב למכתב. הפרפורים הולכים ומתחזקים, האורות נלחמים עם הצללים. היאוש חדל מהיות ערטילאי ונעשה לאט-לאט פורי, יצירתי. היסורים קורמים עור ועצמות, עד… עד בוא השלוה הגדולה, לא שלוה של אבן ולא שלוה של מלאך טוב, כי אם של בשר-ודם, שעינוייו מירקהו ועשאוהו למה שהוא (״בכלל, מנעו האלוהים נחת ממני; אבל איני קובל״; ״מרגיש אני את עצמי פרקים כהוגן ופרקים שלא כל-כך כהוגן, אלא שהדבר אינו תלוי לא בי ולא בך ואף לא בדברים הנמצאים מחוצה לי. ככה בני אדם חיים ואין איפוא תקנה לדבר כלל״).

״מדוע זה נתרחק איש מאת רעהו, בעת ריקה ויבשה כזו, בעת אשׁר מבלעדי הרֵעוּת והאחוה, לא נרגישׁ כל לשׁד חיים״ — כותב הוא באחד ממכתביו הראשונים בתמימות-נוגה וכמעט ילדותית. אבל הילד הזה כבר יודע להבדיל בין ״חסידוּת״ ו״חסידוֹת״, בין התורה ובין הטבע, ולהושיט את ידו לאחרון ויודע גם לקרוא לרעו, אשר אליו יכתוב: ״מעט יותר ריאליות, פּאן רוחני!״

הוא בא לווארשה ונופל לתוך הבּוֹהימה הספרותית היהודית, שמשא-תרבותה אינו מכביד עליה כלל ושדרכה וטבעה לבטל הכל. אבל העלם הצעיר, הטבעי והריאלי, אינו בטל ביניהם ואינו מבטל כמותם. ״אחרי כל ההתחכמות וההתפלפלות (שמסביביו — ב.), עלינו להודות, כי כל מה שיש לנו, כלומר לנפשותינו, להנשמה הפרטית שבקרבנו — אמנם אוי ואבוי ליש כזה, אבל בכל אופן הן טוב הוא מהאין הניצב לעומת ה״יש״ הזה — נתנה לנו רק אותה ההתקדמות, שעליה אנו רגילים להתאונן בשעה שלבנו מתחמץ למראה המציאות הנוראה״.

ואת המציאות הוא יודע, ה״פּאן הבלתי-רוחני״! ״הכל טוב, הכל יפה — והכל ריק, הכל נפוח״ — הוא כותב באותו המכתב על סביבתו הווארשאית…

בתמימות-עלם נוגעת עד הנפש ובטהרה נשגבה של אדם גדול הוא כותב מקיוב לקרובתו-תלמידתו, שנשארה בעיירתו הקטנה: ״דחי איפוא את השקר מעליך כמטחוי קשת ובחרי באמת בכל מחשבותיך ומפעליך. אם אמנם הרגשת בשעה שכתבת לי את דבריך, כי שקר את עושה בנפשך — מהרי איפוא, חוה (שמה של זו, שאליה נכתב המכתב — ב.), והיאנחי, היאנחי מעומק הלב על דריסת הרגל אשר נתת לשקר בנשמתך הטהורה עוד; היאנחי, חוה, על שעבר והישבעי על להבא, כי לא תוסיפי עוד לבחור בו. פחדי ממנו, חוה יקרה, כי צעדיו שאול יתמוכו!״

באותו המכתב הוא מצטער על בת-שיחתו, ש״דרך נשים גדולות לה לעשות לה מורים ולכרוע ברך לפני מי שהיא מקשיבה ממנו מלה אחת או שתים חדשות", והוא קורא: ״היש לאל יד איש, חוה, לתת לך מחשבה אחת מקורית או רגש אחד אשר יוָלד בקרבך ורק בקרבך? לא תהיה תפארתך על הדרך הזאת, חוה. השתמשי באותן המחשבות והרגשות, אשר יגלו לך אחרים, לפתח בם את מחשבותיך והרגשותיך את, אבל אל תלכי אחריהם כעיוורת ואל תעשים לך מוֹרים. כל בן-אדם יש לו מורה, היושב בקרבו, במוחו ובלבו, ומורים אחרים אין, חוה, וכל אחד צריך להשתדל רק כי מורו זה לא ינום ולא יישן״…

בחכמה רבה ובהבנה חינוכית גדולה הוא מזהיר את תלמידתו היקרה לו על גברת אחת, שלא לקבל מפיה תורות ודעות באמונה בלבד. אבל מיד הוא מוסיף: ״ואולם אם אַת יש לך נטיה אליה… אל נא תשימי לב לדברי אלה ושכחי אותם״.

איזו דיליקאטיות עמוקה! איזו אהבת–אדם עליונה! מי מאתנו מוכשר לכתוב מכתבים כאלה, שבאו בקובץ הזה מאת המנוח לקרובתו-תלמידתו הקטנה ממנו? מי עוד כמוהו ידע לדבר ככה?

איני יכול להתאפק, שלא להביא עוד איזו פסקות מהאיגרות-הפנינוֹת הללו, כי חזון בלתי-נפרץ הן בספרות, אף כי המקום לא ירשה לי לצטט כל מה שהייתי רוצה להוציא משם.

״ואַת זכרי, חוה — כתוב בע׳ 34 — כי לא יש את נפשי לבוא אליך כמלמד או גם כיועץ. יודעת את בי, שאין מנהגי בכך. לפניך החיים — חיי. ואולם ראיתי והנה נתונה את בתנאים מוזרים. את — ילדה, וסביבך — זקנים. את בריאה — וחולים יסוּבּוּך. את זאת אני ירא״. ואחרי שורות אחדות: ״אני כותב עתה ולבי נוקפי: איני יודע, אם צריך אני לכתוב לך זאת, אני יודע רק לראות באנשים ולהבין אותם ואת חייהם ולא ללמדם. אולם מדי ראותי חיים צעירים, העומדים עוד על המפתן, והנה הם צפויים גם הם אלי אותה המצולה… יבכה בי לבי״.

ובאותו מכתב: ״לכתוב לי רק בשביל לצאת ידי חובה — זאת היא שטות שאין למעלה הימנה. המכתבים הם חלק מנשמת האדם. (לו בוודאי היתה הצדקה לומר כך! — ב.) הלא את חיה, הלא יש דברים המעסיקים את לבך ואת מוחך; יש דברים אשר את חושבת עליהם, יש הרגשות אשר את חיה אותן — כתבי וספרי לי מהם. חושב אנוכי, כי מפנַי אין את צריכה לא לירוא ולא לֵבוֹשׁ מִדַבר אפילו על דברים העומדים ברומו של עולמך. אדרבה, אולי יהי לאל ידי להגיד לך מה. איך שיהיה, אני יודע גם אותך וגם אותי, ואת — מסופקני אם עוד יודעת אַת את נפשך אַת. ומה שלא נדע — לא נדע ביחד״.

משנאתו לפטפוט האינטליגנטי, ללהג, ל״מלה הממלאת״, הוא מבקש אותה ל״התרגל לדבר רק מה שצריך״. מהוקרתו את העצמיות הוא כותב וחוזר וכותב: ״האיש החי — יש לו מחשבותיו שלו; ומי שיש לו מחשבותיו שלו, אשר רוחו הגתה והרתה, יודע גם לתת להן צורה שלו, המתאימה אל שורש נשמתו (לא לחינם הוא מביע במכתב אחד פקפוקים בנוגע לתרגום מכתביו ללועזית: ״בפרט בדברים שבספרות יפה וספרות יפה כזו הבנויה כולה על חצאי-מלים, שכשאין הם במקומם הנכון אינם אומרים ולא כלום״ — ב.); ואולם אם שומעת אַת אנשים מספר מביעים את מחשבותיהם השוות באופן כמעט אחד ובצורה כמעט אחת — אז דעי לך, כי גם כולם חנוטים, אוּמצות-בשר בלבד, שיש להם רק הכשרון לסגל להם מחשבות שזרים הולידו ולחקות אותן כקופים — ואותן המחשבות, אשר את שומעת מפיהם, אם גם כשהן לעצמן אולי חשובות הן — לא ממקור זה תהלכנה״ (ע' 36 וגם מעין זה בע' 39, מכתב י״ד).

מטעם זה הוא גם נגד הקריאה המשותפת. ״מה שקריאת ספרים טובים יכולה לתת — זאת היא רק ההתעמקות בנפש-עצמו״. אבל בקריאה משותפת — ״מיטשטשת ההרגשה הזאת״. ״אם בשעת הקריאה יושבת על ידך עוד בריה אחת, אשר אותם הדברים בעצמם יכולים לעורר בתוכה (בלבב האחר, הדופק אמנם אצלך אבל תחת לוח וסגוֹר אחר) מחשבות לגמרי אחרות והגיונות לגמרי אחרים; ואם גם נניח — מה שאיננו יכולים להגיד בביטחה בכל זאת — אם גם נניח שמעוררים הדברים האלה גם בתוכה את אותם ההגיונות וההרהורים שהם מעוררים גם בקרבך — אבל תמונות ההגיונות האלה וצורות המחשבות הללו הן בלי כל פקפוק אחרות ושונות, אחרי אשר בריה זו יש לה אורגניזאציה נפשית אחרת מזו שלך — אם בריה זו יושבת על ידך בשעת הקריאה, אז אין את והיא חפשיות, כי עוצרות אתן אשה בעד כנפי רעותה, והקריאה כבר איננה מה שהיא צריכה להיות".

״העיקר הוא החרות בכל״ — קורא הוא מיד. והוא היה האיש, שכולו היה ממשלה-ברוח, דיוק ודיסציפלינה חיצונית יחד עם חרות אין-סופית פנימית. מכתביו אלה בעצמם, עם כל השטף החפשי שלהם וההסחה לפי תומם, עם כל מבטאיהם המקוריים והנוקבים, המלטפים והסארקאסטיים (״אמרו לי, שהסוציאליסטים מהפכים אצלכם את העולם… ועכשיו — רק בשעה שהעולם מתהפך יש יסוד להוצאה ספרותית חדשה אצל היהודים״… ״חוה היקרה שלי, יפה היה לי אילו הייתי רואה אותך יפה ופיקחית וקלה וחפשיה, באחת — איתנה! כתבי לפרקים"; ״גדולים הם [המאמרים משל אחרים ששלח לעתון אחד — ב.] כגודל החכמה שבמוחות מחבריהם, אף על-פי שהמאמרים כשהם לעצמם יש בהם מה שיש, ולי אין להוצאות-הפוסטה״), — מכתביו אלה בעצמם, הנני אומר, הנם דוֹקוּמנטים חיים, המעידים על זה כששים עדים…

איך כתב גנסין, ומה הם הצדדים המיוחדים שראה בהוויה מתוך כתיבה זו, ילמדנו גם אחד הקטעים שנשארו ממנו בכתב-יד ושמו"לי הקובץ נתנוהו כמו שהוא עם כל מחיקותיו וצורתו החיה, העצמית, הבלתי מעובדה.

אחר זה יבואו בקובץ מן הפרטים החיצוניים היותר חשובים שבביוגרפיה של גנסין, מאוּספים על ידי בן-עירו ש. ביחוֹבסקי, ומאמרו של דוד פרישמן, איש חסדו הרוחני של גנסין, שנדפס בשעתו ב״הצפירה".

הרשימה ״אישיותו וכשרונו״, שבאה אחרי מאמרו של פרישמאן, כתובה בעט אמן מבריק ובטון של אישיות רבת-כשרון — בעט ובטון של ז. שניאור. הכאראקטריסטיקה הנתונה בה מצחוקו של גנסין באותו בוקר — לא רבות כמותה בספרותנו המימוּארית-הביקורתית. ואולם יש בה ברשימה נפלאה זו, זעיר-שם, גם שורות בודדות, שהגאותנות המבצבצת מהן אינה נותנת טעם לשבח בקובץ הזה, שראשי הדוברים בו כפופים וקולם מתחתיות יהלך.

ג. שופמן נתן לקובץ הזה עמוד אחד — עמוד שופמני מתחילתו ועד סופו, אבל לא עד בכלל. הסוף מפתיע את הקורא באיזה צליל זר, שלא הורגל אליו אצל שופמן.

מלבד אלה, השתתפו עוד בקובץ: ד. שמעונוביץ, נ. מייזיל, ד. א. פרידמאן, י. ה. (״קוים״), ד״ר י. מהרש״ק (זכרונות מישיבת גנסין בפתח תקוה), ז. דויד (רשימה יפה מאד בשם ״פעמַים״) וי. ח. ברנר. איש-איש מהמשתתפים כתב — כמצוּוה עליו מפי גנסין — מהרהורי-לבו ובסגנון-לבו, ובכולם חי האיש אשר לזכרו הוקדשו שורותיהם, בכולם חי גנסין האחד.

[״האחדות״, אייר תרע״ד; החתימה: בן-שלמה]