רקע
יוסף חיים ברנר
בִּיבְּלִיוֹגְרַפִיָּה (“ספרותנו החדשה” לד"ר מ' רבינזון)
mנחלת הכלל [?]
aמאמרים ומסות

ספרותנו החדשה. תולדות ספרותנו העברית החדשה בתקופה של חמשים שנה (תר“י–תר”ס) (למן א. מאפו עד מ. ז. פַיאֶרברג). ספר לימוד ומקרא, המכיל תולדות סופרינו המצויינים, תוכן יצירותיהם המעולות והשקפות־ביקורת על תכונתם וערכם. מאת ד"ר מ. רבינזון. וילנה, תרע"ג. 347 עמודים.


מה שעשה הד“ר מ. פינס לתולדות הספרות היהודית בשפה המדוברת עשה הד”ר מ. רבינזון לספרותנו העברית: תולדות הספרות במונוגרפיות בודדות של סופרים שונים בלי קשר בין הסופרים במקום ובזמן ובלי הראות על פרוצס־הגידול של כל הספרות בתור חטיבה אחת. אלא שד“ר פינס עסק גם בעבר והתחיל מראשית הספרות היהודית וד”ר רבינזון בחר לו רק תקופה של חמשים שנה. ואף בתקופה זו החסיר סופרים כפרישמאן והכניס “קלאסיקים” כיהודה שטינברג. הוא המחבר – ומי יאמר לו מה תעשה?

ואולם מה שעשה ד“ר פינס בתולדות הספרות שלו לקריאה לגדולים ולא הצליח כלל, עשה הד”ר רבינזון בשלו לקריאה וללימוד לבני־הנעורים – והצליח במשהו. איסוף החומר שלפנינו וסידורו – זוהי כבר עבודה נחוצה, שלא נעשתה עד כה, ועל זאת יודוהו רבים.

אין מיעוט אחר מיעוט אלא לרבות. ספרותנו החדשה, ומיעוטה: תולדות ספרותנו העברית החדשה בתקופה של חמשים שנה – מיעוט באמת. אבל המיעוט שאחר כך: “ספר לימוד ומקרא” משלים קצת את לבנו עם המחבר.

אמרתי “קצת”. כי רבים מן הדברים אשר נתן המחבר בהשקפות־הביקורת שלו ל“מקרא” אינם מתאימים כלל ל“ספר־לימוד”. “הריב"ל מקרימיניץ – מלמד הד”ר רבינזון לקוראים הצעירים במונוגרפיה של מאפו – כתב איזו ספרים פובליציסטיים־מדעיים חשובים“. גם “אחד־העם כתב איזו מאמרים חשובים על הישוב ואפיטרופסיו”. “יל”ג חשב אגב בעצמו את הפואימה שלו לבוסר־נעורים”… הביטויים “כמובן”, “איפוא”, “ובכלל”, “בכלל אפשר לומר”, “לא חסרו, כמובן”, “מתאר לנו, איפוא”, – הנפגשים כאן בכלל, אינם, כמובן, מעלה גדולה לספר־לימוד, והרי זה, איפוא, כמעט חסרון! ויש גם שה“מקרא” וה“לימוד” – שניהם לקו בבת אחת. “האליגורי” מפורשׁ “הסמלי” (המשָׁלי), וגם הקורא גם המתלמד יטעו על פי זה לחשוב, שאליגוריה וסמל – היינו הך. בסוף ע' 24, למשל, ידובר על דניאל מ“אשמת שומרון” של מאפו המבקש את אהובתו שולמית ואומר: “אם אמצאנה בבית איש טוב, ואמרתי לה: היי, אחותי, מאושרה”, ו“אם אישה גבר לא יצלח, ופדיתי בשלום נפשה”, וד“ר רבינזון חותם: “אולם זוהי אהבה רומאנטית בלתי טבעית ובלתי מצויה בחיים”. דברי פי חכם חן! אבל לספר־לימוד פראזה כזו אך למותר היא, ולספר־מקרא – אך טריביאלית היא. כיוצא בזה הויכוח עם מיכה יוסף לבנזון על מגמת הפואימה “שלמה וקוהלת” והלימוד, שהמבקר מלמד ל”משורר התמים“, ש”שלמה ביזבז יותר מדי את כוחותיו בימי נעוריו, ועל כן מיהרה הזקנה לקפוץ עליו" וכו'; או דבר היכזב “תוחלתו של המשורר למצוא מרפא לרוחו בחמדת נשים. אולם הוא היה שב להשתעשע באהבה הבוגדה, ככל צעיר המבקש חליפות וחיי שעה, לולא הכחידה בו מחלתו כל מאוייו וכל תשוקה לחיים ולעונג”. הלא שפתים ישק מחַדש דברים שכאלה ב“ספר לימוד ומקרא”!

על יל“ג כותב הד”ר רבינזון בזה הלשון: “הוא משתדל ביותר ליפות את הצורה של שיריו, ומתוך כך הם מתרוקנים מתכנם ומהרגשתם הטבעית”. זה, אמנם, לא יעכב בו מהביע כעין אי־רצון על שבתקופה השניה, ביצירות הלקוחות מחיי־ההווה, “לא דיקדק עוד במשקל־השירים ובצחות־לשונם” ורצויים היו לו כל כלי־נשק, אבל, איך שיהיה, וחוק הוא, כנראה, שיפי־הצורה גורם להתרוקנות־התוכן!… ולא לחנם ממעט כל־כך המחבר את דמותו של ביאליק בכאראקטריסטיקה שנתן לו בע' 294 ובע' 305: הן מי כביאליק מיפה את הצורה? בע' 51 דן המחבר בסעיף מיוחד ב“תמימות־השקפתו” של יל“ג: “המשורר משער, כי אילו הקדישו אבותינו את כוחותיהם לחכמת־המלחמה ושיכללו את כלי־הקרב שלהם היו מנצחים את הרומאים וממלכת־ישראל לא נחרבה; וזו היא השקפה תמימה”. תמימותו של המבקר, שבא ללמד את יל”ג מה שׁידוע לכל בר־בי־רב, כי “הממלכה הרומאית התַּקיפה כבשה כבר בעת ההיא כמעט את כל העולם התרבותי”, ואינו מבין שהתקוממותו של המשורר־המהפך נגד בתי־המדרש ההיסטוריים והתרבות הרוחנית בכלל אינה מיוסדה רק על זה, שהיהודים לא ניצחו אז את הרומאים. ברם, אם נכונים ואם לא נכונים דברי־ויכוחו של הד“ר רבינזון בספר־”מקרא", אין מקומם, בכל אופן, בספר־לימוד! בספר־לימוד נותנים, מבארים ומפרשים את החשוב והנכון ודולגים לגמרי על המוטעה והבלתי־חשוב. ללמד דעת את הקלאסיקים אין נוהגים שם.

בדבר הספר “חטאת־נעורים” של ליליינבלום מלמד הד"ר רבינזון, שיש בו באותו ספר ניהיליסמוס, ציניות, רעל־המינות ושממון־האפס. “וזה הזיק בוודאי לרוח הקוראים הצעירים, שאינם צריכים להישאר בלי כלום”. וזוהי לשון־לימודים לקוראים צעירים בספר־לימוד, שכוונתו להועיל ולא להזיק…

ויש גם קוריוזים. – “‘ספר־הקבצנים’ פותח לפנינו עולם חדש וכו‘, אברמוביץ מגלה את ה’אדם’ שבהבריות העלובות וכו‘, כמו שעשה, למשל, מקסים גוֹרקי לה’יחפים’ הרוסים”. “לומדוּת” של “מבקר”! אנלוגיה “עמוקה” ו“חריפה” בשביל ספר־מקרא! מנדלי מגלה את ה“אדם” שבבריות העלובות (ממשׁ מה שׁאמר מיכאילוֹבסקי על גלאֶבּ אוּספֶּנסקי!) וגורקי ממציא מתכונותיו של “האדם העליון” ב“יחפיו” הגיבורים – וכלום אין הלזה עושה ממש מה שזה עושה?

בכלל, “המיתוֹד הביקורתי” של המחבר דנן בהשקפות־הביקורת שלו הוא פשוט מאוד: הכל שטחיים. המלה “שטחיות” היא השליטה. סגנונו של מאפו הוא פיוטי… ושטחי. (דברים ככתבם: “סגנוני הפיוטי והשטחי של מאפו”!). “ביקורתו של יל”ג על הרבנים היא שטחית". תיאורו של סמולנסקין הוא שטחי. ליליינבלום – שטחי. אפילו תכונתו הכללית של מאנה היא – שטחיות: “רגשותיו אינם מצטיינים בעומק, סקירתו אינה חדה” וכו'.

זאת – שטחיות – ועוד אחרת: חוסר ניתוּח־הרגשות. ושוב הכל: גם מאפו, גם יל“ג, גם סמולנסקין, ברודס, בראנדשטטר – כולם לקו בליקוי אחד: חוסר־ניתוח־הרגשות. ביתו של אליפלט בעל־העגלה אחרי הקאטאסטרוֹפה הפסחית נתמלא מכות ומהלומות, מבוכות ומהומות – והמבקר מציין: “כאילו אין בין איש ואשתו גם רגעי חיבה ונחת” (קושיה עצומה! וכבר מצאנו אותה לכל עומקה אצל בריינין בהַצוֹתוֹ על יל“ג ב”השילוח", עיין שם!). על סמולנסקין השטחי הרי אין כלל מה לדבר, שאינו יודע מניתוח פסיכולוגי – תחתיו עוסק הד”ר רבינזון בפסיכולוגיה ובניתוח־רגשותיו של סמולנסקין ומוצא, שהוא “נעשה לאומי לא על פי שיטה חברתית ברורה” ולא מהרגישו את עצמו בן לעם־ישראל ומחמלתו על עצמו, “אלא מחמלתו על עמו הרצוץ”. אפילו ב“מגילת־האש” (ישמעו־נא!), כמו בפואימות “המתמיד” ו“בעיר־ההרגה”, “אין אנו מוצאים בירור פסיכולוגי מספיק של הגיבורים”.

אין אנו מוצאים בירור פסיכולוגי בפואימה הסימבולית “מגילת־האש”, אין אנו מוצאים בירור פסיכולוגי ב… בתיאור הפוגרום – ולך ושווע “חי וקיים”! אין ניתוח־הרגשות ואין עמקות אצל סופרינו, אפילו כמלוא־נימא! נשתכחה עמקות מספרותנו! ותיתי לו לד"ר רבינזון שחזר ויסדה בעצמו בספרו זה שלפנינו…


[“האחדות”, אדר תרע"ד; החתימה: בן־שלמה]


המלצות קוראים
תגיות