ערוך על-ידי י. י. כהן ומ. צבי.

ירושלם, תרע״ד. דפוס ״אחדות״.

מי שרגיל. אצל ענייני עתונות ומערכות נתקל בוודאי לא פעם באותו המחזה, ש״הכשרון הצעיר״ בא אל העורך בעקיפין: יאמר לו, יאמר לו, העורך, מדוע זה רע, במה יצירתו גרועה. יאמר לו. וכי יש מילתא בלא טעמא?

ולעורך אין באמת מלה בפה. שהרי איך יוכיח לבעל השיר או הרשימה, המרגיש טעם גדול ומתוק בשירו או ברשימתו, שהוא, העורך, אינו מרגיש בהם כל טעם או מרגיש טעם מר מאד?

ונהוג, אמנם, בספרויותיהן של אומות-העולם, שסופרים צעירים מחוג ידוע, הרוצים לבוא אל הספרות עם טעם חדש, שאין להם מקום בתוך חוגי-הספרות המקובלים עם טעמם הישן, הבלה, ה״פיליסטרי״ וכו', עומדים ובונים להם בימות לעצמם, כי צרים להם המקומות הישנים! ואולם אצלנו — למי צר המקום אצלנו? וכי לא מוכנים ומזומנים כל עתונינו ותוצאותינו להדפיס הכל, כל מה שרק כמעט ראוי לדפוס? ואיזה צורך יש, איפוא, בבמה חדשה זו להתפתחות כשרונות צעירים?

אמנם, אפשר מאד, שהמשתתפים בקובץ הזה ניסו להכניס או לשלוח את יצירותיהם לאיזו מערכות ונדחו. יצירותיהם לא נתקבלו — ויחר להם, ויצאו להדפיס את פרי-“כשרונותיהם״ על חשבונם. וביחוד היתה להם הרשות לכעוס — ברצינות אני אומר זאת — מפני שאצלנו באמת מדפיסים הכל ויש מקום לתרעומת של ״מאי חזית?״ מדוע אותו דבר, שאינו טוב משלי, נדפס ב״מולדת” או ב״הפועל הצעיר״ או ב״האחדות״, ושלי נדחה? אין זאת, כי משוא-פנים יש בדבר; פניות יש לעורכים; הם אינם רוצים בהתפתחות ״כשרונות״; דרושה במה מיוחדת…

ואולם, אליבא דאמת, אין הדבר כך. העורכים, אמנם, יש אשר ישגו, אבל כוונות רעות אין בדבר. במקרה ודאי יש שנדפסים בעתונינו דברים לא טובים מאחדים מהשירים והציורים שראו פה אור. ובכל זאת, משום זה בלבד, לא היה כדאי לטרוח ולקבוע דוקא בדפוס את מעט החומר הספרותי אשר לפנינו.

כי חומר-קריאה הגון, שיש בו נחיצות גלויה, איננו; צלילים חדשים, ולוּ גם כאלה שלא מצאו עוד את ביטוים הנכון, כמו שיקרה לפעמים אצל צעירים בעלי-כשרון — אף הם אינם. ואלא מאי: התפתחות-ה״כשרונות״? אבל קובצי-בוסר כאלה עלולים יותר לטמטם מאשר לפתח. התפתחות הכשרון הספרותי באה על-ידי עבודת-פרך בחדרי-חדרים, על-ידי עיבוד והעתקה מכתב לכתב, ולא על-ידי מכונת-דפוס.

[״האחדות" סיון תרע״ד: החתימה: בן-שלמה]