רקע
יוסף חיים ברנר
בִּיבְּלִיוֹגְרַפִיָּה (״בני-משה״ לש. טשרנוביץ)
mנחלת הכלל [?]
aמאמרים ומסות

(מונוגרפיה). וארשה, תרע״ד.


ב״מעין-הקדמה״ וב״דברים האחדים לתוצאה המיוחדת״ מתיחס המחבר למחברתו כאל בנין, שרבות עמל בו בונהו ושהקימהו ״מן המסד עד הטפחות על יסוד תעודות נסתרות ומגילות שלא נתפרסמו״. ואמנם, אי-אפשר להכחיש, כי הושקע כאן איזה עמל של העתקת כתבים שונים וצירופיהם, ועל זאת יודה הקורא לה׳ טשרנוביץ. אבל אף על פי כן, עם גמר קריאת המחברת, תתעורר השאלה: השווה כל הענין בעמל-המחבר? השווה העוֹר הזה בעיבּוּדו והנר — בכל המישחק? אילו היה ה׳ טשרנוביץ בא לספר לנו את תולדות התנועות החברתיות בתוכנו בחצי-יובל השנים האחרונות בכלל ותולדות תנועת-חיבת-ציון בפרט, ודאי שלא היה יכול לעבור בשתיקה גמורה גם על ״בני-משה״, ודאי שהיה צריך להקדיש גם להם איזה עמוד, אבל לתלות את כל התקופה של ראשית עבודת הישוב בעשרים בטלנים אלה ולכתוב ספר של קרוב למאתים עמודים בשם — ״בני-משה ותקופתם״, כאילו היו אלה באי-כוח-התקופה — תמיהַּ אני, אם ראוי היה הדבר לעשותו.

בין השמות מאותה התקופה, הנזכרים במחברת זו, אמנם, יש כאלה שבתור סופרים או עסקנים יהודים הנם ראויים להערכה ביקורתית מקיפה, אבל בשום אופן ואופן לא על היותם חברים ל״בני-משה״ ולא בתור ״בני-משה״. הטיפוס של ״בן-משה״ הנשקף לנו מן המונוגרפיה הוא בעל-בית משכיל, שמצד אחד איבד את הקשר הקיים עם העם וחיי-העם ומצד שני עודנו מלא געגועים ל״מסורות-אבות״ וללאומיות מופשטה, אדם בינוני, שאם הוא נמנע (״כפי היכולת״ כתוב בתקנות) משחוק-הקלפים, הרי הוא חושב, שמילא ״חובה מוסרית״ קשה, ושאם בא פעם בחודש ״לשיח שיחת תלמידי-חכמים על פרקי-התורה, חכמת-ישראל ותולדתו״, הרי הוא רואה את עצמו כאילו הקריב קרבן גדול על מזבח-עמו ומתימר בשם ״בחיר-האומה״. ועל אלה כותבים ״היסטוריה״ למען ידע דור בא, מי כבש לו את הדרך? על אלה מורים לנו באצבע: הנה גואלינו, הנה בונינו?! הן קָטנוֹ שׁל איזה בוּנדיסט עבה — למוסר ולרוח; למעשה אין מה לדבר! — ממתניהם של ״מזומן״ מ״בני-משה״!

ה״ליגה בני-משה״ — יספר לנו בעל-המונוגרפיה — נתיסדה בשעת-״משבר״ לחיבת-ציון. רעיון-הישוב, שהתחיל אחרי הפרעות של שנות תר״ם, בא כבר בשנת תרמ״ט לידי משבר, כביכול. מבני ביל״ו נשארו רק שמונה (קרי: שמונה), שלא יכלו להיות למופת גם לעצמם, באשר גם אמונתם הם ותקותם הם נתרופפו. חברות חובבי-ציון התקיימו רק על הנייר ולרובן לא היה אלא יושב-ראש ומזכיר, וגם בין אלו שררה אנדרלמוסיה: אהבת הכבוד והמישרה, אהבת הפחד והנצחון (אהבת הפחד — איזו מלה נוראה!), אהבת השאון לתקוע ולהריע תמיד (ממש כמו בזמננו!), אהבה להרבות בדברים ובהצעות וכו' (מדברי ליליינבלום). בועד ישבו איוואנים סֶרגֵיֶביצ׳ים ומוּמרים, ״אצילי-אצילים״, כציוּנו של בעל-המחברת, שאם נתקבל ביניהם ה״פרובינציאל״ אָשר גינצברג לחבר, צריך לחשוב את זה לנס גדול ול״כבוד שלא חלם עליו איש״. בעיני האצילים האלה היתה חיבת-ציון דבר שבפילאנטרופיה, כמובן וכנהוג, אבל כסף כראוי לא נתנו. פינסקר וליליינבלום ראו את כל אימת-המצב, אבל מה היה לעשות? צריך היה לעבוד. צריך היה לעבוד באיזה אופן שהוא ולחכות בתקוה, שהעם יתעורר, סוף-סוף, אם עוד יש בו כוח להתעורר, לתת כסף, לקנות אדמה, להתישב על האדמה. האם היה מוצא אחר?

ואולם מיסדי ״בני-משה״ לא כן חשבו. הם, בעלי ״ההשקפה העמוקה״, כפי שמציין אותם המחבר, חשבו ומצאו, שצריך לצאת מן החוג הצר של ״מעשים פעוטים״, כגון הליכה לקושטא, קניות, מלחמה בשאלת-השמיטה וכו', ותחת זאת ללכת אל העם (?), אל שדרותיו הרחבות (??), ולהפיץ בקרבו את ההכרה והדעה הלאומית. ולשם עבודת-הכשרה זו בתוך השדרות הרחבות יסדו את הליגה הנסתרה של ״יחידי-סגולה״…

וכאן מתחילה הקומדיה.

שמונת ״בני-משה״ (כנגד שמונת בני ביל״ו…) נתאספו, נשבעו, נתקדשו והתחילו ללכת ב״דרך-החיים״. היינו: ״להביא קרבן לא אך דבר-שפתים, כי אם חלק נכבד מאהבת-עצמם וכבודם, ממנוחתם ונכסיהם״; ״להביט ולהתבונן בשבע עינים אל כל הנעשה בארץ-אבות ובזהירות ובמתינות להשתדל לתקן את אשר עיוותו אחרים שמה וגם בעצמם לעשות מעשים שלמים ומתוקנים בהיות לאל ידם״; להכשיר את הדור על ידי אגודתם, היינו ״לקנות לבבות לאגודתם ולחבב את שמה ותעודתה על הבריות באמצעים מוסריים, כלומר: להרחיב את מובן-ה״לאומיות״ ולעשותה למושג נעלה ונשגב, לאידיאל מוסרי, אשר במרכזו אהבת-ישראל ובהיקפו כל מידה טובה וכל תכונה נכבדה, להפשיט מעל התואר ״לאומי״ את צורתו החמרית אשר לו עתה, שכל הרוצה ליטול את השם הזה משתתף בפרוטתו לקופה ידועה ונוטל, ולהרימו למדרגת תואר מוסרי, נכבד ואהוב בעיני העם, אשר לא כל אדם זוכה לו" וכו'.

ראשית דרכם של הלאומיים המוסריים והנבחרים האלה, שיצאו, כביכול, אל העם, היתה ״להיזהר מאד שלא להיכשל באנשים שאינם מהוגנים״. ״כל אחד מהחברים צריך להיות מזוקק שבעתים״. ואמנם, האגודה לא ״נכשלה״ ביותר וליותר מ״מניינים״ אחדים לא עלה מספר-חבריה לעולם, אבל לא מפני מידת הזהירות הזאת, כי באמת נכנס כל מי שרצה, ובפרט לאחר שהאגודה נעשתה ל״ליגאלית״, כי אם מפני שלא היה בשביל מה להיכנס. הפרוגראמה היתה: ״חפשית תהיה האגודה במעשיה: ידה בכל, זמנה — עת לעשות, מקומה — כל פרץ וכל בדק״. וחופש המעשים שלה, אמנם, הגיע עד המדרגה שאין למעלה הימנה — עד לאפס. המחבר, בכל עמלו, לא יכול היה להציג באקטיב שלה אפילו מפעל אחד. מכל החשיבות הרבה שנהגה האגודה בעצמה, מכל כובד-הראש שלה, שכל כך כיבד את עצמו, מכל תכונותיה ה״מוסריות״ וה״נכבדות״ — לא יצא דבר, מלבד התנפחות ויהירות. מכל קולות-הקריאה לדורות ולפידי-התכונה וקול-השופר של הלאומיות הרוחנית לא יצא שום מעשה לא בגולה ולא בארץ-ישראל, שבגללו אפשר היה לסלוח למחבר על היתממו, שעל גידולי-בונינו הוא עומד ומספר לנו.

ליליינבלום אף הוא נכנס. ודאי חשב: אנשים במבחר-שנותיהם, המביטים על עצמם כעל בחירי-האומה, המסוגלים לעשות כל מה שאחרים לא יעשו, אפשר שבאמת יעשו אלה דבר-מה. העם טובע — תבוא הפעולה להצלתו ממקום שתבוא. אבל נכנס — ויצא מיד. ראה עם מי יש לו עסק — ויצא. ראה, שלא שאיפת-ההתאחדות להשגת המטרה החיונית, הפשוטה כל-כך והקשה כל-כך, הולידה את זו הליגה, כי אם שאיפת-ההתבדלות, ההתחכמות, ה״התעמקות״, ההתגדרוּת הדוֹן קישוֹטית? ראה, שאגודות חובבי-ציון המצויות, בכל פעיטותן ומיעוט-כוחן, טובות ומרובות-ערך הן מ״טובי-חובבי-ציון״ אלה עם כל הפרטנסיות ותביעות-הרוח הווֹדיביליות שלהן. ולא איש כבעל הכרוניקה-הדרמה ״חטאת-נעורים״ יקח חלק בווֹדיביל!

ב״מילואים ל’דרךְ-החיים׳״ יִזָכר, אמנם, על הרגשׁה לאומית חיה המביאה לידי מעשה, אבל מעשה זה אינו אלא ממין המעשים הלאומיים שלנו בכלל — לא מעשה ממש אלא להיות הרוח, כביכול, במעשי-אחרים, לא כוח ממש, אלא כוח-משיכה לאחרים. כלומר: מעשה של דיבור ושל הטפה ושל גניחת-הה! במובן זה צדק ה׳ טשרנוביץ: הציוניות ממשיכה את תנועת ״בני-משה״ עד היום. דבר לא נעדר.

ואולם המעט היה מאלה רועי-הרוח ובטלני-העולם לחשוב את עצמם לסולת-האומה טרם נקפו באצבע קטנה לטובתה, המעט היה מהם להרבות, על אף כל הזהירות והצניעות והדברים הכבושים והמידות הטובות, באמירות, תקנות, סודות, אינטריגות ומחלקות — הלא הם כתובים על ספר-המונוגרפיה של שׁ. טשׁרנוביץ! — אלא שׁעוד לא חדלו לבַכּוֹת את עצמם ולשפוך דמעות פואיטיות על הקרבנות שהם עתידים להביא שלא על מנת לקבל שכר. בנים נאמנים לאביהם היו ״בני-משה״! ״מה הוא לא נסוג אחור מהוביל את אבותינו אל הארץ הטובה, אף אם ידע, כי שמה לא יבוא, בארץ מואב יקָבר ואישׁ לא ידע גם מקום קבורתו, פקודתו יקח אחר, לא ינחלו אותו בניו, כי אם אחר יהיה לראש תחתיו, אף אנו לא נחדל (!) מעבוד לטובת עמנו, להתאמץ לקרבם אל ארצם ונחלתם, אף כי מראש נדע, כי אנו בעצמנו לא נראה את הארץ, כי שׂכר מלאכתנו זאת לא ינָתן לנו אף לא לבנינו אחרינו, כי אם להדורות אשר יקומו אחרי זמן רב״ (״קידושים").

איזו פּוֹזה טרגית — ומה מגוחכה, אם נזכור את כל ״מלאכתם״ ואת כל מסירות-נפשם של בעלי-האגודה בתור חברי-האגודה!

סוף דבר: יחס הלעג והביטול של האינטליגנציה הראדיקאלית שלנו אל ״חובבי-ציון״ מרעים לפעמים את האיש היודע כמה מן הביטחה העיוורת וכמה מן הקהות הלבבית יש באותו יחס. ואולם בקראנו את המחברת של ש. טשרנוביץ, שהמוֹטוֹ שלה הוא ״לא בחיל ולא בכוח, כי אם ברוחי״ ושמטרתה להראות את ״ההשקפה העמוקה״ של טובי-חובבי-ציון בימים ההם, את ״הרגש הלאומי החי״ שלהם, את ה״חיבה לעם שאינה יודעת כל גבול״ ואת ה״אידיאליות שאין לה אף זכר בימים האלה, ימי הירידה לרעיון הלאומי, כשאין עוד בתנועה הלאומית אותו הרוח המעודד והמחיה, אותה ההתלהבות, אותן המסירות והאידיאליות, אותו התום והצניעות״ (הקדמה), על כרחנו אנו כובשים את פנינו בקרקע.

[״האחדות״, סיון תרע״ד: החתימה: בן-שלמה]

המלצות קוראים
תגיות