רקע
חנוך ברטוב
מבריחי הזהב
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה
פרטי מהדורת מקור: ספרית פועלים; 1957

 

א

גלגלי האוטובוס השמיעו קול צווחה, המשיכו הילוכם, חרף לחץ המעצורים, כדי סיבוב אחד ואחרי-כן נכנעו ועמדו. כאיש אחד נזדקפו הנוסעים במקומותיהם, משכו תרמילים וצרורות ונדחקו לפתח-היציאה, גוש גדול של גופים משופעים בזיעה ואדומים מחום. גברים שחורים בבגדי-חולין דהויים דחקו את זרועותיהם השעירות ופרצו להם דרך. נשים בשמלות-צבעונין לחצו את חזותיהן הגולשים וכרסיהן התופחות אל הקודמים להן וברגל כבדה ואנחה חנוקה צנחו אל הכביש. נערות מפוייכות הצמידו ארנקים נוצצים לירכיהן החשוקות ותוך החלקת שמלה קפצו וחמקו להן. הנהג אף הוא משך כרסו מתחת לגלגל-ההגה, נטל ארנקו רב-התאים ופרש לו מן המכונית.

לא עברה דקה והרעש והמהומה נתמסמסו ואבדו בחלל. היה שקט פתאום. בצילה של סככת-העץ הירוקה, בתחנת-האוטובוסים של המושבה, עמד עכשיו עמוס גליקמן לבדו. הקיט-בֶּג הנקניקי היה מוטל לאורכו על המדרכה המאובקה ועליו תרמילו הגדול, הגדוש. התקין עמוס כומתתו לראשו, השתדל לשוא להרחיק ברקיעת-רגליים את האבק מנעליו הגדולות, תחב כותנתו למכנסיו ורק אחר-כך עמד להתבונן על סביבותיו.

ובכן, המושבה. המושבה שלי. כל אותו רעש וריח של בנזין ומהומתנותם של הנוסעים לא היו אלא מראית-עין. הריהי מוטלת על אדמתה כאשר ידָעה מאז. הנה מכאן מתמשכים להם הרחובות הארוכים, שרצועות-אספאלט צרות מעלימות בדוחק את דרכי-האבן שמתחת, את שבילי החול החם והרך שמקדם, את ערוציו היבשים של בוץ החורף. הנה הם הרחובות הארוכים. והם ריקים, כבישים אלה, ודוממים. ועל שפתם רובצים כבהמות נרפות הבתים הישנים. ילדים מרדפים חישוק חלוד ואין אדם נטרד על-ידם. גללים טריים שנמעכו מתחת לצמיגי-אוטובוס מעידים על הבקר המוסיף לחצות בנחת את טבור המושבה ונער ערבי מדדה ברגל שחורה בעקביו. ועל העגלונים הזקנים מעידים הם, על העגללונים וסוסיהם כבדי-הרגל. שמא תופענה מעל גגו של בית-הכנסת הגדול אותן יונים לבנות, שמקלעים התקנת לצוּדן, מקלעים ממיפשק בדיו של אוקליפטוס?

עכשיו פרח חיוך על פניו של עמוס. עיניו, אף על פי שריסיהן אפורים מן הדרך ומושפלים מעייפות, ברקו בשמש השוקעת. בלילה האחרון, בשעות שחצתה רכבת מצרים המצחינה את מדבר סיני, תהה על כך. ישב וראשו בחלון ועיניו דולגות על קפלי החול הרך, החם, התלתלי, המתחכך באורו של הירח המלא. הגבעות הקמורות, הנשיות, שתקו. נופן היה חוזר על עצמו ורק נתנגן מתוכו הלילה האחר, מלפני שלוש שנים, כשגילגל קטר את רכבתו מתוך נופו שלו. תחילתו של לילה זה הוציא רייך, כדרכו, את הקלפים מתרמילו. הציע “רֶמי”. עמוס לא רצה לשחק. לשוא שידלוהו בני ומזרחי.

“שחקו שלושה,” רגז. “חצי-גרוש מאה או גרוש מאה – זה לא עניין של כסף, אני אומר לכם. עזבו אותי, מה אתכם?”

רייך טרף את הקלפים בשקט, בזריזות, מעשה-אמן. בוויכוח לא התערב. רק אחר שסיים מלאכתו הושיט את החפיסה שבכפו ואמר: “לא רוצה, עזבו אותו! מזרחי, הרם.”

נטל מזרחי חלק מן הקלפים, משך את התחתון, הפכו וגילה פניו, הניחוֹ על התרמיל ששמו ביניהם, ומעליו הניח את כל הקלפים שבידו. רייך חילק את הקלפים לשלושת המשחקים. בכך סיים את שליחוּתו, צבת סיגריה בשתי אצבעות שחורות מטבק ותחבה לבין שפתיו הדקות.

“אתם מבינים,” אמר רייך תוך שסדר את קלפיו, “הלילה אנחנו חוצים את הגבול. את הגבול אנחנו חוצים.” דיבר לאט, כמי שאינו אץ לסיים דבריו, כמי שלא איכפת לו לסיים דבריו. עיניו היו עצומות כמעט והעשן עלה מקצה הסיגריה והחליק לאורך הקמטים העמוקים שבפניו, עד לשערו שגוון של חציר יבש לו. משהגיע תורו, משך קלף מן החפיסה שעל התרמיל והטיל אחד משלו. “עוברים את הגבול. אה, עמוס. כאן זה עולם אחר. כאן לא יפה לשחק קלפים. כאן צריך לזרוק את כל הדברים הלא-יפים, אה?”

“חה-חה,” צחק מזרחי וטפח על ברכו של רייך. “אתה ממזר, רייך! תגיד, את הכול צריך לזרוק, גם את החתיכות לשכוח, תגיד, יא-אַרס!”

רייך לא השיב. בני הטיל קלף. שיחקו בשתיקה, מרוכזים כל-כולם בחיפוש האפשרות ליצירת שלשות: מלך, מלכה, ילד. שלושה ילדים. ילד תשע עשר. להיפטר מהכפולים, להדביק בודדים. לפתע אמר רייך, בשקט: “האנט” ושטח קלפיו על השולחן, על חפיסה מבותקה של סיגריות רשם את התוצאות.

“חלק, בני,” הדף לעברו את הקלפים. “כן, גם החתיכות, מזרחי. זה הגבול – המידבר. הבט היטב במידבר הזה, עמוס. גדול הוא, גדול מאוד ומלא חול. כאן אפשר לקבור עם שלם ואף לא עצם אחת תמצא, אף לא שן-זהב. קבור, עכשיו ההזדמנות. בני, איך קוראים לה לחתיכה שהיתה לעמוס בהאג?”

“איזה חתיכה?” לא הרים בני פניו מן הקלפים.

“זו, האחרונה.”

“קוני.”

“כן, קוני… חבל, עמוס, חבל שחתיכה טובה כזו צריך להשאיר במידבר…”

“סתום פיך,” רטן עמוס.

עשו עשרה מישחקים. חישבו את הרווחים. קיפלו גופותיהם על ספסלי-העץ הזקנים והמטונפים וישנו. הוא קובר, נכון, הוא קובר, הוא רוצה לנוס מלכלוך זה, שבו רבץ עד אוזניו. כל אורכה של המסילה, כל הדרך הארוכה היה תמה – האם אפשר לנוס, האם אפשר לקבור. הריהו מגשש אחר קצהו של חוט שנשמט מידו זה חמש שנים, ביום לכתו לצבא. והנה היא כבר המושבה – אפורה ודמומה, כמתעלפת באורם של ערביים – אוקליפטוסים שחורים, גזורי קרטון, דבוקים לשמיים מלובנים. איזה עולם, איזה שקט בעולם! כאן לא היתה מלחמה, כאן לא היה כלום. שקט, שקט, שקט.

וכך, אחר שעמד שעה קלה בתחנה, מחה עמוס את הזיעה ממצחו ועורפו, תלה על כתפיו את תרמילו, הרכיב עליו את השק המעופר ופסע אל הצריף, בשוק הקטן.

 

ב

אף שכבר שפלה השמש והחליקה מעבר לאילנות ולגגות, לא יצא החום עמה. זה היה בוקע מקירות הבתים ומכביש האספאלט שנתרכך, היה תלוי בראשי הברושים ויורד מסכים-מסכים לכל אשר תפנה. מעומס בחפציו, מדובק בזיעה, היה פוסע והולך לאורך הרחוב, הוא עורקה הראשי של המושבה והוא מוליך לשוק הקטן, לצריף. צעדיו היו רחבים, כמו ביקש דווקא עכשיו לקצר את הדרך אל בית הוריו. ואולם עיניו לא הניחו לשום בית, לשום אדם וחפץ שיישמטו מהן. הן נחו עליהם וליטפום והחזירום לחיים. ופתע היה הכול חי וקרוב, מובן מאליו, כבלב מי שלא יצא מעולם מתחומים אלה, כבלב מי שאינו שב עכשיו משנים של חוץ-למקום, משנים של לא-ארץ. הרי המושבה והרי הבית. הרי החלום והרי פשרו. הרי תשובה לימי-ערפל דלוחים וללילות-ניאון ארוכים. הרי קרקע לרגליך המטות, להרגשה שעולם זה של מלחמות הוא הווה, הוא עתיד, הוא כל היש. אתה פוסע ברחוב הארוך, על מדרכת-העץ הרעועה, פניך אל השוק הקטן ואתה נושם שלווה גדולה.

הרחוב היה ארוך, אבל שום פנים מוּכרות לא ניקרו לו, אולי מפני שכבר היתה ערבית. מישהו חלף על אופניו, אך אי-אפשר היה לזהותו בוודאות. והרי מאוד רצה לברך מישהו לשלום, לשמוע שלום, כלומר: באתי למקום, שמכירים אותי בו, שיודעים כי נעדרתי, ששמחים על ששבתי. אבל איש לא עבר. וכבר הגיע לקצה הרחוב והשמאיל. וכאן שמע, כי קורא בשמו, עמוס עמד במקומו.

רק לא להתרגש, רק לא להניח לליאוּת ולרעד-האיברים שישתלטוּ עליך. הפך פניו וראה צעיר מרחיב צעדיו לעברו. בימינו נפנף לשלום וחיוך רחב על פניו. רגע אימץ מבטו וזכרונו – אה, אלוהים אדירים, מה זה קרה לי, אני אינני זוכר את דוד, את דוד ויינגלאס?.. אמנם שמן מעט, אך איך נשכח בכלל – – –

“שלום עמוס! שלום,” טלטל כפו בשמחה. “איזו הפתעה!”

“שמח לפגוש אותך. אני הולך והולך ואיני רואה פרצוף מוּכר.”

“תאר לעצמך: אני יושב במספרה של יהודיוף ודרך החלון אני רואה, רואה חייל נסחב, מיסכן, עם פּאק על הגב. כלום, ראיתי כבר חיילים. אבל פתאום אני נזכר: שמע, זה עמוס… שנים, שנים… אז מה אתה מספר?”

“מה יש לספר? טוב להיות כבר בבית.”

“בבית!… איזה בית, מושבה מחורבנת. עכשיו לא תרצה לדבר אתנו, עם הפרובינציאלים, אחרי כל מה שראיתם ועשיתם באירופה. חביבי, סיפרו עליכם!…”

“שטויות.”

“אל תגיד שטויות. אומרים ששמה להשיג חתיכה זה כמו – לפצח גרעינים, אה? תגיד את האמת, עשית חיים?”

“תאמין לי – זה טינופת.”

“טינופת או לא, אבל זה טעים. יא-שיך.” עינו של דוד קרצה ברוב-דעת. “הכול שמענו אנחנו, הכול. הבחורות, הביזנס. הכול. וכשאני מסתכל עליך, עמוס – איך אתה גבוה, גבר בריא ושחור, אז אינני מאמין, ששם טינופת. ההולאנדיות זחלו לך בטח לתוך המיטה, חה-חה… הן לבנות כאלו, אה?”

היכה באגרופו על אבזמי החגורה של עמוס. בבת-אחת נעשתה הפגישה מאוסה, כעורה. רצה-רצה לומר, לומר למישהו, כי טוב. אבל זה – הכול ידוע לו. הכול. נעשה לך שותף מלא לאתמולך. ובלי שהשקיע כלום, אף לא רגע-חיים אחד. מוזר, פגישה ראשונה דווקא עם וויינגלאס. יש חדווה גדולה בפגישה עם חבר לכיתה, אבל לא עם דוד. זה – נטע זר. הוריו התגלגלו לארץ מאי-שם בשנת שלושים-ושבע-שמונה. לתל-אביב. עם ההפצצה האיטאלקית ברחו למושבה. בעצם, מדוע עודו גר כאן?… הוא זוכר אותו ברגע כניסתו לכיתה – גבוה, לבוש בגדים נאים, נאים מדי, אף פעם לא סתם מכנסי חאקי קצרים, חולצה איזושהי וסנדלים, תמיד צמר, תמיד נעליים. בימים שכולנו התפארנו בכך, שמסרק אינו נוגע בשׂערנו, היה הוא משוח-ברילאנטין. בששית כבר עישן – לא בערב, בהחבא, כהרפתקה, תוך קומזיץ ומעשיות, אלא דרך קבע, ללא התרגשות, ולא “אודם” אלא “פליירס” דווקא, או “צ’רצ’מן”. הוא מכיר את החיים, יש בפיו סיפורים, שאתה חייב לשמוע, על וינה, על פראג. וגם אל תוך הכיתה הכניס איזו רוח חדשה. בכיסיו יש תמיד כסף והוא ראשון הזמין בת לקולנוע. על חשבונו. בבית הוריו רקדו פעם ראשונה “סאלוניים”. והוא היה קורא רומאנים אנגליים וגרמניים ברהיטות, בקלוּת. רק אנגליים וגרמניים. מפני שבעברית יש רק שעמום. כולם נמשכו אליו. הבנות, וגם הבנים. אבל הם לא אהבוהו. הוא היה זר והנערים חשו, כי נושא הוא עמו דברים לא טובים. “הארגון?” היה אומר, “אני לארגון? יש לי דברים חשובים יותר לעשות בשבת… בערב? אתם תינוקות, אבל אני מבלה את הערב בדרך נעימה יותר.” ועת קצרה אחר שהתגייס פגש בדוד. “עמוס, עמוס,” אמר, “גם אתה השתטית כאותם מחוסרי-עבודה ובעלים שברחו מנשותיהם?… עכשיו זה אבוד, אבל אם תשוב פעם מהצבא – היכנס אלי. אולי אוכל לעזור לך. כן, אני נכנס לעסקים של אבא.”

“אתה שותק כל-כך,” אמר עכשיו דוד. “עייף, מה?”

“לא, לא… ומה נשמע כאן? מה שלום החֶברה?”

“כמעט לא פוגש איש. התפזרו בארץ. ירוחם וג’וני בטכניון. גומרים השנה. ברוך, דני והג’ינג’י הלכו ללמוד בירושלים. השאר עובדים, פה ושם. המלך הוא צביקה. יש לו מכונית-משא והוא עושה זהב. כן, על בועז שמעת – – –”

“לא, מה?”

“הלך. היה בארגון. מפקד. נהרג בחורף, בהתנגשות עם הצבא הבריטי. הוא היה חמור, אני מוכרח לומר לך, דחף את עצמו, רץ… נו, אתה באמת עייף. רוץ הביתה. ושמע, אני רוצה שניפגש. אפשר לצאת פעם, בערב. אל תחשוב שבמושבה מתים מרעב. יש גם כאן חתיכות, אני לא יודע אם דווקא בלונדיניות, אבל… השתחררת לגמרי?”

“לא, לחופש.”

“כמה?”

“עשרים-ושמונה יום.”

“אז אתה חוזר שוב לאירופה?… איזה מזל!”

 

ג

השוק הקטן! צפצף על דוד. הנה השוק הקטן.

אה, השוק הקטן. קוני שכבה לצידו בחדר זר, בקומה חמשית או ששית – לא חדר, אלא עלייה גדולה. מיטה אחת. נורה עירומה. ראי גדול. מעל לראש גג משופע. וכבסים תלויים מסביב. כבסים רטובים, סדינים, מגבות. קוני, איך מצאת את החדר הזה?.. היה לילה ובשעה זו מלאים כל חדרי-המלון של האג. כאן טוב כמו בכל מקום שיש מיטה וגג. וזה גם זול – חייל. לך אין כסף, אה? טוב. בעינים עצומות נשם את גופה החם של קוני, גם המיטה חמה וריחה הלח והקר של עליית-הגג נמוג. הרי שבת של חורף, שבת של ילדוּת, שהכול מאריכים לשכב במיטות. הנה הנה ייכנס אבא מן המטבח ויביא קפה לאמא ולו.

“עמוס,” אמרה קוני. “ספר לי משהו.”

“מה?”

“איפה אתה גר? איפה הבית שלך?”

הגביה ראשו מגופה והתבונן בה, בעיניה הגדולות, בשערה החלק, החלק מדי. הוא ראה את האור הנורא של נורת-החשמל העירומה, את הסדינים והמגבות התלויים סביב. מה עושה כאן ילדה זו?

“רציתי לדעת איך הבית שנולדת בו, איך הרחוב? זו עיר, או כפר?”

“מה זה משנה?”

"אין כל הבדל. אבל אני רק רוצה לדעת. אנחנו איננו מדברים, אף פעם – "

לחייה המלאות, שפתה העליונה, שהיא עבה וקצרה וחושפת את שיניה, שהן לבנות ותואמות וטהורות מדי.

“מה לספר לך?”

“על ביתך ספר לי. היכן נולדת?”

“בשוק הקטן,” אמר עברית וצחק.

“מה זה?”

תירגם לה למין סורסית, שאינה אנגלית ואינה גרמנית ואינה אידית, כלומר הולאנדית.

“ממש שוק?” שאלה.

“לא,” צחק. “יש שם גם שוק, אבל זו שכונה. זה שם של שכונה.”

“אה, אני מבינה. סתם שם.”

“לא, זה לא סתם שם. כך הוא –” ובכובד-ראש ובאריכות, בלשון-עילגים ובתנועות-ידים התאמץ להחיות את מראה השוק הקטן. איך היתה פעם המושבה, זו של הקולוניסטים, איך התחילו לצמוח בשוליה הצריפים הקטנים, השחורים, הצריפים בני החדר האחד. צריף בלב מיגרש מעוטר קוצים שנתפחמו בחום הקיץ. פה ושם ערוגה של עגבניות, של תירס, של בצלצלים. בקצה החצר מקלחת ובית-כיסא שקירותיו פח נקוב. בשוק הקטן צריפים ומיגרשים, והמיגרשים נפסקים בדרכי-חול והשכונה נפסקת בערוץ עמוק הקולט את מי-הגשמים בחורף ואת אשפת-המושבה בקיץ. שם מצאנו פגזים תורכיים מימי המלחמה הראשונה, וכובע-פלדה קמוט. שם שיחקנו במלחמה. שם היו כל הילדים משחקים במיגרשים הגדולים של ברוק – – –

– – – המיגרשים הגדולים של ברוק עודם ריקים. מעבר להם שורת הצריפים הראשונה. כאן השוק הקטן. לא, קוני ליטפה את שערו והניחה לו לנשק את גופה, אבל את השוק הקטן לא ראתה.

הנהו. הנהו ריח האפר של שמי ערבית בקיץ, ריח דוּדי-הכביסה הרותחים בחצר, ריח האבק המתרבד על הקוצים, ריח המאפייה, פעמוניות האוקליפטים, גללי-הבקר ובית-המדרש של החסידים. השוק הקטן, שפעם היה שוק בהמות של האזור ואחרי-כן גן ציבורי, ואחרי-כן שוק לירקות ועופות ודגים וביצים. מבעד לחצרות המפולשות, מעבר לקיקיון הגדול שבחצרו של קרול, נראית המרפסת הסגורה, שמסגרות-העץ שלה היו פעם ירוקות. צפצף על דוד, חזר ואמר עמוס בליבו. הבית הוא אבא ואמא וכל הצריפים השחורים שכאן. אלה האנשים שבנשימה ארוכה ובאמונה גדולה בנו כאן את ביתם. עוד צעדים אחדים והוא בבית. והנה הוא מקיש על הדלת הסדוקה. ההפתעה, שמחתם של הזקנים! היטב עשה, שלא הודיעם על בואו. לך סמוך על הבטחות הצבא. עד שהיה משמחם בבשורה היה נקרא למשרד הפלוגה: “גליקמן, החופשות בוטלו.”

משא-חפציו הוקל. רגליו נשאוהו אל תוך החצר (רק שלא תהא הדלת נעולה! רק שיהיו בבית! בשעה זו הם בבית. תמיד). הכול עומד כקודם. ההדרים ששולחים אצבעות יבשות, ההדרים שלא גוזמו מחוסר פנאי. היבלית המתפרעת צהובה סביב ליסודות הצריף, עד מעל לבלוקים. חרציות סגולות-דהויות, שיחי-צפורן. והבית, הבית הדל והיפה. השלווה הגדולה. כאתרים עתיקים מתגבעות הערוגות שעידרת בילדותך. שלום.

קרב אל הדלת, אך בירכתי החצר ראה אשה המורידה כבסים מן החבל. אשה גבוהה וכחושה, שמטפחת כחולה מעלימה שערה ותוחמת פניה הרזות. כשראתה אותו הרפתה מן החבל ונפנתה אל עמוס, כשואלת: את מי אתה מחפש?

“אמא, אמא בבית?” אמר, כדי להציג את עצמו, בעקיפין. הטיל את השק על מדריגת המלט.

האשה הניחה את הכבסים שבידיה בגיגית שהיתה מונחת לרגליה. אחרי-כן נזדקפה ואמרה בתמיהה:

“אתה – הבן של גליקמן?”

“כן,” אמר. אבל מקולה נשמעה בשורה רעה. משהו נפל כאן בהיעדרו.

אביו היה נוהג לכתוב מכתבים קצרים, יבשים. מעולם לא היה משיח ליבו, כותב דברים של ממש. “מה יש?”

“הם אינם גרים כאן,” אמרה האשה. דומה היה, כאילו הסמיקו פניה השחורות כמי שנתפס בדבר עבירה. “הם עברו לדירה אחרת.”

“עברו? מה זאת אומרת, עברו?” מן השקיעה הארוכה, מתיפוף משאבות המים, מריח הכבסים והסבון וגזרי-העץ השרופים פרצה ועלתה זעקה. האשה השפילה עיניה.

“הם מכרו. מכרו את הצריף.”

עייף היה מאוד. שפתיו יבשות ומבוקעות. גחן לברז הסמוך לצריף, הברז שהיבלית עולה כפורחת סביבו ושתה מים. הם מכרו. אחר עשרים שנה מכרו את הצריף. ולא על מנת לקנות בית יפה מזה. אוה, לא! אם לבנות, היו בונים כאן על המיגרש הזה. כך היו אומרם תמיד. כאן יבנו. תחילה ייצקו יסוד של בטון, אחרי-כן יקימו, לאט לאט, קירות של בלוקים, ועבודות-הנגרוּת, וטיח… מדוע לא כתב לו אבא? התבייש. לא רצה להעכיר את רוחו של הבן, מעבר לים… קנונייה משותפת בינו לבין קונה-הצריף ולבין נושא-המכתבים לא להעכיר את רוחו של הבן הטוב.

“מתי מכרו?”

“לפני שנה. בערך, לפני שנה.”

היא נבוכה, העלובה. ודאי משכנה גם היא צריף זה, ואולי תיאלץ גם היא למוכרו, אחרי שנים, אחרי חלאים, אחרי ריבית. קוני, את אינך מבינה מהו השוק הקטן, לא חשוב מה שם בדיוק, חשוב שהשוק הקטן הוא אני. הנה אני שב לכאן, אל השלום, אל השלווה. לאן אני שב?

“לאן עברו?”

“לרחוב חיבת ציון. בחצר סימקין. בבית הקטן.”

“טוב,” אמר עמוס ועמס את שק-חפציו על תרמיל-הגב. “שלום.”

 

ד

בירכתי החצר של סימקין ראה את הבית הקטן ודלתו פתוחה. זה בית אבותיך, עמוס. בית זר, על הסף ישב אדם וראשו מוטה לפנים. רגלו האחת יחפה וקבועה בחול ונעל גדולה נחלצת מן האחרת.

“אבא,” אמר עמוס. “אבא!”

האיש הגביה ראש גדול, שאפילו שׂיבתו המוכרת לעמוס השחירה בערב שכבר ירד סוף סוף. הרגל הנעולה נשמטה מבין אצבעותיו.

“עמוס!”

השעין גופו הכבד, השעיר, בגופייה האפורה וניסה להזדקף. עכשיו הפריעה לו הרגל, שהיתה נתונה חצייה בנעל הכבדה. בתנועות חטופות, נרגשות, מיהר לחלצה. רגע עמדו שניהם, האב והבן, ושתקו. ראה עמוס את אביו עומד יחף ממולו והנה השתנה מאוד. גופו, גוף הגברתן, שזכרוֹ כל השנים מתוך הרגשה של תוספת-כוח, נשתפל, נקרע מבפנים, מתחת לזיעה ולאבק. וגם מתחת לעור ידיו העבות לא היו שרירים משורגים, אלא בשר, בשר עייף וזקן. הנה אותם ערבי-ילדוּת רחוקים, בשוב אבא מן העבודה. איש צעיר וצוחק היה נכנס בחצר, מניח סלו על המדריגה ונוטל את בנו ומושיבו על ברכיו. בהרחבה היה חוקרו על עלילות יומו הארוך. הבן היה מספר ומתחכך אל לחיו הקוצית של האב. ולסוף-לסוף היה חופר אבא מתוך כיסו את המטבע, את הפיוס, סימן שהגיעה השעה להתרחץ. עכשיו, בערב, היו עיני אבא קטנות, רובצות בין קמטים רבים. אבל ידיו היו גדולות ומחוספסות וקשות.

“עמוס,” שנה.

ולא יסף. הצמיד פניו לפני בנו ונשקוֹ בתאווה. ריח עתיק ועז, ריח של זיעה ועפר עלה ממנו. אחר הרפה ממנו.

“בוא,” אמר. “בוא, ניכנס.”

חדר זר. קירות-חימר שהעלו טיח וסיד ירקרק. התקרה הגבוהה, המרצפות השחוקות, שנתקלפו פניהן. ישב עמוס על הספה פרועת-הקפיצים והאב נכחו. רגעים ארוכים של חשיכה נוגה, של דממת-נכאים. הניח כפו על ברכו של בנו והביט בו, בלי להניע איבר.

“איך מצאת את הבית?”

“הייתי מוכרח,” צחק עמוס.

“חיפשת הרבה?”

“אני לא מכיר את החצר של סימקין?”

אכן, מכיר הוא היטב את החצר של סימקין. החצר של סימקין משמע הבית של סימקין, משמעה הסאלון הכחול, הפסנתר השחור, הדיו שניתזה פעם מעטו, כשהכין שיעורים עם בועז, והכתימה את המרצפות. “אין דבר,” אמרה גברת סימקין. “אין דבר,” אמרו הכול. והכול היו כורעים ומקרצפים את הריצפה ומדיחים אותה בסבון ולימון ומים. “אין דבר, רק שאינך מורגל בנקיון.” שנים רבות חלפו מאז. ועכשיו בא אבא לגור בבית הישן שבחצרו של סימקין, מול רפת הבטון. ודאי כואב גם אבא. אלא שאין לדבר בזה.

“איך – כאן?” שאל.

“לא רע.” אמר האב. “חדר גדול מאוד. חמשה על חמשה. שני חלונות. וגם פה עשינו לנו גנה. בחצר…”

עמוס שתק. וגם האב שתק, ולפתע נזכר באם. הרי אמא אינה יודעת כלל שעמוס שב.

“ארוץ לקרוא לאמא. היא בחנות. אנחנו לא תיארנו לעצמנו, לא כתבת שתבוא.”

“אני הפתעתי אתכם.” – ואתם – אותי, ביקש להוסיף. אבא נבוך מאוד, קצת נכלם על שלא נמצא לו העוז לכתוב. “לא, אבא. לך התרחץ. אמא תשוב מיד.”

האב ישב לידו, כבד מאוד. לא זז לקרוא לאם, לא קם להתרחץ. ושתק. האם אין בפיו מה לומר לבנו-יחידו אחר הפרידה הארוכה, אחר המלחמה, אחר הכול? אבל הוא שתק. אף לא מלה על הצריף שאבד, הצריף שלהם, על כל שנות הפרך, שסופם חצרו של סימקין.

“כן, צריך להתרחץ,” אמר לסוף.

אמא לא יכלה לכלוא רגשותיה ובכתה. עמוס לא ידע על מה היא בוכה, אם מעוצם השמחה, אם מפני שלמקום זה בא, ואם על דברים רבים אחרים, שנזכרה תוך כדי בכייה. גם אמא לא דיברה על כך.

“העיקר שחזרת. בשלום,” נאנחה.

ואחר ששב אבא מן המקלחת ישבו שלושתם במטבח ואכלו, באין-אומר. אבא אכל כמי שסיים צום ארוך, בלי להרים ראשו מן הצלחת והאם שלחה מבטים רכים בבנה וזירזה אותו לאכול. ומאוחר יותר, כששב אבא מן הלישכה ישבו שלושתם בחצר: האם על כיסא-נוח, שברגיו רופפים, האב על כיסא ועמוס על המדריגה. לכל שאלותיו של עמוס היה מענה אחד בפיהם:

“אתה רואה – עובדים, עובדים.”

עובדים. עובדים. זו מלת-המלות. אלוהים, תן לנו עבודה ותן לנו כוח לעבוד, ואילו אני, ואילו אני היכן היה ליבי – בחלומות ורודים, בשדיים קטנים. ולתקוותה של אמא לא הטיתי אוזן: “עוד מעט. עוד מעט יתחיל גם עמוס להרוויח כסף. הצעירים מרוויחים עכשיו כסף. עמוס יעמוד לנו. עוד מעט.” אבל אני – יום אחד חייכתי מתוך המדים החדשים. טופס ארוך ומוזר מונח על לוח-שולחן עירום, כשולחן מטבח. הסרג’נט האנגלי החיוור מצביע “כאן.” – ואתה חותם. מפינה סמוייה מגיח נוטריון שמן וספר התנ"ך בידו. “אני נשבע”, “אני נשבע”; “להיות נאמן”, “להיות נאמן”. “להוד מלכותו המלך ג’ורג' הששי”… וגומר וגומר… “טוב, נערי”. מחייך הסארג’נט “עכשיו אתה חייל”. אתה עובר לצריף אחר – וזהו. וגם אז שתקו אבא ואמא. ורק צער עמוק היה בעיניהם. שוב לא ייטיב להם איש. יש רק למצוא עבודה. אם דליי ביטון כבדים, אם ארגזי פרי, אם לילות ליד מכבש בבית-חרושת.

אבא היה עייף מאוד. נימנם בכיסאו. האם שכבה והסתכלה בבנה. כבדה מאוד הדממה. אהבה היתה מהלכת כאן, על ראשי אצבעותיה. במבט האם היתה, בעיניו העצומות של האב. עמוס ביקש להשמיע דבר ולא ידע מה.

ובעשר, בעשר יש לשכב. עוד לפני צאת השמש יוצאים לעבודה.

 

ה

עמוס הירבה לשבת בחצר, עם התינוקות. צילו של עץ התות היה רחב מאוד. יחפים, מעופרים ועירומים למחצה היו מתגלגלים תחתיו התינוקות. בשעת-בוקר מוקדמת, כשקמים אבותיהם לעבודה, היו יוצאים בפיז’אמות גדולות ודהות מתוך החדרים ומתכנסים תחתיו. אחות גדולה, בת שתים-עשרה, היתה מושכתם לבית, מעלה על בשרם מכנסי-התעמלות כחולים, תוחבת לידם פרוסת לחם בריבה, משקה אותם קקאו ומניחה להם לשוב לחצר. האימהות אף הן עובדות עכשיו. יש עבודה. והילדים יגדלו כשם שגדל הקיקיון, כשם שמתפשטת היבלית.

תחילה היו צופים בו מרחוק, בחשד, ורק לאיטם, משתהו על קנקנו, נתקרבו, משמשו בחגורתו שאבזמיה נוצצים, בכומתת החאקי. זמנו היה לפניו. לפני בואו האמין, כי ירבה לצאת מן הבית, לפגוש חברים. אבל הוא לא זז מן החצר. הירבה לקרוא, לישון. עתים היה מנכש את העשבים השוטים, משקה את הירקות, מעדר את הערוגות. ושוב היה יושב עם התינוקות. את האחרים לא רצה לראות.

ובערבים, בערבים נצטיירה ונשלמה, קמעה, קמעה, התמונה. אכן, לא באשמתם נמכר הצריף, צריף ילדותו. זלמן, הסרסור, שספיח-שלושת-ימים מכסה פניו תמיד, זה האיש ששפתיו שקועות מפני השיניים שנשרו לו, היושב תמיד במרכז המושבה, מלהג עם זה ועם זה, או גורר נעליו המעוקמות, מחוקות-הצבע, על המדרכה, הוא שהביאם לכך. ידע, כי המשכנתא ששׂמו על הצריף מכבידה על גליקמן. אולי לא כל-כך, אבל מכבידה. וכאן – הבן בצבא והמלחמה, סופה מי ישורנו. אל פתח הצריף היה בא, ממולל בין אצבעותיו עלים של אוקאליפטוס, מקרבם לנחיריו, שהעלו שיער שחור. הזדמנות, אמר, יוצאת מן הכלל. שוטה נמצא לו, שוטה המוכן לשלם בעד המיגרש. ודאי, אם אינם רוצים… אך ראוי שיתנו ליבם לדבר. כמובן, בכל ליבו מתפלל הוא שהבן יחזור בריא ושלם ובמהרה – אבל המלחמה… והזדמנויות כאלה אינן מתגלגלות בשוק. ועכשיו הבאנק. ועכשיו ועד-המושבה וההתראות האחרונות ועכשיו מס-הקרקע… ובמושבה, למי איכפת במושבה? אימרו: מה-יש? גדוּלה – צריף! למה לגליקמן צריף? מה הוא מאבד כאן? ארמון מפואר… בכלל כעוסים הם על גליקמן, שהתיר לבנו שיתגייס לצבא. סוף-סוף הגיעו כמה שנים שאפשר להרוויח כסף, שיש יהלומים ויש נהגוּת ויש קמפּים – שולחים בן צעיר לשרת בצבא? מי אשם להם –

וכך הגיע אבא עד לטאבּו. מרבית הכסף נתמסמסה – לתשלום חובות למיניהם. סכום קטן עדיין שמור בבאנק. “אולי,” נאנחת אמא, “אולי עוד נבנה לעצמנו בית. ואולי אתה, עמוס תצליח יותר. אנחנו כבר זקנים.”

אמא בת ארבעים-ושתיים. ידיה תפוחות ואצבעותיהן פקועות ושחורות מריקועי-הפח שהיא תוחבת מתחת למכבש. עיניה הבהירות יושבות במסגרות שחורות. עמוס הסתכל בה בשבתם במטבח והנה היא יפה, כאז, בילדותו.

“אני זקנה,” צחקה, כשאמר לה כן. “אני ואבא.”

אבא בן ארבעים וחמש. היתה אהבה בליבו של עמוס ורחמים היו, אך מיום ליום פחתו ונדרסו. זו ההשלמה שהשלימו עם חייהם. ואת הקולר תולים בצווארם. אנחנו זקנים, לא-יוצלחים. וכאן כולם, כולם טובים. גברת סימקין, איזו אשה! עמוס’לה אתה מוכרח לבקרה. כמה היתה דואגת לך, כמה מתעניינת. וכי מה יש בליבך עליה – על שיש לה כסף? מזלה הוא. ככה זה, אוי למי שנולד בלי כוכב. אוי, אתה ילד – למה לא עזרו לנו? מי צריך היה לעזור? המוסדות?… חייל היית, עולם גדול ראית ועודך מדבר כמו ילד. ומה אם עשרים שנה אנו במושבה, מה? חייבים לנו משהו?

אבא היה שותק. לא היה מניח לעמוס לפתוח בפולמוס. עיקר שעובדים. עיקר שיש עוד מעט כוח. ביום השני לבואו של עמוס העלה ספק משאלה ספק תביעה. שב מן העבודה עייף ומיוזע. הניח סלו במטבח, נטל את ספל-הפח, מילאוֹ מים ורוקנו בגמיעה אחת. עכשיו ישב על שרפרף, גבו לחלון הפתוח, ממתין שתיבש הזיעה.

“מירה,” אמר פתאום. “אנחנו נעשה קידוש בשבת.”

“בוודאי,” אמרה האם. “ואיזה קידוש!”

“בשום פנים,” ניתר עמוס ממקומו. היטב ידע מה פירושו של קידוש כזה: אורחים כל היום, ארגז של בירה, ויינות, וענבים, וממתקים, ודברי מאפה. לירות, לירות שאין בכיסם. “לא, אבא, זה מיותר לגמרי. אני מוותר.”

“אבל אני איני מוותר!” אבא מתקצף. כקבצן חשוב הוא בעיני בנו, מי שאינו יכול לעשות שמחה אפילו ביום שובו מן המלחמה. קידוש יהיה.

עמוס מנסה לדבר על ליבו, להסביר לו, ששטות היא לבזבז כסף יקר על הבלים, על אנשים, שאינך חשוב בעיניהם. אבל אבא עקשן גדול. אם אינו רוצה לגזול מאביו את מעט התענוג שיש לו, אומר הוא לעמוס, אל יחזור על דברים אלה. קידוש יהיה. וכולם יבואו. אינם ידידים – היינו כך, יבואו ויאכלו וישמח לבבם –

הנה כי כן, זה אבא, זה הבית, זה השוק הקטן. יעשה קידוש בשביל להוכיח שבעל-בית הוא. יעבוד כחמור, עד כלות כוחו, ובשעה שאינו עובד יישן, אם לא יכאבו כל עצמותיו. כך הזקנים וכך גם בניהם. הנה צביקה, חברו. קנה לו מכונית-משא. מהר מאוד. נשא אשה. מהר מאוד. וכסף הוא עושה. ארבע-עשרה שעות ביום. שבעה ימים בשבוע. אבל כסף הוא עושה. כסף.

יושב עמוס בחצר, מתחת לעץ-התות ואינו מבין. מה כאן התהפך? המושבה השתנתה? אתה השתנית? השנים הארוכות שהיית מחוץ לחיים האלה, המראות החדשים. מכל מקום, את החיים האלה אינו אוהב. ואולי היה השוק הקטן רק חלום, כזה שגימגם באוזניה של קוני, הנערה שהתבגרה ברחוב, במלחמה. באמת כאן דברים אחרים – הצריף שנגזל מהם. וצידוק-הדין. בעיקר זה שמכרסם את נפשו – צידוק-הדין. והכל פתאום זר, רחוק מאוד, כל ההוייה הזאת. רק הילדים שבחצר הם ידידיו. ואולי גם הם יהיו כך, לכשיגדלו, בהמות-עבודה. אבל היום יפים הם בשחקם בחול ואתה אומר בליבך, מי יודע אילו פרחים יצמיח החול הזה.

 

ו

בשבת בבוקר הלך האב לבית-הכנסת הסמוך, להזמין את המתפללים. ואולי לברך איזו ברכה, ברכת הגומל. רצה שגם עמוס יבוא עמו, אולי כדי להעלות גם אותו לתורה. אך עמוס השים עצמו ישן ואביו הרפה ממנו. משעה עשר ואילך החלו אורחים באים ויוצאים. אמא מתרוצצת בין החדר למטבח ואבא יושב בפינת החדר, זוהר ושותק… ורק עמוס לבדו מרגיש עצמו זר בחתונה זו. לשם מה? לכבוד מי? ואולי סתם מנהג יהודי של ישיבה בצוותא, תוך אכילה ושתייה. ופתאום הוא מבין שלא לכבודו, אלא לכבוד עצמם כל התכונה. אדרבה, יבואו כולם ויראו. יראו, שאין הכסף חשוב בעינינו, כיוון שבן לנו. והוא הלך למלחמה. והוא שב. והוא עמנו. וראו את מראהו – יפה וחסון ועליו כל גאוותנו.

החדר הגדול נעשה פתאום צר מרוב הבאים. אלה רובצים על הספה שקפיציה ניקעו, ועל המיטה הכפולה ועל ארבעת הכיסאות הנושנים ועל שרפרפים שנגררו מן המטבח ועל ארגז ריק של ענבים. איך נמצא מקום לכל אלה בתוך החדר האחד! ועוד הריחות העזים של זיעה, ומיני בשמים, ויין שנשפך על המפה הלבנה וקליפות בטנים הפזורים על פני כל הריצפה. ועוד כל הקולות – בכי התינוקות וצחוקן של הנשים והשאלות החוזרות על עצמן כאילו נדברו כולם מראש.

“אז מה, עמוס’לה, היית קצת באירופה, הה?”

“מהה.” משמע: כן.

“ואתה נשאר כבר בבית?”

“מם.” משמע: לא.

“וזאת אומרת, זה רק חופש?”

“מהם.”

“בשביל מה הם צריכים אותך. המלחמה כבר נגמרה.”

עמוס מושך בכתפיו. מה הם שואלים אותו כל-כך הרבה שאלות.

“והמלחמה, איך היתה המלחמה, עמוס’לה, קשה?”

עכשיו שב וסַפר להם איך היתה המלחמה. הם יישבו ממולך, ילהגו, יפצחו בטנים, ישתו בירה, ידברו על השכנים, ואתה ספר להם בינתים משהו על המלחמה. הנה זה שממול, באצבעות-ברזל מוחץ הוא בטנים ומשליכם לתוך פיו, כאילו נשכר למלאכה זו, ועדיין יש מקום ללשונו להתגלגל ולהקשות קושיות.

“תספר לנו משהו, תספר משהו. משהו על המלחמה.”

ספר לו. ספר לו משהו. והרי חיילים אוהבים לחזור ולספר בענייניהם. להעלות גירה. אלא שכאן אינו יודע מה יאמר. הוא רוצה להיות בעל-נימוסין ואינו מוצא סיפור. האם עשה משהו בשביל הפליטים? מה עשה, שואל עמוס את עצמו, שום דבר. ויתר על חפיסת-השוקולד, שהיה מקבל אחת בשבוע, מסר אחת מארבע שמיכותיו, אחד מזוגות מכנסיו. שום דברים גדולים. והמלחמה עצמה? לך ספר למי שלא ראה את מראה קאסינוֹ, שנשקפה לו בוקר גשום אחד מן הרכבת, גלי אבנים ואילנות מתים ושטחים ממוקשים וצלבים חבושי קסדות. לכל קסדה היה פעם ראש. או אולי דבר אחר – ארבעה גרמנים, אולי ארבעה נאצים, מי יודע, שהיו מוטלים על שביל. מישהו יצק עליהם בנזין והציתם ועכשיו היו מעלים עשן שחור, כאודים מן הדליקה. אם יספר, אולי ישמחו, אולי יצחקו. “טוב מאוד,” יאמרו. “מגיע להם.”

עמוס שתק, אך אותו אדם לא הרפה ממנו.

“באיזה ארצות היית?”

“כל מיני.”

“איפה, למשל, איפה?”

“מצרים, איטליה, אוסטריה, הולאנד, צרפת. כל מיני.”

“לאה,” פונה האיש אל אשתו. “נו מה את אומרת על עמוס’לה?”

“מה?” אשתו כבדת-החזה תמכה את חזה בשולחן. – בימינה – הענודה צמידים וטבעות – החזיקה בעוגת-שמרים, וכשפנה בעלה אליה היתה מלחשת משהו באזני שכנתה. “מה אתה אומר?”

אבל הוא כבר חזר ונפנה אל עמוס. “מה נאמר ומה נדבר, השנים רצות כסוס-משולח!” גחן אל עמוס וקירב פניו שטופי-הזעה אל אוזנו. “היה מעשה שקרה כאשר אתה, במחילה מכבודך, ישבת עדיין על הסיר… גליקמן, אתה שומע? עבדתי אז בבאיארה של סימקין שלכם…”

מפתח הבית הגיעו קולות חדשים. אבא, שישב מן הצד והאזין בשתיקה, כדרכו, קפץ ממקומו ויצא להקביל את פני הנכנסים. בחדר נפלה שתיקה וכולם נפנו אל הפתח, לראות מי הבאים. מן המרפסת הגיעו “שלום שלום” ו“מה שלומכם” ו“תיכנסו תיכנסו” ו“תודה תודה”.

הגבר, קשיש במקצת מאיש-שיחו של עמוס, נמוך וחייכני, יצא חלוץ לפני אשתו. גם היא היתה צחקנית כמותו, ורק שהקיפה תחומים רחבים ממנו ועורה היה לבן. האיש הזה פתח בטכניקה שונה לחלוטין מזו של קודמו.

“אוי איזה מיסכן, עמוס’לה!.. כך אתה יושב כאן כל היום ומניח לטרדנים האלה לענותך? איזה מין חייל אתה, איזה מין גבר? קום וגרש אותם, סלק את כולם מכאן, מה נטפלו בך…”

אשתו צחקה והביטה סביב, לראות אם קלטו הכול את ההוּמור של בעלה. והוא, בעלה, לא הסתפק בכך אלא פנה גם אל האב באותו עניין:

“גליקמן, איך אתה מניח להם להתעלל בילד, צה-צה!”

ותוך כך כבר היה בתוך החדר, כבר מצא לעצמו כיסא ליד השולחן, כבר ישב, כבר משך גם הוא חופן בטנים, נאנח ונעץ עיניו בעמוס, משתומם על הזמנים החולפים ומחוללים תמורות בבני-אדם. ואז אמר:

“אז מה, עמוס’לה, היית קצת באירופה, הה?”

“מהה.” כלומר: כן.

“ואתה נשאר כבר בבית?”

“מם.” משמע: לא.

וגומר וגומר. וכך כל היום כולו – כל השוק הקטן, כל חבריו של אבא מזה עשרים ועשרים-וחמש שנים עוברים לפניו. וגם מן הקולוניסטים, וגם מתפללי בית-הכנסת, שאבא חזר להיות בו בן-בית בשנים האחרונות. אילו הוא אחד מהם, היה אף הוא צוחק ומפטפט ונהנה. אבל עכשיו זר הוא, זר. אתה אינך שייך, עמוס. אינך שייך. אבל לְמה אתה שייך, למי? לא לכאן. לא לכאן. וכי אלה האנשים שבאו לכאן לעשות מהפכה גדולה, אלה היו פעם צעירים החולמים על דבר חדש, אחר, גדול? רק טמטום ופטפוט. אלה ששפר חלקם, היתלו נשותיהם בפחים זהובים, בחרוזי זכוכית. ואלה שמזלם בגד בהם מקנאים ומקווים. אין כאן אחד שאפשר להיסמך עליו, שאפשר לומר עליו: הנה, אתה הנך אתה. כמו תמיד?

ההמולה גברה. גם אבא לגם כבר לגימה יתירה והיה מדבר הרבה. פתאום שכחו כולם לשם מה באו. שמחו זה בזה. בחבורות. דיברו ודיברו.

“…הטבעת הזאת, גברת גליקמן, היא ממש מציאה, כולה זהב, לא חלולה, כבדה…”

"גברת סימקין, כמה אנחנו שמחים… אנא, שבי. שבי. משהו קר, גברת סימקין? עמוס’לה, קצת בירה קרה בשביל גברת סימקין. אולי מהטורט… הטורט הצליח לי באופן מיוחד… צלחת נקייה, עמוס’לה – "

“היום אין הפועלים רוצים לעבוד, אין להם שום רגש לעבודה… בעצמם אינם יודעים כמה לתבוע… מה יש, אם צריך להישאר עוד חצי שעה, אם צריך לאסוף את הכלים, ואם מגיעה מכונית ברגע האחרון, אז מה, להחזיר אותה למחצבה?.. לא, אתה בעד כל רגע תשלם להם, כמו לרופא. לאה, רק כוס סודה –”

"וכיצד רקד ראש-הוועד ראיתם? עם כולם, ברחוב – "

כשחמק מתוך החדר ויצא כבר מלאו כל אנשי המושבה את הרחוב הארוך הנמשך מקצה אל קצה. האנשים מהלכים לאיטם, לכאן ולכאן, כשני תורים ארוכים הנעים לקראת איזו תכלית נכספת. משפחות משפחות היו מהלכים, בשרשרת, בחוליות, בטור, מפצחים גרעינים, מתעכבים להחליף שיחה עם מכרים ונעים הלאה. והרי זה טוב כך, טוב. ומדוע הבדידות הכבדה הזו כאן ברחוב, מדוע הנכר הזה? שם – היה צבא, היה בינתיים. אבל כאן – כאן הסוף. כאן הבית. איזה לא-כלום בסוף הדרך. ואולי כך צריך להיות. זה גלגולה האחרון של כל להקה של נערים, נועזים, חולמים, גונבי אבטיחים, מעשני סיגריות “אודם”, מספרי הלצות גסות בבּאיקה של פרדס?.. לא, כאן לעמוד אינו יכול. אחד אחד העבירם עמוס לנגד עיניו – אין פה איש, אף לא אחד. גופו הארוך, הכבד היה נע עם שטף האנשים, לאיטו. כפותיו נתאגרפו, גרונו נחנק לצעוק ושיניו נתקעו בבשרו החי, עד כאב. החופש המיוחל, הביתה, השוק הקטן… לאן נחפזת, ילד?

יצא לכביש הראשי, עצר מכונית ראשונה ונסע לתל-אביב.

 

ז

עוד בית קפה. עוד מידבר של בני-אדם. רק חם יותר ויבש יותר. יהא מהלך לחופו של הים האפל ויקשיב לבכיו, יעבור מרחוב לסימטה ומסימטה לרחוב, כאילו שם, מעבר לקרן-הרחוב, נשענת אל מגרעת שבכותל, מתחת לפנס, מחכה לו בשורה חדשה. ובלבד שלא לשבת. לא בבית-קפה. רק כאן, בקרב חבורות של בני אדם המספרים זה עם זה, הצוחקים זה לזה, נשברת אליו בדידותו מאלפי מראות. ושוב ראה את קוני, שאולי בכל-זאת אהבתו קצת, אף על פי שנטלה ממנו שק של עוגיות, וסיגריות, וזוג נעלים שקנה לה בבריסל, ששמנה על נבלת המלחמה. עליית-הגג, הסדינים הרטובים סביב, רגליה הכחולות של קוני, שאין לה אלא כפכפי-עץ. איזו יתמוּת היתה אז – כלב-חוצות הלוקק רגליו של מי שמזכהו בלטיפה. שמא ילך גם כאן וייקח לו אשה, אשה ראשונה. איך הן יושבות כאן כולן, אחיותיו, והן חמות והן צוחקות. לעזאזל מכאן…

ועוד בית-קפה. נעליו בערו עליו והוא היה עייף מאוד. עמד בפתח וביקש לראות מבעד לאוויר המעובה, המעושן. לראות, כאילו יש את מי?

“עמוס!”

אין פלא שנרעד. אדם קורא בשמו. חיפש את הקול בתוך ציבורי האנשים. ויינגלאס – ממורק ומחייך, נערה מימינו ונערה משמאלו. פתאום היתה רווחה, כאילו רק לשמו כיתת רגליו כל הערב.

“אמרת שאין בלונדיניות אצלנו,” אמר עמוס, כשלחץ ידה של האחת. הוא ראה איך מתפשט הסומק משפתיה העבות, ומבקיע מתחת ללחייה המאובקות. ברקע שערה היו עיניה חומות מאוד וקרועות לרווחה, בפוך.

“חשבתי שלא הקשבת,” אמר דוד.

“בלעתי את דבריך בצמא.”

“אתה מהבריגאדה?” צייצה הצהובה.

“כן,” צייץ עמוס לעומתה.

צחקה והרטיטה כתפיה. “באירופה היו לכם בטח המון בלונדיניות.”

“אוהו,” אמר עמוס וקרב מעט את כיסאו לכיסאה. “אבל לא כאלה.”

דוד שרק בשפתיו, מתוך התפעלות. “איזו טכניקה – ממש פאריס. בכל זאת למדת שם משהו, אף על פי שאמרת – טינופת.”

“ועוד איך. השחרחורת שלך משתעממת, נכון?”

“איזה חצוף,” אמרה השחרחורת, שקולה היה כעוגה מוקצפת. "בקושי אמר את שמו וכבר – "

“אני מתערב, שאת אוהבת חצופים.”

“אולי אנחנו הולכים לרקוד,” אמר דוד. נראה היה לו, שעמוס מתחבב מדי על השתיים.

“בהחלט,” אמר עמוס. וכבר קם והושיט ידו אל הצהובה. עד שהגיעו למקום הריקודים כבר היתה ידו כרוכה סביב מותניה; עד שרקדו שני ריקודים כבר היה מלפפה ומגפפה. אבל כשם שנדלק – כך כבה. פתאום אמר לדוד, הגיעה השעה לשוב למושבה. תוכניותיו של דוד היו מוגדרות ובכיוון אחר דווקא. הציע לרדת לשפת-הים, ללכת לירקון, לכל מקום שהחשיכה מרובה והאנשים מועטים. אבל עמוס לא זז מדעתו ולסוף ליוו את הנערות ושבו לביתם.

“לא הייתי מאמין עליך,” אמר דוד. “אתה מרגיש את עצמך בין חתיכות כמו דג במים.”

“פאריס!” אמר עמוס.

דוד קינא בו, מפני שבטוח היה, שכך הוא.

"אה, חבל שאני לא הייתי שם. כאן, עד שאתה מגיע לעניין יוצאת לך הנשמה. שם לא היו בעיות, מה? תופסים חתיכה ו-הופ, למיטה – "

עמוס צחק: “היו קשיים – למשל, מחסור במיטות.”

ויינגלאס לא הרפה ממנו, חקר ודרש במסכת נשים כל הדרך למושבה. עמוס השיב לו בנחת, בלי לקנטרו, סייע לדמיונו להשתלהב, אבל רגע אחד לא התאפק בלשונו ואמר לו: “אילו התגייסת לצבא היית זוכה גם אתה.”

“אוה, הנה זה לא, חביבי. זה לא השתלם לי. פה קצת יותר קשה להשיג חתיכה, אבל משיגים. יגעת ומצאת… אבל שם – אפילו נאמר שצללת בים של חתיכות, אז מה? בינתיים שוטפים החיים, חמש שנים עברו כמו כלום, ואתה חייב להתחיל הכול מאלף. לא עבודה, לא כסף… אמור לי, עמוס, הבאת אתך קצת כסף?”

“כסף?”

“אל תעמיד פני תינוק. הרי אמרתי לך – אנחנו פה שמענו הכול. עסקי ואלוטה, בנזין, מצרכי-מזון, סיגריות. יודעים במה עסקה שם הבריגאדה… דבר אמת, עשית קצת?”

“לא, חביבי,” חייך עמוס.

“סלח לי, עמוס, אנחנו אמנם חברים ותיקים, אבל קשה להאמין. בכלל, אף פרוטה?”

“תאר לעצמך.”

"אלוהים אדירים, על מה בזבזת שם את הזמן, רק על חתיכות? אילו הייתי אני במקומך – "

זר ורחוק הוא ויינגלאס. לא מכאן. באיזה בוז הוא מוחה את חמש השנים הארוכות של שמירה, שממון, ציפייה, נדודים, מלחמה, קריעת-הנפש על קוצי עולם אחר. אילו היה ויינגלאס אדם אחר היה מספר לו על פגישה אחת, על ערב אחד באנטוורפן, סמוך לבית-הנתיבות: איך לא רצה לפגוש ביהודים שיצאו מן המחנות ושבו לסמטאות השוק השחור של בלגיה, אותם אנשים עלובים, שניתן מייד להכירם ברזון-גופם, בבגדיהם שלקחו, או משכו, מן הגרמנים, בעיניהם הקודחות, המשקפות כל זיע קל בהלכי-רוחם של האנשים. “שלום”, אמר לו אחד האנשים. “שלום שלום,” החטיף ופנה לברוח. “איך אין חייל יהודי מתבייש,” אמר לו אותו אדם, “יהודי רוצה לדבר עמו, לשאול על ארץ-ישראל, והוא –”. עמד, הקשיב לשאלות והשיב עליהן. האיש התעניין, שאל על הכול, איך החיים בארץ-ישראל ואם באמת כל-כך קשה שם, ואם באמת טוב מה שנעשה שם עכשיו, זה שמפוצצים רכבות וכל זה. היה מעט לא נעים, רצונו לחמוק מן האיש הזה. לפיכך ניסה לתקן את הרושם והשיב לו ארוכות, כמעט נאם. אבל כאשר עמדו להיפרד שלב האיש זרועו בזרועו ולחש לו על אוזנו: אולי יש מעט גוּלדנים, או פראנקים צרפתיים, מה לעשות, צריך לחיות –

* * *

ופתאום היינו-הך. אותו איש ודוד, חברו לכיתה. צריך לחיות. לחיות. מה זה – לחיות? אלא שאין טעם לדבר. יש לנהוג אורך-רוח בדוד. גדולה מזו, יש להתחבב עליו. כל הערב כולו – אולי עוד קודם לפגישתם – מהרהר הוא בדוד ובהוריו. במה עוסק אביו? אין הוא יודע בוודאות – אבל זה משהו שמכניס כסף.

במושבה כבר היה הלילה שלם. האילנות נראו גדולים יותר והבתים נמוכים יותר והריחות היו כבדים. כאשר עמדו להיפרד, איש לעבר ביתו, אמר לו דוד, והפעם בכובד-ראש, באבק-פטרונוּת: “עמוס, אתה רוצה להרוויח מעט כסף, כמה מאות לירות?”

עמוס כבר ניחש, אך שאל: “איך?”

“ענין קל. לא מסוכן. אתה זקוק לכסף. הוריך… וגם אתה, עמוס – בעוד חודשים אחדים תשוב הביתה ואדם שיש לו כמה מאות לירות בבאנק הוא – אדם. אתה מעוניין?”

יום אחד, לפני הרבה שנים, שב אבא הביתה עצוב מאוד. ישב במרפסת הסגורה של הצריף, משך מכיס מעילו מעטפה לבנה ומתוכה הוציא צרור שטרות-כסף אדומים, ממועכים ממגע ידיים רבות. איש מהם לא ראה מימיו כל-כך הרבה שטרות-של-חמש-לירות, כל שטר שקול כנגד עשרים ימי-עבודה. ארבעים-וארבעה שטרות. שמונה מאות ושמונים ימי עבודה. מאתיים עשרים לירות. שלושים נשארו בידי המלווה על חשבון ריבית והוצאות. זו היתה המשכנתא הראשונה. עליה אבד הצריף, נהרס הכול. וכאן – כמה פשוט וקל, כמה מאות לירות, אפילו לא יום-עבודה אחד. מוזר מאוד.

“חשוב על זה, עמוס. כשתחליט, בוא אלי, אולי מחרתיים – בערב?”

עמוס החשה, אולם חש איך יורדות עליו ידיים גדולות, שחורות, ידי קטיפה, לוטפות אותו, חובקות אותו, מושכת אותו אליהן. הוא לא נלחם. הוא לא צעק. אדרבה, טוב, נוח, חם. גלים של הנאה עלו וסיחררו את ראשו: ומדוע לא, ומדוע לא, לעזאזל?

“החיים אינם תמימים כל-כך,” חייך ויינגלאס. “זה קשה, אני יודע. יש גם בחורות כאלה – פעם ראשונה קשה להן ואחרי-כן הן אומרות בליבן: בעצם, זה לא רע, חבל להחמיץ את החיים… להתראות, חבר!”

 

ח

עמוס הרהר ברייך הטורף את הקלפים ועיניו הזקנות צוחקות מבעד לעשן הסיגריה. אילו ראה ציניקן זה אותו ואת דוד ויינגלאס יורדים עכשיו לביתו של זה, מבריח הוואלוּטה! “לשכוח, לקבור, עמוס, זה לא יפה!” דומה, לא שבוע, יובלות ניגרו מאז ליל הרכבת, במידבר, בדרך הביתה. והנה גם כאן אירופה, גם כאן מבריחי גבולותיה הרבים. שם היו בעלי רעיונות: אתה יוצא לחופשה מהולאנד לבלגיה. אתה מחליף גוּלדנים בשער השחור. בילית שבוע בבריסל ולא הוצאת פרוטה אחת. והגדולים – אלה שהם בעלי-חשבונות ממש… גדול הוא המידבר ונופו אחד.

הגיעו לקצה המושבה, למקום שמגיע הכביש אל קצהו, מכאן נמשכות דרכי-חול בין הפרדסים, חצו מיגרש ריק, לעבר בית מוקף גן גדול.

“השביל הזה זכור לך?” אמר דוד.

“אם הוא זכור לי? אני נולדתי כאן – בשביל הזה הלכנו לסחוב שקדים בשבת אחר-הצהריים, הלכנו לשחות בבריכה בחופש-הגדול, הלכנו לשעורים בא”ש לילה."

"לא, התכוונתי לדבר אחר. פעם טיילנו כאן שנינו – "

“שנינו?”

"כן, הלכנו למסיבת-כיתה אצל פינצ’וק. ואתה דיברת אז על הצורך בגיוס לצבא. יש להפסיק את כל הלימודים, לארגן את כל הנוער – "

“אני – אתך?”

“כן, חביבי. ובאיזו התלהבות, באיזה פאתוס! אי-אפשר היה להתווכח אתך.”

עמוס צחק צחוק אנוס. כיצד פרחו הדברים מזכרונו. אולי לא במקרה. בכל זאת לא סתם הלך לצבא, כאחד מחוסר-עבודה. היתה אמונה בלב. מצחיק. או עצוב.

“בן כמה אתה, דוד?”

“עשרים-ושלוש.”

“כן, אתה היית גדול מאתנו. תמיד.”

“עכשיו גדלת כבר גם אתה,” צחק דוד.

הנצחון פרץ בקול תרועה מקולו הכבוש. רעד עבר את עמוס. לאן הפלגת באותה שבת, במוצאיה, בשיחתך עם זה? אלא שעכשיו לא תיסוג. אם כסף דרוש גם כאן – יהא גם לנו כסף. אילו בא מישהו וגילה לו משמעות נעלה יותר של החיים. מהי? היכן היא? הזקנים שמחים על שראש-הוועד רוקד עמהם. הצעירים עושים כסף, רוקדים קצת סווינג בבית-קפה בתל-אביב ומתחתנים. וזהו. וזה הכול. המושבה – שממון, אפס.

הגיעו לבית קטן, בן קומה אחת, בקצה שדירת הפיקוּס. של מי הבית הזה? דוד צלצל. כעבור דקה הופיע – גבו לאור ופניו מוצלים – איש קטן שסנטרו מזוקן וספיחים פשטו ועלו עד פיאותיו. כיפה מרובעת, גבוהה, שבתית, לראשו. בתנועת-יד רחבה הזמינם להיכנס. הוליכם לחדר שמימין לכניסה.

הנברשות שפכו אור רב על פני החדר, על המרבד ועל הכורסות הכהות שבפינותיו, תמונת-שמן גדולה, יהודי מקדש על היין, שברה לבנו של קיר.

“ישב נא אדוני,” אמר המארח והורה על אחת הכוּרסות.

עמוס ישב בקצה הכורסה וצמצם רגליו. דוד הטיל מלוא גופו לתוך הכורסה הקרובה, כרך רגלו האחת על השנייה ונעץ נעלו בחלל החדר.

תחילה היתה שתיקה. המארח וזקנו המחודד שוטטו בחדר בצעדים קלים, בנעלי-בית. לא פסקו מחיוכם, הידיים נתחככו זו בזו בסבר של הכנסת-אורחים.

“אלזה!” עמד רגע והפך ראשו אל המסדרון. “אלזה!”

אשתו, קטנה אף היא ונראית זקנה ממנו, שערותיה מחופות במטפחת כהה וראשה מיטלטל כאורלוגין, הציצה בפתח.

“האדונים רוצים לשתות משהו,” הודיע לה גרמנית. “מה רצונו של אדוני לשתות – קימל?.. קיראסו?.. ואולי משהו גברי יותר, אה? הלוא איש-צבא אדוני? סתם יין? לא בא בחשבון, אדוני. קימל ישתה… קימל, אלזה.”

עד שהלה מכרכר סביבו נצטלל מוחו של עמוס. זה מחייך ומתפקס ומשרת אותך, משמע עליך להיזהר. פח הוא טומן לך. ועל מה זה נרגשת כל-כך? מה חששת להציב רגלך על המרבד? ומה פחדת לתת עיניך ברהיטים הכבדים, כאילו עלול אתה להזיקם? בווילה רוזה, לפני שנה אחת, בחורף, ישבת בחדר מפואר מזה והיטלת את כולו, שבבים שבבים, אל תוך האח המבוערת. ארון הספרים המגולף הספיק ליום אחד. ארון הבגדים ליומיים. פשוט רגליך ורווח אחוריך על כל הכורסה כולה.

“ובכן,” נשא בעל-הבית כוסו, “לחיים, למזל וברכה! להצלחת כולנו.”

“לחיים,” החרה-החזיק אחריו דוד.

בווילה רוזה, אמר עמוס בליבו, לא היה כל זה חשוב בעיניך. הכול מותר שיעלה באש ובלבד שייחם לאנשים, כל עוד חיים הם. אבל עכשיו צריך כסף. בלי כסף אין אדם מניע אצבעו הקטנה. “כמה מאות לירות. כמו כלום.”

“כך, כך,” ישב סוף-סוף גם הזקן. “ובכן, אדוני בא לחופשה לארץ.”

עמוס אישר את הדבר הזה.

"נו, זה יפה. והוא התגעגע כבר בוודאי מאוד – "

עמוס נענע בראשו.

“ואירופה, – אה, אירופה המיסכנה, כלום לא נותר מאירופה!.. כך, כך… אולי ישתה עוד משהו?”

“לא, תודה.”

“דוד שלנו סיפר לי הרבה אודותיו. חברים ותיקים אתה, אה?” שהייה. “ואדוני עומד לשוב בקרוב לשם… וגם בבלגיה יהיה?”

“כן, הגדוד שלי שם.”

“באנטורפּן?”

“גם באנטוורפּן יש חיילים שלנו.”

"יש לי ידידים באנטוורפּן. אדוני פגש שם בוודאי יהודים – "

"מעט מאוד. היינו עסוקים הרבה – "

“נו, בוודאי. איש-צבא. בתפקיד… נו, אבל אני אוכל למסור לו את הכתובת.”

כעת נפנה אל דוד. משהו כבה פתאום בפניו המאירים. “דוד, אתה הסברת במה העניין.”

“מעט מאוד.”

“ובכן, בקיצור.” נטל צלוחית של סוכריות ודחפה על פני השולחן לעבר עמוס ודוד. אחת נטל לעצמו. “רצוני להעביר בעזרתו שלוש מאות מלכים לידידי זה. עניין קל מאוד.”

“קל מאוד?” אמר עמוס, ועל כורחו רעד קולו, מפני שמרגע זה הוחל לדבר בפירוש בעסקי-הברחה.

“אוה, קל מאוד,” צחק הזקן. “לוקחים ומעבירים.” אחרי-כן בקול רך, כשל בעל-אגדה: "אילו באתי לספר לך מעשים, למנות את הדרכים… כל המשטרות שבעולם לא תרדנה לסוף עניין זה. יש לנו קצת נסיון – "

עמוס כבר ראה עצמו חוצה גבולות והזהב בידו. שלווה מקצועית. פניו מסיכת-שעווה. ארבעה גבולות, ים גדול, אנייה, רכבות… כמו כלום!.. עסק נאלח? רק לא להרהר בכך.

“מה התנאים?” נעשה גם הוא ענייני.

“כמקובל. חמשה עשר למאה מן הרווח.”

עתה הוא בתלם. חש כיצד משתלט עליו רגש אחד בלבד, ההנאה מן המגע עם ברנש כזה, שכמותו טרם פגש, מן המישחק במלכים של זהב. כיצד נמוגים ונעלמים כל שאר הדברים – –

“כמה זה ייצא?”

"מאתיים-וחמשים – "

משמע, הרווח יגיע לאלף ושבע מאות לירה ורובו ישלשל אדם זה לכיסו.

“נמסר לי,” שיקר, “שהשיעור המקובל כפול מזה.”

“לא בא בחשבון.” פניו המזוקנים, הרכים, של האיש, נתקשו. דוד נזדקף בכורסה. “זוהי דרישה – אבסוּרדית. מוטב שנחדל מן הדבר כולו.”

קם ממקומו והחל מהלך. עבר את החדר לאורכו, חזר ועמד סמוך לעמוס.

“כלום יודע אדוני כמה מסכן אני? הרי אני אין לי כל ערובה. איני סומך אלא על יושרו, על המלצותיו של דוד. ואם יילקח הכסף? ואם יאבד? הסיכון כולו שלי… וההוצאות? ואותו איש באנטוורפּן – גם הוא יקבל חלקו. וגם דוד. לא בא בחשבון.”

“איני רוצה להשפיע עליך,” אמר דוד לאיטו, בקולו הנמוך, “אבל הצדק עמו. עליך להבין – הוצאות וסיכון. העיקר – הסיכון… והרי אתה אינך משקיע כאן כלום, רק מעביר מיד ליד.”

רק מעביר, הא? ואתה, ידידי הסרסור, כמה אחוזים משלשל אתה לכיסך? “מתוך ידידות הצעתי לך עניין זה. לעזור לך להסתדר.” בה, טינופת!

דוד חש, כי החימה מצטברת וכי כל העניין כולו עלול להתפוצץ והוא פנה אל האיש, כמבקש דרך פשרה.

“הדיבור האחרון,” אמר הזקן. “מימי לא הגעתי לאחוז זה, אבל הפעם אעביר על מידותי. רושם טוב הוא עושה עלי, אדון גליקמן, רושם של איש-מעשה. ובכן – נסכים על ח”י אחוזים. מיספר של מזל. רצונו – נתקע כף. ולא – יהא כאילו איבד בידיים שלוש מאות לירות טובות. ההחלטה בידיו."

השניים נעצו עיניהם בעמוס והמתינו. כמה בזוי הוא הדבר כולו, כמה בזוי הרגע הזה, שצריך לרמוס תחתיו עשרים-ושתים שנות ילדות ונעורים, שכוחו צריך להקביל לכוחם, שאם לא כן מוט-תתמוטט. אילו רק ניתן להיעלם, לברוח, לומר כי היה לא היה… או אילו היה נשלח לו קש להיאחז בו, או דג שיבלעוֹ… הרהורי-שוא. כאן, בביתך, במקום מולדתך, תסכים.

ושוב לחץ ידיו של בעל-הבית, שליוום בפנים מאירות עד לשער החצר, לאורך שדירת הפיקוסים. מעתה שותפים הם. בעוד עשרים יום ישוב לקחת את הזהב. שלוש מאות מלכים.

 

ט

לצאת! לצוף ולעלות מתוך התהום העכורה! לצאת. לצאת. כמנגינה זרה, פראית, תופפו מלים אלו באוזניו, תופפו וגירשו בהמונן כל מחשבה אחרת, כל רגש. הימים שעברו משעת שובו למושבה ועד לאותו ערב בבית מבריח-הזהב היו לו כשקיעה מהירה ובלתי-נמנעת לתוך תהום של מים אפלים, בעיניים עצומות ובנשימה פקוקה. כולו נתון היה לרעיון אחד, אשר גבר ונתעצם ככל שכבדו מעמקי התהום: לצאת. חבוט וצא. אט-אט נעצר גופך מרדת. הנה שולח אתה יד פשוטה, מכה ברגל שרירית, בקצב מתגבר. הנה מדמה אתה, כי ראית אור. כי אוויר העולם קרוב. אלא שאין סוף למים הירוקים, העבשים. וליבך הולם, וחלחלה אוחזתך – לא תצא. המים הירוקים דוחים – צא, ברח. אבל כל מכה בזרוע פשוטה מעלה עמה את המים. אתה נשאר בתוכם – –

עשה מעשה וקפוץ. אחת ולתמיד. הינתק מעולם-ילדותך. חרוג ממעגל צר ומעופש זה – המושבה. בכל מחיר. ואם כסף דרוש, יהא כסף!.. גם אני אהיה מבעלי הכסף. כשהלכתי לצבא הייתי ילד. וכי מה ידעתי אז? שנים פוטמתי בדברי-הבאי: בית-הספר, העיתון, הארגון, הכל ציוו לתת, ללכת. זהו, לתת. מישהו אמר: חומר אינו נפסד בעולם הזה. כשנותן אחד – לוקח אחר. כשמאבד אחד – מוצא שני. כשמפסיד אחד – מרוויח חברו.

שפתיו של עמוס היו חתומות ועיניו מצומצמות. כך היה יושב בפתח הבית ואינו משייר מקום לכלום – אם כסף, יהא כסף! ומדוע שלוש מאות לירות בלבד? ומדוע לא כל האלף ושבע מאות, שהן רווח? ומדוע לא כל שלושת האלפים, שהן קרן? אבד הכסף, יאמר, נגנב, נלקח. הטילוֹ הימה מפחד המשטרה. ומדוע לא? על זקן נוכלים זה לחוס? כבר יימצאו לו דרכים להחזיר את הנזק. שלושת אלפים – זה סכום! ואפשר להמשיך. גבולות הרבה יש, שאפשר להבריחם. יש אנשים שימכרו עצמם בעבור לחם. נשים בעבור סיגריות. שעון זהב בעבור קופסת בשר. מצלמה בעבור נעליים. כל זה כסף. תמימים אנשי-שלומנו כאן, קרתנים… סבורים, שבמוחם נתקפלה כל ערמת העולם הגדול. ואתה הילד! ואתה המרומה!… חה-חה. כלום אינך יודע סימטאות מהן? כל אירופה מתולעת סימטאות, כל סימטה שורצת ספסרים. רק בסימטאות – ובבוּלבארים? ובפתחי הקתדראלות? ובאכסדראות של בתי-הנכות? ובארמנות? הכל עומד שם למכירה. רק פשוט ידך ומשוך…

– – אותו לילה בקלישה. מרצפות-רחוב חלקלקות מגשם וגושי-אדם פורצים מאחד התיאטראות. והוא ורייך פונים להציץ בעולם זר ומוזר זה. רייך, המשתולל שעה לפני צאת הרכבת שלהם, רייך המעמיד פני-גיבור – ואיזה אימה נשקפת מכל הליכותיו.

“היי, ג’ורג' וואַנט’אַ סליפ?”

שניהם מפנים ראשם לעבר הכותל הקודר. האשה – כמו שיור שנשכח על דוכן-תגרים ריק, שיור שידיים רבות כבר החזיקו בו ודחוהו מעליהן. חזרו והמשיכו בדרכם.

“גוד סליפּ. האנדרד פראנק,” שב הקול ונצטרח מן הכותל.

רייך סבב על עמדו. ניצוצות רעים ניצתו בעיניו באור הסגול של כיכר פיגאל.

“מי משלם?” שאל לאיטו. “אני או את?”

האשה נדהמה. רגע לא השיבה ואחרי-כן רקקה בזעם לעברם.

עמוס משך את רייך בזרועו.

“אתה לא בן-אדם,” אמר.

“שמע, אתה אל תטיף לי מוסר,” ניצתה פתאום חמתו של רייך. “פטרונן של זונות פאריס!” אחרי-כן הוסיפו ללכת בשתיקה ברחובות הזרים המתעקלים זה אל תוך זה. ופתאום איזו שדירה שחורה וריקה. ופתאום סילוני אור אדומים, צהובים וכחולים משתלחים מפתחי מסבאות ולשונותיהם לוקקים את הכביש הרטוב. רייך הוא גס-רוח, ציניקן. הנה אפילו עכשיו, שעה לפני צאת הרכבת, עלול הוא לומר לך לחכות לו כאן רגע שעה, עד שיגמור ענייניו עם אשה אחת שתעורר את יצרו. אתה אינך אוהבו, אבל אתה נמשך אליו. הוא חיה רעה – אבל הוא כל-כך אדם, קרוע בתוכו, שבור, אך חכמתו אמת.

“הגיע הזמן שתהיה לאיש, שלא תצעק אוי על כל דבר, כמו בתולה שנדמה לה.”

“או קיי, רייך. בוא נשתה כוס בירה.”

“בירה תשתה אתה, לחישול בתוליך.” שניהם תפסו מקום באחד הבארים. עמוס החזיק כוס בירה לפניו ורייך שתה, כוסית אחר כוסית. “חבל עליך, עמוס. הלילה האחרון שמתבזבז לך על שום דבר. עכשיו תחזור הביתה, תכניס אצבע לפה ותהיה ילד טוב, עד סוף החיים. חבל עליך.”

“אולי חבל לך על עצמך? אולי אתה בכלל – מקנא בי?”

“הו-הו-הו!” סאן רייך, "אני מקנא בך! זה טוב! במה? ב’שיט' הזה, שקיים רק בחלומך, במושבה? שכחת כבר את פרצופם המחורבן של אותם איכרים רוכבי-על-חמורים שבמושבה, אותן בהמות גסות? אבל אני זוכר. אני, חביבי, לא הייתי ילד שם. אני הייתי פועל, אני עבדתי אצלם, עד שלא היה לי יותר כוח לראות את הבאסטארדס האלה וברחתי. לנוטרוּת. לצבא. עשר שנים כבר ככה אני, חביבי… אני אספר לך מה זה השקאה אצל מרימוביץ, בלילה. הוא והמושבה היפה שלו, ששם אין זונות – "

“שם אין זונות. הרקבון של המושבה הוא ריח גן-עדן לעומת סואר-דה-פארי.”

“יש כל מיני זונות, אבל אני אוהב רק סוג אחד, אלה שאומרות לי: אני זונה. אני, חביבי, אוהב לשלם בשביל מה שאני קונה.”

“אני מכיר כל מיני אנשים במושבה.”

"כמו האבא שלך, למשל, מה? אני לא מכיר את האבא שלך. אבל אחד מן השניים – או שאינו כפי שאתה מתאר אותו, ואז הוא בסדר; או שהוא כזה – ואז הוא חמור-עבודה טוב – "

"אתה יש לך נשמה מזוהמת ולשון מזוהמת, רייך, אתה לא מכיר את האבא שלי, אתה לא מכיר את המושבה. בתוכך משהו אכול ורקוב, רייך – "

“אתה חבר שלי, עמוס,” אמר רייך וחיבק את עמוס. “האבא שלך הוא האדם הישר והטהור ביותר בעולם. בוא, נשתה כוס אחת לכבוד האבא שלך.”

 

י

השיחה עם האב נתלקחה במפתיע. לאיטם היו זוחלים הימים, כשמש הגדולה והמסנוורת שבשמי המושבה. למן היום שהסכים להבריח את הזהב לבלגיה לא רצה עמוס לראות אדם. תירוצים שונים ומשונים מצא לו כדי לדחות הפצרותיהם של חברים-לשעבר ושל קרובי-משפחה לבוא ולבקרם. אפילו דוד, שמאז אותו ערב ראה עצמו חבר שווה לעמוס, בא אליו כמה פעמים כדי לקחתו עמו לתל-אביב ואמר לו כי אותה נערה צהבהבה משתוקקת אליו, אפילו הוא לא נענה. רק מדריגת-הבית נשארה לו, ידידתו לשעות היום הארוכות. וראה, הילדים שתחילה היו סובבים אותו נתרחקו עכשיו ממנו. אולי מפני שהוא עצמו לא פתח ליבו אליהם, אולי מפני מבט-עיניו שנתעכר. ואביו ואימו – כמעט ולא החליפו מלה, לא אמא, היושבת רוב היום בבית, לא אבא, החוזר רק עם ערב, עייף ויגע. ישב עמוס על המדריגה וחיכה שכבר יבוא סוף לחופשה הזו, לארבעת השבועות הארוכים.

באחד מימות השבוע הרביעי, בשעת מנחה, שב אבא מעבודתו וכדרכו נכנס למטבח, הציב סלו, רוקן מלוא ספל-הפח מים, ישב כמה דקות על שרפרף, עד שהחליף קצת כוח ויצא לגינה. נטל מעדר והחל הופך חלקת קרקע, שפיזר עליה גללי-בקר ביום אתמול. עמוס קם והחל מתעסק בחצר, משקה איזו ערוגה, קובע יתד ובלבד שלא יורגש המראה המשונה הזה, שאבא אינו מניח את המעדר מידיו, ואילו הוא יושב על המדריגה כל היום כולו ואינו נוקף אצבעו. פתאום ראה עמוס, כי המעדר נשמט מידי אביו, ראה שפניו נעוו, שאינו יכול לזקוף גבו.

“מה זה, אבא?” נחרד אל אביו.

“שום דבר, שום דבר, זה עובר מהר…”

עובר מהר, משמע לא פעם ראשונה. והאמנם מהר? ממראה-פניו ניכר, שלא כך הוא. עמוס שמע על מחלתם של עובדי הטוריה, על התפקקות חוליותיה של השדירה, שאין קשים מייסוריה. לקח עמוס את זרועו של אביו, כרכה על צווארו, תמך בו והוליכוֹ אט-אט אל החדר. אפילו העלייה בשתי המדריגות היתה קשה על אבא ועמוס הגביהו כמעט בידיו. עזר לו לשכב על הספה, חלץ את נעליו הגדולות וכיסה רגליו בשמיכה. עיני האב היו עצומות, כפותיו היו מונחות, נטולות-חיים, על בטנו. אלה ידי אבא? מכוסות קרום קרני סדוק, ושחור מן השריפה, ששׂרפה אותן השמש. האצבעות קצרות ועבות, דחוקות זו לתחומה של זו. צפורניים קטומות, מפוצלות, מבוקעות. עמוס הניח כפו עליהן, מפני שקול-ליבו לחש לו: של אביך הן, של אביך, ידיים שעיצבו אותן המעדר והאדמה והשמש.

עיני האב הציצו מבעד לשמורות המעופרות.

“מזדקנים, אה?” השתדל לחייך, אבל גילה רק את החלל המכוער בזווית פיו.

ושוב עצם עיניו ושתק. משהו שטרם נאמר נדחק לצאת, ועמוס כבר הצטער על קפיצה שקפץ לקראת אביו וכמעט נכשל ברכוּת יתירה. הסיר ידו.

“אתה – כבר נוסע,” אמר האב.

“כן, אבא.”

“בכלל לא הספקנו לדבר.” לא הספקנו. אמירה נאה. כל הימים חיכה לו, לבנו, שיפתח, שיטה גשר. אבל הוא לא עשה כן. זר התהלך בבית. ואף עתה הוא שותק. שיתענה האב, שיתייסר בתוך-תוכו. הוא לא ייתפס לרגע של חולשה. כל מה שנצבר בליבו אינו יכול להימחות באמירות נאות. כשפקח אביו עיניו בשנית ראה את מבטו הקר, המת של בנו.

“אתה רע, עמוס,” אמר האב. "רע, רע. מלחמה היתה. שנים של פחד, של חרדה. והנה שבת אלינו. חיכינו לך, עמוס… ועכשיו מתהלך אדם זר בבית, כאבל הוא מתהלך, כאילו לא אבא לו, לא מכאן הוא – "

עמוס שמע ולא השיב. כולו היה מרוכז במחשבה אחת – לא לדבר, לא להיגרר. להרפות מהם. עוד ימים אחדים. עוד ימים אחדים. אני לא אגיע לכך, שבני יישב ליד מיטתי… לי תימצא דרך, לי לא יהיו ידים כאלה.

“אני יודע,” אמר האב. קולו היה רם יותר. הגביה גופו ונשען על כפות-ידיו, מטה פניו אל פני בנו, הפנים הלא-מגולחים, המיוּזעים. מבעד לחלון הגבוה, גבהה וניגרה האפילה. עצבוּת של טרם-לילה, של היום החם הכלה ועובר מן העולם בלי קול אחד. “אני יודע את האמת,” אמר האב. "וזה פשוט מאוד. פתאום אתה מתבייש בנו… אוה, כן… פרח הגוזל שלנו מן הקן וכשחזר אינו בן, אלא עוף טורף. עוף בודד ושתקן… מה לך ולאמא שלך, ולאבא שלך. הלוא רק פועל הוא. כסף אין לו. את צריפו מכר – "

“זה לא זה,” שיסעהו עמוס, מפני שנבהל מדיבורו של אביו.

“זהו. זה השורש. ואולי גם זה: אבא ואמא מזדקנים. מהר מדי הם מזדקנים. ופתאום תירתם גם אתה לעבודה, לשנים ארוכות. למעננו… אל תחשוש, עמוס. הנה בזמן האחרון עובדים אנחנו. גם אמא קצת. כל חובותינו שולמו. אפילו קצת כסף שמור עמנו.”

“זה לא זה.”

“אלא מה זה? מה זה שאינך עוד בן אצלנו? על מה אתה יושב שבעה?”

"אני אגיד לך מה, אבא. לא איכפת לי לעבוד. איכפת לי להיות חמור-עבודה. איכפת לי שירכבו עלי ואני אצעק: דיוֹ! דיוֹ!.. איכפת לי, שכל חיי יעברו על לא כלום, על מלחמה לדירה יפה, שלא אגיע אליה לעולם, למיטה חדשה, למטבח יפה, למערכת שיניים-תותבות, לקצת כבוד – "

“ואנחנו חמורים, אה? חמורים?” האב עקר מלוא גופו הכבד מן הספה ופנה אל החלון. עמד מול העצים הזקנים שגבהו באפילה, מול האורות שנצנצו במושבה. "אנחנו חמורים? אנחנו לא יודעים בשביל מה אנחנו עובדים, אה? ומי בנה את כל זה? מי? אני. ואמא. וכל האנשים האלה, שאתה מתבייש בהם, שאתה חושב שאינם יודעים בשביל מה הם חיים בעולם, אנחנו בנינו. אנחנו. בשביל זה אנחנו חיים. זה השיכון שלנו, זה הכבוד שלנו – "

“בשביל מי בניתם את כל זה?”

“בשבילנו. בשבילך.”

“בשביל אדון סימקין. בשביל שיהיה להם סאלון כחול, שיהיה להם פסנתר. ואתה – אפילו את הצריף שלך לא יכלו לעזור לך להחזיק.”

"לא זה מה שחשוב. אתה לא מבין את העיקר – "

“העיקר הוא, שאתם תקועים עמוק באדמה,” פרץ פתאום עמוס והתיז בגסות את כל מה שהיה מונח על ליבו. “באדמה!.. אילו חיים הם? מה יצא לך מעשרים-וחמש שנות עבודה, מכל השנים הטובות? שום דבר. דרעק!”

“שתוק!” אפילה גמורה, שצלם-דמותו של האב אבד בה. היה חם מאוד. ריח של שיטה בא בחלון הפתוח. ריח של אוקאליפטים. עמוס מתמלא איזו תשוקה נוראה לרוץ, לצחוק, לומר לאביו, כי הבל, הבל הדברים שהם מטיחים פה, כי אביו עייף ועלוב, ואילו הוא צעיר, צעיר ובריא, ולעזאזל! אבל הוא לא זע. לא עשה דבר לפייסו. אדרבה, איזו עיקשות, שהוא יודע שעקשות היא, מצמדת איבריו. שיידע, שיידע, את כל האמת כולה, אחת ולתמיד.

“וכך אתה רואה את אביך…” קונן האב אט-אט. “כך חייו בעיניך. אני לא הייתי בעולם הגדול, אני באתי לכאן מעיירה קטנה, עיירה קטנה בפולין. וגם חכם גדול אינני, אבל ידעתי שאני צריך לבוא לכאן ולחיות כאן. בשביל זה אני כאן. ואת זה עשיתי. שומע אתה?” קולו נתגבר והיה לזעקה, כאילו כדי להחריש את כל הקולות האחרים “את זה עשיתי. את זה עשיתי”.

כהר גבה אביו ממולו, בחשיכה. בליבו חייך עמוס, לעג, בז; את זה עשית, אה? את זה?.. צעק אל אלוהיך, קרא בקול גדול, אולי ישן הוא וייקץ… אבל הוא שתק. זה מול זה עמדו בחשיכה ורק השעון-המעורר תיקתק בכוח רב יותר, במהירות רבה יותר מעל לארון.

ופתאום נפתחה הדלת והועלה אור. האם נכנסה. עכשיו ראה עמוס את פני אביו שהאפירו, שדמם ניטל. שוב דימה עמוס, כי הוא מתרוקן מתוך גופו השוק מטה מטה, מבקש הוא לרוץ לקראת אביו ואינו יכול, מפני שהוא שמח למראה הזה. עקר ממקומו ופנה לצאת מן החדר.

“עמוד, עמוס,” ניחר קולו הזקן של האב.

“מה יש?”

“מה קרה כאן?” אמרה האם הנבהלת. “אתה נראה חולה כל-כך,” אמרה לאב.

“יבוא יום,” אמר האב לבנו. “יבוא יום וגם אתה תעמוד כך, מול בנך. אבל אתה תהיה ריק, ריק, דל מאוד, דל ממני. אדם שאינו אוהב את בית-אביו, שמתבייש באביו, אין לו כלום בחייו. רק השנאה היא שלו, שנאה שחורה, לכול. זו מנת-חלקך.”

“לך, עמוס, לך קצת. אני לא יודעת מה קרה כאן, מה עשית לאבא…” האם הדפה אותו בידיה התפוחות, אבל לא זז ממקומו, וגבו אל אביו.

"יותר מזה. אני אומר לך, בפירוש: אני טוב ממך. גדול ממך. אחד כמוך לא היה נמצא בו שום כוח לעשות מה שעשיתי אני, לקום ללכת לעולם חדש, לעבוד כך, כמו חמור, כמו חמור… אפילו את סיבת לכתך לצבא אינני מבין. עכשיו אפילו זה לא מובן לי… וכשתשוב, מה תעשה כשתשוב? מה הם חלומותיך? מה אתה מחפש? מה אתה רוצה להיות בעולם – "

“אני רוצה לחיות.”

“מה זה – לחיות?”

“כמו בן-אדם.”

“מה זה בן-אדם?.. דבר קטן – להיות בן אדם! אתה רחוק מאוד מזה.”

עכשיו שמע את בטחונו של אביו בעצמו, את כל התגדלותו על בנו, ומתוך כך נדחף לפגוע, להשפיל: “בן-אדם זה לא להיות אסיר-תודה לסימקינים, בן-אדם זה לחיות טוב, דירה הגונה ועבודה טובה וכסף. אני אלמד אותך משהו. בעולם יש רק שני דברים – " וברגע ההוא קטע דבריו מפני ששמע את קולו של רייך, שלימד אותו את התורה הזאת – יש שני דברים: “זה” – וצילצל במטבעות שבכיסיו, ו”זה" – וקימץ אגרופו.

"יש רק דבר אחד בעולם, אבל אתה חסר אותו – "

“מה, למשל?”

"אדם שמסוגל לומר על עשרים וחמש שנים מחיי אביו, על ליבו של אביו, שזה דרעק – " האב לא המשיך, עמוס שמע את הדמעות גואות ועולות ומטביעות את דבריו וכדי לא לראותו בכך ניתק עצמו, כמעט בריצה, מדמעות אביו, מן החיים הנאבקים על כבודם. אולי גם מדמעות עצמו.

 

יא

הזמר האחרון, שהושר בקרון, היה “מאמא סונטאנטא פאֶליצ’אֶ”. אותו חייל שפתח פיו בשיר ברגע שזזה הרכבת מתחנת רחובות, הוא ששר גם שיר אחרון זה. תוכניתו נפתחה ב“הגדודנים בחוד חודי הכידונים”. תחילה שר לבדו, בתוקף, בעקשנות. האחרים, מצב-רוחם לא היה רונן. אבל הנה נתלווה אליו אחד, במלמול, ושני פרץ ושר שתים שלוש שורות בקול-תרועה, וכבר היתה מקהלה שלמה. מיעוטם שרו אותה מנגינה ממש, רובם הקיפוה, סחור-סחור, הרקיעו מעליה או צללו תחתיה. לכבוד מי שרו – לשמח את ליבם של קרוביהם וידידיהם, שעמדו על הרציף ונפנפו בידיהם לשלום. בראשונה היו הם פנים של אבות, של נשים, של ילדים, של חברות, ולסוף חבורה רחוקה ומטושטשת בבגדי קיץ צבעוניים, ופתאום מגע אחרון, עיקולה של המסילה ופרדס מכסה הכול.

לא סיים אותו חייל את ה“גדודנים” וכבר – בנשימה אחת – פתח ב“איה”. הוא צועק וחברים צועקים אחריו “א–י–ה, א–י–ה א–י!” וממנו ל“טיטוס, טיטוס, לו אתה ראי–י–ת!” הרגשת שליחוּת פעמה באותו חייל והוא לא חדל לרומם מפינתו את רוח חבריו. האנגלים שבקרון היו מרטנים ברוגז ובתמיהה על שמחת-החג המשונה של הפלשתינאים הללו היוצאים מגבולות ארצם, ואחד החיילים, מאלה הרגישים למראית-פניהם של החיילים האנגלים, ניסה להסותו: “על מי אתה מבקש לעשות רושם של גיבור…” אבל הוא לא חדל, עד שכילה את כל השירון, שהיה רשום בזכרונו. בינתיים ניחר גרונו והצריד קולו וחברים-לזמרה נפלו בזה אחר זה. המעשיים שבהם קבעו עצמם קביעה אחרונה על ספסלי-העץ. והארץ גופה, זו שלה שרו את השירה הזאת, היתה ניגרת ובורחת צפונה. לשם נחפזו הברושים האפורים העומדים חומה לפרדסי הדרום, לשם רצו הדרכים, הבתים, הקמפּים, האוקאליפטים הצומחים מן החול. ארץ החול באה לקראתם. הערב נפרש על חולות חופי-סיני, שנסתלסלו להם בהרחבה מתחת לכיפת-השמים כאגדה מזרחית. הרי זו נסיעה רביעית להם בחולות הללו. אולי נתייגעו החיילים, ואולי נסך בהם הירח הכחול עצבוּת, פשטו רגליהם והניחום לבין היושבים על הספסל שממול, כדרך שמשלבים אצבעות יד אחת בשנייה. עכשיו היה פשוט ועצוב. עצב שצריך שתיקה. הזמר הנלהב שבפינת-הקרון נבהל מן השתיקה המנצחת ובשארית-קולו פתח ב“מאמא סונטאנטה פאליצ’א”, אבל הפעם נפל בנופלים ולא זכרו לו חבריו חסד כל השעות.

“דחילק, סתום את הג’ורה.”

“נמאסת עלינו.”

“בינג קרוסבי נהייה לנו, בינג קרוסבי.”

“מדוע אתם מתרגזים, חברה?” תמה אותו זמר בעל מצפון. “עצוב קצת על הלב, אז מתחשק לשיר מעט.”

“יאללה, עוד תספיק לשיר!.. עוד תשיר ותשיר עד שתזכה לנסוע שוב פעם ברכבת הזו, הביתה.”

החוש הפסיכולוגי הדק שעוררוֹ לפצוח-בשיר בתחנת הרכבת של רחובות אמר לו, כי הגיעה השעה לחדול. הוא שקע בפינתו, פניו בחלון, עיניו במידבר החול היפה.

עכשיו חש כל אחד את עצמו, נוכח, כי נסיעה זו עובדה היא. בשעה זו של התפרדות ליחידים, שוב ראה עמוס את עצמו, את רייך, את מזרחי ואת בני. שוב עלה הבוקר, אתמול, כששב למחנה, מן החופשה הארוכה. תחילה פסע ברגל בוטחת, בראש זקוף, כמו לא-כלום. אבל הדרך משער המחנה ועד למשרד דרך ארוכה היא ולכל אורכה פזורים חיילים, הם וצרורותיהם. אלה באים ואלה יוצאים. רבו היוצאים היום. עוד מעט יהיה מיפקד, תהיה בדיקה רפואית, לראות אם לא הבאת עמך איזו מחלת-מין מן הבית, חה–חה… ואחר-כך נוסעים – אלכסנדריה; ומשם אלה לאיטליה ואלה לטוּלון, בלגיה, הולאנד. והנה מכרים נושנים בין החיילים הרבים: אחד שהיית עמו בבית-חולים, אחד שחיפשת טרמפּ בחברתו. והכל דעתם זחוחה עליהם וברכות ארוכות בפיהם.

“אהלן, עמוס! בוא הנה, נבילה… איך היה החופש?”

“ימח שמך, ממזר, איך היתה החתיכה…”

עמוס היה מחייך, כאילו כפאוֹ שד. מימיו לא חשב תחילה על כל מלה שהוא אומר, כבשעות אלו. מימיו לא היו עיניו מושפלות כל-כך. וכאן, דומה יודע כל אחד מה נפל בעשרים-ושמונת הימים האלה. אתה חושש מפני שיחה עמהם, אתה ירא שמא תבוא מייד השאלה, והנך תר אחר פינת-סתר. רוצה אתה להיות כבר מעבר לכל זה, שיהא הכול עשוי וגמור. אילו מצאת כאן עוד זוג עיניים אחד שסודן הוא כסודך, שיידעו לספר על השתלשלות דומה לזו שהשתלשלו עשרים-ושמונת ימי חופשתך, עד לישיבה שישבת לשולחנו של המבריח, שהיה מערם את לירות הזהב הקטנות עמודות עמודות. שלוש מאות מלכים. בנחת קובע הוא אותן בתאים העשויים לכך באיזור הבד. מצחיק: איזור זה מראהו כמראה חגורת הכדורים החובקת מותניך זה חמש שנים. “הנה, זה הכול, אדון גליקמן, פשוט מאוד…” ואולי רק עיניך מגלות קלונך?… לעזאזל, מה קלון הוא זה? רק פינת-סתר. רק לא לראות אדם. רק לא לראות את עיניו העשנות של רייך.

והרי הקאנטינה, ששולחנותיה רבועים, ירוקים וריצפתה זרוייה כולה סיגריות מעוכות ועטיפות של ביסקוויט וריח של בירה. תמרות-עשן. מאין מקום יושבים חיילים על הריצפה, לאורך הקירות ובקבוק בירה בין רגליהם.

“למי אנחנו שותים, ילד?” זה רייך שמושך אותך אליו.

“הנח לי.”

“לא יפה להיות עצוב. אמא תחכה לך… שתית הרבה חלב?” הרי צחוקו. והרי שיניו הצהובות. דומה, שמעולם לא היה עליז כל-כך, כאילו יודע הוא את סודך ושמח, שכך עלה לך. הנה עכשיו יושב הוא על הספסל ממוּלך, גופו מעוקם והוא מטלטל עם כל תנודה של הקרון. ועדיין משוך חיוך זה על פניו הקמוטים, האכולים.

“אתה שומע, עמוס,” אמר רייך לפתע. ורק אז פתח עיניו. הוא אינו ישן, הכלב. “היה – לי – חופש! מלך! חצי הארץ עברתי. ביקרתי חברים ותיקים. כל מיני. מה אגיד לך – אני כבר לא אשתנה, מה שהיה היה. אבל – יותר מדי צחקתי, יותר מדי ביטלתי את כולם. ואתה, עמוס, אל תתלה עיניך בי ואל תלמד ממני. אתה שומע, ייכנס בך הרוח, עמוס. האנשים האלה, שמאמינים במשהו, שמאמינים בשטויות, בדברי-שקר, שמאמינים –” הוא צחק, תקע ידו לתוך כיס מכנסיו ומשך משם סיגריה יחידה, שנתמעכה בדרכה אל פיו. “לא חשוב, זה הכול שיט…”

עמוס האזין, דרוך, נכון לקרב. הוא לא השיג את תכלית דברו של רייך. האם חמד לו לצון, מבקש לשטות בו, או אולי… משום מה נשמעים דברים כדברי-אמת.

“מדוע אתה שותק?” אמר רייך, הסיגריה מעשנת בפיו ועיניו עצומות. “אז למי אנחנו שותים? לחייך – לחיי ארץ-ישראל הצעירה?”

“לחיים של החתיכות שלנו, שמשתגעות כבר לרגע שנשוב.” מזרחי הוא שפרץ אל השולחן, מזרחי ובני אחריו. סוף השיחה.

עכשיו עלה אבק מן המידבר. עלום הוא, לא נראה, רך, מונח הוא על שפתיך, מיבש את נחיריך, פריר ומתוק. ואולי לא אבק אלא ריח ישן של מק-דיזלים גדולים, שבהם עוברים אתה וחבריך דרכים עקלקלות, בארץ נכרייה, אל אי-מקום שהוא חזית, חזית-המלחמה… מה זה? במה מיוחדת היא מכל כברות-הקרקע בעולם? במה. ריח המכוניות, ריח השנים, ריח הנערים המסיעים עצמם לעולה ואינם חלים –

פתע שיסע הקטר בגערה את הלילה הצונן, כחמור זה. נשם ונשף הקטר, נשם וטלטל את הרכבת כולה טלטלה אחת גדולה, החיש מהלכו, האיטוֹ, עד שנמלך בדעתו ועמד. פתע לא היה עוד שקשוקם של גלגלי הרכבת. פרימוס כבה. לשקט אין גבול. יושב הקרון ניזועו משנתם, חככו עין באצבע, פיהקו בקולי-קולות, הטיחו חרפות באיזו ישות נעלמה ומצמצו כלפי האור המבליח מן התקרה הקמורה, המזוהמת.

“מה הענינים?” אמר רייך, תקע ידו לתוך כיס מכנסיו ומשך משם סיגריה יחידה, שנתמעכה בדרכה אל פיו. “איפה אנחנו?”

“ביקורת גבול,” פירש פלוני. “משטרה צבאית.”

 

יב

“אני הייתי מסתפק בחצי-שויים של הדברים המוברחים ברכבת הזו,” אמר רייך.

“מדוע אתה חושב שמבריחים כאן דברים?” שאל עמוס. הוא נשען אל מסעד העץ של מושבו וחייך לעומת רייך. מן השפה ולחוץ היה – אני שקט. אני איני חושש מפני המשטרה. אני, עמוס התמים; אלא שבתוכו-תוכו, באותו מקום סמוי שהוא הלב, או הכליות, או הקרביים, חילחל רגש מוזר, חדש: אתה – נגד. לא נגד המשטרה. נגד משהו אחר. אולי אפילו נגד רייך.

“למה שלא יבריחו? חמור מי שאינו מנצל הזדמנות כזו – נסיעה לאירופה ארבעים-ושש.”

“גם אתה?”

“אני – לצערי אין לי מה להבריח ואיש לא הציע לי כלום.”

“ואילו הציעו?”

“הלוואי.”

“בלי שום פקפוק?”

“איזה פקפוק?”

“אפילו מבריח לא איכפת לך להיות?”

“איכפת לי שאינני. חביבי,” הוסיף לפתע, כדרך שהוא אוהב לפעמים, בלשון הגזמה. “אתה למשל, שום דבר לא היה מחשל את אופייך כמו איזה מעשה-הברחה.”

"בנאאפי אמרת לי דברים אחרים – "

“בנאאפי קשקשתי.”

“תאר לך, שיש לי חגורת זהב על הבטן.”

"אתה, חה-חה… אתה? לא-יוצלח שכמוך – "

“ואילו הוכחתי לך?” רייך אינו מעלה על דעתו, לעזאזל. אתה, אתה לא-כלום בעיניו.

“הראה,” צחק רייך ושלח ידו לחגורתו של עמוס, כמבקש לערוך חיפוש.

בפתח הקרון הופיעו שני אנשי המשטרה הצבאית. עמוס הדף את רייך מעליו, נבהל.

“שב בשקט. הם נכנסים.”

השניים עמדו בפתח, גבוהים, מתוחים, נזעמים ואימתניים מתחת לכובעיהם האדומים, שמצחיותיהם מגיעות עד לחטמם.

“לפתוח את החבילות. כולכם. מהר. מהר.”

תיכף להופעתם נשתנתה האווירה. הכול ידעו, כי החיפוש מכוּון בעיקרו לחיילים הארצישראליים. הבריטים שבקרון חייכו בהנאה, ואילו הארצישראליים נסתמרו, זעופים וקודרים. הרי זו שעה שמשיבים אותך למקומך. אתה לובש מדים, אתה חייל בריטי, נמנה על השררה, שאת מדיה אתה לובש ואת מלחמתה אתה נלחם. אבל עכשיו אומרים לך: דע את מקומך. פעולת-שיגרה זו, ביקורת גבולות, מקבלת משמעוּת, חדשה, קשה. בן-רגע מתגבשים יושבי-הקרון לתא של חיים לאומיים סוערים.

“אינעל אורדום!” רטן מזרחי. “מצווה לשחוט אותם, בסכין.”

“באסטארדס,” ירה רייך אמרתו, אנגלית דווקא, שתפגע אוזנם של השוטרים הקרבים. “אין דבר, יבוא יומכם.”

“בחייכם, חברה,” חינן עמוס, כמו על-כורחו. “שבו בשקט.”

“מה יש, מדוע לשתוק? אנחנו נלחמים למען הדימוקרטיה!” אמר רייך בקול גדול. ולפתע לחש, כממתיק-סוד: “או אולי באמת יש לך משהו?”

עמוס צחק ורייך אחריו. בתוך כך כבר הגיעו השוטרים למקום-שבתם של הארבעה. רייך הגביה עיניו והפטיר בלגלוג: “זה האיש,” והצביע על עמוס. “מבריח מומחה. בעצמו הודה: חשיש, זהב, תותחי-שדה.”

עורו של עמוס נעשה חידודין-חידודין. צמרמורת-ממש סמררה את כל גופו. השוטר ההולך בראש, סמל, שעבר מספסל לספסל, עושה דרכו בתוך איבה אילמת, מעובה, חייך מעט, כמבין את ההלצה, אלא שהוסיף עליה הלצה משלו, הלצת-שוטרים. בכליו של עמוס לא פשפש, ולעומת זאת נטפל לרייך. הפך את שק-חפציו ותרמילו והוציא כל מה שהיה בתוכם. רייך עמד לידו, מעמיד פני מצפצף על העולם. אבל עמוס ראה את עיניו הדלוחות של רייך, את אצבעותיו החומות, שהוא פורך אותן בעצבנות. בכל רגע עלול הוא לפרוץ – ואז מי ישור סופה של התגרה שתתגלגל. עליך לברוח מקטטה כמו מפני האש. אבל כאן ברור, שאין השוטר מתכוון אלא להתגרות בהם, להעמידם בנסיון, להוכיח כי רמה ידו. כל הקרון צופה, מחכה להתפוצצות. השוטר נפנה אל רייך – פשט ידו, כדי למשש את גופו.

“סלק ידיך,” אמר רייך בשקט. פניו היו לבנים ואגרופיו קמוצים.

“אני זכאי לבדוק את גופך,” אמר השוטר וחזר להתעסק בגופו של רייך.

רייך הגביה ידו לאטו ואמר, והכל עוצרים נשימתם:

"סלק ידיך, אתה, אנגלי – "

ובאותו רגע נרתע רייך לאחור ופניו נתעוו. הוא סבב וקרא, נרגז אל עמוס:

“מה יש?”

“הנח לו, רייך. אני מתחנן לפניך. הנח לו לסיים את החיפוש ולהסתלק מכאן.”

מבטו של רייך נשתהה על עמוס. רטט מוזר וגוון לא-מוּכר היה בעיני רייך. לא תמיהה, לא אות-של-הבנה. לא, משהו שונה לגמרי. הוא לא השמיע הגה וחזר אל השוטר ואמר, כמי שמתרגם מלשון ללשון.

“הצדק עם חברי. הוא אומר שבעל לאשה ואב לילדים אני, ושעלי להיזהר יותר. הוא אומר, שאתה ממלא את תפקידך, וזה הכול. סלח לי.”

מפי איש אחר יצאו הדברים האלה. השוטר מדדוֹ מלוא אורכו, כאילו נסתרה דעתו של רייך. אולי אפילו השיג מה אירע כאן, אלא שגמר בדעתו להניח לקרון זה, שרובו ארצישראלים.

“היזהר לך, חייל,” פסק פסוקו. “מחיר כבד עלול אתה לשלם על שחצנותך.” ויצא בראש מורם, הוא וחברו אחריו.

יושבי-הקרון נדהמו, התדהמה פינתה מקומה לבושה, אך רק רייך לבדו לא שם ליבו לאיש, אף לא לעמוס. ארז חפציו בשלווה ובלי-הגה וחזר לשבת במקומו, עיניו במידבר הגדול, בדקלים ובאוקאליפטים המועטים, שהם התחנה.

כלום ראו היושבים בקרון איך בעט ברגלו של רייך – דבר זה לא ברור היה לעמוס. אילו ראו, בוודאי לא היו תמהים על מהפך זה בהתנהגותו של רייך. ובכל זאת לא יכול היה להרים עיניו. ואולי לא מפני הקרון, אלא מפני רייך. שוב היתה הרכבת מתגלגלת לקנטארה, לסואץ, למצריים. בוכנות הקטר היו מכות על שדרתו, מכות ומרוצצות. איזור-הבד היה כרוך לבטנו כנחש-בריח. עכשיו עמד במיבחן. עכשיו עבר גבול ראשון. עכשיו הוא מבריח ממש. שוב אינו נעלה על רייך, היושב ופניו מוסבות ממנו. רייך ישתוק גם להלן. ואם לא ישתוק, לא תדע מה חושב הוא בליבו. רייך, אף בחלומו לא ראה אותך מבריח. ואולי יותר מזה, ואולי בתוך תוכו רצה שלא תהיה כזה? אולי לא לקלקל את מידותיך רצה, אלא להעמידך בנסיון בכל פעם מחדש, להינות מתומתך? אולי מפני כך לוטש הוא לשונו בכל שיחה עמך? ואולי לא רק רייך לבדו, אלא גם מזרחי וגם בני רוצים בלבם שתשאר עמוס, עמוס הנלעג שלהם?

עמוס קם ממקומו, פסח על רגלי הישנים ויצא מן הקרון. היו רק ארץ ושמיים. לא יישוב, לא אור, לא עץ, לא כלום. רק החול המתגבע, רק האבק העולה מתחת לרכבת המתגלגלת. ירח לבן וחול תכול. איזה מסתורין גדולים. גלגלי-הפלדה שוקקים כנהר חומר, הרכבת שועטת אל תוך המדבר ויורה זיקים אדומים. ריח הפחם הנשרף. ריח החול. ריח הירח הלבן. הכול חותר ומבקש פתרון. אבל הרכבת פורצת אל תוך המרחבים, מבתקת אותם, פולחת אותם ומניחה אותם אחריה תמימים כשהיו.

ישב על הריצפה ורגליו משתלשלות למטה, אל המדריגה. הרוח לקקה את רגליו וכולו נתקף ערגה לדבר, שלא ישיגנו עוד לעולם. למעשה שלא יוכל עוד לעשותו. עד החטא הראשון הנך אחד ומן החטא הנך אחר ואין דרך חזרה. החטא. החטא. מאמין אתה בחטאים. מאמין אתה. מאמין. כאבא. בשום דבר לא. שום דבר. אך מאמין. מאמין. החטא הוא היום, השמש הבוערת, האמת העירומה. האמונה היא הלילה, הירח, הכיסוי, מישחק הקיים והמדומה. גבעות-החול היו מתנצנצות כצדפים שנשחקו. אט אט נשחקו, מדור אל דור, מעידן לעידן, להיות גבעות מסתלסלות בלילה. עכשיו שייך אתה לממלכת היום, לממלכת האור המבריח כל סוד, המצמית כל לב. אבל הלילה הוא מישחק. במישחק מותר לשכוח את הכול, לבכות מעוצם יופיו של המישחק. עמוס תחב כפו מתחת למעיל, מתחת לחולצה. אצבעותיו משמשו בחגורה. משך והוציא שני מלכים. זעירים היו, מטבעות מישחק, לא כלום. האוסטראלים המשחקים במטבעות על הטיילת. מעלה מטה. עץ או פלסטיין. הוא הטיל מטבע אחת, בהכאת-הבוהן. קו אור ניצת ונמחק על-ידי הרכבת הנחפזת. הטיל את השנייה. עוד קו-אור ניצת וכבה. הנה, זה המידבר, כל היורד למידבר לא תשזפנו עוד עין. ניצוץ מתלהט וכבה. כילדוּת הנלכדת פתאום באפס-רגע. ניצוצות ניצוצות התיז הירח המלא. טוב לשחק כך לבד, בערב, והרגליים משתלשלות להן מן הרכבת. מטבע אחר מטבע. שלוש מאות מלכים זרועים בדרך אל-עריש קנטרה. החגורה נתרוקנה. משכה מגופו והתבונן בה. חגורת בד חזק, בד פשוט. חגורה טובה. אולי ישתמש בה אחד הבידואים הנודדים עם המסילה.

משקם ופנה לשוב לקרון דימה לראות צל חומק. נכנס פנימה. אור צהוב היה שפוך על הכתלים המזוהמים, על הצרורות, על החיילים המנמנמים. אולי לא ראה צל. רק דמיונו ראה צל חומק. אט אט פסח על רגלי חבריו וחזר למקומו.

אחרי שעצם עיניו, ואולי אחרי שכבר נרדם, חש מגע אצבעות הלופתות את כפו. עמוס לא זז ולא פקח עיניו. רק הפך כפו ואצבעותיו חבקו את הכף המושטת לו. אצבעותיה, חש היו חומות מעשן.


המלצות קוראים
תגיות