רקע
חנוך ברטוב
הבושם הזה
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה
פרטי מהדורת מקור: ספרית פועלים; 1957

“הנה, זהו!” קרא. כל גופו נטה לפנים ונדרך, כצייד שהריח את טרפו. ידידו נרעד ונעצר גם הוא, מופתע. עיניו חיפשו את הגורם להתפרצות-פתאום זו, שעצמתה היתה רבה דווקא משום שכל הזמן קלחה לה השיחה בנחת, כמי השילוח. אך עיניו לא מצאו כלום. הרחוב נהר אל מול פניהם באלפי האנשים, בטורי המכוניות המריחות זו את אחוריה של זו, ככלבים יתומים, ברטט-האוויר מעל לאספאלט הלוהט. שום דבר מיוחד. “מה – זהו?” שאל הידיד, וחייך מעט. עכשיו הביט בפני ידידו, הפנים החיוורים תמיד, כשל אדם שקם זה עתה מחוליו. נחיריו רטטו, וסביב להם היו טבעות לבנות, לבנות מלחייו. “משונה,” אמר, כתמה על עצמו. והם הלכו הלאה, במעלה רחוב המלך ג’ורג'. ידידו חיכה, לא דחק עליו, מפני שהוא כבר יודע, שמעצמו ידבר, ששוב פורץ אחד הזכרונות לצאת. אחר כל השנים שעברו עודנו מלא בהם, וחי אותם.

“זה היה שום דבר,” חייך. “ריח. סתם – ריח של בושם, בושם זול.” ידידו היטיב להכיר את חיוכי-ההתנצלוּת הללו, שבאים רק כדי לשמש משקל-נגד לרגישותו המופלגת ולחשש שמא ילגלגו לו ידידיו. "אתה לא הרחת כל ריח, מה?.. בעצם, גם אילו היכה הריח את נחיריך לא היית מבחין. מין בושם מתוק, מבחיל. אבל – "

ידידו כרה את אוזנו.

“משונה. משונה אלו דברים קטנים ופחותי-ערך משמרים אנחנו בזכרוננו מכל הערים החריבות שעברנו בהן, מכל ניוול-האדם, מכל המוות. וודאי, אני יכול לספר על הכול. אני יכול לומר לך: הייתי בים הצפוני. אבל לשאת אתי את צבעו המסויים, שהוא אחר מצבע הים שלנו, הגלים, ריח החול – זהו משהו אחר. והריח – איך להסביר את זה?.. ריח הוא היפוכו של המוצק, של הקיים, אלו פרודות הנמלטות מהחומר. נכון?.. אבל, דווקא הריח. הריח הזה נמלט מתוך החומר שלו ודבק בי, מצא שוב מנוחה בתוך החומר שלי. מצא לו בית – כמו כינם. הוא היה עמי בחדר, ליווה אותי לרחוב, מלא את שמיכותי. בעיקר את השמיכות. בלילה, כשהייתי תוקע את ראשי לתוכן, כדי להינצל מן הקור שבבית-המלון העצום, הפרוץ לכל רוח, היה הריח ממלא את אפי, גדוש ומתוק עד בחילה. הייתי הופך את השמיכות – תחתונה למעלה ועליונה למטה, קצה שליד הפנים מוריד לרגליים ושל רגליים – לפנים, אבל ללא הועיל. חודשים, חודשים ארוכים עברו עד שהתנדף הריח מהשמיכות. אבל אז כבר הייתי מלא בו כל-כך, עד שלא יכולתי עוד להשתחרר ממנו. וגם עכשיו, כשאני מריחו לפתע, במקומות ובשעות הבלתי-צפויים ביותר, אינני יודע אם עברה כאן נערה המשתמשת בבושם הזה, או שמתוך גופי נמלטות פרודותיו –”

“באמת,” חייך והניע ידו בביטול, כאילו אמר: סיפור לא חשוב ולא מעניין, כאילו חיכה לשמוע דבר זה מפי ידידו. אבל ידידו שתק והמתין לסיפור.

“לפנינו,” סיפר. “לפנינו השתרע הים הצפוני. ציפינו לראותו חומר, מכה גלים גדולים, אפלים. ואולם הוא היה שקט, תכול מאוד. גלים קלים, ירקרקים, החליקו ונסעו אל החוף, מתכדרים ומקפצים כחתול המשתעשע בסליל צמר. אגב,” הוסיף ואמר, דולה זכרון מתוך זכרון, "ההמשלה לחתול נולדה באותה שעה, כאשר ראיתי לראשונה את הים. ברגע שקפצנו מתוך המכונית הנחנו את הקורפוראל שלנו בחברת הסארג’נט האנגלי, נציג היחידה שבאנו להחליפה, ורצנו לראות את החומה האטלאנטית. משמעוּת כבדה, מראה של מצודה, עלו עם צירוף מלים זה, שנישא הרבה על שפתי האנשים בימי מלחמת-העולם, החומה שביקשה לכלוא את אירופה. החול הדק, הלבן, שימים רבים לא רחצה בו רגל אדם יחפה, החול הזה הצמיח עמודי-ברזל שחורים. שורות-שורות ניצבו עמודי הברזל, לכל מלוא העין. השורה הקרובה ביותר הגיעה עד לרגלי גבעת-החול, שעליה עמדנו, והרחוקה עמדה בתוך הים. ראשים שחורים של עמודי-ברזל הציצו ונעלמו בין הגלים, כראשיהם של מתרחצים. ארבעה חודשים כבר עברו מיום שנסתיימה המלחמה, אבל המראה הזה, מראה לגיון העמודים הנמשך לאורך החוף, רחוק-רחוק, היה מוזר, אם לא אומר מפחיד, היה כאילו כאן עמד הזמן מלכת, כאילו כאן קיימת המלחמה. ממש לרגלינו, בשיפולי גבעות-החול, התרומם קיר בטון גבוה, שיפועי, שצריחים מזוּותים נזדקרו מתוכו, לעבר הים, במרחקים קבועים. והכול דומם מאוד, קופא –

“למעלה,” המשיך, אחר שנשם נשימה ושינה את גון-קולו, "למעלה ישבו המנוצחים, במחנה שעשו לעצמם לימים אחרים. אותו מקום, אותו מחנה, אותם אנשים. ורק שבשערים וסביב לגדרות-התיל שלהם שמרנו אנחנו את הארץ מפניהם. מאחור – כלפי מזרח, או כלפי דרום, באמת אינני זוכר עכשיו איך נמשך החוף באותו מקום – מאחור נמשכו מישורים מעשי ידי אוּמן, שולחן-ענק, גוני-גוונים של ירוק, שדות רבועים ושדירות ארוכות ורצועות-המים מתנצנצות בתעלות כגגות-הפח אצלנו. אפילו טחנות-הרוח הציוריות כל-כך. קינאתי בארץ הזאת בכל ליבי, ורק גבעות החול שעליהן עמדנו, הסייפנים הדקים שצמחו מתוכן בדלילות, שימחו מעט את לבי.

“אגב,” אמר. "בעצם רציתי רק לספר לך על הריח הזה, על הבושם הזה, אבל אין רע, עיטרתי לך עיטור של רקע, של נוף, של זמן, של הלך-נפש, או – " אך הוא לא השלים את המשפט, הניחוֹ תלוי ומרטט ואמר, כאילו בלי קשר ובנעימה עניינית ביותר: "את חפצינו השלכנו על רצפת-הבטון של הבוּנקר הגדול. בית המשמר שלנו. חלל הבונקר היה צונן ומלא ריח של טחב. נוריות-חשמל מסורגות היו קבועות בתקרה. תיבת-מתכת צבועה ירוק ניצבה בפינת הבונקר ועליה כתובת גרמנית, זכר לבעלים הקודמים של המקום. עד שפיתחנו את צרורותינו והצענו לעצמנו איש איש את משכבו על רצפת הבונקר, סיים הקורפוראל את ענייניו ונכנס. “יש לנו חברה כאן,” אמר והיה איזה חיוך לא-טוב בזוויות שפתיו. “איזה חברה?” הגבהנו ראשינו מהחבילות. “תגשו ותראו. בצריף.” מעבר לכביש, מול הבונקר, עמד צריף קטן שחור, שמשמש חדר-אוכל לכיתת-המשמר. אני ועוד חבר לא התאפקנו וניגשנו לצריף, לראות למי מכוון הקורפוראל. מי זה עלול להיות, בחוף-ים שמם זה, עשרה קילומטרים מן היישוב הסמוך ביותר?

“נסה,” אמר האיש לידידו, והם מוסיפים להלך לאיטם ברחוב, בקייץ, בשעת צהריים, לעבר כיכר דיזנגוף, “נסה לראות את השנה, את האנשים ואת הצריף הזה. השד יודע מי הקים כאן מין תיבת-קרשים שחורה ומבוקעה, איזה הולאנדי, הגרמנים או הבריטים? איך לתאר אותו – מבחוץ היה כמין ליפט גדול, שנקרעו בו חלון ודלת. הדלת היתה פתוחה. ניגשתי ראשון ועמדתי בפתח. שולחן-צבא עמד בתווך, שולחן מכוסה פרוסות לחם ופחיות של שימורים, שולחן של אכילה-מתמדת. סביבו ישבו שלושה – נערה אחת ושני ילדים. שלושה ראשים בהירים וכפות-ידיים, שמניפות-קלפים נעוצות בהן. הנערה ישבה ופניה לפתח, עיניה בקלפים. אמת היא, שכאשר אמר הקורפוראל שיש לנו חברה ראיתי מחיוכו, כי הוא רוצה לומר אשה. אבל לא נערה כזו, כמעט ילדה. מה הם עושים כאן! הנערה הגביהה עיניה מן הקלפים, הפטירה לעברי: “האי-יה!” מתמשך והטילה קלף. בת חמש-עשרה? שש-עשרה? בּאטל-דרס של חייל שמטשטש את קוי-גופה המתבגר ושרווליו נופלים עד אצבעותיה. פניה, אף-על-פי שפני ילדה הם, חמורים. אולי מפני הקלפים, אולי מפני הסיגריה שבפיה. שווה בנפשך נערה זו, שמשחקת בקלפים עם שני הילדים. אלה – אפילו לא היפנו ראשם. הם מעבר לסקרנוּת, וכמעשה חיילים מבוגרים לא הזיזו עיניהם מן המישחק. צווארים דקים נתונים בתוך חולצות-חאקי גדולות כבתוך עציצים. אוזניים גדולות. בני שתים-עשרה-עשר. “מה אתם עושים כאן?” תקף אותם החייל שבא עמי, אולי מפני שנעלב מאדישותם. הנערה הגביהה שוב את עיניה הכחולות והשיבה דרך הנחיריים הרחבים של אפה הסולד: פי–ף, הסתכלו עליו!.. חברי חזר על שאלתו וקרב לשולחן. עכשיו הגביהו סוף סוף שני הנערים את ראשיהם. “איך הגעתם לכאן?” שאלתי אני, בשקט ובתוקף. הם חייכו זה אל זה. “זה איזור צבאי סגור,” הוספתי. “מי הרשה לכם לבוא לכאן?” הנערה עיקמה שפתיה בביטול. “אתם החדשים, אה?” אמרה, כמין פטרונית. “זה לא איכפת לך,” אמר חברי. “הסתלקו מכאן!” וכבר הושיט ידו אל הקלפים. החזקתי בידו. הנערה מעכה את הסיגריה שלה על מיכסה של קופסת שימורים ותיכף הושיטה ידה ואמרה: “תן לי סיגריה.” לא ביקשה. אף לא תבעה. רק הושיטה ידה והמתינה בסבלנות. “איפה הבית שלכם?” שאלתי. “כאן” אמרה, כאילו רק עכשיו נתחוור לה מה כוונת שאלותינו המשונות, המגוחכות. “כאן – לבדכם?” “ומה!” אמר הקטן, “ואתם לא לבדכם?” השלושה צחקו. ידה של הנערה עוד היתה מושטת לעברי. שלא-מדעת הושטתי לנערה את חפיסת-הסיגריות שלי. לקחה שלוש, אחת חצתה ונתנה לבינוני ולעצמה. שתיים שמה בכיס הבּאַטל-דרס. עכשיו חייכה אלי חיוך, לא של בת חמש-עשרה. “אתם תשמרו כאן עכשיו על הממזרים הגרמנים?” שאל הקטן. נענעתי בראשי. “הרבה זמן?” משכתי בכתפי. הבינוני, שהיה העצור בשלושה, רטן משהו לעברו, בהולאנדית, נזף בו, כנראה, על שהוא מרבה דברים. “אתם אחים?” שאלתי, “אתם דומים מאוד.” “בטח!” אמרה הנערה. “אותו אבא ואותה אמא.” הבדיחה הצחיקה את שלושתם מאוד. “זה הסרחן הקטן הוא וילי. וזה, הרציני, הוא תיאו… אולי אתה רוצה לשחק יד אחת אתנו. בוא –” רמזתי לחברי, שיניחני לבדי וישבנו ארבעתנו לשחק. רֶמי.”

עכשיו שתק מעט. אחרי-כן הגיעו לבית-הקפה, שאליו היו פניהם מועדות. ישבו שם, פגשו עוד ידידים, שוחחו, התבדחו, אכלו ואחר-כך פנו ללכת הלאה. למקום מן המקומות. ידידו לא דחק עליו שיספר. כבר ידע הוא את דרכו בסיפורים האלה. יספר. על-כורחו יספר!

“יכול להיות, שאין זה חשוב כל כך,” אמר פתאום, כאילו בסוף משא-ומתן עם עצמו. "אבל שיחה כזו אין אדם מנהל בכל יום, מה גם שכל האדם הזה הוא בן תשע-עשרה. “אבי,” צחקה הנערה, “מה איכפת היה לו? הוא אפילו שמח, אני חושבת.” “מה עבודתו?” “בנמל, לפעמים.” “והאמא שלכם שותקת?” “אה!” ביטל וילי את השאלה במחי-יד. “מה שהיא כבר מבינה. יש לה רסיס בגב. קיבלה אותו כשהפציצו את רוטרדאם. מאז היא בין כה שוכבת ולא יודעת כלום!” המשכנו ושיחקנו עד שאמר לי תיאו, הרציני, לשם הסבר: “אבא הוא בסדר. אַני באה אליו ואמרה לו שג’ורג' ייקח אותנו וידאג לנו לאוכל, לדירה, לכול. ולכן הסכים. לטובתנו.” “הוא היה ממזר בן כלבה, ג’ורג'!” אמר וילי, “אמר שיתחתן עם אַני וייקח את כולנו לקאנאדה. והיא האמינה לו.” “שתוק!” הטיח תיאו.

“הנה כך,” אמר לידידו, "מעשה בכל יום. הביא אותם לכאן, לצריף, ואחרי שבועיים עזבו הוא והיחידה שלו. יחידות באו והלכו ושלושת הילדים נשארו כאן ונעשו בעלי הצריף והבונקרים הנטושים. אני השלימה עם כך, מפני שאוכל נמצא להם ולא היה עליהם לגור עם האָב ועם האם. “כל אחד מהם,” אמרה אני, “היה מבטיח, שיחזור. אני כבר מכירה אותם. במלחמה הבאה הם יחזרו –”

"אחר-כך נכנסו שאר החיילים. כל הכיתה שלנו, והצטופפו סביב לשולחן. ארבעתנו הוספנו לשחק רמי. שנים-עשר מישחקים ועוד שנים-עשר מישחקים. ותוך כך נכנסו גם האחרים לשיחה. בלי שידעתי כיצד נשתנה כביכול כל מראה הצריף, כל מכלול-היחסים-והדברים הרגיל בכיתת חיילים צעירים, שנקלעו לארץ זרה ורחוקה, חיילים קלי-דעת, אורחים-פורחים. אני ראיתים שונים מבכל הימים, וגם הקטנים הרגישו בכך. בתבונה שהיקנו להם חייהם נטולי-המחסה, ניצלו את הרוח הטובה, משכו סיגריות – שהן כסף – ומשכו שוקולד – שהוא כסף, וחולצה, וזוג גרביים. וכולם שמחו בכך, הלוקחים והנותנים. זה היה ביום. אבל בערב \– – “עשרה אנשים,” אמר לידידו, "עשרה אנשים בבונקר של בטון, בשעת ערב מוקדמת בשלהי-קיץ, בארץ-נכר. שרועים כתף אל כתף על שמיכות מצחינות, חלוצי נעלים ומתמרי עשן סיגריות, גל אחד של אנשים וצרורות מוטל על הריצפה באורן העירום של נוּרות-החשמל. מחנק נורא בבונקר, על אף דלת הברזל הפתוחה. החיילים מדברים, מדברים, סתם, טוחנים סיפורים שכבר שמענו אלף פעם, ואחרי-כן נשמטים אחד מן השיחה, איש אל עצמו, אל מתחת לשמיכותיו. עכשיו נשמע קולו של הים עולה ובא. הגלים מתמשכים וקרבים ומתנפצים אל לגיון עמודי-הברזל השחורים, מתמשכים וקרבים ומתנפצים. עצב נורא, שעה מסוכנת לאנשים שכמונו. “תנו לנו איזה שמיכות.” נשמע פתאום קולה של אני מן הפתח. הכל הגביהו ראשיהם. היא המתינה בשקט לשמיכות ובכל הבונקר היה שקט. לבושה היתה אותו באַטל-דרס ומתחתיו אותה שמלת-ילדה מהוהה וצרה, שמלה שלא למידתה של אשה שנתבגרה מוקדם מדי. עיני כולנו היו נעוצים בה. שדים, שדים רעים וחלקלקים היו מדלגים על השמיכות ובחוץ היו הגלים מתנפצים אל עמודי-הברזל השחורים, מתנפצים וחוזרים אל הים. כולנו שכבנו על ריצפת-הבטון, בין שמיכות לשמיכות, ושתקנו. כמה שתקנו? הרבה. כולנו. אבל פתאום, כמי שקופץ אל תוך מקלחת קרה, זרקתי מעלי את השמיכות, קמתי, משכתי את השמיכה האמריקאית הירוקה שלי, השמיכה הגדולה, והשלכתי אותה לעבר הפתח. “קחי!” אמרתי. אחד אחד הטילו החיילים את שמיכותיהם, עד שאמרה די. עכשיו קראה לאחיה שעמדו בחוץ והמתינו. עמסו את השמיכות על זרועותיהם והלכו להם. לבונקר שלהם. איש מאתנו לא זע ולא דיבר. בכל שעתיים התחלפו המשמרות. עד שעה מאוחרת הבהבו הסיגריות מעל לשמיכות, אף-על-פי שהשתיקה היתה מלאה. רק אחר ששבתי אני ממשמרתי השנייה ראיתי שהכול ישנים.

“זה היה הלילה,” אמר לידידו, “ובבוקר, שעה שישבנו בחוץ, לרוח הים, על הארגזים שהיו פזורים ליד הצריף, ואכלנו את הארוחה שהובאה לנו ממטבח הפלוגה, ראינו את השלושה מגיחים מן הבונקר שלהם, בגדיהם קמוטים ועיניהם דביקות, ילדים עד חמלה. אני אומר לך, רגע כזה של בושה אין אנחנו יודעים בכל יום. אני ניגשה אל ברז המים שליד הצריף, שטפה פניה, שפשפה שיניה באצבעה והתנגבה במגבת שחורה שהביאה עמה מן הבונקר. אחרי-כן נתנה את המגבת לאחיה ונטלה תיק-עור מרופט שנשאה עמה. הוציאה מתוכו מראה והציבה אותה על זיז שבקיר הצריף. נטלה מן התיק בקבוק קטן של בושם והתיזה על שערה, על צווארה ועל ידיה. בכפותיה שפשפה שוב את פניה. סרקה את שערה ואספה אותו בסיכות. ואחרי-כן באה וישבה לידי. שני אחיה באו וישבו גם הם. אני התבוננה בי ובספל התה שבכפותי. דומה היה, כי מבקשת היא לומר משהו, אך היא שתקה ורק הביטה בי בעיני-הילדה הבהירות שלה וחייכה חיוך נכלם. “איך ישנת?” שאלתי. “טוב,” אמרה, “טוב מאוד.” שני אחיה הביטו זה בזה וצחקו חרישית. אני גחנה לפתע אלי ונשקה בחטיפה את לחיי. עכשיו צחקו הילדים בקול, ואילו אני – ריח כבד בא באפי, ריח מתוק, מבחיל. הרחקתי ראשי מן הנערה מתוך איזו הרגשה מעורבת של מבוכה, של פחד ושל גועל. אולי רק ראיתי בבת-אחת את הבונקר האפל, הטמון בחול, שכולו בטון מזויין וריצפתו קרה ואווירו עבש ואת בגדיה של אַני שאין היא פושטת מעל גופה, את הבגדים הדקים והקמוטים של הילדה הזו.”

במבוכה חייך אל ידידו, כחושש מפני דברי-גנאי. אך תיכף לכך העווה פניו, דרך ביטול כל מה שאמר. ידידו החשה והמתין, כדרכו, אבל לא בא המשך לסיפור. “והסוף?” שאל לבסוף. “הסוף? כלום. זה אינו סיפור ואין לו סוף. רק מוזר מה משתמר בתוכנו בחריפות כזו – הריח… ובכל זאת, מה היה הסוף, אתה שואל בוודאי בליבך? כעבור ארבעים-ושמונה שעות החליפה אותנו יחידה אחרת. זה הכול.”


המלצות קוראים
תגיות