מדוע לא שמעת מפי סיפור אחד על אירופה, שואל אתה. לפחות סיפור אחד. אתה אוהב לשמוע את סיפוריהם של משוחררי הבריגאדה, אה?.. לא, הם אינם מכזבים. באמת אירעו לנו מאורעות מופלאים. סבורני, שלכל אחד מאתנו, אף כי, כמובן, לא מקרה אחד מקרה כולנו, שהרי לא רק זה שנעקרנו פתאום מסביבתנו, מדפוסי-החיים וממשזר-היחסים, שגורלנו ואולי גם בחירתנו-החופשית הועידו לנו, והוצבנו – איך אתאר זאת – בתוך חנות כל-בו ענקית, שבעליה נמלטו וכל מדפיה נהפכו ואוצרותיה פזורים ומעורבבים… זה הדבר: חנות כל-בו ענקית, נטושה והפוכה. עכשיו, מה נקח ונסתיר בכלינו? הנה, כאן מתחיל השוני בין מקרי כולנו.

קרה. גם לי. ולמען האמת, גם רציתי לספר. אבל, אתה מבין, למשל, כשישבנו בסְכֵבּנינגן, ליד האאג, גרתי בחדר עם בחור אחד, שלפי דבריו, לפחות, היתה לו בכל שבוע אשה אחרת. והוא היה שב בשעת לילה מאוחרת לחדר ומספר לכולנו, בפרטי פרטים, איך היתה זו, היכן מצאה ולאן הלך עמה, ואיך היא בהשוואה לקודמתה, והכול בלי שום בושה, בלי שום התפעמות. אני בטוח שאילו נדרש לזהות אחת מן הנשים הללו היה מתברר, שפשוט אינו זוכר את מראה פניה, אף-על-פי שהיטיב כל-כך לתאר את מערומיה, בשעה ששכב עמה באיזו מיטה.

אל תחייך כך, מתחת לשפמך. גם לדוב מותר לדבר עם נשים… אמנם אפילה כאן, אבל אני מכיר את החיוכים האלה. אני יודע, שאתה מחבב אותי! וגם אני אותך. אף-על-פי שאתה ילד, ואילו אני… לא, בן שלושים-ושבע.

לא שאני נכון לספר. אני רוצה. אלא שאין למי. אמת, אני ותיק בארץ, בעל שורשים, כמו שאומרים. וזו אמת. איני יכול להעלות בדעתי איך אחיה פעם מחוץ לקיבוץ הזה. והרי חייתי. והרי חמש שנים הייתי בצבא הבריטי. אלא שזה היה עניין אחר. יכולתי להיטלטל לקצווי-ארץ, להתגלגל לתהומות, אבל רגע אחד לא שכחתי כי אני, כלומר עצמותי, אותה ישות שאנו כולנו בטוחים בקיומה, הואיל ובהיעדרה אנחנו עלובים כל-כך, לא כלומיים, כי אני שייך למקום הזה, כי רק בשעה שאני יושב כאן, בעמדה, ושומר על המחנה אני בבית, כמו שאומרים אצלנו.

אלא שלא היה למי. כאשר רואים אותי מתקרב לחדרו של חבר, פולט תמיד מישהו: “ער געהט!” וכבר יודעים הכל, שבי מדובר והם נושמים עמוקות, בכדי שיוכלו לאצור כוח ולסבול את דוב, הרווק הזקן. זה כך, זה כך… האין זה מכאיב לי? זה מכאיב. אלא שהקיבוץ אינו אשם. איש אינו אשם. אני, פשוט מין ברייה כזו. אבל לכל ברייה שבעולם יש זכרונות יפים. ואין זה נכון שאדם רוצה לשמור זכרונות יפים רק לעצמו. להיפך, הוא היה רוצה לפרסמם. הוא היה רוצה שכולם יפערו פיהם מרוב השתוממות. וכאן, מי עלול להתפעל ממני?.. אתה, זה עניין אחר. באתם לשניים-שלושה לילות. הפלוגה תבצע את המשימה שהוטלה עליה ותסתלקו לכם. ודאי לא נתראה עוד.

זה לא רק ענייני נשים. וזה לא רק הולאנד שלאחר המלחמה. אפילו בנערוּתי היה כך. שער בנפשך: איזה נער אינו משקיע מרצו בספורט, בשחייה, אינו רוכב על אופניים? אני – לא! היום גבי כפוף מעט וכולי הצטמקתי. אבל אז, בנעורי, לא נפלתי מן האחרים. אמנם, קומתי היתה נמוכה, הייתי רזה, אבל – לא נורא!.. אלא מה – פחדתי שמא אהיה לצחוק, שמא אפול בשעת קפיצה, שמא אטבע וחברי יבואו להצילנו. ולכן מנעתי עצמי מכל עיסוק בספורט. ברור, דווקא משום כך עשאוני לצחוק. דבר זה הציק לי במידה כזו, שגמרתי בליבי להוכיח לחברי, שיכול אני להגיע למקומם. זה היה בשתי השנים האחרונות ללימודינו בגימנסיה. הכול היו שקועים בלימודיהם, ואילו אני – דווקא אז התמסרתי בכל מאודי לספורט. ואף הגעתי להישגים מסויימים. אלא שאת לב חברי לא קניתי. עד אז כינוני בטלן וילדה, עכשיו החליטו שאיני אלא מטורף.

וכך היה בכל מקום ובכל שעה. הרי כשהגענו לאירופה נהפכו רבים מאתנו לכלבי-חוצות. מגירים רירם למראה כל שמלה ומרחרחים עקביה של כל אשה. ואני – לא. וכי מה, בעל חיים אני, שאזדקק לכל נקבה? ועליך לדעת, כשנחתנו באיטליה הייתי בן שלושים. בן שלושים. אתה ודאי לא תתנסה בנסיונות כאלה. כשאני רואה את פניך היפים, כשאני נשבה לקסמך, שהוא גברי ונערי גם יחד, כמעט נשי, יודע אני שבחייך שלך לא תחסרנה נשים. אם רק תרצה בהן. ואתה תרצה בהן!

אבל אני – מילדותי ידעתי שנשים לא תרצינה בי. אני סבור, שאפילו אמי לא אהבה אותי. אתה יודע, כבר בילדותי התפתח בי מנהג משונה, שעד היום הזה לא השתחררתי ממנו. כשהייתי מהלך ברחוב, בצד חלונות הראווה, מפנה הייתי בכל רגע את ראשי ובוחן את בבואתי המשתקפת בזגוגית. וכך מחלון אל חלון, מרחוב לרחוב. תוהה הייתי וחוזר ותוהה – האם באמת קטן אני כל-כך ומעוקם כל-כך, כדברי אמי וחברי. מאמין הייתי, שהנה אגיע לחלון אחד שבו אראה את דמותי האמיתית, דמותי היפה. חלון כזה לא נמצא לי.

ודאי, גם באיטליה, ואחרי-כן בהולאנד ובצרפת, יכולתי להקיף עצמי חומה של דברי-מוסר, שתצדיק את התרחקותי מן הנשים. אבל האמת היא, שבכל איברי ערגתי לאשה. ולא חשוב איזו אשה. בלבד שתהייה בשר-ודם. כל שוק שנתגלתה, כל חזה מתנשם, כל פנים רעננים, מרתיחים היו בי את כל יצרי. מנסה הייתי לדחקם, להעסיק עצמי בפעילות ציבורית, בהצלה, לרוץ במוזיאונים של כל אירופה, אבל כל אותן השעות לא יכולתי לפרק מעל עצמי את משא תשוקותי, שקרוב הייתי לכרוע תחתיו.

ואם בלכתי ברחובות העיר הייתי לבדי, איש לא ראני, איש לא נתן דעתו עלי, הנה בשובי למחנה, לחדרי, בא היה עלי הקשה מכול. כבר הזכרתי אותו בחור, שערב ערב היה בא ומשתף את כולנו בכל פרטי עלילות-אהבותיו. לא יחיד היה בכך. היו מתכנסים להם שלושה-ארבעה, יושבים על אחת המיטות ומתחילים לשטוח, לשקול ולהשוות. ואילו אני הייתי שוכב במיטתי. מתכסה עד למעלה מראשי ומשים עצמי ישן. ודאי תאמין אם אומר, שדיבורים שהיו מטנפים בהם את החדר מילאו אותי מיאוס. ועם זאת הייתי שומע, מקשיב, דרוך. פתאום עלתה בליבי המחשבה, שלא עקרון כאן, אלא פחד. אפילו מפני אשה שנלקחת ברחוב, מפני זונה, פוחד אני. אילו רק הייתי מתאזר אומץ, אילו רק…

אבל אני, כמו שהיו אומרים, החזקתי מעמד. ויום אחד הגיע תורי להשתחרר מן הצבא ולשוב הביתה. כאן צריך הייתי להציב נקודה, להיאנח לרווחה ולהימלט אל תוך עולמי. אלא שאצלי, כאמור, היו הדברים מתגלגלים תמיד באופן מוזר, וכבר נקבעה בליבי אמונה, כי אי-מי ייחד אי-פעם איזה-שד לאי-כבודי.

נפרדתי מחברי ובשמחת-אמת יצאתי מן המחנה. אחרי חמש שנים בצבא, מתוכן שלוש מחוץ לארץ, נתמלאתי געגועים. כבר ראיתי את הפגישה הראשונה, את המסיבה שתיערך לכבודי, את המתנות שאביא, השאלות שישאלוני, הסיפורים שאספר. סוף-סוף הרי אני שב הביתה!

אך בבואי לתחנה נתברר לי, שאיחרתי את הרכבת לפאריס. לכאורה, פרט קטן. מעשה בכל יום. אבל שווה בנפשך: אתה מגיע לתחנת-רכבת, בארץ נכר, בדרך הביתה, בעשר בערב. מספרים לך, כי הרכבת הבאה תצא רק בשלוש-ארבעים-וחמש לפנות בוקר, שעה שאינה לא יום ולא לילה. מה תעשה? תלך לבית-מלון? הרי עד שתגרור רגליך ומטלטליך לשם יהיה עליך לשוב על עקביך. ובכלל, מה אם תאחר גם רכבת זו?

ישבתי על ספסל והחלטתי לחכות בתחנה. ודאי לא נמצאת מימיך בנסיבות דומות. צומת-תחבורה – גדולתה בתנועה שהיא רוחשת, ברכבות הארוכות, בהמון האנשים, בקיטור, בצעקות. אין אתה מבחין בתחנה עצמה, אלא כולך נתון לאותה הווייה גועשת שמסביב. אפילו בעצמך אינך חש, אלא נסחף ונשפך עם זרם האדם והברזל מכאן לשם. ואילו בלילה, לילה דולף וספוגי של הנדרלאנדים, מתרוממת מעליך התחנה לבדה. קשתות-פלדה עצומות נמשכות מחושך עד חושך. על האדמה השחורה זוחלים פסים כמפלצות. עשרות פסים קלועים זה בזה, בורחים זה מזה. הרציפים שוממים, לאים, זקנים, ועליהם מתגוללים שרידי היום – חפיסות-של-סיגריות, נייר-עטיפה, כריך נגוס. וכל זה כיתר אותי – חלול, ריק, טחוב וקר. זעיר ועלוב ישבתי על הספסל בקצה אחד הרציפים. הגבהתי את צווארון המעיל, שיקעתי ידי בכיסים הרחבים ועצמתי עיני. אלא שגם בעצימת-עיניים ראיתי עצמי במלוא אפסותי בתחנה הגדולה הזו, ותוך כך נתמלאתי פתאום תוגה, מין צער משונה על עולם שנוא זה, על חיים אלה, שאני עומד להינתק מהם, בלי שום סיכוי לשוב אליהם, ואפילו לשעה אחת. מוזר, אבל באותה שעה חשתי, כי החמצתי משהו נכבד בחיי. וידעתי מה הוא.

קפלן, אותו גס-רוח, שהיה גיבור המחלקה שלנו! לאמיתו של דבר היה בחור טוב. אפילו מקורבים היינו במקצת זה לזה. ביום אחד התגייסנו וכל השנים שירתנו באותה פלוגה. אלא שחבר לא היה. הרי מבין אתה – עתים מתמלא אדם בדידות, עד שהיא חונקתו, והוא רוצה שיבוא אדם ויאמר לו איזו מלה. קפלן לא היה כזה. להיפך, כיוון שביקש להיות גיבורם ואהובם של הכול, ידע לסגל עצמו במהירות מופלאה לכל מצב ולכל סוג בני-אדם, שלתוכו נקלע. משחקים בעשרים-ואחד – אין כמו קפלן! צריך שמישהו ילך וירביץ ציונוּת – שוב אין כמו קפלן. ובחורות – בעניין זה היה ממש צרפתי. הואיל וקפלן ידע, שהחברים מלגלגים על פרישותי, שם עצמו לפה להם: “מה איכפת לך, דוב,” היה אומר לי, כשהיו מתכנסים חיילים רבים לחדרנו, “אני אוליך אותך למקום טוב, נקי ומסודר. ואם חבל לך על הכסף – הריני מזמין אותך על חשבוני!” זה היה הטיפוס. וכולם, כמובן, היו מתגלגלים מצחוק וכל אחד היה תורם מאוצר חכמתו: “ובאמת, מה איכפת לך? לא תמות מזה. הכול צריך לנסות”. אלא שכל זה היה כאיין לעומת העינויים שעינה אותי קפלן מיום שנודע, כי אני משתחרר. “תראה,” אמר לי קפלן, “בן שלושים-וחמש¹ אתה היום. בקיבוץ שלך אתה מקרה אבוד. רווק זקן. ואילו כאן אתה אדון ומלך. אתה כובש. כל הארץ לפניך. ומי מכיר ומי יודע אותך. ובכלל,” הוסיף בחיוך, “אדם בגילך ובתוּל! עד שלושים זה אולי ייחוס, אבל משלושים זו חרפה!”

עכשיו כבר הבינות ודאי מה רבץ עלי בשבתי כך, לבדי, בבית-הנתיבות. דוב, אתה מזדקן, אמר קפלן. דוב, בקיבוץ שלך אתה מקרה אבוד. והרי באמת מה יהיה למחרת קבלת-הפנים הנאה שיערכו לי חברי. כל אותה קופה של תשוקות, ששנים ארוכות לא הגיעו לכלל פורקן, קרובה היתה להתפוצץ מתוכה. באותה שעה נתערפל מוחי ורק מחשבה בהירה אחת נותרה בו, חזקה מכול: אני רוצה אשה. עכשיו. בפעם הראשונה בחיי החלטתי החלטה מהירה ונחרצת. קפצתי מן הספסל, העמסתי צרורותי ופסעתי לעבר שערי התחנה.

ביקשת סיפור אחד על אירופה. הנהו. יצאתי לכיכר השחורה והחלקלקה שלפני התחנה. דלף דק, טורדני, עמד באוויר. אין זה גשם שאנו רגילים לו כאן, שהוא נמטר, שוצף ועובר ומותיר אחריו שמיים טהורים וארץ רחוצה. שם עומד הדלף באוויר ימים. פעמים נדמה לך, שאין הטיפות זזות ממקומן, וכי עד עולם לא תרדנה ארצה. ריח של אבנים טחובות ומראות מעומעמים. אורם הצהוב של הפנסים משתבץ באבני הרחוב כבנהר שחור. הלכתי ולא ידעתי לאן אני הולך, אף-כי שמעתי, כי חלק זה של העיר מלא בתי-מרזח ונשים. אמרתי בלבי: אשה ראשונה, שתעבור כאן, לבדה, אותה אעצור. ובאמת, רק חציתי את הכיכר ונכנסתי לאחד הרחובות, ראיתי מעבר לרחוב, על המדרכה, אשה. התגובה המיידית היתה: לחצות את הכביש… אל תצחק. האשה צעדה לאיטה, כאילו יצאה לשׂוח. ידיים בכיסי מעיל-הגשם. ראש מוטה מעט לפנים. את רגליה היתה מציבה בכבדות, כאילו היתה שיכורה. ואני – אני לא אמרתי: שיחק לך מזלך, הנה מה שביקשת – אלא: חיים עלובים, לשוטט כך ברחובות, באפס-כוח. לא, אינני אומר זאת כדי להוכיח את טוהר מחשבותי. אם אפשר ללמוד משהו ממחשבה זו, הרי רק זאת, שמדדתי הכול במידתי, שדימיתי את כולם לעצמי.

לא חציתי את הכביש, אבל גם לא הנחתי לאשה. היא הלכה בצעד שווה, בלתי-נפסק, ואני הלכתי במדרכה המקבילה, מעט מאחור, מקפיד שלא תאבד דמותה בתוך הדלף. לא חציתי את הכביש ולא ניסיתי לעצור את האשה, אבל – שים לב לדברי: החילותי במישחק אהבה. היתה זו שעה מופלאה, פוסע אני בעקביה של אשה והיא עשויה להיות שלי, כבר שלי היא, אם רק ארצה בה, ואף-על-פי-כן איני משיגה. קשה להסביר במילים רגש זה, אבל אתה, שבטוח אני, כי טהור אתה, ודאי תבין לי. הלכתי בצד הבתים הרובצים בתוך הטחב, לאורך הרחוב המתמשך דרומה, לבין המסבאות ובתי-הבושת, ושמעתי רק את קול נעלי המסומרות. צעדיה שלה לא נשמעו, ואף דמותה נראתה לי כצללית בלבד, שכן להמעיט את המרחק שבינה לביני לא היעזתי. ואף-על-פי-כן כבר נכבשתי לאותו רגש מופלא. איני הולך לבדי, סתם. אנחנו שניים.

ודאי שמת לבך למהפך משונה זה בסיפורי. יצאתי למצוא זונה. מצאתיה. ומיד אני מעמיד פנים, שאחרי אהובתי אני דולק. גם לי נתחוור בבת-אחת איזה שוטה אני, אזרתי כגבר חלצי, חה-חה, ואמרתי: אני מדביקה ואומר לה, בגסות: בואי! אבל עד שהוצאתי מחשבה זו אל הפועל ראיתי דלת נפתחת, כאילו ניבעה פרץ בגוש הבתים השחור, וממנו פרץ קילוח של אור אל תוך הרחוב, ניבעה ונסתם. הדלת נסגרה.

נבהל חציתי את הכביש, שלא לאבדה. ותוך שהחפזתי צעדי נתעוררה דעתי על משא חפצי. שהרי כך יצאתי מתחנת-הרכבת – לבוש במעיל הגדול, מעליו תרמיל-הגב ומתחת לבית-שחיי שק-הציוד, כמין נקניק ממולא. ידעתי שצורתי עכשיו נלעגת יותר מתמיד, ובכל-זאת לא היה בכך כדי לעכבני. משכתי את הדלת ודחקתי עצמי פנימה, על צרורותי.

הריני משער בליבי, שלא היית מימיך במסבאה. וּודאי לא באירופה של ראשית ארבעים-ושש. אף אני לא, עד אותו ערב. כלומר, הזדמנתי פעמים אחדות, במקרה, אם כשהוצבנו לשמירה בנמל, אם כשבקשו חברים “רק להציץ”. הרושם היה תמיד נורא: עשן, ערבוביה של גברים ונשים, ריחות חמוצים. ואילו כאן, מייד בכניסתי, נראה היה שנפלה איזו טעות. המקום היה ריק, צונן. כאילו נפלתי לתוך מסעדה קטנה בשעה שאין בה אוכלים. כמה שולחנות קטנים דחוקים אל הקיר. מושבים כפולים, מרופדים כמו בקרון רכבת. כבר ביקשתי לצאת כשראיתי אשה מתרוממת מעל אחד המושבים, שגבו היה מופנה אלי. היא התבוננה בי במבט בוחן, כאומרת: דוב, מה אתה עושה כאן? אתה אינך נראה לי, דוב… ביקשתי להתנצל איכשהו ולהסביר שאיני נוהג לבקר במקומות כאלה, אלא שאני מחפש מישהו, מישהו מסויים. אבל האשה לא ביקשה הסברים. משראתה שאיני זז ממקומי קרבה היא אלי וחלצה לקראתי חיוך מצודד. בקושי גמגמתי כמה מלים. שאלתי אם אפשר לקבל משקה, לרוות את הצמאון. כן, אמרה בקול יבש, הציבה כוס על השולחן, שלידו שמטתי את חפצי, וחזרה ונעלמה מעבר למסעד המושב.

מפני שלא ידעתי מה לעשות בעצמי – ישבתי. עכשיו כבר ידעתי שאין זו מסעדה, אלא אחד מבתי-הבושת הקטנים הזרועים בדרום העיר. ומפני-כך² תמהתי – ואפילו נעלבתי – שהאשה הזאת לא הפצירה בי, אלא רק מדדה אותי לכל אורכי, הציבה את הכוס והלכה לה. עלוב שבעלובים הייתי בוודאי באותה שעה – המעיל הגדול והתרמיל הכבד מעליו, פני הרטובים מן הדלף, אפי שהיה נוטף מחמת הלחוּת. ישבתי במעילי בקצה המושב ואמרתי בליבי: אשתה לאיטי ואחרי-כן אשוב לתחנת-הרכבת. שוב לא חשקתי באשה ולא בכלום, אלא ביקשתי שכבר אסע, רחוק, רחוק, הלאה מכאן.

כן, עכשיו, שאנחנו יושבים כאן שנינו והלילה הכבד יורד לעמקי הואדיות ואינו משאיר אפילו סדק אחד של אור, רואה אני את פניה בשעה שנכנסה אל החדר. בקצה החדר, במקום שעמד בו הבּאר, היו מדריגות שהעלו אל הקומה השנייה, כדרך שבנויים בתים דו-קומתיים בארצות ההן. היא ירדה במדריגות ההן. כבר לא היתה מכורבלת במעיל הגשם, אלא לבושה חליפת-צמר אפורה. פסיעותיה היו כבדות ומבטה – היא היתה שיכורה. בכך לא היה ספק. ואולי זה היה הדבר שאימת, כי היא היא האשה שבעקבותיה באתי לכאן, שהרי את פניה לא ראיתי עד עכשיו. היא עמדה בקצה החדר והביטה בי. אולי לא. אולי לא בי הביטה אל נכחה, מפני שעיניה לא שינו לא את צבען, לא את אורן ולא הבעתן. אה, עיניים עצובות כאלה אי-אפשר לשכוח. לא עיניים יפות, אלא – כשאנחנו יושבים כך, על התלולית, דרוכים ואיננו יודעים מניין וכיצד ומתי תתפוצץ האפילה האלמת וסופו של מי יבוא, ואף-על-פי-כן יוצאת הנפש אל החושך השותק והגדול כים, הנה – זה היה העצב שבעיניה.

חברתה, זו שהסתתרה במושב המרופד, אמרה לה משהו קולני וסיימה בכדורי צחוק. והיא – היא לא הסירה מבטה ממני. ופתאום פנתה אל הדלפק, נטלה שני גביעי זכוכית, מזגה לתוכם איזשהו משקה ובאה אל שולחני. הציבה את הגביעים וישבה ממולי, מעבר לשולחן. לא דיברה דבר. לקחה גביע אחד, רוקנה אותו וחייכה אלי חיוך רפה, כמעט בלי זיע-שפתיים ואת עיניה לא גרעה ממני. חה-חה… אתה תוהה בוודאי מדוע מספר אני לך את כל הפרטים האלה, אבל הם הם עיקרו של הסיפור. אני הייתי נבוך ומבוייש, שכן מעולם, מעולם לא הביטה בי אשה ולא חייכה אלי כך. היה כאילו ביקשה לגלות בי משהו, משהו חשוב מאד, אך רחוק, בלתי-נתפס.

היא היתה שיכורה. זו אמת. אבל לא עד כדי כך. תוך שהביטה בי נתמלאו עיניה דמעות. רציתי לברוח מן המקום הזה. אני לא חיפשתי אשה דומעת. בכלל לא רציתי כבר אשה באותו רגע. אבל היא הניחה את כפה על כפי, תחבה אותה אל מתחת לשרוול הגס של מעילי וסגרה אצבעותיה בכוח. היתה לה כף-יד גדולה ובאצבעותיה הארוכות, שראשיהן רחבים וצפורניהן קצרות, כאילו יושרו בקופיץ, היה כוח רב. כולה כך – בת פלאנדריה גזעית, חסונה. ישבנו כך ואני לא היעזתי לזוז ממקומי, ועם זה בזוי הייתי בעיני, מפני שמהרהר הייתי במנהגו של כל אחד מחברי, אילו היה במקומי. לסוף שאלה אותי לאן אני הולך מכאן. אמרתי לה: איני יודע. אם מפני שהיתה שתוייה נטתה להתרגשות, או האם המעשה עצמו, שהנה נוסע אני עכשיו לארצי ולביתי, השפיע, מכל מקום היא שאלה – ואני ידעתי איזו תשובה מבקשת היא לשמוע – אם יש לי אשה ואם יש לי ילדים המצפים לשובי. אמרתי לה – והרי זו היא האמת – שאין לי לא אשה ולא ילדים. מייד הוסיפה ושאלה – ואני ראיתי, כי שימחתיה בתשובתי, כי כמעט ודאי היה לה, שזה טיבי – אם מעולם לא היתה לי אשה. אמרתי לה, שלא.

סיפור מוזר, ידידי הצעיר. סיפור מוזר. אמרתי לך קודם, כי מקריהם של אנשי-הצבא שלנו משולים לחנות כל-בו. במה בוחר כל אחד – הנה כאן מתגלה מה חסר לאחד מפלגי נפשו. אבל אני, בשעה זו, לא בחרתי. פשוט נמשכתי אחר הדבר שחסרתי – אשה, כל אשה. והנה – צחוק… בוא, אמרה לי, בוא אתי. שתקתי, מפני שלא מצאתי בי כוח לדבר. וכבר היתה שעה או יותר אחר חצות והרכבת עומדת היתה לצאת לפני ארבע. בוא, אמרה לי שוב, ואצבעותיה הגדולות טיפסו ועלו מתחת לשרוול מעילי ומתחת לבגד-הקרב והחולצה. עיניה שוב הוצפו והיא פנתה לאחור וקראה אל חברתה, זו שעדיין ישבה מסותרת מעבר למסעד, ואמרה לה משהו. אחרי-כן פנתה אלי ואמרה: אני לא מכאן. אני לא מכאן. ושוב נפנתה אל חברתה וזו אמרה לי, אנגלית, כדי להניח את דעתה: לא, היא לא מכאן. מאוחר כבר, אמרתי לה. מאוחר? – אמרה וחייכה בלי זיע-שפתיים – מאוחר רק למי שיש לו אשה ויש לו ילדים. לנו לא מאוחר. בוא.

ושוב הייתי בתוך הלילה הזר. אלא שהפעם לא הייתי לבדי. על שכמי היה התרמיל, מתחת לבית-שחיי שק-הציוד הגדוש ובזרועי השנייה נתמכה אשה. נתמכה – לאו דוקא… שכן גבוהה היתה וזקופה וכשהחזיקה בזרועי צריכה היתה להתכופף קצת אלי. ואף-על-פי-כן… עד היום חוזר ומשתפך בכל איברי אותו רגש מופלא, שנמלאתי אותה שעה. לאיטנו פסענו בצידי הבתים, שנראו לי עתה נמוכים יותר, בהירים, בעלי דלתות וחלונות. פנינו והלכנו לאורך תעלת-מים רחבה, שנתמשכה בין שתי שורות של בתים, וסירות אגדתיות רבוצות היו בה על גחונן. מן האדמה עלה ריח של רקבובית עלים. הלכנו, כאילו לילות רבים מזומנים לנו, או אולי, כאילו הליכה זו היא הכול ויש להאריכה ככל האפשר.

הרי חייל אתה. אולי כבר אירע לך פעם, שנמצאת בקרב וכוחות אוייב כיתרו אותך מעברים, וכל רגע נוסף של שהייה במקום הזה פירושו מוות ואתה קם ורץ, בניצול מלא של כוחותיך, בלי שום חסכון, מפני שאפס-זמן זה הוא כל חייך ואם לא תנצלוֹ במלואו, בכל חיוּתך, תהיה מת בין כך ובין כך. אם היתה לך שעה כזו, ודאי גם תבין להליכה זו, שהיא כולה מתקיימת מכוח עצמה.

איני זוכר אם דיברנו אפילו מלה אחת עד שהגענו לחדרה. אמרתי לך, כי שיחקתי משחק של אהבה. הרי ביקשתי זונה, ועל אף מה שאמרו היא וחברתה לא היה ספק בדעתי, שכזו היא – שהרי מה לה משוטטת לבדה בלילות ברחובות אלה ומה לה באותו מקום? אך מה שאמר לי מוחי לא אמר ליבי. הוספתי לשחק את מישחק-האהבה לא רק מפני עיניה העצובות וידי האיכרה שלה, אלא מפני שזקוק הייתי לאמונה זו. ותוך כדי הליכה, כל-כך נתעצמה בי האמונה הזו עד שנעשתה לוודאות, עד שבטוח הייתי, שבשעה זו נתקפלו כל חיי, שכאן האשה שלא ידעתי מימי. וברגע שנכנסנו אל תוך חדרה כבר ידעתי בוודאות.

ואולי לא… ואולי לא… אינני יודע. ראיתי אתכם היום, בשעה שהגעתם אלינו. ראיתי אתכם, כשירדתם מן המכוניות – צעירים וכל-כך גבריים. אפילו גסים וחייתיים – אולי מפני בגדי-הקרב הישנים, המהוהים, שעליכם, אולי מפני שפניכם לא מגולחים. שמחתי שצורפתי גם אני ליחידת החסימה. מקלען מספר שניים. אחד מכם… אומר לך דבר מה. יושב אני ותוהה: מה היה קורה שם אילו אתה, למשל, היית במקומי עם האשה הצעירה והגלמודה הזו, אה?.. זה היה פשוט, אה? אתה היית חושק בה – ראוייה היתה לכך – והיא היתה חושקת בך, אין ספק בליבי… ואולי לא!

חדרה. זה לא היה חדר. הבתים שם בנויים כך – שתי קומות ומעליהן, מתחת לגג-הרעפים, ששיפועיו גבוהים וחדים, עלייה צרה ומאורכת. קיר חצץ בין השמיים העכורים לבין העלייה, אלא שגם בפנים היה האוויר לח, עבש. היתה מיטה צרה, מחופה בקפדנות בכיסוי בד-פרחוני. היתה שידה ועליה מראה. היה כיסא. אולי טועה אני – אבל חדר כזה אינו פתוח לרחוב. חדר כזה שומרת אשה רק לעצמה, או לגבר אחר, אהוב עליה. היא פשטה את מעיל-הגשם ותלתה אותו על קולב שעל הדלת וכשראתה שאיני זז ממקומי קרבה אלי והחלה לפתח את כפתורי מעילי. איני יודע אם אי-פעם היתה אם וגם איני מצליח להעלות ממעמקי ילדותי שעה כזו, שאמי פשטה, בשובי הביתה, את מעילי, שאמי הסירה את כובעי וסרקה באצבעותיה את שערי, שנשקה את אפי הרטוב והקר. אבל באותה שעה, בעליית-הגג הזו, היה כך. אני לא גבר, מה?… אני מעורר בך סלידה, מה?.. אבל אני הרגשתי עצמי ילד וטוב היה לי בכך. לא רציתי אלא לשכב לידה ולהניח את ראשי על חזה ולשמוע בשתיקה איך נוצק חום גופה היפה והתמים אל תוך גופי.

אני יודע. אני יודע במה אתה מהרהר. גם אני הרהרתי בכך. באותה שעה ומשך שתי השנים שעברו מאז. מה הדבר שמצאה אשה זו בי ומדוע טרחה והביאה אותי לחדרה. אינך צריך להסתיר מחשבה, ששיתקה את כל איברי, כשישבתי על מיטתה, למרגלותיה: אילו ביקשה גבר היתה מתרחקת ממני. כלום ידעת כבר רגע כזה למרגלות מיטתה של אשה? היא הושיטה את ידיה הערומות – ידיים חזקות שיפה לכיירן בחמר – אבל אני לא זזתי ממקומי. רציתי לקום ולנוס. הרגע הוא היה נורא יותר מכל השנים הארוכות שקדמו לו. “בוא אלי,” אמרה, “בוא”. וכל הברה חנוקה שיצאה מגרונה הבוכה היתה כזריקה של חומר משתק. לא יכולתי לקרב אליה, לא יכולתי לקום.

וברגע ההוא ראיתי לפני, על ריצפת העץ, תמונה – תמונה, שדבוקה ברגיל לנייר-קרטון לבן ונתונה במסגרת-עץ מוזהבת לתלותה בבתים יפים. גחנתי והרימותי את התמונה. כמה נפלא, שאפשר לעשות ברגע כזה פעולה כלשהי, קטנה, שתתן פוּגה לנפש. ואולי להיפך, מפני שידעתי, שתמונה זו אי-אפשר שלא תימצא בחדר זה, אי-אפשר שלא יהיה כאן משהו, שממנו יסתבר מי האשה ואיך הגעתי אני אליה.

הבטתי בתמונה ופתאום הופשר כל גופי בחיוך יפה, שיצא מליבי. כך, ידעתי, כך ראיתיה כל הזמן, כך דין הוא שתיראה: נערה יפה, לבנת-שיניים, חרומת-אף וגבוהת-חזה בשמלת כלולות לבנה ובצידה גבר צעיר, דק וגבוה, שלסתותיו הפלאמיות בולטות ושפתיו מתקפלות חוצה. קצין במדי-הצי. אי-אפשר שיהיה אחרת.

“מת?” אמרתי.

“מת?” היא קפצה מן המיטה, חטפה מידי את התמונה וקרעה אותה לגזרים. “אילו היה מת! אילו היה מת הייתי סוגרת עצמי במינזר ובוכה עליו כל ימי. אבל הוא חי. הוא חי, פה, ברחוב הזה. הגברים היפים האלה!.. אילו מת, כמה טוב היה עכשיו – –”

אמת, עכשיו הנחתי ידי על כתפה המפרפרת וליטפתיה בשתיקה. היא נדחקה לגופי ואני חיבקתיה וניחמתיה בשתיקה. אני ידעתי מה רצתה כשיצאה להביא גבר לחדרה, שבחרה לה סמוך לביתו של האיש שעזבה. היא תיקח לה את העלוב שבעלובים, את האיש שמעילו תלוי על גופו כעל קולב, מישהו שיעורר בה צחוק בגיחוכו. ואולי כל הסיפור הזה לא היה ולא נברא. – שהרי – מה עשתה באותו בית, שבו מצאתיה? אינני יודע. רק זאת יודע אני, כשהנחתי ידי על כתפה ומשכתיה אלי, לחשה: “חבק אותי. אני עלובה כל-כך… בודדה ועלובה כל-כך!”

היא נרדמה כך, על ברכי, כדרך שצריכה נערה לירדם על ברכי חברה, בערב ראשון, שהם נשארים יחד, לא כך? ואני – אני ישבתי, עצרתי נשימתי והקשבתי לפעימות גופה המוטבעות בגופי, כנער בערב ראשון. בשלוש שלושים לקחתיה בזהירות שלא להעירה, השכבתיה על המיטה, כיסיתיה, לקחתי את צרורותי ושבתי לתחנת הרכבת.

שאלת מדוע איני מספר על המלחמה, על אירופה – הנה סיפרתי. כל-כך רציתי לספר למישהו את הסיפור הזה, אבל, בסופו של דבר, גם במלחמה, גם באירופה, מוצא אדם רק את עצמו.