רקע
חנוך ברטוב
יום ולילה
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה
פרטי מהדורת מקור: ספרית פועלים; 1957

זכר לנחום שושני

מבעד לתריס המה המטר, שהחל ליפול לפנות-ערב ואינו מרפה קצפו לרגע. חביות-חביות נשפכים המים, מידפקים על קירות-האבן, מכים ורועשים ואינם נותנים מנוח. רגע מעלה המטר ממעמקי הזכרון, עד הנאה ועד חיוך, את מלוא יבושתו וחומו של החדר הלבן ורגע אוחז בציצית-ראשך וגוררך אליו, אל החוץ השחור, אל השמים שניגרו ונפלו. מעצמך כמעט קם אתה לפרוץ קירותיו היהירים של חדר זה, פורץ פרץ עד קהות כל חוש, עד כלות הנשימה.

אבל אורה שכבה על מיטתו של פרץ, שמיכת-צבא אפורה כורכת רגליה, ימינה תחת לחייה, גבה לקיר ועיניה, שריסיהן שחורים וארוכים, תלויות בחלל החדר. מולה, על מיטתו של נדב, ישב ג’ים. ידיו הארוכות נשתשלשלו לו בין ברכיו, רפויות וּותרניות, ורק ראשו מוטה בתחינה כלפי אורה. שפתיו היו פרודות מעט, כאילו ביקש לומר דבר חשוב מאד, אלא שעודנו כובשו עד שעת-הכושר הקרובה. אפשר שמפני זה היו שפתיו פרודות – ואפשר לא. ג’ים היה מוכה-הלם. מטוסו נתרסק אי-שם בחזית הפאציפית – בפיליפינים, בפולינזיה או במקום אחר. ג’ים חזר לביתו – אותות-הצטיינות מעטרים את חזהו, וקשרי המעשים רפויים ומשובשים במוחו. הוא היה איש נבון, אפילו בעל-הומור, ואולי הקשרים המופרעים נידמו כהומור. יושב היה עם אחד מדיירי שיכון-הסטודנטים, מדברים דברים של טעם, סדורים ומבוררים, ולפתע עוצר לשונו, שוהה כהרף-פה ואומר: “מה אמרתי? אה, כן… ובכן, מה שהתכוונתי לומר הוא –” וממשיך בעניין אחר לגמרי. וכבר היו החברה רגילים בו ומחרישים מלהעיר לו על כך. אורה שוכבת היתה על צידה, ריסיה הארוכים מושפלים, ופניה לעברו. וג’ים אמר לפתע – בקוצבו כל הברה עברית, קצוב וגרוס, כחצץ:

“כן, אורה, זהו… מה שהיה בדעתי לומר לך הוא: מה את חושבת, איך ייגמר כאן כל ה-השעשוע הזה?”

“יהיה טוב,” סתמה במטבע השגור וכפתה חיוך על שפתיה.

“תראי, רק דבר אחד מטריד אותי כל הזמן – כאן, במוחי הרופס – כשאני, נאמר, נפצעתי, מה קרה? תלו לי את ‘לב הארגמן’ ושלחו אותי הביתה. במקומי שלחו אמריקאי אחר. יש להם הרבה אנשים, את מבינה? אבל כאן – את חושבת שאיכפת למישהו בעולם, איך יסתיים כאן, אצלכם? אני אומר לך משהו – אתם בחרתם שעה לא טובה למלחמה שלכם. האנשים עייפים. זהו.”

“למה אתה אומר את כל זה, ג’ים?”

“לא כלום. רק חשבתי מחשבות.”

“איזה מחשבות חשבת?”

“אולי הגיע הזמן שנסתלק מהעיר הזאת. כאן יש – ככה…” צחק צחוק קטוע ומשך בכתפיו. “כאן מתים בטמפו מהיר מדי… בשבילי.”

אורה משכה והגביהה את השמיכה עד לצוארה. רוח-ההרים צלפה על קיר הבניין החשוף, מייבבת עד צמרמורת ופחדים. פני ג’ים שוב נאטמו וקהו. נראה היה, כתר אחר קצהו של חוט, שאינו יודע היכן הוא ומה הוא. הוא אסף רגליו, הגביה עצמו מעל המיטה וקרב אל אורה.

“את יודעת מה? עכשיו אני נזכר, מה פתאום נכנסתי אליך, לחדר. רציתי להציע לך, שתרדי עמי העירה. זה מזג-אוויר יפה לטיולים, אני אומר לך. גשם, רוח, זהו. אולי גם אזמין אותך לקולנוע – נראה. כדאי לך. ולפני כן ניגש אל חבר אחד שלי – במטה המחוז – אולי גם הוא ירצה ללכת.”

“לא, ג’ים, אני מודה לך. אין צורך ללכת ולשאול. זה לא יעזור.”

“אני רק חשבתי, אולי, זה יקל עליך.” ומייד, באותו חיוך נבוך: “טוב. אם כך, נלך רק לקולנוע.”

“תודה, ג’ים, אני אחכה כאן.”

“אני יודע, שאי-אפשר להשפיע עליך, אבל שמעי בקולי, ילדה, הרי אינך יכולה לשכב כך על המיטה לעולם ועד. לכי העירה והיוודעי מה קרה לשיירה.”

“הם יבואו.”

“טוב,” אמר ג’ים לאחר שהות. “אני אלך לחדרי… אני רוצה לומר לך משהו – אני עוזב את העיר. אני לא יכול כך. הראש שלי, את יודעת… וגם את, אורה – עזבי את העיר, הסתלקי מכאן לפני ש… את יודעת –”

ג’ים פתח את הדלת וחזר ונפנה אל אורה. עיניה היו עצומות. הביט בה, ומבטו אטום. אפשר שכח כל שאמר לפני רגע – הרי זכרונו לקה. אפשר הירהר בדברים שלא נאמרו, – אפשר בנדב, בסיומקה ובפרץ שנתאחרו יותר מיום ולילה לשוב ממעוז-ההר בשיירה, או אולי בכל מה שכובש בית זה בתוכו בשפתיים חשוקות. אלא שמבטו של ג’ים היה אטום. רק משך כתפיו ובלי אומר חמק-יצא מן החדר.

אורה שמעה קול חיבוט של דלת ופקחה עיניה. החדר היה זנוח ומיותם. עדיין עמדו בו שתי המיטות הצרות. הארון הרעוע נשען אל כותל, כאדם עייף. וספרים. ספרי ההיסטוריה, והפילוסופיה, והמאתימטיקה, הרומאנים, החוברות והעיתונים למיניהם – על-גבי הארון, בתיבה ריקה של פרי הדר, על השולחן – בכל מקום היו מוטלים ספרים אלה, כקודם. אלא שדומה, דבר מכל שהיה כאן, בחדר זה, לפני חודשיים בלבד, לא נשתייר בו. רק ריח נורא של חדר עזוב, חדר שבעליו נקלע לתוכו בפתע, ללילה אחד, או לחצי-יום, וחוזר ומניחו בשממונו, ואין איש אשר יידע מתי, ואם בכלל, ישוב ויאוכלס החדר. שמא אף דלת זו תיחתם ולא יישאר מכל החיים שהיתה אוצרת, אלא מין כתובת אווילית: “שוּלה, אני שב בשמונה, גבי.” דברים הרבה הלכו לעולמם בשני חודשים אלה ושוב אין את יודעת היום, אם באמת ובתמים קיימים היו אי-פעם. מה היה אז, לפני הכול? היום אין ממש אלא ב“בסיס” ובעיתון הנותן פחדו, ובמבטו של חבר, שבכל-עת מחפשת את בשקטו רמזי צפונות ונוראות. היום יש בך שמחה לקראת כל איש חי. נעשית אחות לכל אלה שבכאן. כך, – כעיר זו, הקודרת, המסולעת, חרוּשת הסימטאות; כלילות-האימה הארוכים של הריה, כן גם אנשיה. כולם הריהם את, בשׂר-מבשרך. מתי, מתי נתחוור, שכל-כך אפשר לאהוב בני-אדם, לרצות בהם? דבר לא נשתייר מן הימים שהיו – אמא ובית, ושנת-עבודה במשק, שזו חווייה גדולה מאד וחולפת מאוד, והאוניברסיטה, שהיא מיפלט נאה ומכובד – לכל הדעות – מתל-אביב? החדר עומד כאז, והנה – מאום. כן, הבקבוקים… הבקבוקים הריקים עודם תחובים בין מיטתו של נדב לבין הקיר. מאותה שבת ועד היום לא נמצא איש שיוציאם. אפשר עוד נשתיירה לגימה אחת בקובעתם, אף על פי, שספק גדול הוא. זה היה יום שבו גאו הכול, שבו חיו את חייהם במלואם, שבו החלו למות.

נדמה לה, שהיא רואה אותם בכניסתם, את דיירי שיכון-הסטודנטים. הבקבוקים מוצבים על השולחן. בצידם ספלים של חרס ומתכת וכוסות של תה. ושק גדול של גרעינים. ובטנים. ומלפפונים כבושים. ולחם. ועוגות. שמח! נדב יושב על מיטתו, דק, שחור, עיניו אומרות כביכול: “אל תשתטו, חברה, אל תהיו ילדים!” תמיד אומרות כך עיניו. תמיד הנך שואלת בנפשך: מה הוליד את הריעות בינו לבין פרץ? גם כעת ישבו זה ליד זה. נדב – הוא שליו ומתון יותר, בוגר יותר – נאמר, כאילו כבדו עליו שנותיו בצבא הבריטי, במידבריות מצרים ולוב, באיטליה; ולעומתו פרץ – הגבוה, המנומש, שהוא גלוי, כתמיד, בעיניו הכחולות מאד, בין ריסיו הלבנים, בוויכוחים המגוחכים עם נדב. וכך יהא עכשיו, פרץ יישב ויתווכח בכל-נפש ויקפוץ להקביל פני כל נכנס, ויטפח בכפו על כתפו, ויתקע אגרוף בבטנו, וייתן כוס גדושה בידו. ראשון יבוא דוּבה. יעמוד בדלת ויפריח חיוכיו. ירחרח כה וכה וימהר אחר נחיריו לעבר השולחן, ילטף כל בקבוק בחיבה, יבחן טיבו כבקי-ורגיל ויבוא ויישב ליד נדב. “תשיר משהו, בחייך!” אומרת אביבה. ומייד הכול נפנים אליה ורואים שלחייה מלהטות. “למענך, חבובה הכול!” שוב יפתיעך קולו העמוק, בצאתו מגופו הגרום, “אבל בתנאי! את תשבי כאן, על ידי, ובידך בקבוק – מיוחד – וכוס. אם כבר – אז כבר!” הכל מותחים את אביבה, שידוע להם כמה נשבית היא להצעות כאלה מפי דובה. ובאמת, היא נעתרת, מושיבה עצמה קרבן להנאתם האמנותית של החברה. לאחר תוספת לגימה ולחשושי-אהבה על אוזנה של אביבה, ולאחר שיציית פרץ חיש-מהר לפקודתו של דובה ויאפיל את מנורת השולחן במגבת-פסים, יפתח דובה בשיר. הוא שר שירי כושים. קולו נשמע באפלולית והוא בא מרחוק, עורג, מתחנן, מבקש סעד, ועם זה מתריע בפני כוחות סמויים, דחוקים, העתידים לפרוץ כחתף. ריח ערב-קיץ לשירו, ריח מישורים רחוקים. הכל דמומים. האם יודע דובה כמה אוהבים אותו חבריו, כמה נמשכות אליו כל חברותיו? דובה יודע, אך מחוץ למחזה-אהבה זה עם אביבה, שהוא חוזר עליו בכל המסיבות, לא נודע לאיש, כי נשמע דובה לקולה של האהבה. הוא שר ופניו לוהבים מתחת לעורו השזוף, שהביא עמו מקורס הממים של הקיץ, את שזפונו ואת שׂפמו היפה. וברגע זה ממש ייכנס לחדר סיומקה. על בהונותיו יפסע, ובידו בקבוק נוסף לקופה, מעוטף בגליון של עיתון. אלא שדובה כבר הרגיש בו. “אהלן סיומ–קה! בוא הנה, מחמדי. בוא הנה פרטיזאן שלי.” “תשיר, דובה. אל תפריע לעצמך. אני רוצה להקשיב.” “מה זה, סיומקה? אתה חבר שלי או לא? בוא הנה רגע. אני רק רוצה לראות משהו.” שערו הארוך, הגלי, סתור הערב וצונח על מצחו. כותנתו פרומה והוא עומד, קטן ונלהב, בטבור החדר וכל החוגגים סביבו. הכול רואים בעליל כמה הוא נהנה מידידותו השקופה, הרעשנית, של דובה, ועם זה מגלה לו חושו את מזימת ריעו והוא מעלים את הבקבוק. “מה זה יש בבקבוק, סיומקה?” מתעקש דובה. “זה בשבילך, דובה. זה בשביל כולנו. בשביל החג שלנו,” ופתאום, אם מפני תשומת-ליבו המודגשת של דובה, אם מפני שמצא עצמו עומד במרכז-המעגל, ואם באמת מפני שהוצף רגשות, כמות שקורה לסיומקה מדי פעם, הוא קורא: “הוי חברה! הוי, צברים! מה אתם יודעים כמה שנים חיכיתי ליום זה! מה אתם יודעים איך אני מרגיש!” ותוך שהוא מדבר הוא מרגיש בחיוך הלועג, החיוך הרע, על פניו של נדב. “אז מה, סיומקה, לא רוצה?” ממשיך דובה. “אם כך, נשתה שנינו משלי. אביבה! ‘דאבל’ לסיומקה ולי.” ובטרם יתאושש סיומקה כבר תבוא כוס שנייה עם כולם וכוס שלישית באופן פרטי ושוב אחת לחיי היכולת-להמשיך-ולשתות האצורה בו. וכבר נוצצות עיניו והוא קם וצועק: “שקט. שקט. עכשיו אני שר. סיומקה!” שירים ארוכי-בתים, שירים אידיים, ישיר. הכול מחרישים ומטים-אוזן. דובה, הוא לבדו מעודדו בלי-הרף ותוך-כך ממשיך ולוגם עמו. גרונו של סיומקה ניחר. הוא שיכור עד קצה בלוריתו הסתורה. ואילו דובה לוחש לו: “חברים, או לא חברים, פארטיזאן? את ‘נחוּמקה מיין זוּהן’ תשיר. נו, נ–חומקה, מיין זוּהן…” “עזוב אותו, דובה –” יפתיע לפתע נדב מפינתו, “אתה לא רואה שהוא גמור?” “לא יקרה לו כלום. על אחריותי.” ואילו נדב אינו מרפה: “בוא הנה, סיומקה, יש לי משהו חשוב אליך.” והריהו מושכו מעם דובה, הצוחק צחוק פרחחי, צעיר מאוד. ההמולה גוברת. הכול מתגרים בנדב. אלא שהוא אינו נותן דעתו עליהם ומטפל בנער השתוי. וכבר גם גבי ושוּלה בחדר. לגבי – פרצוף זעיר, דקיק. שערו קצר ומקורזל וריסיו מושפלים תמיד, כריסי בתולה. שולה, שגופה השחום פורץ משמלתה, שרגליה ארוכות ושריריות, מתרפקת עליו, והוא כאילו נשבר תחת כובד ממשותה. מצאו להם פינה אחת אפלה ונדחקו לתוכה, כביכול על חודה של סיכה היו שניהם יושבים רווּחים. והרי היתה אמירה מהלכת בשיכון, שאם תצא אש מן השיכון ותאכל את העיר, מחדרו של גבי תצא ובעטיה של שולה תפרוץ…

כך, גלים-גלים נישאה הרוח מן ההרים הטובעים באפילה, ועל גבה ניצלפים מטרות שאין להם סוף. עם כל גל היתה מצטיירת, חיה וברורה, תמונה אחרת מאותו ערב, שכבר היום הוא נראה כסיפור-פלאים, כבראשית גדולה ואינסופית. אחד-אחד שבים הם ומתכנסים, המתים והחיים. הרי ג’ים! כיצד היה זה תוקע עיניו האטומות בפני כל אחד מן היושבים ומתאמץ להבין מה הוא משמיע. באוקטובר הגיע ארצה. הכיר את האלף-בית וכמה שברי-תפילות. “אה, היה אומר, היינו-הך. הדוד סם משלם. נבוא נראה מה עושים אצלכם, שאם לא כן יכפה עלי אבא לעבוד במכבסה שלו.” אלא שמשום-מה, נדמה לכול, שג’ים מעלים משהו מעבר לקהוּתו ולהומור הלא-איכפתי שלו. “תגידו,” לוחש עתה ג’ים באזניך ובאזני פרץ, “מה המהומה הזאת כאן? מה הם שותים כולם? מישהו הרוויח מיליון דולר? מדינה? אתם יודעים מה – היה לי מורה פעם, זה היה לפני שגורשתי מבית הספר. בכיתה בּית. הוא אמר: כל מדינה היא מכשיר לשלטון מעמדי. מה אתם חושבים על כך?” “אינך יודע, ג’ים,” מתלהם פרץ, “שהמלחמה אצלנו היא מלחמת שחרור לאומית, היא קודם-כל עשיית עם –”. “רגע, רגע. זה מזכיר לי משהו… מה זה מזכיר?” וכבר הוא מפליג לעניין אחר, ושוב אין את יודעת, אם אמנם שכח, או שבמתכוון נמנע הוא מוויכוח עם פרץ, שאינו יודע חכמות… עינך תועה ונופלת על משולם, שבלילה זה של סוף נובמבר נתגלה לראשונה לסטודנטים בלי ספריו. מאחר שנמנה עם הגומרים – ונראה כי כבר בהיותו תלמיד השנה הראשונה לא היה נער – ועל הכול היה מתבודד וקצת נלעג, היקצו לו חדר-יחיד. כצל היו רואים תמיד את משולם בחולפו במסדרון, ממהיר ‘שלום’ נבוך לעבר כל מי שמזדמן בדרכו, משפיל פניו הסגופים, הנובלים, ומסתלק. פעמים הרבה ניסו החברה – ללא הצלחה – לצרפו לאיזו שמחה. אך פעם זו, ראשונה ואחרונה, תראיהו שב ובא, אחד עם האחרים. אפו – המורכב כביכול שלושה חלקים, חלקו העליון כמין ניצב קטום, האמצעי – סכין עקומה, והתחתון גבשושית של בצק לח – נתקצר וגילה את שפתיו, וכל גופו היה זריז וקל יותר. כניסתו משמשת הזדמנות נאה לדובה להרמת כוס. ומשולם, בשלושים שנותיו היבשות, ייכנע ויצרף עצמו לשותים. אווירו של החדר הקטן כבר אינו אוויר, אלא דייסה של עשן ורעש. וריח עולה מן הכול, ריח שאין לו שם ואח. אין לדעת מניין, שהרי איש אינו אומר את השם המפורש – חוץ מסיומקה – אבל הכול יודעים ששתייה זו אינה דומה לאחיותיה. ויותר מכול מעיד מבטו של פרץ. הריהו ככוהן ביום הפולחן הגדול. פרץ אינו כאחרים. הוא אינו חי לחצאין. בכול הוא משמש בשלמות, בדבקוּת. כך בשעה זו, שעומד ומשקה את חבריו ודואג שאיש מהם לא יקופח, כך בשעה שכולו נתון ללימודיו והוא נדלק עם כל רעיון חדש שנתגלה לו, עם כל השקפה חדשה. איך הוא עומד כנגד נדב. בעקשנות ובתמימות, כנגד ליגלוגו על ה“אמיתות”, שפרץ אינו נלאה מלחפשן. וכך בשעה שהוא חוזר עם מחלקת הגדנע שלו, אחרי שבת-אימונים. עם שאת רואה אותו משתלהב עם החדר כולו, נשמעים דבריו, ביום רחוק: “מסע, אורה, משול לאהבה. הוא מרוקן אותך והוא פותח בך מעיין של חוויות. ככל שתרחק ממנו, כן יעצם בעיניך.” ואת תמהה: מניין לו, לפרץ אותו משל-אהבה? – מה יודע פרץ על אהבה? את מי אוהב הוא? אשה? אשה אחת, כמוך? או את הכול, את חבריו, את חניכיו, את כל שנברא בצלם? – –

האם נמצאים כבר כולם כאן, או שמא תגדל עוד הצפיפות, תרבה השמחה? ודאי – תמיר! מבעד לעשן הצמרי, מטושטש-דמות, נראה תמיר1 בדלת. ואחרי-כן פלס לעצמו דרך, לאט לאט, בבטחון, מעל לרגלי היושבים, סביב לשרפרפים. תמיר כתמיד: חמוד-ארשת, מצחו קמוט, כאילו מחשבה אחת חשובה אינה מגעת לעולם לסופה במוחו. וגם שפתיו חתומות, נוסח לא-קלים-החיים-בעולם-הזה. וכבר – באפס רגע – מקפץ נדב כנגדו ופניו זורחות. הכל תמהים על זריזות זו, שהרי מי לא שמע את דברי נדב על תמיר: “אתם אל תתפעלו לי כל-כך מהמאור הגדול, מן האינטלקט המסנוור, תמיר. אני אומר לכם: מתחת לפרצוף-הפילוסוף מסתתרת נבילה מסוכנת… נעימת-הקול החשובה, הבקיאות המופלגת בכול, הקלוּת בה פוסק הוא פסוקו, כאילו היה זה פסוק-אחרון בתולדות הציונות, בתיאוריה ובפראקטיקה של הסוציאליזם, נכונותו להרצות באחת בלילה על חידושיו של פיקאסו בציור ושל מור בפיסול, או על בעיות ארגונה של החברה היהודית בימי-הביניים. אני אומר לכם – הוא מוכרח, מוכרח להיות טיפוס בזוּי.” האמנם כך? תמיר מקובל היה על הכול כבחור רציני ומשכיל באמת, ועם זאת נוטים היו רבים, ללא דעת מדוע, אחר דעתו של נדב. עוד כולם משתאים ונדב כבר מוליך את תמיר לפינתו על המיטה. אף שתמיר מסרב, אין נדב מניח לו עד שמתרצה ויושב. אף כוס מלאה על גדותיה שם בכפו. עכשיו מהסה נדב את כולם. קולו גבוה ויותר משמץ צרידוּת מחספסו. עיניו השחורות צרות ונוצצות יותר מן הרגיל. “חברים! חברים, שקט. ברגע זה נכנס החבר תמיר – ואני שמח. כולנו שמחים, הייתי אומר. מסכימים? ואני אומר לכם – רק כרגע נפקחו עיני והשגתי מה היינו חסרים כאן עד עכשיו. הנה אנחנו יושבים שעות ארוכות, שותים לשכרה ומצווחים בקול פרוע ומחככים איש-איש גופו בתוך חברתו. האם עמדנו רגע ושאלנו – לכבוד מה אנחנו שותים? האם התעלה מי מאתנו לגדולת השעה? לא, חברים!” וכשצחוק וקריאות שיסעו דבריו נפנה אל תמיר ובאותו כובד-ראש מוסיף ואומר: “הם חושבים שאני שיכור. ולא הוא. בצלילות-דעת גמורה ובפכחון מלא, על דעת כל המסובים, הריני מבקש ומעתיר: – אמור משהו על הכוס ועל היום.” אפשר השפעת היין על כולם, אפשר השמחה האצורה שיש לפרקה – על הכול, אפשר משום שסוף-סוף נתפסים הם לטעם הנסתר בדברי נדב. על-כל-פנים, בקול תרועה גדולה יפצירו הכול בתמיר, שיישא ברכה. והוא, מתוך כניעה לדעת הרבים יקום ממקומו ואל מול עיניו המתהפכות משכרוּת של סיומקה, אל מול עיניו הכבויות של ג’ים, אל מול חיוכיו של דובה ואביבה הנצמדת אליו, אל מול גבי ושוּלה שבפינה האפלה, אל מול פרץ הזוקף בו את מבטו הבהיר והשקוף, אל מול נדב, שהוא פיקח מכולם, יאמר: “אולי איני האיש המתאים. אולי לא יעלה בידי לתת מבע שלם לגדולת היום המופלא הזה, ואף-על-פי-כן ארהיב בנפשי ואנסה. אולי מפני שאיש-הגנה ותיק אני, אדם העומד כל שנות-בגרוּתו בשורה הראשונה. אצלנו אין חזית ועורף, חברים. מהיום הזה נהיה כולנו חזית. וטוב שנדע זאת היום. לא ידיהם של המצביעים הערב שם, מעבר לאוקיינוסים, יחרצו את גורלנו אם נהיה לעם ואם לא נהיה. כולנו, כאן, בארץ זו, בעיר-הרים זו, נקבע זאת. במידה שנימצא כולנו ראויים, במידה שנהיה נכונים לכול בלי שאול, בלי פקפק – יהיה יום זה כדאי. נרים כולנו כוס לחיי אלה שזכו בזכייה הגדולה להיות מגש-הכסף, כמאמר המשורר. לחיים, חברֶה!”

היום, משעברו חודשיים מאז אותו נאום, נהיר כל-כך חיוכו הרע של נדב. וברגע זה כל-כך נכלמת היא, עד שרוצה היתה להיסתר, לא להיראות בכל איוולתה. שהרי היום גם היא יודעת. ואילו לפני חודשיים – אז עוד היה הכול בחזקת עתיד. הנה הוא העתיד. הגשם כיתר את החדר, כהלמוּת לגיון תופי-מיספד. על מיגרש גדול, חשוף, בשוליה של השכונה, ניצב הבית, מופקר לכל רוח. הבית הוא אי שמם ומסוער. הכול אירע בחדר זה, שהוא גורל. כאן ישבו כולם, בתוך הריקנות הזאת. את עוצמת עיניך וכאילו כל הקירות נפלו, כאילו אין כלום אלא את עצמך והמיטה, שעליה את שוכבת. אפילו זה לא, אלא רק המחשבות.

אורה מניחה ידה על רגלה, נוגעת בחזה, בשערה, להיווכח, כי אמנם היא כאן ולא הזכרונות המרחפים בריקנות שחורה. הנה פתאום סיומקה, קופץ וקורא בקול ניחר: “ההצבעה! חברה!” הכול יפשטו על חדרו של ג’ים. קופת-אדם מתגבעת מעל למקלט-הרדיו. משולם, זה שחוטמו עכשיו כזכוכית מאויידה ואי-אפשר שלא לצחוק כשרואים איך הוא רץ ובידו בקבוק ריק, שאינו מניח מתוך ידיו השחופות – עכשיו הוא עומד על כיסא ומונה את המדינות המצביעות בעד החלוקה, כשהוא מזה בבקבוקו הריק על העומדים לרגליו: אחת, אחת ואחת, אחת ושתיים, אחת ושלוש. והנה סוף. תרועות. הכול נדחקים החוצה, בסערה, ואילו משולם כורע על ברכיו, כמתעלף, או כמבקש להקיא ולוחש: “ריח, ריח נורא אני מרגיש, חברים. הרי אני כבן שלושים שנה ולא ידעתי יום אחד של אור ועכשיו עולה באפי ריח נורא. מה הוא, חברים?” ודובה, ששתה יותר מכולם, ועדיין הוא פיכח וחייכני, יאמר: “עזוב שטויות, משולם. לך לישון, לא יקרה לך כלום.” אבל סיומקה, גמוד וארך-שער, מזנק ממקומו, הודף את דובה וגוחן אל משולם, להמתיק סוד: “זה שום דבר, משולם, הריח הזה. אני יודע במה אתה מהרהר, אבל זה שום דבר. איש לא ימות. אתם שומעים, חברה – אף לא אחד, אני אומר!” כך יעמוד סיומקה, וכמו יתריס כנגד כל הייתר. ובאור היוצא מן החלון הפותח תראי כי הוא בוכה, נשען על גדר-האבנים ובוכה. “הוא לא ימות, סיומקה –” מלטף דובה את שערו, “פרטיזאנים או לא פרטיזאנים!” “זה נכון, דובה. אני פרטיזאן אני. מידאליות יש לי. אורדנים. הראיתי לכם פעם את האורדנים שלי? אורדן לנין! זה נכון, דובה – אורדן לנין יש לי… אני – ביערות הייתי. ילד – כזה – כשפרצה המלחמה, ופרטיזאן – אחר-כך שלחו אותי למוסקבה ונתנו לי אורדן – את התמונה שלי פרסמו ב’אייניקייט'. זה נכון, דובה, אתה יכול לסמוך עלי.” כאן כבר פסק בכיו והוא נגרר ברגל כושלת אל עבר הכביש. המוני-אדם נוהרים על הכביש החשוך. מעולם לא ראה ולעולם לא יראה רחוב זה כל-כך הרבה אנשים בשעת לילה זו – זה הרחוב של שוכבי-לישון-בתשע-שלושים, של קמי-בשש-ועשרים. הכול מתירים היום לעצמם ולזולתם להשתגע. ואת נסחפת ורוקדת ומצווחת עם הכול ואינך מהרהרת בכלום ורק שיודעת את כל הזמן, כי הכול סביבך צומח בסערה, משתנה עד מאוד. זה משהו מופלא. כאן אין צורך בחוק וסדרים. כאן רוצים הכול, עושים הכול אותו דבר עצמו. רק סיומקה שוב עומד לפתע, חובק עמוד-חשמל ופורץ על נדב: “מדוע אתה שותק, נדב? מדוע, הה? אני יודע – מדוע! אתה מפחד – זהו! אתה כבר ראית מלחמה אחת – ואתה מפחד. זה הסוד, חה-חה! אתה מחייך תמיד ולועג לכולם, אבל אתה פחדן, אני אומר לך. פשוט פחדן. מה יש, מה יש כאן לפחד. גם אני ראיתי מלחמה, הרבה יותר ממך – ואני לא מפחד. דובה! הי, דובה – אתה שומע – אני לא מפחד!” נדב יקרב אליו בשתיקה ויתמוך בו, שלא יישמט וייפול, וסיומקה – ברגע זה – כמוהו כתינוק. הריהו מניח ראשו על חזהו של נדב ומייבב: “אני לא מוליך אותך שולל, נדב. זה אי-אפשר. אתה יודע. וגם ג’ים. וגם משולם. עכשיו ראיתי שגם משולם יודע. אבל – אני מבקש אותך, אל תספר לצברים האלה. הם ילדים. הם אינם רואים מה שאני רואה בשמיים. יש דם בשמיים. אבל אל תספר להם. הם ילדים. שישמחו. וגם אני אשמח – אם כי הפעם לא אינצל. אני יודע. תמיד – תמיד אפשר לצאת חי? אפשר?.. מדוע אתה שותק כל הזמן – אמור משהו!” “אתה צודק,” יאמר נדב בשקט, כדרכו, ואיש לא יידע אם רק לפייס את סיומקה הוא מתכוון, “אבל אסור לגלות להם. אסור שיידעו מה שאנחנו יודעים. הם עלולים להיבהל. תן להם לרקוד היום. תן להם לשמוח” – –

כל זה היה משכבר. איש לא יבוא. החדר יעמוד בשממונו והגשם יגבר ויעצם. היום ההוא לקחו אופל. אין כוח שיוכל למלא שנית חדר זה – אולי בעלת-אוב. כל זה היה. היית. ביום ההוא החל הכול לגדול. הם חבריך – והם שונים. ואזנם לירכם. משל ציידים ביערות העד – בנעליהם האדומות, ברימונים, במצנפות-הצמר הצבעוניות, שסרגו נשים צדקניות. וכך גם את – אשה מאד, כמותם וגם אחרת. הכול פתאום עזים ועציים. פרץ מפקדה של מחלקה וגבותיו כורעות מעוצם אחריות. נדב מוציא מארונות את בגדי-הצבא הישנים וקם ויוצא מן החדר, בלא דבר דבר. ודובה. והאחרים. איש-איש מתגלה באלף פנים, חדשים ומופלאים. כל קליפותיך נושלות ומתברר כמה עשוייה להשתנות – באפס רגע, בלי דעת במה וכיצד – הוייתך. את יוצאת בשיירות. עומדת בחלונותיהם של פרוורים. זה מפחיד, אבל גם טוב, חדש, מרטיט. דם קדמון זורם כאשדות באבריך. והוא הולם בך כיערות-העד, כגשם זה הנורא. רוצה את להקביל את פני הלוחמים במצלתיים, בטנבור, ביללה של קרב. משהו חדש. רוצה את להיות עם כולם. לתת. לקבל. רוצה את להיות הדם. האש. תמצית החיים. רוצה את להיות השלווה. הפיצוי. האהבה. לנשק את העיניים שטופות הדם, לטמון בין שדיך את הראשים שיראו מוות. את סוגדת לאלה שיכלו לו, את בוכה לילדוּתם של הנופלים, לבתוליהם, את זועקת לאצבעותיהם המגועלות של החוזרים –

זה פרץ.

זה סיומקה.

זה נדב.

מחוץ נשמעה הלמות נעליים מידפקות על אבנים. אורה לא זעה. רק ליבה הלם באלף קול. שלשום יצאו למעוז-ההר, בשיירה. נהר גדול, חומר מדם, נפתח בין אותו יום – ההקדשה – לבין שלשום. שלשום בא פרץ – ואת בחופש. אמר פרץ: “אנחנו יוצאים למעוז. אני אחראי לשיירה.” עליך לישב על המיטה, להתכרבל בשמיכה ולא להשיב. רק לומר, בגבורה: “כן, פרץ.” כך כל יום. יושבים – ופתאום בא מישהו ודופק בתריס: אני מצטער, פרץ. בשבע תהיה בגדוד. יש משהו? יש משהו. שלום, אורה. שלום, פרץ. הוא, עיניו בורקות. הוא כמו תינוק. ואת, את אינך יכולה לכרוע לרגליו ולבכות: “פרץ, אל תלך. פרץ, אל תלך.” כל יום הולכים יותר מששבים. כבר חודש מן השיירה האחרונה למעוז, והגופות שהובאו באמבולאנס, ורגל עירומה, שקרסולה נתוב חוטים שחורים של דם. עם פרץ אסור לדבר. צריך לנהוג כמוהו – כאילו מאה שנים מזומנות לנו – לדבר על אספקה, על תחמושת, על אנשים, אין לו לב לפרץ. הוא אינו בשר ודם. אילו פעם אחת אמר: אורה, אני פוחד. אורה, אני פוחד לאבד אותך. אבל הוא אומר: “אני מחזיר את נדב מהמעוז. הוא יוצר לקורס קצר, שמתארגן בעיר. תחילה יהיה ממכף. המגמה – לעשותו מממם. אין אנחנו יכולים להרשות לעצמנו קאפריזות במצב הקיים בעיר.” משמע, עוד אחד בשיירה זו, שהיא מוות. פרץ. ונדב. וגם סיומקה. מי ביקש אותו לקפוץ פתאום – כהלוּם. חדשיים כלא עצמו בחדרו. למד ולמד. חי. נפחד וחי… סיומקה עמד בדלת, אצבעותיו בשערו. ומחשבה ראשונה היא, שבא לספר – בפעם המאה – על-מה הוא יושב בחדרו, על פקודת-התייצבות שהוא מחכה לה כל יום. עכשיו אין סיומקה נכנס בקול גדול וטופח על שכמו של פרץ, מעשה חבר. ברכת-השלום שבפיו רכה וממועכת. במענהו של פרץ נשמע אי-רצון, ורגע את שמחה, שמא בגללך הוא כך, על שפרץ סיומקה לחדר וגנב דקות-הייחוד שנותרו לכם. “מה נשמע?” אומר סיומקה. “מה אתה רוצה לשמוע?” סותם לו פרץ. “ככה, בכלל –” נבוך הוא סיומקה ואינו מוצא מה לומר. ופרץ, שחש בנמיכותו, משנה את נעימת-קולו וחוזר להיות פרץ: “שב, סיומקה,” הוא אומר. וכאן אין את – כלומר, האשה שבך – יכולה להתאפק ואת אומרת: “עוד לא באו לקרוא לך, סיומקה?” “עזבי, אורה,” אומר פרץ. וסיומקה: “מדוע את לועגת לי, אורה? מדוע את נוהגת בי ביטול כזה? כלום אני פחות אדם ממך?” “חס ושלום,” מרגיעו פרץ, “איש לא התכוון לפגוע בך.” “בהחלט התכוונתי וגם איני חוזרת בי.” “ודאי שהתכוונה, אף-על-פי שעד היום לא אמרה כן בפה מלא. היטב הרגשתי מה דעתה עלי.” זהו סיומקה. עכשיו ישפוך ליבו ויפתח כל פצעיו: אורה היא בחורה חכמה. וכי אכפת לה שסיומקה מסתתר בחדרו וליבו נשבר. הנה – בנים יחידים פטרו מגיוס ואין מניחים להם לסכן נפשם. אבל אני, שבן-יחיד אני אולי לשבט שלם – לא אב, לא אם, לא דודים, לא קרוב ולא גואל, עלי אין איש כואב – באמת, מדוע לא ילך גם סיומקה סוף-סוף ויעבור מן העולם. הרי הוא כבר לא ישאיר אחריו אבלים, הרי כבר אין מי שסיומקה יחסר לו – – וכאן אמרת דבר, שכל ימיך תצטערי עליו, מפני שביזית אדם ואינך יודעת אם עוד יותן לך לתקן, או שתמיד תזכרי את סיומקה, שזילזלת באימתו הנוראה מפני אבדן החיים, וזילזלת בו בלא להבין, כי בעוד שעה עלול הוא באמת ללכת סוף-סוף: “בעוד רגע תתחיל בודאי לבכות.” אבל סיומקה לא הגיב. ועדיין נראה היה כל-כך תיאטרלי בהליכותיו, בדברו: “בעצם, לא באתי לשמוע, פרץ. אני כבר – שמעתי.” “מה שמעת?” “מעבר לקיר.” “מעבר לקיר?” “כן, מעבר לקיר. הרבה פעמים אני מטה אוזן – שלא ברצוני, פשוט מפני שבינינו יש רק מחיצת-עץ, אתם יודעים, לפני ששיכנו בבית זה סטודנטים, היה כאן פנסיון וכאן היה חדר-האוכל. אבל פעמים אני פשוט מאמץ אוזני לשמוע – מפני שאי-אפשר להיות תמיד בודד כל-כך.” “מה שמעת, סיומקה?” “אני רוצה לצאת אתך, בשיירה.” “מה תאמרו עליו! הוא החליט להיות קדוש, פרץ! או אולי אתה מקווה שלא יניחו לך?” שניהם שתקו ורק אחרי-כן דיבר פרץ ובעיניו בהק האור הלבן, השקוף, האור הנורא שפעמים נדמה היה, בחודשיים אלה, כי נתעמעם. הוא דיבר ברור: “אי אפשר, סיומקה. היחידה כבר מאורגנת. בפעם אחרת.” “לא. פרץ. אני רוצה היום.” “הדברים אינם מסתדרים כך. אני באמת שמח, שהחלטת סוף-סוף, אבל אתה צריך להצטרף ליחידה שתיקבע לך ושם תפעל. אני מצטער.” “אתה יכול, אם רק תרצה. אני חייב לצאת אתך.” ופתאום היו פניו המנומשים של פרץ לא המפקד שבעוד שעה-שעתיים ייצא בדרך קשה, אלא התינוק הנלהב, הנתפס לכל התגלות בריעיו האנשים. “גמרנו, סיומקה, אני לוקח אותך. על אחריותי. לך והחלף בגדים – בעוד עשרים רגע זזים לבסיס. ואת נעלי-הבית חלוץ!” אותה נשיקה רוסית שטבע סיומקה בלחיו של פרץ הנרתע, וכבר לא היה הבוז לסיומקה אלא הפחד הנורא: שלושה, שלושה בשיירה אחת. זה הבית המתרוקן, זה הלב הפוקע מתוכו ––

קול נעלי אדם הפוסע יחידי

נדב

סיומקה

פרץ

“אסור להיות סנטימנטאלי,” אמר נדב בליבו, בלכתו בגשם. הכביש טבע אי-שם באפילה, מתחת לצליפת המטר. אור אחד מתנדנד ברוח וזורע נפציו ברבואות המים. כאן הפנייה שמאלה, אל המיגרש הפרוץ, הסלעי. אל עבר הבית, שיש אור בחלונותיו. לכאורה, כמו תמיד: חלונות מוארים וחלונות סומים. אלא שאז היו האורות עוברים מחלון לחלון, בכל ערב, בכל שעה, מאותתים למביט בהם על חיים ועל חליפותיהם. ואילו עכשיו – חלון שחור הוא חלון מת. כן, ידוע! שמענו גם שמענו. אלא שאין זה כמו להיות בבית, שבו חלונות אטומים ובו חלונו של תמיר מואר תמיד. חלונו של תמיר מאיר והחלונות האחרים כבים בחורף הזה. עוד שניים. ופתאום לא יכול היה נדב להוליך רגליו. פתאום ניטעו במקומם ואיזה חשק אווילי, תינוקי, להתיישב על אבן, כאן, במיגרש, בגשם. להניח למים שיזלו מראשך ואחרי-כן יעלו אט-אט מחרטומי נעליך, יעלו ויבלעו את צעקתך בשתיקתם. איך ייכנס אל אורה ומה יאמר לה? מה, תספר? אלא שרגליך בוססות בשלוליות וכבר אתה בחדר המדריגות. אין אדם יושב על אבן במין מטר כזה, אם אינו מטורף. אנשים שפויים עושים מעשיהם בשפיוּת, בתבונה. כך כל העיר הזאת. זה כל עצמה. להיראות שפוי, לנהוג, כאילו אין איזה קו של טירוף ניכר בכל המעשים וההתרחשויות שכאן. להיראות שפוי ובשום פנים, בשום פנים לא להיות סנטימנטאלי.

בשעה שיצא נדב מן המטה, כבר היתה העיר חשוכה. אנשים נחפזו על המדרכות, דוחקים גופם אל קירות הבתים, מבקשים מחסה מן הגשם. וכשאתה הולך עם האנשים האלה דומה, כי דבר לא נפל בינתיים. הריהם כמו לפני ששה שבועות, ביום שיצאת מן העיר. רוצה היה לראות בעיניהם את הפחד, את המוות. אלא שעיר זו, כתמיד, סוגרת עצמה בערבי חורף בבתי-הקפה הקטנים, צובאת על פתחי הקולנוע, יושבת בבתי-האבן היפים וקוראת ספרים ועושה תרבות. העיר הנפלאה הזאת. לעולם לא תדע אם צעיר טרזן זה במכנסי הקורדירוי החומים המציצים מתחת למעיל-הגשם הגזור נוסח-בריטניה ונערה צחקנית במעיל אדום לימינו, לא בא כמוך, היום, מאיזו דרך, אם לא ידפוק בעוד שעה מישהו בדלתו ויקרא לו לבוא, מייד. אלא שבינתיים הוא צוחק, ואין איש נותן ליבו עליו. ולפתע התבייש נדב בפניו האפורים, בזקנו שלא גולח, כאילו ביקש להתרברב באיזה מעשים שאינם רבותא גדולה כאן. משמאל הבהיקה מספרה בשפע של מראות. בחלוקיהם הלבנים של הסַפרים.

“רק רגע אחד,” קרא אחד הספרים. “שב רק רגע.”

נדב ישב. כמו תמיד חיפש עתון מצוייר.

“שלום! כבר לא ראינו אותך פה הרבה זמן,” זה היה הספר האחד, הזוכר אותו מאז. כמו תמיד נכנס למספרה שלו. כאן מכירים אותו.

טיפס וישב בכיסא התספורת והיטה ראשו לאחור. ריפה את גופו. אצבעות ארוכות וקרות היו לו לספר הגבוה, דק-הפנים. מגעו הרפה, הזהיר, שטעם קידת-מלצר לו, הרעיד את עצבי נדב. מגע קל בלחי ימין, בלחי שמאל. הספר היה גחון מאחור, ומעתיר דברים. ריח רקב עלה משיניו. נדב מפנה ראשו ממנו והספר מחזירו למקומו, לצורך התגלחת.

“מגוייס, אה?” אמר הספר.

“קצת.”

“כל הזמן?” תערו גורף את הקצף.

“בערך.” רגע נוח כך, טוב כך להתפרקד במושב העור ולהניח למברשת הרכה והחמה לעסות את לחייך.

“תזיז קצת את הראש. זהו. תודה – איפה היית – בעיר?”

“בסביבות.” עכשיו הגיע תורה של הלחי השנייה.

“מה אתה אומר על השיירה?” עבר הספר מעניני-נימוס פרטיים לענייני הכלל.

“איפה שמעת?” פרצת. לא רצית לשאול, אלא שהשיירה אינה עניינו של זה, ממש כשם שלא היתה מעניינו של קצין המודיעין הנתעב שבמטה.

“לא ראית עיתון? חכה רגע, הנה.”

“כן, שכחתי… כל כך הרבה שיירות –”

ואחרי כן:

“לחפוף לך את הראש?”

באצבעות רכות עיסה הספר את לחייו של נדב. במראה נשתקפו עתה פניו, שעיעים ומלוהטים. ריח סבון, ותמרוקים, ועדנה. הסַפר הגבוה והדק, שפניו לבנים ושערו ארוך, עומד כולו לשירותך: גילוח? חפיפת-ראש? מאסאז'? עשיית-הצפורניים? רק אמור דברך והספר ישקע את כל עצמו בישותך החשובה. ובחוץ – הרחוב שלא איכפת לו כלל מה קרה היום. ההכרח לקום וללכת הביתה. וכבר מיצר אתה על שפרצת מן המַטה ברוגז והכרזת שלא תשוב אלא למחר. אורה, אורה. כיצד תשב במחיצתה? ומה תאמר היא? העיר שותתת מים. מעבר לשיירה, מעבר למחסומים, לפרץ ולסיומקה, מעבר לכל הסיוט ההוא נותרה בדידות נוראה. אין כאן פחד. לא תוגה. זו רק ערגתו של פעוט לדבר שהוא מחוץ לתחומיה של המלחמה, ואפילו אינו אלא המלחמה עצמה.

“לחפוף לך את הראש?” הזכיר הספר, בטאקט.

“לא, תודה.”

וכבר עמד נדב, מגולח ורטוב עד עור בשרו בפתח הבית. זה החלון השני, שהוא חדרך וחדרו של פרץ ובו מחכה עכשיו אורה, והיא דקה ושחומה ושפתיה כהות וריסיה ארוכים.

נדב בא בחדר המדריגות. נורה הצהיבה את הקירות והטילה אור עגמומי על הרצפה שנרבדה כולה בוץ. מישהו הטיל קורה רחבה, שתהיה גשר מעל לשלולית שנקוותה ממש בכניסה. בפינה, מתחת למדריגות המעלות אל הקומה השנייה, נערמו קופסות שימורים פקועות, לחם עבש, נייר ממועך. זה תמיר. כפי ששיערת. בששה שבועות אלה הלך גבי. הלך דובה. ומשולם – ביש גדא זה – באוטובוס, בשברי זכוכית, נסתמא בשתי עיניו. החתף שבמלחמה – אתמול ישבת עם פרץ ועם סיומקה ונשאתם קינה על אלו, והיום – היום מאיר חלונו של תמיר. ושל ג’ים – שנגמר במלחמת-העולם. ואורה. לך עכשיו והתייצב פנים אל פנים – מה שיהיה יהיה.

בראשית היה נדב כולו: רטוב, שחור, צנום משהיה. רק לאחר מכן הפרידה את דמותו למרכיביה – התרמיל התופח, מטבעות-הבוץ הגדולות כנגד הברכים, החותלות, שלא אצרו עוד את שפות המכנסיים, העיניים שצרו, הפה שנצטמצם. לבדו עמד בפתח, רטוב מאוד, חי. אורה זנקה לקראתו ברגל יחפה.

“נדב!” הושיטה לקראתו את שתי ידיה. היה מישהו שחיכית לו, בשפתיים חשוקות, בהולם-לב. היה אחד שחזר. היה אחד שדורות ציפית לשובו. היה אחד שבא, שונה מאד, קרוב יותר מאי-פעם.

“אורה.” סגר אצבעותיה בכפותיו. ידיה היו קטנות ורכות. פתאום נתאפסו הגשם והקור והבדידות. הוא צחק בקול, בפה מלא. צחק אליה, על שהיא נועצת בך כך את עיניה האורות. “אז את באמת פה. זה טוב. זה באמת טוב. תני לי לראות אותך –”

ידיו נחו על כתפיה. היא צחקה צחוק קל, עצור. היא נערה כל-כך. כמעט ילדה. וגם יפה, לעזאזל. אלוהים אדירים, מתי היה השחר הזה, שפרץ וסיומקה נשארו למות על המחסומים. אבל איני יכול להימנע מלהבחין בכל פרט ופרט – יפה כך שהיא עומדת יחפה ושערה סתור. אנחנו נדבר על כך, איך קרה הכול. אבל אי-אפשר לפרוץ פנימה ולהטיח. אורה היא הנעורים, תקוות כל התקוות.

“את תצטנני. אל תעמדי כך, יחפה.”

“יהיה טוב. הורד את התרמיל. אתה כולך רטוב. אכלת כבר? אולי אתה רוצה להתרחץ?”

“אסתדר,” אמר. ואחרי שהות: “נו, אז מה?”

אורה ישבה על המיטה. את רגליה היחפות קיפלה תחתיה. נדב פרק מעליו את תרמילו. – זו אורה, חזר ואמר בליבו, כמין אוויל. חייך אליה ורצה לגלגל שיחה, סתם שיחה שמבקשים לגלגל עם נערה כל-כך יפה. ורצה לגלגל שיחה, סתם שיחה שמבקשים לגלגל עם נערה כל-כך יפה. היא כל-כך עולם אחר. אבל כבר פרח הרגע הראשון, שבו נפגשים פתאום אחרי ששה שבועות כאלה ומתחבקים ומתנשקים, בלי כל מעצורים. עכשיו ירדו ריסיה הארוכים על עיניה. לא הביטה בו. נדב התעסק בנעליו ספוגות-המים. שתי פסיעות בינו לבין אורה, וכבר כמה רחוקים הם, וכבר קודח הכאב והבושה מייסרת והבדידות מחניקה. וידיעת הדברים כהווייתם. שחורים משחור. כל מה שהיה. גם אורה יודעת. עכשיו תדעו שניכם. וככל שאורה תשמע, כן תתעבה חומת הקרח. איך אפשר לשוב עכשיו לחיות את יום-האתמול, להיות עם פרץ. אילו פשוט ניתן היה לשכוח, לומר כי לא היה. אלא שכאלף פגיונות ניטע בך יום זה ומעתה שלך הוא, אתה הוא, על פרטיו ודקדוקיו.

“בוא, נדב. בוא, ניגש ונראה מה במכוניות,” אמר פרץ בלילה. משעה שהגיעה השיירה למעוז, אחרי הצהרים, ועד שעת-לילה זו לא נח פרץ ולא שקט. פיקח על פריקת המיטען, מסר דו"ח לממפא, פתח את אולם-התרבות של היישוב בשביל מלווי השיירה ונהגיה, אשר מיהרו לשטוח עצמם על הריצפה, על שמיכות שאולות, ואחרי שתיכן את שעת החזרה וסידוריה, ישב והתבדח עם אנשיו, כדי להשקיט את עצביהם מהשפעת היריות בדרך למעוז. רק לאחר כל זה, כשהלילה כבר היה קרוב ליום, נתפנה פרץ אליך. ואפילו עכשיו לא. אגב שיחה ישוב לבדוק מה טוענים אנשי-הקיבוץ על המכוניות וכיצד. על מכוניות אלה צריך להשאיר מקום מרוּוח להבטחה. וכשאתה מתלווה אליו ממקום למקום ומגלה את פרץ מחדש, לאחר ששה שבועות כאלה, מתאפסת כל חכמתך מפניו, מתמלא אתה קנאה למראה יכולתו להתמזג עד-כלות במתרחש כאן. ואילו אתה, כמדומה, כבר לא תוכל כך, לעולם. אף שרוצה היית, בכל לב. אבל עיניך רואות כל מלה יפה ושפותיה כעורות. אומר אתה: “אידיא-ליזם” ומחייך, פעמים ממש על-כורחך, רק כדי להקדים את חבריך, שלא יצחקו לך. ואילו פרץ – כמה פעמים הטחת בפניו, שהוא תינוק ושוטה. רוצה אתה לומר לו זאת עוד ועוד, עד שתזעזע אותו. אף כי היום, בשיחת לילה זו, ראוי היה לומר דברים אחרים, מפני שפרידה במקום זה – ישנה הסתברות גדולה שפרידה אחרונה היא. כמה שיירות עוד יצליחו להבקיע לכאן? אתם פוסעים בשביל הסלעי, ואתה בעקבות פרץ, מנתר אחר רגליו הארוכות. המשק ישן, מחנה-צבא נצור, בהרים. רק בחדר-האוכל אור. עכשיו חזר משמר-הסיור – יושבים אל השוחלנות הקרים, מקועקעי העץ החום, שותים תה בלי סוכר, אוכלים שמנת סמיכה וקרה – מיום שנותקה הדרך אוכלים שתי פעמים ביום שמנת במעוז – מפהקים ומתים לישון. ולבד מזה – הכול אפלה. הרים, הרים, שכולם אינם שלך ורק מרחוק – אילו היו השמיים בהירים והראוּת טובה רואה היית את היישוב הצפוף שבשפלה. “בכל צבא ראוי לשמו,” אומר אתה לפתע לפרץ, “מוחזק היית מפקד גרוע. אתה חושב בודאי, שטוב אתה, מסור לעניין… מפקד טוב אינו מבצע הכול בעצמו. מפקד טוב – מתכנן, מארגן, מצווה. ואתה ואתה ואתה… לשם מה יש מפקד-מישנה? הצבא אינו זקוק לפאתוס אלא ליעילוּת – אפישנסי, שהכול ידפוק.” “זה נכון,” צוחק פרץ. “אבל בינתיים צריכים למפקדים גרועים, כמוני. מה היה עושה האידיאל שלך אילו היו מטילים עליו להעביר שיירה בתנאים אלה: המכוניות שצריכות היו לבוא בתשע בבוקר הגיעו בשתים אחר-הצהרים. אינך יודע מה אתה מוביל, רק אומרים לך למהר, למהר, משום שצריך לחזור עוד בו ביום. בכל המכוניות אין מילימטר אחד שריון. החברה מטפסים על המרכב, יושבים למעלה, על השקים והתיבות, כמו נאדות. אני אומר להם ש’יתחפרו' מעט בין השקים, שיסתוו מעט, כדי שיקשה יותר לצלוף עליהם. מרימים שק אחד, מרימים תיבה – וצמרמורת תוקפת אותנו – מסתבר שאנו יושבים על רימונים, על פצצים, על פגזי מרגמות, על בקבוקי מולוטוב – כל הדברים הטובים… מה היה עושה המפקד שלך?… טוב, יוצאים איכשהו… איש לא הודיע לנו, שכיתת-הבטחה יצאה לקראתנו להבטיח חלק מהדרך. כשמתחילים לירות עלינו מהגבעות, ואנו חשופים ולרשותנו רק סטנים, אנו משיבים אש לכל רוח. מסתבר שהצלחנו לשתק את כיתת-ההבטחה המיסכנה, מפני שדווקא לכיווּנה ריכזנו את האש. מה היה עושה המפקד שלך?… מפקד הגון היה אומר, שעם חמש-עשר איש במכוניות פתוחות אין חודרים חמשה-עשר קילומטרים בתוך שטח אוייב –” “זה הדבר. בקרוב לא תהיה מפקד כלל – תמלא תפקיד של קילו אחד מלחת-צ’ילי…” "טוב מאד. הקלת עלי את המלאכה. בעצם, לא נשאר לי אלא לפתח את המחשבה שלך. אָלף: מפקדים כמוני אינם מאריכים ימים; בית: " – עכשיו היה שוב הנער המתלהב מספר חדש שמצא בגנזי האוניברסיטה, “לא ניסית להוכיח, שיש לוותר על המשימות, שרק מפקדים מסוגי יכולים לבצע. ועל כן, במישרין, יוצא מכאן גימל: אתה צורר מייד את חפציך וחוזר אתנו העירה. אתה יוצא לקורס. יש שאלות?” “לא. יש כאן מישגה במבנה ההגיוני –” “אם כך – זו פקודה. נדב, יש לי פקודה להחזיר אותך. מתארגן עכשיו קורס מזורז למפקדי כיתות, ואפילו למפקדי מחלקות. צריך להדביק איכשהו את קצב האבידות.” “אינני מפקד ואינני יוצא לשום קורס.” “בסדר, על כך נדבר בעיר.” “לא, אני אשאר כאן. אינני משתמט מתפקיד, אבל לא נולדתי להוביל אנשים בחתונה כזו.” “אתה תלמד. אתה חייל ותיק. העיקר הוא, שתבין כי הטובים צריכים להנהיג את אנשינו במלחמה שלנו –” “אינני מנהיג. באתי לעיר הזו כדי ללמוד קצת, כדי להיות קצת לבדי. ישנה מלחמה – או-קיי. הלכנו. אבל לא סרטים וכוכבים, לא אני.” “אין אצלנו דבר כזה.” “זה כבר מתחיל. אפילו בעיר הזאת. כבר סיפרו לי על כמה מייג’רים וקפטנים. ואם עוד תקום המדינה יהודית – או-לה-לה, עוד איך יהיה! אתה עצמך תהיה ודאי כזה. ולא – תאבד באיזה סליק עמוק.” “נדב, נשאר לנו זמן מועט. עלי לבדוק את המכוניות. אולי נמשיך-אי-פעם-בוויכוח, אבל בינתים שמע: אנחנו יוצאים בחמש. בארבע אתה כאן, אתה וכל חפציך. נשק אינך לוקח.” “אין מוציאים אדם ממעוז במצב כזה. ובכלל, באתי לכאן עם המחלקה שלי ועמה אני רוצה להישאר.” פרץ צחק ונעלם בין המכוניות. כבהמות-ענק עמדו בדרך החלקלקה, זו אחר זו. פנסי-רוח מפוייחים היו תלויים על הסולמות. דמויות שחורות, שֵדיות, ריקדו על הסולמות, שברי-דברים נישאו ובאו. אלה חברי המשק. השיחה הפתאומית עם פרץ לבשה צורה, נעשתה ממש. לפתע זומנה לך אפשרות לצאת מכאן. וכבר נשתנתה נקודת-המוצא. אל פני השטח עלו דברים, שנוהגים לדוש אותם בעקב ולהתעלם מהם. דרך מקרה הגעת לנקודה זו, הדבוקה בהרים, פירטו לך פרט של חפצים, שעליך לקחת עמך, הועידו לך מקום ושעה ולא ידעת מה כאן פתאום – בראשיתה של שנת הלימודים – מלחמה מתחדשת או מחנה צופי שלא בזמנו. וכבר היית כאן, על השלוחה הטרשית הזו, בין בתי-האבן, בין צריפוני-הפח. וכבר היה הכול יום-יום, ושמירות-לילה ארוכות, ואימונים, ומריבות של מה-בכך על גדר שנהרסה, על מיצרכים הנעלמים מן המחסן. וכבר נעשה לך המקום הזה כזוג נעלים ישנות, שאינך מהרהר בהן אלא משהגיעה השעה להחליפן. אלא שפתאום, בתוך ההתגודדות האילמת הזאת של החברים ליד המכוניות, הוויכוחים על עוד פרה שימלטו מכאן, על עוד כלוב של פרגיות שיצילו, עולה לפניך הכתוב באש שחורה על המקום הזה, בנביחתו של כלב בכפר שאין רואים אותו עכשיו, בזו האיבה ובזה הפחד הלוחשים מתחת לכוכבים. ומשהו דוחף אותך להימלט גם אתה, טוב שבאו להוציא אותך מכאן. יש עוד מקום, אומר לך ליבך, שבו בתי-חומה, שבו המוני-אדם. שם אין שום אחריות מוטלת דווקא עליך. אל תסתכל באדם זה העולה בשביל ופנס-הרוח מעלה עמו את צילו. לאן הוא הולך? מה הועיד לו סידור-העבודה, לוח-משבצות מטופש זה, המוסיף להתראות כבא-כוחו של בית מתוכנן ומסודר ומרחיק-ראות? מה-זה שאין האיש משליך מידו את פנסו ונבלע בפינת המכונית, מתחת לאברזין, בין כלובי הפרגיות? האינו חש בריח הקברים? לקום ולצאת, נדב… לקום ולצאת והכול נשארים מאחור. מי ביקש את פרץ להתערב בענייניך? מי? – – –

נדב הוסיף לשבת במקומו וראשו מוּרד. כיצד זה מצטמצם עולם שלם בתוך שעות יחידות! היה היה לחייך כיווּן אחד, ברור, ולפתע נתהפך הכול. ולפתע הנך לא אתה. מדוע שאלת את פרץ מה ששאלת? סתם? ואולי מזה ימים רבים חשקת באהבה לא לך? והרי לא ידעת, לא יכולת להעלות על הדעת מה יהיה בתוך חמש שעות? עכשיו אתה לבדך עם אורה, שהיא נאה, שהיא ברה. “אמור לי, פרץ, שכבת פעם עם אורה?” “איזו מין שאלה זו?” “הלילה אני רוצה לשאול כל מיני שאלות.” “אתה מפחד, נדב.” “לא, אבל מדוע אנחנו מעמידים פנים? כמה עוד נשאר לך – שיירה אחת, שתי שיירות, עשר שיירות – ומה אתה יודע על חייך? אפילו אשה לא ידעת. אפילו. פתאום מנקרת בי מחשבה רעה. מה אתה יודע עלי? לא כלום. הנה אנחנו, כולנו, בעולם הנורמאלי, חיים כקווים מקבילים. אתה אוהב את אורה?” “אהא.” “והיא אותך?” “הפסק, בחייך.” “מדוע להפסיק? ואני אותה? והיא אותי? מה אנחנו יודעים? לא כלום. הנה, ספר, מה אתה יודע עלי?” “אתה? די הרבה. נולדת בתל-אביב. למדת בבית-ספר. עבדת בגראז'. התגייסת לצבא. הגעת לאוניברסיטה. זהו, מה? בעצם – לא כל כך הרבה. כן, עוד משהו – אתה בחור טוב.” “תייק אותי – תיק הבחורים הטובים. שאני אוהב פרחים, למשל, אתה יודע? ודאי לא. וגם איני אוהב. איני מכיר את שמותיהם של יותר מחמישה סוגי פרחים. אבל פתאום אני מתפעל פשוט מן הרקפות שנובטות עכשיו במעוז.” ואחר כך אמר פרץ: “זה ככה. יש דברים משונים. הנה לקחתי את סיומקה אתי. אינני יודע מדוע. ברגע זה הכנסת בליבי מחשבה רעה. אולי בגלל דבר פשוט – שלא אשאר לבדי עם אורה. כשישבתי בחדרה היתה לי הרגשה כזו, שאסור לנו להישאר לבדנו, שאסור, דווקא מפני שכל-כך רציתי להיאחז בה באותו רגע… מקובל, שאנשים מרגישים מתי מגיע סופם. אני בטוח, שלעולם לא אדע אם הגיעה שעתי – זה ככה…”

“לך התרחץ.” אמרה אורה. היא קמה מהמיטה והוציאה מן הארון חליפת-בגדים נקיים, ממדפו של נדב.

“אני קצת מבולבל.” נדב ננער ממקומו, הרפה מרגליו היחפות וחייך.

“אין דבר, זה מן הדרך. תתרחץ קצת ותתרענן.” דיברה בשקט, מתוך התאפקות לא-מושגת, כאילו רק לשם כך יושבת היא כאן, יושבת ומחכה, להשקיט את החוזר, את החי.

מישהו דפק בדלת. נדב ואורה נרתעו. דמומים נעצו עיניהם בדלת, ובטרם נענו, פתח הדופק. זה היה תמיר. לאיטו נכנס. ראשו מוכרן לפניו. מבטו קודר. צעדיו היו אטומים, כאילו הלך בגרביים. ונדב אמר בליבו: אהה, הכניסה הדראמטית, רבת-הרושם!.. הוא כבר שמע על השיירה. חיכו של נדב נתמלא מרירות דביקה, מבחילה. לא זז ממקומו, תווי פניו לא זעו. רק המתין לדברי תמיר.

תמיר גם הוא לא דיבר. חיפש כיסא וישב. שהה קצת, ואחרי-כן שאל, בקול נמוך מאוד:

"היה קשה מאוד – "

נדב שתק ואורה אמרה:

“לך והתרחץ, נדב. אתה עייף ומלוכלך.”

“לי עצמי,” אמר תמיר, באותה נעימה אלגית. עכשיו זה בא, אמר נדב בליבו, עכשיו זה בא. ואיזו איבה נדלקה בו, איזה רצון לפגוע בתמיר. עכשיו יאלץ אותך לדבר על השיירה. דווקא בפניו. על כל הפרטים. לא לאורה לבדה, אלא בפניו. “לי עצמי נודע על-כך כבר בצהריים. אלא… לא מצאתי כוח בנפשי להיכנס לכאן. אבל עכשיו, ששמעתי אותך בבואך, לא יכולתי להמשיך ולשבת בחדרי –”

“אתה רוצה לדעת איך בדיוק קרה הדבר?” שאל נדב, וגם קולו היה נוגה, כמי שנושא עמו סיפור-דמים נורא.

“אמנם כן –”

“יודע אתה, תמיר, צריך שיקום יום אחד אדם ויכתוב על העיר הזאת, על עמידת-הגבורה של הנוער בעיר הנצורה, מעטים נגד רבים, שיספר כיצד קמו כולם, כאיש אחד –”

“זו אמת, דור הירואי –” הפטיר תמיר, וקולו מהוסס קצת. האם גם הוא חש, כי נדב מהתל בו, כי הוא חוזר שנית על מה שעשה באותו ליל נובמבר, במסיבה. אלא שעכשיו נשמעה בפירוש השנאה האכזרית מקולו.

“אֶפוס,” אמר נדב, “אפוס ראוי היה שייכתב על כך. אני אספר ואתה תכתוב, אה, תמיר?”

“למה אתה מרמז?” אמר תמיר, נעלב.

“איני מרמז. אני אומר. אתה פשוט האיש המתאים לכך. אתה תהיה כותב-העת שלנו, ההיסטוריוגראף שלנו. אתה מתאים לכך – אתה בן-הדור. אתה מאוד אובייקטיבי, היות ואתה רואה הכול ממרחק מסויים. ויש לך עוד נתון חשוב ביותר – מצח-נחושה. תכתוב, למשל, על החברה שנשאו על גבם את גבי חצי-לילה והביאוהו מת. זה יהיה פרק הירואי באפוס. תכתוב על שולה, שהוציאוה מן העיר, קהה ומטומטמת – פרק טראגי, או על דובה, למשל – כל מיני סיפורים. העיקר, גבורות. אני, למשל, לא אוכל להיות ההיסטוריון של הדור.” נדב דיבר הרבה, בשטף, לא יכול לרסן את לשונו, אף ששמע, כשיכור, את קולו וידע שהוא נעשה היסטרי. ותמיר, הוא שתק והניח לנדב לסיים. לא נעלב. הוא נהג בנדב, כדרך שרופא מנוסה נוהג בחולה בשעה שהוא משלח מעליו את הרסן, שותק וממתין. אבל אחרי כן אמר:

“אתה באמת זקוק למנוחה, נדב. התרחץ ושכב…” וכבר קם ממקומו כדי לצאת, אלא שנשתהה עוד משהו במקום עמדו והקשה קושיה, שוודאי הטרידה מאוד את מנוחתו: “מה בדיוק קרה שם? איך אירע הדבר, שפרץ וסיומקה הושארו על הכביש, ליד המחסומים? איך זה קרה? לא הרגשתם בהיעדרם? מיהרתם לברוח, או – מה?”

– – – מה? איך? הישיבה הזאת, המבט החקרני הזה, המשפיל אותך עד עפר. החימה הזו האוחזת בך וחובטת בך עד עיוורון. שוב הפריצה ברגל גסה לתוך שעה איומה, שהיא כולה שלך, שאינה מרפה ממך, שלא תינתק עוד ממנה. אותה ישיבה עצמה, כך תמיר וכך קצין-המודיעין. רק אורה לא שאלה – אורה, שלה חייב אתה מענה. שלחה לקראתך את זרועותיה השחומות ואין דיבור. ולהם, דו“ח מסור להם. לאחר שעות ארוכות שך המתנה במרתף הגדול, המקומר, שהוא המַטה. כמה ספסלים צהובים, לא דבר לאכול, רק שאלות מרובות, נחמות קלושות. מחכים לאיש. **לאיש. לדו”ח**. והנה הוא עצמו סיפר לו. פרטי-פרטים. ובכן, זהו. הוא כבר שכח אותך, ואילו אתה – יפה יפה זכורה לך הפעולה הראשונה, בפיקודו, אותה בהלה שאירגן בעל מכנסי-קטיפה זה. “כן,” חוזר הוא לעניינו, “הכל מחוּור. אבל משהגעת עד לתחנת-המשטרה ונתברר לך שפרץ והשני נעדרים, מדוע לא ציווית על אנשיך לחזור ולחלצם, בכל מחיר? דומני,” הוסיף ואי-אפשר היה שלא לשמוע את הלעג שבקולו, “דומני, פרץ זה היה חברך, מה? או אולי – – –”

“לא שמעת את השאלה?” אמר תמיר.

“מה?”

“איך קרה הדבר, שאלתי.”

“תמיר, הנח לנו עכשיו, עשה טובה ולך.”

זו היתה אורה. מעצמה הבינה מה היה בדרך, והיא אינה רוצה לשמוע. נדב היה עייף מאוד אבל בעיניו בערה אש זרה, מעולם לא ראתה אורה מבט כזה בעיני האנשים. רחמים נכמרו בליבה וצורך לגונן עליו ולפייסו, ועם זה ייראה מפניו, שיצא לבדו חי משם והכרח לומר, כי היא שמחה שיצא חי, שמישהו שב חי.

“אני שאלתי שאלה פשוטה – מה כל הקצף הזה?” אמר תמיר.

“צא מכאן, אמרו לך!” צעק נדב. “צא מכאן. אינני יכול לראות את פרצופך…”

שלוותו של תמיר נתערערה במקצת, אך כבודו לא הניח לו להיסוג בבהלה.

“אתה גס-רוח,” אמר. “אף על פי שליוות שיירות. ואינני יודע מדוע פגעה בך השאלה הזאת. אולי מפני שמצפונך אינו שקט ביותר?”

פתע פתאום זנק נדב ממקומו ואחז בכותנתו של תמיר. תמיר ניסה להיחלץ ממנו, אלא שנדב הרים אגרוף קמוּץ והלם על פניו של תמיר. ברגע זה לא היתה זו אלא חימה, ואלי גם נפתחו בו מורסות העלבון והרגשת-האשם והפחדים. כל מכה שהנחית בתמיר הגבירה את הולם-דמו, הגירה את כל מה שנאצר בו כל היום הארוך הזה. תמיר כיסה פניו בזרועותיו, מתוך מאמץ נואש של התגוננות. אבל נדב החזיק בו באכזריות וגררו עד לדלת, פתחה כדי רוחב-גוף והטיל את תמיר למסדרון.

עכשיו נסמך על הדלת הנעולה, פניו אל תוך החדר. אורה עמדה לידו, מבוהלת. הוא היה מנשם ומנשף, רגליו יחפות, מכנסיו מרופשות וכולו, כאילו כל כוחותיו יצאו ממנו. עכשיו היה כפרא-אדם, כחיה פצועה, מעורר רחמים ויראה. הרגע הזה הוא נקודת מפגש של דמיונה המסוער עם נדב העומד נשען בגבו לדלת.

“מין נבילה כזו… למה ולמה ולמה… ספר לו. ספר לו למה… ספר לו איך…”

“שכח אותו,” אמרה, וביד קלה החליקה שערו. “אל תחשוב עליו.”

כפה היתה חמה ולוטפנית. החליקה על צווארו. לאיטה החליקה, עלה וירד. דומה, פושטת היא ומסירה את הפחד, את החימה, את הבדידות. כאילו צף ועלה רגש נושן ונשכח. מלה של ניחומים. כף רכה. עיניים נוצצות. סיעות-סיעות פורחים ימיך. איזו בדידות, עקרוּת, שהיא בך מימים ימימה. כלום חדש הוא הרגש הזה? כלום זה רגע הולדתו? ואולי אין זו אורה בכלל, אלא דווקא הפחד מן המוות, מן החדלון?

עקר עצמו מן הדלת ופסע אל החלון.

“נדב, הנח. הירגע.” גם קולה מלטפו כידיה. מגעו כהתפרקות חשמל, כסחרחרת, וברגע זה היה ריק ממחשבות, מזכרונות. לא היו אלא שניהם – הם העבר, הם ההווה, הם העתיד. הכול כה פשוט ומובן מעצמו. הסתובב על עמדו ואחז בכתפיה. נשק את פיה ופיה היה כאשר ידעו חלומותיו, באלף גילגוליהם. שוב לא היה אחד, בגשם ובבוץ. שוב לא התגונן מפני תמיר. בעיניים עצומות ראה דרך ארוכה, מתפתלת, שהיא לבנה כשמש-קיץ, שהיא חומקנית כנחש-עקלתון, שאין לה קץ. ידיו הסומות החזיקו באורה.

עכשיו היתה החשיכה גמורה. לא היתה אלא רגל משתרגת ברגל, יד לופפת צואר, שיער זוחל על פניו וריבועים קטנים, רבי-גוונים המתרבים במהירות, נבלעים זה בזה ומתנפצים ונעלמים עד אפילה כבדה שבעתיים. משק הסער המושכו אליו, מצניחו אל בין ערפילים לא-שוערו וליאות אין-סוף וחשרת-עבים נישאת אל עיניו. מקומות ודברים צפים ועולים – צריף-ילדוּת בגבול יפו, רחוב בכפר איטלקי מרוטש, פאטרול היורד לחורשת-הזיתים שבוואדי עמוק ורובה גרמני ישן בכף-היד. רגע שוב צולפת רוח וזה מעוז-ההר, וצריף הפח, ומישהו קופץ פנימה וקורא: חברה, החוצה! וזה הממפא, שגופו גוף ילד ורגליו קצרות ומשקפיים שחורי-מסגרת לחוטמו. רבים הם הרצים ברגליו. “שם,” צועק הממפא, “על הגבעה. היא שחורה מערבים.” מחפש אתה את הערבים ואינך רואה אדם. משהו כובש את החזה ועוצר את נשימתך. אין זו אלא סימטה צרה, ליד בתי זיבנברגן. ריח חריף של שתן. בצד עומדת אשה צעירה, לבנת-פנים ויפת-עין, ומחייכת. היא יפה, אלא שהנה תסיר את המטפחת שלראשה ותתגלה קרחתה. בחיקה מונח ילד, שפניו חוורים ונגע אדום פשה מזוויות שפתיו. מן הבתים ומעל למדריגות הנמשכות לאורכן, מבחוץ, מציצים יהודים גדלי-זקן-ופיאות, מתפללים ובוכים. הסימטה נמשכת, מתפתלת, חוצה חצרות המרוצפות אבנים שחורות, שחוקות, לטושות, נוצצות. הנה זה זיבנברגן והנה ימין-משה והנה מושב הזקנים. אתה מוסיף לרוץ ולפתע מתחוור לך, שאין נשמע אלא קול צעדיך שלך. אין איש בא בעקביך, רוצה אתה לעמוד ואינך יכול. אתה צועק וקורא לממפא הרץ לפניך. הוא הופך פניו אליך והנה זה פרץ, גבוה, פניו מנומשים, עיניו גדולות ושקופות וחיוכו זוהר. אין הוא אומר דבר, רק מורה הוא לך לרוץ אחריו. נעליך המסומרות מכות על האבנים השחורות, החלקלקות. לרוחב הסימטה, מבית אל בית, מרחוק, מתוחה קונצרטינה של תיל. אתה רוצה להזהיר את פרץ, אך הנה נעלם גם הוא, ונותרת רק אתה לבדך. עכשיו אינך יכול לעצור. עכשיו אין אבנים שחורות מתחת לרגליך. מגובה רב אתה נופל אל התיל. רגליך מפרכסות ובועטות באוויר. ידיך חובטות ומבקשות לעכב במשהו את הנפילה, אלא שכבר ננעצים קוצי-הברזל בגופך, קורעים מטליות מבשרך. דם מבעבע ונוטף. בכל כוח אתה זועק וקורע עצמך – משליך עצמך – מן התיל…

“נדב, אל תצעק. נדב, אתה בבית, אתי, עם אורה.” נדב פקח עיניו. היה שטוף-זיעה. אור גדול ולבן הפיצה נורת-החשמל. בחוץ הוסיפה הרוח לשרוק בין מחטי-האורן. אורה שכבה לצידו, במיטתו של פרץ. ידה החליקה שערו. עיניה היו פעורות ונוצצות. שערה היה פרוע ורך. זרועותיה הארוכות נצמדו סביב צווארו.

“אתה זוכר, שאתה כאן, אתי?”

“כן. אני זוכר.” הוא נמשך אליה. משָכה אליו. במגעה היה בטחון, ואהבה, וממשות. אורה.

“היה נורא,” אמרה.

“נורא מאוד. גם פרץ וגם סיומקה. שניהם.”

“כן.” כאן הגיע נדב לשיאי ההרים הרמים. כנוח בתיבה. ואולי היה הוא הצוק, הנושא את התיבה עליו. הצוק האחד, שרק כוחו יכריע את עתידם של החיים, שהוא הוא החיים, ברגע זה.

“נדב,” אמרה, סתם. “מיסכן שלי –”

היה שקט לבן ואור. ואחרי-כן, מתוך השתיקה הארוכה, ששתקו שניהם, כדרך ששותקים שניים בשוכבם זה ליד זו, באהבה, בלילה כזה, סיפר איך מתו פרץ וסיומקה.

“בחמש לפנות בוקר יצאנו, כפי שנקבע. כשהגעתי עם חפצי לריכוז המכוניות, ראיתי את פרץ יושב על מדריגות מכונית ומנמנם. כשהרגיש בי, נשא ראשו וחייך. “באת,” אמר. “זה טוב”. העירונו את האנשים. תחילה הלכו כולם לחדר-האוכל לשתות תה ואחרי-כן שבו והתרכזו ליד המכוניות. אחד-אחד באו, מרעידים מצינת השחר, מנומנמים, מפהקים, נוגים, כבעלי-חיים וראשיהם מכונסים בתוך מעיליהם הגדולים. עשרים איש היינו. שבעה סטודנטים, חמשה אנשי חי”ש, חמשה נהגים, סיומקה, פרץ ואני. זה היה הכוח. תשעה סטנים. חמשה רובים, שני אקדחים. ורימונים. לי היו רק רימונים. את הנשק השארתי במעוז. וכך גם סיומקה ושניים מן הנהגים. האנשים נצטופפו וחיכו לפקודה. שלושתנו – סיומקה, פרץ ואני – עמדנו יחד. סיומקה נראה קטן מתמיד. לכולנו היו מדים אוסטראליים, ואילו סיומקה לבוש היה בבגדי אזרח, בגדים שיצא בהם מן הבית. הוא רעד בכל גופו, אך לא הפסיק מדיבורו. “נפלא כאן, אמר, נפלא.” “מה נפלא לך?” שאלתי. “הכל – לילה, המשק, החברה. הכול! מין לילה כזה. זה בדיוק כמו שהיה אצלנו, ביער… הרי פעם היו כל חיי חיי-לילה… אני מאד שמח, אני מודה לך, פרץ, על שלקחת אותי אתך.”

"אורה, ברגע ההוא הרגשתי את סיומקה בכל ליבי. את הפחד, ואת המאמץ לכסות עליו, את הידיעה והנסיון להפוך את משמעותה. למען עצמו. מפני שבאמת גם שמחנו. כשלילה כזה מזכיר לך לילה קודם לו, אי-אפשר שלא יבוא הפחד. אבל בחברת הילדים האמיצים האלה אי-אפשר היה שלא לרצות להשיג איזו מעלה של גבורה. החגורה הסמרטוטית – התלי של המחסנית. ומחסניות הסטן עצמן, המתפרקות, הגורמות למעצורים בכל צרור שני. והסטן. בדרך למעוז כבר הראה מה כוחו. אש פסיכולוגית… ירו לטווח של ארבע מאות ושש מאות, כדי להרגיע את עצמם.

"פרץ כינס את האנשים, נתן הוראות וחילק תפקידים למקרה של חסימת הדרך ומארבים, ואחרי-כן פקד לעלות על המכוניות. אני הייתי במכונית האחרונה. במאסף. בחמש בדיוק זזנו. המכונות יצאו מן המשק לאט, כמעט בהתגנב, באורות צדדיים בלבד. ראיתי איך מוריד השומר לאיטו את המחסום, לאחר שעברה מכוניתנו ונבלע גם הוא בחשיכה. ומפני שחשבתי על גורלם של הנשארים כאן שכחתי לרגע את הצפוי לנו עד שנגיע לעיר. היתה שלוות-רמייה. הכלבים אף הם בלעו לשונם. רגע נראתה לי השיירה שלנו כהרפתקת-צופים רגילה. הקטע המסוכן הוא בן חמשה-ששה קילומטרים. בעוד עשרים דקה נימצא מעבר לסכנה. האנשים שהיו אתי במכונית, נעוצים בין כלובי הפרגיות לבין הדופן האחורית, ישבו דחוקים, מכורבלים במעיליהם מפני הקור. ולפנינו התנדנדו שאר המכוניות. ממהמורה למהמורה, מאבן לאבן עברנו את דרך-העפר ויצאנו לכביש. משמאלנו קרבו הגבעות עד לדרך. עדיין היתה חשיכה ובכל מקום צפויים היינו לאש. החזקנו בכלי-הנשק הדרוכים, הקרים, כאילו בכך יכולים אנו לקדם את ההפתעה, ואם נקדמנה, להתגבר ולוּ על מחסום הגון אחד, ושני בּרנים מוצבים על שפת הדרך. אבל עיקר הסכנה עוד לפנינו, בסיבוב המסוכן, במקום שגם מימין מתרוממת כתף-הר. במקום זה חצוב הכביש בכתף עצמה ומגובה של ארבעה-חמשה מטרים אפשר פשוט לשלשל רימונים על גופי-המכוניות. איך יכולנו לשבת כך בשתיקה ולהתקרב לנקודה הנוראה הזאת, שבה השואה היא כמעט בלתי-נמנעת, אינני יודע. שהרי ברור היה שישימו לנו מארב. כל השטח הזה שרץ כנופיות, ואם תקפו את השיירה בדרכה למעוז הרי אין ספק שהם מזמנים לנו קבלת-פנים סוערת בשובנו. ואף-על-פי-כן שתקו כולם. פתאום עברה עננה שחורה מעלינו וכמה טיפות נגעו בפני. אולי – אמרתי בליבי – אם החשיכה תהיה שלימה ואם ירד מטר סוחף – יש סיכוי. אבל העננה עברה, ופתאום נפתחה עלינו האש.

"לעולם אי-אפשר להיות מוכנים לרגע הזה. כל אחד עשה מייד ככל שהטיל עליו פרץ. אלה ירו לימין, אלה לשמאל ואנחנו צריכים היינו להבטיח את העורף. אבל לא ידענו אפילו מניין יורים. ירו רובים וירו מקלעים וההדים עטו עלינו מכל העברים. ופתאום השמיעו יללה בלמי המכונית שלנו, ואנחנו הוכינו לפנים, על הכלובים. התרוממתי וראיתי כי גם המכונית שלפנינו עומדת. כדורים נותבים יחידים שטו אלינו מן הגבעה שמשמאל. הרובאי היחיד שהיה עמנו ירה לכיוון המשוער של המקלע. וגם בעלי הסטנים ירו צרורות, כדי להניס את הפחד. לא ידענו מה לעשות. לא ידענו מה נעשה לפנים, ליד המחסום. לשבת במכונית ולהמתין היה נורא, אבל פרץ פקד שלא לקפוץ מן המכוניות, אלא בפקודתו. אינני יודע כמה חיכינו כך, בחוסר-האונים הזה, אך לפתע נעקרה המכונית שלפנינו ומייד לאחריה גם מכוניתנו. לאחר עשרות מטרים אחדות ניטלטלה המכונית טלטלה גדולה וכולנו הוקפצנו למעלה. ומייד לאחר זה טלטלה שנייה. ושלישית. כדורים נותבים שטו ממש אל מול פנינו. המכונית נסעה במהירות שלא ידעה עוד בוודאי מימיה. ושוב טלטלה – רביעית. מכאן היתה הדרך פנוייה. מאחורינו היה הכביש ריק. היריות פסקו. רגע אחד היתה הרגשת הרווחה והצלחה. אפילו – נצחון. ובטרם ידעתי מה מתרחש עמדה שוב המכונית. חנינו מול תחנת-משטרה. ממבצרי הטיגארט.

"וזה בעצם הכול. כל המערכה כולה. פשוט בתכלית. ראיתי את האנשים שבמכוניות שלפנינו קופצים לדרך. אמרתי גם לאלה שהיו אתי שיסתירו את נשקם איכשהו וירדנו. ורק ברגע ההוא ידעתי, כי משהו לא טוב אירע, כי נעשה מעשה אשר לא ייעשה. נהג המכונית הראשונה עמד, מוקף כמה אנשים, וכולם צועקים זה על זה, בקולי-קולות. לא ראיתי את פרץ. לא ראיתי את סיומקה. “מה קרה” – שאלתי. “הייתי דוחף לו את כל המחסנית הזו, לחרא הזה,” צעק אחד האנשים. “דבר, מה קרה? איפה פרץ?” צעקתי. “מה זה אתה שואל מה קרה? השאיר אותם וברח. הממזר הזה, הכלב הזה. במחסום השאיר אותם.” “לא שמעתי!” צעק כנגדו הנהג, “לא שמעתי, אומרים לך. איך יכולתי לשמוע? היריות והמחסום, וכל זה. ופרץ צעק סע, סע!” “שקרן! פחדן אתה, חרא אתה.”

"מה קרה? פשוט מאוד. הנהג הזה, נהגה של המכונית הראשונה, שבה ישב פרץ, עמד ליד המחסום ולא זז. פרץ התחנן לפניו שינסה ויפרוץ במכוניתו את המחסום הנמוך, ואילו הנהג צעק כנראה, כי זו מכונית חדשה, שאילו הודיעו לו לאיזו מין דרך שולחים אותו לא היה זז מן העיר. עשרים שנה עבד עד שקנה לו מכונית כזו והוא לא השתגע לשבור את הבּקאקס ולהשאיר את המכונית כאן, שלל לערבים. ואז החליט פרץ לרדת ולנסות לפנות את המחסום במו-ידיו. אורה, מפקד גרוע היה פרץ. מפקד בלתי-אחראי. הוא קפץ ואחריו – סיומקה. ברגע ההוא התאושש הנהג. אולי העזתו של פרץ החזירה אותו לשיווי-משקלו, אולי גבר בכל-זאת הפחד מפני המוות על חרדתו למכוניתו. במלוא הגז, במהירות עצומה, פרץ ועבר את המחסום. ואנחנו אחריו. במכונית השנייה לא הבחין איש בפרץ ובסיומקה. אני משער שלא הבחינו. וכך השלישית. וכך כולנו.

"זה מה שקרה עד שנודע לי הדבר. מה שקרה מאותו רגע – כולו על ראשי. אני שונא את המלחמה. אני שונא מפקדים. אני לא רציתי להיות מפקד וגם לא אהיה. אני לא מסוגל לשאת את האחריות הנוראה שמטילה כל הכרעה. וברגע שנתברר, כי פרץ נעדר נעשיתי אני מפקד השיירה. פרץ אהב את הפיקוד. לא את הפיקוד, אלא את האחריות, לא את ההתנשאות אלא את הנשיאה, ולא כל כך נשיאת-העול כנשיאת-הצלב. והוא החשיב מאוד את המעמד הפיקודי. ולכן מינה אותי – בפני כל האנשים – לפני שיצאנו מן המעוז, כסגנו. ועכשיו הייתי אני המפקד. כמפקד היה עלי להכריע. לא היה מקום להכרזות, כי אינני רוצה להכריע, כי אינני מפקד. לא היה מקום לא ל’אולי' ולא ל’אחר-כך'. אותו בחור, שחירף את הנהג דרש לחזור מייד על עקבינו ולהוציא את פרץ ואת סיומקה. האחרים עמדו ושתקו. וחיכו – לפקודה. מעבר לכביש התרכזו ערבים, וליבי אמר לי, שאלה הם אותם ששמו לנו מארב. או מהמונם. בראש צריח-המשטרה עמד זקיף בריטי והתבונן בנו. נולד והיה בוקר-חורף צלול. חזרה, בשעה זו, היא מוות בטוח למרביתנו, אם לא לכולנו. הייתי בטוח שכך יהיה. גם מכאן ועד לעיר צפוי לנו עוד מארב ואסור לנו לזוז בלי הבטחה ראוייה. אבל לחזור – אפילו נניח, שנגיע. אפילו נניח שפרץ וסיומקה עודם חיים, הרי עד שיסתובבו המכוניות הגדולות, על הכביש הצר, ליד המחסום, ניירה כולנו. הייתי בטוח בכך, אורה.

"החלטתי לנסות דרך אחרת. צעקתי לעבר השוטר שעמד בראש הצריח וביקשתיו, שיפנה אותי אל הקצין האחראי. הוא המשיך להתבונן בי ולא השיב, כאילו אינו מבין דבר. חזרתי והסברתי לו מה אירע. בקשתי עזרה דחופה. שוב לא השיב. הביט בנו מן הצריח, אולי כרומאי שהיה יושב בקולוסיאום ומסתכל בגלאדיאטורים: מי יכה? מי יוכה? דיברתי על ליבו. צעקתי עד שגרוני ניחר. אבל הוא לא זע. חבורת הערבים שעל שפת הדרך חייכה. התחננתי לפניו. קיללתי אותו. השמעתי כל קללה שלמדתי בצבא הבריטי. גם זאת ניסיתי: אמרתי לו, ששירתי בצבא הבריטי, אולי יחד אתו, נגד אוייב משותף. אבל הוא הוסיף להביט בי ודומה – גם חייך. מיספרם של הערבים שעל שפת הדרך הלך ורב. ליבי אמר לי, שמזימה נרקמת כאן, שאנו עלולים להיטבח בשער המשטרה. “עלו על המכוניות,” אמרתי. “לאן?” שאל אותי בחור. “העירה.” “איך זה העירה – צעק – צריך לחזור ולחלץ את פרץ!” “לא. אני לא אקריב חיי שמונה עשר אנשים בשביל שני אנשים, יהיו מי שלא יהיו. עלו על המכוניות. מייד –”

אורה נרכנה על עיניו האדומות של נדב. דמעות ירדו מהן והרטיבו את צדעיו ואוזניו. מבעד לתריס כבר נכנס הבוקר והכהה את נורת החשמל.

“זהו.” אמר. “זה אני – עכשיו.”

אורה לא השיבה. כל הלילה הזה היה לא היא, לא כדרך שחיתה עד עכשיו. היא לא היתה מסוגלת לנחמו, לעודדו, וגם לא היתה מלה בפיה. ועם זאת, כמו בעל-כורחה היה לה טוב, היה לה טוב שנדב בצידה.

היא לא השיבה, ורק שכבה, שמומה ואוהבת, בצידו. חייבים הם לשכב כך, בדממה, זה בצד זו, עד ששוב יהיה היום גדול ונדב יקום וילך להתייצב ביחידתו החדשה.

השוק הקטן - קבוצה ד / חנוך ברטוב



  1. “תמיד” במקור המודפס, צ“ל: תמיר – הערת פב”י.  ↩

המלצות קוראים
תגיות