רקע
אליעזר שטיינמן
גן־עדן הבטלה
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: תל אביב: מיטב; תשל"ג 1973

רצוני לדבר על הבטלה טובת התכונה, כדרך שמספרים בדברים שהם מכבשוני־חיינו. נוטל אני לי זכות לדיין בעניניה, משום ואף על פי, שלא זכיתי מעודי לחזות במנעמיה.

אני רק בדמיוני בה אשתעשע, אך אל ליבי לא אאמצנה. היא לי בהיכל הקסמים אשר לעיני ירחף ממרחקים, עד סופו להגיע נבצר ממני עד עולם. ואולי היא מין חמדה טובה אשר נתגלתה רק לקדמונים ונגנזה מאחרונים. אך היש עוד בימינו רבים, אשר ניתן להם לבוא בסוד הבטלה הטובה, להרימה ככוס של קידוש ולשתות את יין־מיתקה?

אכן, מצויים גם בימינו המוני הולכי בטל המבלים את רובי שעותיהם באפס־מעשה, מתהלכים כחולמים או שוגים בהזיות, הרודפים אחרי צללים ונוהים אחרי בדים. אולם הללו אין הבטלה פרושה כחופת־שבתון מעליהם. הם נחבאים לתוכה מפני אימת העשיה ומבקשים בה שכחה כבטיפה המרה, אך מוצאים בה דכדוכו של שעמום. בטלה זו פהקנית ורעשנית, מארה בה ולא ברכה. לא ניתנת הבטלה הטובה החרישית ליושבי־קרנות ולא לבאי בתי־קפה ומרזחים. קהל משתעממים אינו קהל שוחרי־בטלה, אלא רודפי־שעשועים ובורחי־עשיה. לרבים המרובים אין הבטלה אלא נפישה ארעית להחלפת כוח ולשאיבת דלק לעמל המצפה להם בכל עת ובכל שעה. אין המנוחה אצלם תכלית לעצמה, אלא חלק מהעבודה והכנה לה. אולם הבטלה האמיתית היא מנעמים לעצמם, לא מכינה לחיים – ואין חיים לפי הדעה המהלכת אלא בעבודה – כי אם החיים עצמם. כל טועמיה חיים זכו. ומי שלא זכה אף הוא ידמה, יכנה, אף אם לא ידעה.

בטלה שיש עימה מנוחה גמורה של הנפש תורה היא ולימוד היא צריכה. תוכה שבתון הנשמה, ומהותה כולה לשמה. סימנה: אין האדם חובק אותה, אלא היא אופפת אותו, פרושה עליו כחופת־הוד־ורוגע. אהה, מסוגל אני לדבר על אודותיה ועל תואריה רק על דרך השלילה, על מה שאינו בגידרה. מבשרי אחזה. אין היא בכוח־הישגי אפילו בגילוייה הרופפים והרפרופיים ביותר. כל שעה של ביטול־מלאכה מטילה עלי אימה של ביטול־חיים, כשעה אחת של שב ואל תעשה, הרגשה שחיי נפסקים. גדולה מזו, כל זר הנכנס למחיצתי, משרה עלי כביכול הרגשה שחיי באו אל קיצם. בעיני־קנאה מסתכל אני בכל חבר אנשים שנזדמנו יחד, אם לשיחה ואם ללגימה, אם לבידור ואם לדברים בטלים סתם, שעוסקים יחד בבטלה ואין לבם נוקפם כל עיקר. חושב אני שהם חיים להם בחינם. ואילו לפי השגתי בעד כל שעת־חיים חייבים לשלם בעמל כפיים או בעמל הרוח. רואה אני לתדהמתי פנים שוחקות ושמחות מעצם הצוותא. ואילו אני סבור — לא סבור, אלא מרגיש — שכל חבורה שנתכנסה לא לשם עיון־מחשבה או לא לשם בינה בנפש וחשבון הנפש — אינה אלא חברה לצים. לא מדרש ולא מעשה, ובכן מה?

אולם בבטלה שיש עימה מנוחת הנפש, אין שום דבר שהוא על שום מה. שמא תאמר: אדם יושב בטל כדי שתהא נפשו עליו נינוחה, אף המנוחה כטעם פוגמת בבטלה לשמה. שאין לה כל טעם והיא עצמה בנותן טעם ויש בה מנופת צוף וכל טעם. אולי ראוי לכנותה בשם חמדה, אבל הולם יותר התואר שלווה והשרוי בה שלוותן או מנוח, או דמיאל. חג הדמי, בו הנפש עומדת דום ותחושתה הדיות. ישיבה על מלאת, כל המשאלות נתמלאו. הנפש אומרת בסוד שיחה עם עצמה: איני חסרה דבר ואיני מבקשת מאומה. הכל בי, ואם גם אין לי דבר. אלומתי קמה וגם ניצבה. הס כל רעיון, הס גם כל רגש. תמו נדודים, תמו הליכות. אין הלך גם ברוח.

האם ניתן לבשר ודם להשיג מדריגה זו בהקיץ ולא רק בחלום־שנתו? אם נאמר שיש חולמי עצמם גם בהקיץ או הוזי נפשם לאור היום, שיש חכמי־חרשים, המשכילים לעיתים ולהשליך הס במערכי רוחם, אמרנו אולי משהו, אבל לא ברור לגמרי.

הבטלה אינה במשמע ביטול הישות, מחדל, הוויה של סבילות, השתקעות לתוך עצלות הנפש העדר־זיקה, אלא, אדרבה, היא עירנית יתר, דביקות מוגברת בכוליות, שמתוכה נובע מעיין היסח הדעת מן הנפרדים; היא דריכות החיוני מתוך העדר כל מגמה, הגשמה שאינה באה להגשים דבר אלא את עצמה, הפראת הנפש שלא על מנת לעשות כל פירות. האדם חי מאד, רואה חיים במנעמיהם, אבל שלא על מנת לקחת את חלקו. אף את רעיונותיו שהוא הורה והוגה, אין לו לגביהם זיקה של אבהות, הרי כל שלו הוא השכל הכולל וילדי רוחו הם של רוח העולם. הוא מופשט לגמרי מן האני.

ניפלה הדמיאלי מן האמן, המתיימר להיות שותף ליצירה. אין הוא שותף לשום דבר. הוא נמוג בתוך הדברים. אין הוא עושה כל תמונה או פסל. הכל כבר נעשה. אין הוא משחר נופים יפים. כל כזית יש — נפלא, וכל הנפלא יפה. אין הוא בא בטענה אל בורא העולם ואינו מציב ציונים למעשי־ידיו: זה נאה בעיני וזה לאו. כיוצא בכך אינו בא בדין הדברים עם ברואיו, לשמש להם משפיע ומדריך, מורה להועיל וחונן ונותן. בספירה של חירות שרוי הוא. בן־חורין אינו נותן ואינו מצווה, אינו מטיל מרות ואינו מטיל אהבה, אינו כופה את ישותו על הזולת. הוא לעצמו די, חי לפי תומו וקורן לא על מנת להקרין. דומה הוא אותה שעה שהוא יושב על מלאת, שכל משאלות לבו כביכול כבר ניתנו לו, אף ספיקותיו נהיו לו לסיפוקים. אין הוא שקוע כלל בעיון. הוא לעצמו מעיין. המעיין אין בו חשק להפיץ את מעיינותיו חוצה. כשם שפנים בו, כך החוץ לו. ולפי שאינו מתכוון לפועל־יוצא כל הכוח הפועל רדום בו.

דמיאלי ניפלה מן הצדיק והעניו, השם את נפשו לעפר ואינו נחשב בעיניו לכלום ומשום כך אינו לנפשו כלום. שימת נפשו לעפר היא עצמה עשיה ואף הוויתור על כלום הוא מעין קנין. ולא כן הדמיאלי, שאין הוא כלל במציאות עפר. אין העפר אלא עפרות זהב. אין העפר אלא רקיע של מטה. כל הבריאה היא חיק אחד וכל ילדיה שקולים יחד, כולם אהובים, כולם ברורים, כולם יפים, כל אחד אבן חן בתמונה הכוללת. טול ממנה בריה אחת, יצור כל שהיא1, רמש קטן, ופגמת בספירתה.

אף לא כקדוש הדמיאלי. הקדוש אחת ישאל לקדש את שם בוראו, להודיע את צביונו בעולם, לספר בשבחי אל קדוש, להודות ולהלל לבורא שחלק מכבודו לברואיו. הקדוש, אשר בקידוש כל חיי רוחו, נושא מבטיו תמיד למרומים, כי יראה שמיו מעשי אצבעותיו, שמש וירח וכוכבים וכל יתר מפעלות הבורא, הלא כל מעיניו שקועים בעשיה. לא כן דמיאלי האפוף הזות. פועלי האדם והפועלים למיניהם לא יהלכו עליו קסמים. הוא כביכול אף לפועלי האל לא יתבונן. הכל נמוג לעיניו בתוך הילת הזוהר, כמו העולם בצביונו טרם נוצר וה“יהי” של הבורא לא היה עדיין. הוא שרוי בספירת הבטרם. מוחו טהור מחבלי־הגיון ואף ליבו חף משלמי תודה.

הדמיאלי הוא איש־תרומות. מרום הוא מבני־אנוש, מרום גם מצער ההוויה נחלת יחידי־ סגולה. פרשת הבטלה היא פרשת תרומה. דמיאל מרום הינהו גם מן הפחד. המוות לא יבעתהו, כל חולי לא יחרידהו, שממת הימים לא תזעזעהו. כלום מהו שעמום? צפעוני המגיח ממאורת הפחד. פחד היום הזה מפני יום בא; פחד היש מפני ההעדר; פחד העדנה מפני הבליה והיופי, מפני הכיעור המנוון. אולם דמיאלי נגה עליו אור הדעת. מה לי כך ומה לי כך. הדמיאליות היא בחינת ההשתוות. כל דבר שווה למישנהו וכל יצור שווה את מישנהו. הכל עולה בקנה אחד: יופי וכיעור, הגבורה והחולשה, הגדול והקטן — היינו הך. בכוח היינוהכיות משיגים מדריגה בבטלה, אשר טועמיה חיים זכו.

הדמיאלי נחלץ גם מאימת הזמן. כשם שהוא שרוי בספירת ההתבטלות, כך איתן הזמן נמוג ומתבטל מפניו. שוב אין הזמן לו נחל איתן שאינו פוסק, אלא כל חלקיקי ממנו הוא כולו. כל רגע הוא כל הזמן בן יחיד. לפניו לא היה כמוהו ואחריו לא יהיה כמוהו. כל יחיד סגולה הוא חד־פעמי ותוכו רצוף נצח. יצור שכל חייו הם רגע אינו יודע כלל שיש חדלון והוא בן אל־מוות.

גדולה בטלה שתוכה ולבושה ממנה ובה. אין אומן בלי כלים. אולם אומן הבטלה אינו זקוק לשום כלי. הוא יוצר בלי חומר. הנפש משמשת חומר ויוצר בהעלם אחד. היא אינה בתחרות ואינה מתרחשת אלא בחי' האחד. הבדידות היא הסדן שלה. אין הוא יוצא־חוץ ואינו דרוך לזולת, כשם שאינו שואל לדרך. כל הדרכים הם הדרך וכל הכיוונים פונים כלפי הכיוון האחד. לא לו ייעוד ומשימה. הוא חי בתכלית הפשטות, אינו אומר או עושה שלום. הוא גופו שלום, מכונס כולו לתוך השבת.

ציינו את הדמיאליות בחינת ההווייה של שלום ושלווה, אבל לאו דווקא של השלימות. השלימות היא שיא, השלב העליון בסולם, וברכת הבטלה ניתנה לא רק לבעלי השיאים. לא לפי ההישג כי אם לפי היגיעה יישקל ערכם של אישי סגולה. הבטלה, שמשמעה כוננות הנפש להיכנס להיכל אין־חפץ, משרה מהודה ומזיווה גם על האיש שלא הגיע עדיין לפנים ההיכל בכל נפשו ומאדו, אלא בתשוקה, בחפץ. אפילו מי שלא התפשט עדיין מכל עסקיות וחפציות, אלא ליבו ועיניו מופנים אל מעגל השבתון, אפילו מי שהוא רק בדרך אל המעגל, נתון בתוך המעגל. גדולה הבטלה שהיא רוח, כמו רוח החיה באופני החיות של יחזקאל, האנך של הנשמה. המזין רק עיני־רוחו בה, הנוהה אחריה בכיסופים, הוא יבוא במעגלותיה. האיש אשר פעם אחת טעם ממנה לא ישכחנה. כלשבתון, לה ריח ניחוח, זכרו אין לשכוח.

אין הבטלה בית כלא אטום. היא מגדל־שן, שכל חלונותיו פתוחים למרחבי הבריאה. עשוי אדם לעמוד בתוך מהומת העולם, לעסוק בשקידה במשא־ובמתן, לבוא בשיג ושיח עם כל מיני הבריות, לחטט ולנדד בתוך החולין ואותה שעה לקדש שבת בנפשו ולהיות שרוי בפנימיותו בתוך הבטלה. מוצא אתה בני אדם רעשניים מבחוץ ודומייתיים מבפנים. עם שהם מהלכים הם גם עומדים רום. קולם ירעים ובקרבם הושלך הס. הם בשוק וליבם בבית המקדש. רגליהם עומדות ברשות הרבים והם עמלים עם הציבור, אך בשום שעה ורגע לא ניתקו מהחוט המחבר אותם עם רשות היחיד. שפופרת השחרחוק נתונה תמיד באוזנם, המחברת אותם עם עולם של מעלה גם כשידיהם ומעייניהם ממשמשים בעסקים של מטה. כללו של דבר, לא ניתנה הבטלה האצילה לדמיאלים גמורים בלבד. יש דרגות בבטלה. אולם משעלית דרגות ממנה עתיד אתה להוסיף ולעלות, כי אין אושר כאושר הגנוז בה. אולי ראוי להגדיר: אנשי עסק מלבר, שהם אנשי בטלה מלגו, כדמיאלים לא נראים. כדרך שיש צדיקים נסתרים, כך יש בטלנים נסתרים, מעורבים עם הבריות כלפי חוץ ופרושים בליבם.

השתקנות היא מסימניה של הבטלה האצילה. שכן הדיבור מצד עצמו הוא כוח תוקפני הכופה עצמו על הזולת והוא משמש חייץ בין האדם לבין נפשו. הדברנות היא רכושנות וההגיון קרדום לחפור בו קניינים. המדבר בא להטיל מרות. הוא נרגש, נרגז, בא בטענה, כלומר, בא בריב. כל שיח־שפתיים מחרחר ריב. הדיבור מעביר אדם על דעתו ומוציאו מן העולם. המדבר שומע רק את עצמו, מתענג על קולו ונעשה חרש לקול מן הקמה, לקול העולם, לקול שדי. הדיבור מרחיק את הנפש מן הבטלה הרבה יותר מן העשיה. אפשר להיות שותף למעשים, בלי שיתוף הנפש. אבל בדיבור יוצא הבל מן הפה, והוא נפש. יכול אדם לחרוש אדמה, לעשות כלי, לתפור בגד, להתקין נעליים ולהיות אותה שעה שרוי בספירה מזוככה. אולם בשעה שהוא מדבר אינו מסוגל להיות מזוכך מכל חפציות עכורה. עצם הדיבור הוא יצר עכור. כל עיקרו תחרות עם השומע והחזקת־טובה לעצמי על שיפה דרשתי.

הינה־כי־כן, דמיאלי אפילו כשהוא נושא ונותן עם אחרים, אם בדברים שבחומר ואם בדברי רוח, איננו בעל דין ודברים. הוא שואל או משיב רק מפני הנימוס. כשם שאינו בעומק ליבו במעשה כל איננו במדרש. אינו דורש במופלא ואין הוא מסתכל במה למעלה ובמה למטה, אף לא במה שמנגד ומסביב ונוכח. אינו בשום עימות, לא עימות אני ועולם, לא עימות אני ואתה. הוא כולו במעלת הדביקות, דבוק בסתימא, בנקודה אלמונית, לו חזות הכל. בטלה היא שפיכות הנפש לתוך העולם.

אין הבטלה בחינת שלווה, קניינם של בני עליה בלבד. דומה שהיא מצוייה יותר אצל פשוטי־אדם והדיוטות גמורים. אנו מוצאים פעמים את קרינתה בפני האיכר השוכב שרוע על חלקת־שדהו או יושב בטל על גבי תיתורת־בקתתו, ללא דעת נפשו כביכול ומבטיו נעוצים באין־דבר. כל אימת שאדם יוצא־עצמו ונהפך לחלק מן הסתם, החי לא על דעת עצמו במעגלות האני אלא משובץ בתוך התהלוכה היקומית, הוא זוכה לבטלת השלווה. על שום שירד מעל שולחנו האישי והוא סמוך על שולחנה של הבריאה, הוא מוצא לפניו שולחן גבוה אליו לא יגיעו הסערות והמצוקות. יש לו רב הואיל ואינו מבקש כלום לעצמו. כיוון שיצאוהו השאלות והמשאלות ונסתלקו ממנו הצפיות והכיסופים, אין בו מרי ולא מורת־רוח, אין בו לא מתיחות ולא דריכות, לא פרץ ולא צווחה, שוב אינו מיטלטל באני־שייט הקטנה הנקלעת בסופה, משחק לגלים, אלא הוא מיסב לתומו בתוך האוניה, העושה את דרכה בים החיים הגדול, מחובר לקצביה. באין מעמסת האני הנבדל, ספו תמו הצער והמכאובים. התלוש כואב, המחובר רגוע.

אין כל סימוכין בין הדמיאלי ובין מידת הכהונה או הקדושה. דמיאלי אינו כוהן ואין הוא משמש בקודם. אין הוא משמש כלל. אין הוא ידוע־שם ואף נסתר איננו. אין הוא אוחז בקרנות שום מזבח, אף אין חלקו עם כת האביונים. אין הוא בכת ואין הוא בשבט. ואין הוא בכלי־קודש ואף אינו נחבא אל הכלים כמו כן אינו גורס בתורה. התורה ניתנה בקולות וברקים, והוא שורש־נשמתו הדממה. כשם שאיננו כוהן בבית מקדשו של האל כך איננו מאביוניו של הקדוש ברוך הוא.

לדמיאלי זר כל פולחן.


  1. כך במקור. כנראה צ“ל ”יצור כל שהוא“ – הערת פב”י  ↩

המלצות קוראים
תגיות