רקע
אליעזר שטיינמן
גשר המחשבות
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: תל אביב: מיטב; תשל"ג 1973

הרבה גשרים יש, גשר המחשבות החזר בכולם. הכל נוהר אל כליונו, אך נהר המחשבה הולך לים החיים.

בוזי השכל, בוזי החיים הם. שגיא שכל הוא גם שגיא־חיים. בדות היא שהתבונה מכבה את החשק. תן לאדם כל הכושרות והסגולות הטובות— כוח, יופי, גבורה, עוז יצרים, תאבון שור הבר ואומץ האריה— אם לא חונן בשכל טוב, כל מעלותיו תיהפכנה לרועץ לו ולזולתו. ההגיון נותן את התבלין בכל. הואיל וטעם החיים בא כל עיקרו ממקור השכל הטוב, נוהגים רבים ללגלג על התבונה ולהעמידה בדרגה נחותה בסולם הכוחות הפועלים בחיים. ההתכחשות למקור וכפיון הטובה — ובעצם שני הדברים הללו הם אחד— הוא נוהג שבעולם האנושי.

ברעיונות צפונה העדנה שברגשות בלי הבליה שבהם. רבות מחשבות בלב איש. פייטני התהלים הקדמונים כבר ידעו איזהו מקומן של המחשבות.

הבו גודל לפייטני ישראל, שמימיהם לא הביאו את דיבת המחשבה רעה ולא יצאו לכבד את הרגש בקלונו של השכל, אלא זיווגו את ההגיון בכינור. אילולא בן־רשף השכל, חלק אלוה ממעל, כל רגשינו לא יהיו עוד כוחות פועלים, בלתי אם דחפים נפעלים שאינם נתונים אלא למרות עיוורונם, כמונו כבהמות וכחיות ללא חושיהם המיוחדים המנחים אותם אל תכליתם. לא נודע לנו אם גם בעלי החיים לוקים בשגעון. אבל כל אדם עלול להיפגע בחולי הנפש. חיה משתוללת, אדם מרסנה. אדם שדעתו נטרפה עליו, מי יצילנו מחרונו ומשגעונו לחבל בעצמו, אם לא זולתו, ששביב השכל לא דעך בקרבו.

השכל הוא יסודו של אדם ועל הרוב גם ידידו ודורש־טובתו. אפילו הוא נכשל בטעות, כוונתו רצויה. ולא כן הרגש הפועל ככוח סמוי ויש שהיזקו קרוב. ילד הלהוט אחרי הממתקים, שיותר ממה שמזינים אותו מקפחים את תאבונו, מזיקים לכלי־עיכולו ומקלקלים את שיניו; השטוף בשכרות, כל זולל וסובא, המשועבדים לתאוותיהם והנרדפים על ידי חשקיהם ההוללים, כלום הם מגבירים את הכשרתם לחיים ולא מתישים אותה? הרגש עלול להיות שונאנו בדמים. לעולם הוא פונה בדריכות, שיש בה פעמים משום התאבדות, כלפי חוץ ואף מצמצם עצמו בנקודה מסויימת, הנתונה אולי בסתירה לכל מערך הצטרכויותיו ומשאלותיו — כגון השיכור הנותן עינו בכוס ואפילו ריקה, נקודה קטנה, ורואה בה את כל עולמו. ואילו השכל מקיף, קודם כל, את עצמו ואינו כובש עצמו אלא על מנת להיעשות נקודת זינוק לכיבושים נרחבים. וכי יש יצר כובש עצמו? השכל הכובש נוסך לתוכו חוסן רב. השכל, גם כשהוא לוקח אינו אלא נותן, והרגש הנותן מחסר.

השכל הוא נחל היוצא מעדן הלב. אולם העדן ללא משקה השכל עשוי להקשיח. תמה אני, אם בעל לב טוב, שאינו מזווג עם שכל טוב, מסוגל להעניק לזולתו איזו מתנה הראויה להתכבד. טעם הנתינה, שיש עימה הבחנה בטיב המקבל. רק השמש מפזרת את אורה וחומה לכל. אולם אדם המפזר ונותן ללא שום הבדלה עשוי לעורר שאט־נפש, קודם כל, אצל מקבליו. הנותן דבר לחברו הריהו כאומר אני אוהב אותך או מכבד אותך וזה החפץ יהיה לך מזכרת ממני. אולם החפץ עצמו, ללא תכלית המזכרת, אין בו אלא כדי לבייש. כל נותן עושה את חברו למקבל, אלא אם כן הוא מצרף אל מתנתו גם ממאור הנפש, רמז שהוא מעדיפו מבחינה מסויימת על האחרים. הייחוד מחייב הבדלה, ובאין דעה הבדלה מניין?

האדם הגיע למעלתו רק משום שחונן בדעת. לא שתי רגליו, לא כרסו, לא צחוקו ולא אגרופיו טובעים בו את צלמו האנושי, אלא המוח שבקודקודו. קטיגורי השכל אינם באים עליו באגרופיהם או ברגליהם הגסות, אלא בכוח הבחנות הגיוניות דקות מו הדקות. נמצא, הם לא רק מכחישים דעת, אלא גם גונבים דעת. אין להם כנגד השכל כל עצה וחוכמה, אלא אם כן נוטלים מאוצר כלי זינו נימוקים כנגדו. הם פוגעים בשכל בכוח הערמה, שהיא סיטרא אחרא שלו. לא יריבים גלויים הם של התבונה — סבורני שאין כאלה במציאות — אלא אנשי מחתרת.

השכל עשוי להיות עקלקל, הרגש לא כל שכן זרוע עקמומיות. אולם השכל מסוגל, לפחות, ליידע עצמו את הסתירות המלפפות אותו. עיקר עיסוקו ליישב סתירות ולתרץ קושיות. ואילו הרגש זרוע פיתולים ועקמומית ורצוף סתירות ואף אינו חש ומרגיש. שמעתם פעם רגש מקשן? הוא לכאורה תם. אף על פי כן, הוא דרך כלל מכיל בקרבו לא רק תרתי דסתרי, אלא כמה וכמה יסודות המכחישים זה את זה. הוא אוהב ושונא או אוהב ומקנא, להוט ומצונן, מושך ודוחה בבת אחת. עיקרו של רגש, שמאל דוחה וימין מקרבת, משחק במחבואים, בריחה ורדיפה, תאווה ובחילה בהעלם אחד. הרגש בעליותיו שוב אינו מרגיש ולא כלום. הזולל והסובא אינו חש טעם במאכלו ובמשקהו. ההגזמה בשכל משמשת לו לוויית־חן. אך ההגזמה ברגש זורעת בנפש קיהות ומטמטמת את הבשר. מחשבה מתמדת מצמיחה כנפיים, אך תענוג מתמיד מקהה את השניים. בערות היא לזקוף על חשבונו של השכל הישר את חטא הפלפול. אמת היא, ששכל ישר הוא יקר המציאות, אולם רגש ישר, לא מפולפל, נדיר ממנו.

הרגש מחבר את השניים ארעית, אך השכל מדבקם יחד. בכלל השכל גם הנימוס והטעם. הנאהבים היום אפשר לא יהיו נאהבים מחר, אך הנעימים זה לזה היום חזקה עליהם, שאף למחר לא תיפרד עוד חבילתם. רק הנאהבים שהם גם הנעימים, בחייהם ובמותם לא נפרדו. אין חייץ כבד בין אנשים שניים מהבדלי טעם ונימוס. הרגש שיכור לעולם. השכל, אם הוא צלול, אינו שיכור אלא מעט. הנותן רגש לחברו תורם לעצמו יותר מאשר לזולתו, אך רב המסביר סוגיה חמורה לתלמידו, לא זו בלבד שאינו מתכוון מלכתחילה אלא לטובת זולתו, אלא גם מצמצם את עצמו על כורחו ובכוונת מכוון כדי להתאים את הדברים לכוח־קליטתו של שומע־לקחו. הוא מחסר עצמו. אמנם, אף המסביר נמצא ניהנה ופעמים אף נמצא נשכר הרחבת הדעת של עצמו, אבל מלכתחילה הוא שואף להרחיב את גבולות ההשגה של התלמיד. השכל מסוגל לפעול הרבה לשמה. אולם, דומה, ננעלו שערי הלשמה בפני הרגש. אפילו המרחם על זולתו שוקד, קודם כל, להרחיק מעצמו את מראה הצער והיסורים. אך המשכיל את הרבים כל עיקרו מבקש לזכותם.

אין גשר איתן ונאמן בין הלבבות מן השכל הטוב. תלמידי חכמים מרבים שלום וריעות בעולם. תקופות של שלטון השכל הן גם תקופות של שלטון החברות והאהבה. דייקו נא בלשון קדמונינו: תלמיד חכם קרוי חבר, לא עם הארץ חסיד. איזהו חסיד המעביר על מידותיו ונוהג לפנים משורת הדין. אולם הרגש הוא קנא ונוקם. ככל שהרגש רך ומעודן יותר, כן מרדותו ואכזריותו גדולות יותר. אין אוהב גמור כאוטילו ואין אכזר גמור כמוהו. הורדוס לא היה רק מלך רשע, אלא גם אוהב, שאהבתו עזה כמוות וקנאתו קשה כרצח. רק התורה מתישה כוחה של קנאת הדם. לכן אין תורה אלא תורת־חסד ואין שכל אלא שכל טוב. דין כל חומדן בסייף.

אין הרגש מסוגל לפלס לו נתיב בין אדם לחברו אלא דרך הבשרים. הגיפוף, החיבוק והנישוק הם מכשיריו. הבשרים אינם אוצר בטוח. עיתים הם מסננת ועיתים משפך. אך השכל מתיז את ניצוצותיו לא באמצעות מכשירים גופניים. לכן כל מה שהתלמיד קולט מקרני חוכמתו של הרב, מונח אצלו בקופסה אורית, אוורירית, בלתי חומרית, כספת כזו. תלמיד שאינו מורד ברבו, כדי לגזול את נחלתו ולפרסם על חשבונו את ריבוניות עצמו, דרך הטבע שומר לו אהבה ואמונים כל זמן שהנשמה בקרבו. הרגש הוא גשר של בשר. השכל עשוי להיות גשר של שיש טהור. המגיש לחברו תקרובת של מחשבה מעניק לו מן המיטב שבישותו, מן המתמיד והקיים שבה. הוא מציידו בשטר לגובינא מקופת הנצח.

השכל בא ממקור הדביקות בנאצל ואין טוב ממנו לדבק הנפשות ולדיבוק הלבבות. וכי מה אין בו? הוא כל־בו: כינור רב־נימים, שפתיים לנשיקות ועיניים לדמעות. כל המיתרים האחרים בין לב ללב, קורי־עכביש לעומת חוטי המשי השכליים הדקים הקושרים נשמות. גשר המחשבות לבדו חזק הינהו לעבור בו נאהבים אל חיי־עולם.

המלצות קוראים
תגיות