כמה אכזר שר לשוננו, שהעמיד את ההבדל בין האהבה והאיבה על אות קלילה אחת. כלום אין אף פרט זה מופת חותך, ששני הרגשות האלו, הצוררים זה את זה, אינם כלל רחוקים זה מזה, אלא, אדרבה, סמוכים או אולי גם כרוכים ומבוללים יחד? מכאן גם ראיה נוספת, שאין האהבה יונקת מתוך הספירה הארצית, שבה קרעים אינם מתאחים ונפרדים אינם מתחברים, אלא נעוצה היא בתוך אוויר עליון, המכלכל בתוכו ניגודים שאינם מתפשרים בהוויות העולם הזה.
האהבה היא דת, עבודת הקודש, עבודת אלילים, כוח המושך זה אל זה. היא נוהרת אל היצור, שהוא בחינת אל. האל הוא יליל. אלי ציון האהבה. אללי.
הנאהב הוא אליל, כליל כל החן, יקום. אך מי יקום בהר קודשה של האהבה? לא תקום האהבה לאורך ימים, כי היא כליל וגם בליל יסודות. האוהב נוהר מעצמו והלאה, אל. כולו אווה, ענווה, תאווה ללא־הוא. לא עוד יאהב נפשו, לא עוד ידע נפשו, לא עוד ירצה בנפשו. באהבתו כליון־נפשו. אך אם לא נפשו לו, מי בו האוהב?
אין הגיון באהבה, כשם שאין הגיון בעבודת אלילים. אל מעשי ידיו ישתחווה עובד האליל. אף הנאהב יצור־רוחו של האיש, אשר כל חיי רוחו ימצא בו, בנאהב. בשכל לא נשיג זאת. עיקרה של האהבה כיסופי האוהב להשיג בבחינת הדביקות את נפש הנאהב. כל פועל לא יבין את פעולו. ואיככה ישיג האוהב את יצורו הנאהב, אשר חותם רוחו בו? שום איש אינו מבין את מהות עצמו, אך מסוגל הוא להבין לרוח זולתו. כיצד יבין לרוח הנאהב, ששוב אינו זולתו אלא הוא עצמו?
האהבה היא תקווה רצופה אכזבה, אליל שאין לו תקנה אלא שבירתו. האוהב נישא תמיד על משברי תהפוכות עזים. משול הוא לפרא, אשר רגע ישא כוס ישועות לכבוד אלילו הנערץ, יחבקהו וינשקהו, יגיש לו כל אוכל ומשקה, ומשניהו, בנוח עליו רוח רוגז וזעם או רוח עווית ושגעון, ימגרנו, מעל דוכנו וישברנו לרסיסים. ככה גם האוהב, בעבור עליו רוח קנאה ומשטימה יתן שימצה ברעיית לבו, אף בלי זאת יטמאנה בבאשיו.
מי יודע, מי מכיר, את טיב הרוח באנוש, אשר תדחפהו לאהבה אנושה? האם את נפשו ישנא ולמען עשות נקמות ידבק באהבת נפש זולתו. או כי כל אשר שורשו כליון הנפש ומגמתו דביקות בעליון הנאצל נושא בחובו גם את יצר ההרס העצמי? הכלה היא כלילת החן, ואחרי אשר כלו כל החנין חוץ ממנה תכלה נפש אליה עד לכליון. מוות בסיר האהבה. מוות בשיר. כל השירים הם שירי אהבה.
רזי לי, כל אשר הדביקות ללא תיכלה תשוקתו, נושא בחובו כוח הורס ומפריד. כאשר תיבדל האיבה מן האהבה באות קלילה בלבד, ככה רק אות העין תעמוד כחייץ בין המעפל והמפל. אך כפשע בין המרום למורד. כל שיא הוא פי התהום. אדם חלכה השפילה מכורתו, ובחפצו לירום מעליה, הלא יתן כחשו בה והיא על זאת תעשה בו נקמות להורידהו בעצם מעופו אל שפל המדריגה. אחרית כל גאון האהבה שבר האכזבה. הכי גזירה היא, שכל כליון נפש לנאהב ייהפך לשנאת נפשו? הנכון הוא שכליון הנפש באהבה הוא ביסודו שלו תאוות־הכלות. הכיסופים הם תחילת הסוף.
האהבה קצרת ימים לפי שמקורה אווה. אוי לה מיצרה ואוי לה מיוצרה. תבוא על סיפוקה, הלא דנה את עצמה לכליה, וכל יש משתוקק לקיים עצמו. לא תמלא את משאלתה, תישא את מצוקתה בחובה. האהבה קיומה צער. אך ההווייה רוצה להיגאל מן הצער. לכן האהבה לטורח על עצמה. האהבה שונאת עצמה. אני מניח ניסוח זה, שאינו מניח כלל את דעתי, על שום צורתו התמהונית, הנושאת בחובה את סתירתה. אולם יש אמיתות שאין לנסחן אלא על דרך המתמיה.
אמנון פניו דלו מיום ליום. כי חולה אהבה היה לתמר אחותו. אולם, לא לאחר כך שנאה כעדות הכתוב, אלא גם מתחילה בעצם אהבתו היתה מקופלת שנאתו. לכן גדולה היתה לאחר כך השנאה מאהבה אשר אהבה. אליל נבאש לא עוד יהי לגולם־אבן, כי אם לשיקוץ משומם להישלך מעל דוכנו בחמת זעם, עקב היותו לאכזב. בית ישרים אשר סר חינו יהיה לעתים למאורת פריצים.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.