רקע
אליעזר שטיינמן
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: תל אביב: מיטב; תשל"ג 1973

המהלך בחשכה ולעיניו מנצנצים ממרחקים שביבים בודדים ורופפים ביותר, הכי לא יפנה את מבטיו אליהם ואת צעדיו יכונן לקראתם? אף אנו קרוצי־חומר מהלכים בעלטה האופפת אותנו ורק מבעד לחרכי גשמיותנו החשוכה חודרים אלינו, זעיר שם וזעיר שם, בני־רשף הנאצל, ניצוצות של הכרות ברורות והשגות מעודנות, רמזי־בשורה לחיי נשמות — האם לא שומה עלינו לדבק בהם את מעיינינו ולשימם נר לרגלינו? נלך, נלך אחריהם. המה לוחשים־רוחשים אלינו. המה מנצנצים אלינו ככוכבים בלילות. מה? אי אתם נותנים אימון בהם? אומרים אתם: שמא אינם שביבי־בדים, מקסמי־כזב. אבל כלום יש בידינו חפצי־ערך יציבים ואיתנים יותר משביבים פורחים אלה?

הכל שוטף, הכל רופף, אין דבר שאינו פריך ושביר. אין בטחון כל שהוא במה שהוא. כל הבשר חציר והכוח הוא אך עד ארגיעה בידינו מלקוח. אהבת בשרים כציץ נובל, הידידות כחלום יעוף ואף הכבוד והתהילה הם כשביב הקורץ. אין מוצק ואין ודאי. כל מטעם הוא אך מקסם. היקום אולי אינו אלא משחק־נוף של אין סוף. אם ככה, הלא גם חיי־נשמות הם נוף מרהיב־עינים, אין עדן ותפנוק מן הנאצל. ולמה נשקע כל כולנו בבית־חומרנו האפל ולא נשעה אל האורים הקורצים אלינו אי מזה, מארצות החיים הלא נודעות?

אמן אני אומר, אל נא תקלו ראש בשביבים הקורצים. לא רק אורות הם כי אם קולות, תרועות החצוצרה השמיימית המזעיקות את צאן הנשמות התועות בחשכה. כל בן־רשף הוא שרעף השכל הנעלם, רץ שליח אלינו משלהבתיה להזכירנו, כי ממקורה חוצבנו. האמונה בעולמות העליונים היא לא רק משאלת־ליבנו, כי אם צו־טבענו, היא לא רק תקוותנו, כי אם גם גמולנו, טעם־קיומנו וששון־הווייתנו.

הינה־כי־כן, ניתנה לנו הבחירה להיות זוחלי עפר או ממריאי שחקים, אסירי חומר הכבולים בשלשלאות היאוש או קלי־מעוף המפזזים על קרני התקווה, להתהלך על פני ארץ רבה כבגיא צלמוות או לתלות בגובהו של עולם הזה לפיד העולם הבא, להיות דגלי־אבל חיים, העונקים עננים לראשיהם, המקדירים עולם ומלואו, או להתעטף בטלית של אורה כבוראנו בשעת בריאת העולם, לטבול בכל שלולית הרפש או לרדת לטבילה בנהרי נחלי הבושם הזורמים בכל עת לרגלינו. איש מי לא יבחור בחיים זיו־ריחניים?

האמינו לרווחתכם ולישועתכם ללחישות רזין דרזין. הקשיבו נא לקול הרוח באנוש. אם יש נפש, מכלל שיש השארת הנפש. מה שנתון לרגע, נתון לתמיד. אין קיום של ארעי. או שקיום הוא קבע או שאין קיום כל עיקר. האמונה בהשארת הנפש היא כתונת־אור לעורנו, אולם הכפירה בה סופה להיעשות כתונת המשוגעים לבשרנו.

איוב, בהתעטף עליו נפשו מעוצר צרה ויגון, הביע במרי שיחו וכעסו: “אדם לעמל יולד ובני רשף יגביהו עוף”. רצה לומר: אין כל דמיות בין האדם ובין ילדי האור. רק בני־רשף יגביהו עוף, אך לאדם אין בעולמו אלא עמל וזחילה. כל הקמת חייץ בין האדם לבין האור מקור מחצבתו, היא התנכלות והתאנות למקור־חייו. קריעת עטרתו מעל ראשו וכפישתה בעפר. יסודה רוגז העצבים ומרירות הנפש. שומה עלינו לישא עינינו אל האור הגנוז, על אחת כמה וכמה לשביבים הפורחים ומלבלבים לעינינו. בימים שהחשכה מתגברת לעינינו אנו מצווים לברך על האור וביתר שאת כשניצוצות־אורה מרצדים לפנינו. כך עשה גם כן אמוץ בחזונו באמרו: " ואל ארץ יביט והנה צרה וחשכה מעוף צוקה ואפלה מנודה". וסמוך לכך קרא: “העם ההולכים בחושך ראו אור גדול, יושבי בארץ צלמות, אור נגה עליהם”, ישעיהו ח‘, ט’. יש אשר האור הגדול זורח מתוך האופל ביתר שאת, כשהוא נעשה לעלטה כבדה, לאפלה מנודה.

המלצות קוראים
תגיות