רקע
אליעזר שטיינמן
העוגן שלי
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: תל אביב: מיטב; תשל"ג 1973

מיום שעמדתי על דעתי מקנן בי המגור, פן באחד יום יחשך לפתע מאור־שכלי ורוחי בי יתפרע, עד כי לא אוכל עוד לשפוט נכונה על כל דבר באשר הוא, אם בשיעור ובמידה אם במשקל ובמושכל. לכן זה משפטי לשנן במחשבתי מפעם לפעם את הכלל שאין עוררין עליו, כי פעמיים שתיים הן ארבע. כן, פעמיים שתיים הן ארבע, לא שלוש ולא חמש, כי אם ארבע. כך ובהחלט. שינון זה בא כדי להתקין לי מושכלת כל שהיא, שארית מוצלת מתבונת־אנוש יציבה מעטה, מעין מקדש מעט לשכן שם את אנושיותי על הצרה אשר תבואני. “פעמיים שתיים הן ארבע” ישמש לי עוגן להחזיק בו, כדי להיאבק עם גלים הסוערים, לבל איטבע כליל במצולות הטירוף.

אף נותן הנני סימנים לעצמי: ארבע רוחות לעולם; ארבע1 קירות לבית; ארבע אמות לכל איש בחייו וארבע אמות לו במותו להיקבר בהן; ארבע אמהות לשבטי ישראל; הנהר היוצא מעדן נפרד לארבעה ראשים ככתוב בפרשת בראשית; ארבע כוסות בסדר של פסח; שרה אמנו נקברה בקריית ארבע; כל החיות והבהמות מהלכות על ארבע; ארבעה יסודות הם: עפר, אש מים ורוח; נגד ארבעה בנים דיברה תורה, אחד חכם אחד רשע אחד תם ואחד שאינו יודע לשאול; ארבע כנפים לחיות שראה יחזקאל בחזיונו; ארבע אמות של הלכה; ארבע מידות וארבע דעות באדם ככתוב בפרקי אבות. לכל הפניות שאנו פונים מוצאים אנו ארבע. כן, זכור ושמור — אומר אני לעצמי בניגון בו הורני מלמד דרדקי שלי אלף בית — כן, זכור ושמור, ילדון, פתח אלף אַ. קמץ בית– בא. חזור עוד הפעם, זאטוט, פתח אלף אַ. קמץ בית בא. בניגון זה הנני משנן לעצמי, כי פעמיים שתיים הן ארבע. זכור ושמור, זאטוט!

עיתים איני אומר די בשינון סתם, אלא עומד ומסביר לי את הענין בשים שכל. הכי יש יודע את עיתו? הכי יש יודע מראש את מקריו? שכל זה, הבוחן כל המראות ושופט כל החזיונות, המדה טובה היא, יקר כל סגולה, מתת לא תסולא בפז, מעשה נס. צריך האדם להיות מוכן, שכל מה שניתן לו יוקח ממנו באחד הימים. אין דבר ניתן לצמיתות. אין בטחון, שמה שיש לך היום יהיה שלך גם מחר. מי יודע מה ילד יום? הלא כדגים הניצודים במצודה, כן הוא האדם. השכל הוא מכשיר כה רופף ופריך. הינה כפנס הוא מאיר והינה לוקים מאורותיו. פתאום לפתע חשכת מצרים, אין ברוח נכונה ובמוח בוקה ומבולקה. נשתכחו מאדם רוב דברים שהם יסוד מוסד בהגיון אנוש. אין הוא יודע אפילו, שפעמיים שתיים הן ארבע. פרעות ברוחו, פרעות בשכלו. יביט למרום ולא יראה שהשמים כחולים ובהביטו לארץ לא ישים אל לבו, שהדשא ירוק, לא יבין שהעננים המה אשר ימטירו גשם, שהעץ הוא הנותן פרי ושהאדמה היא המוציאה לחם. יש והוא לא ידע אפילו כמה הן שנות חייו, שמו לא יזכור ונשכחו ממנו שמות קרוביו. אך אם גורל זה צפון גם לי בחיק הימים הבאים, איזהר נא למצער לבל יימחה הדבר הזה מזכרוני כי פעמיים שתיים הן ארבע. לא שלוש ולא חמש. בלתי אם ארבע.

אכן, חייב אדם לשית כלל גדול זה למשמרת בזכרונו ואל נא יסיח דעתו הימנו אף לרגע שפעמיים שתיים הן ארבע. חייב כל איש לעשות כספת לעצמו ובה כתוב, שפעמיים שתיים הו ארבע. לא, לא, לא כספת, כי אם טוטפת בין עיניו. חייב אדם לעשות את הכלל הזה לטוטפת בין עיניו. חייב כל איש בטוטפת בין עיני־שכלו. חייב כל איש. מי יודע מה ילד יום. אין אפיטרופוס לשכל. אין בו בטחון. איש אינו מחוסן מפני כל פגע רע.

הינה כי כן, אשרי האיש אשר יכין לו פעמיים שתיים הן ארבע כצידה לדרך. כעוגן לעת צרה, כאשר הגלים הזדוניים של הטירוף יתנכלו לאוני־השייט שלו, ערפל יעטוף את הגיונו וגלי השגעון יהמו יחמרו מסביבו, הוא, כטובע הנאחז בקש, יישען על בן רשף יחיד במנורת שכלו אשר טרם דעכה כליל, שפעמיים שתיים הן ארבע, לא שלוש ולא חמש, כי אם ארבע. כל עוד ניצוץ זה בוער במחשבתו, עוד המצבת האנושית בו. ויכול שיתחולל הנס של מטה אהרן, אשר פרח ויציץ ציץ ויגמול שקדים ככתוב ב“במדבר” י“ז, כ”א, ככה מבן־רשף בודד זה של פעמיים שתיים הן ארבע יציץ ציץ השכל הטוב וישוב לפרוח ולשגשג ולכנס לתוכו את כל הצאן האובדות, כל המושכלות אשר ירדו לטמיון השגיון.

הינה כי כן, המגור לא יעזבני אך התקוה בכל זאת לא תרף לשעשעני, כי גם כאשר הערפל יעטוף את עשתונותי ישוב אורי ויזרח ויחודשו בי שורשי מתוך פעמיים שתיים הן ארבע. מגרעין קט זה שוב יצמח בי עץ הדעת ובין עפאיו ישכנו כל ציפורי המושכלות הראשונים והאחרונים. אחת לאחת יתקהלו בנות־הכנף ויעופו אל קרבי, ועיני־שכלי תיפקחנה לראות שיעורים ומידות, מראות ונופים, כאשר הן תיראנה את השמים התכולים כי גבהו מאד ואת מעטה הירק הפרוש על פני האדמה. והיה כאשר שכלי יתעטף בשנית בשלמת־אורה ובריתי עם מראות הארץ והשמים תחודש, כל עצמי הבריאה יתלקטו אלי לחוג עימי את חג חנוכת השכל. וחכמי כל דור ודור יבואו כאושפיזין שלי ללמדני בינה ודעת. או אז יצא אור גדול וחדש מתוך אופל השגעון, מזהיר שבעתיים מבראשונה. הלא ככל אשר יגבר האופל, כן יחזק האור אשר ייחצב ממנו.

לכן זה דברי: קום, בן־אדם, וקרא בכל עת: פעמיים שתיים הן ארבע, לא שלוש ולא חמש, בלתי אם ארבע. אשרי האיש אשר יכין לו צידה ליום רע, יום חושך ולא אור. לו, בן־רשף, אחד מאור הדעת והוא כי פעמיים שתיים הן ארבע. כן, כן, פעמיים שתיים הן ארבע. כלל זה זכור לי תמיד בשבתי בדד בין ארבעה קירות חדרי ובבואי בשערי בת־רבים, במושבי רעים, בכינוסי עם, בהקיצי בלילות משנתי ועת תת לא אוכל שנת לעפעפי, הנני משנן ואומר: מוסכם ומקובל הוא שפעמיים שתיים הן ארבע. ברור שכך הוא. לא תיתכן כלל אחרת. ההרים ימושו, הגבעות תמוטינה ופעמיים שתיים תהיינה לעולם ארבע, לא שלוש או חמש, כי אם ארבע. כן ובהחלט. כך זה יהיה לעולם ועד, אמן סלה.

יש אשר יבוא בי רפיון כתומו וכנחשול עז ישטפני כולי. או אז יעבט שכלי את אורחותיו, ימוג ליבי ורוחי גם הוא מוט ימוט. נבוך הנני ולא אדע מאיין יבוא עזרי ובמי אשית בטחוני.

אכן, השכל הוא כל ימי מגן ומחסה לי, בו אני שוקל ומונה ובכוחו הנני שופט על כל מראה עיניים ומישמע אוזניים. אך תם אני ולא אדע מי שוקל ומונה אותו, את השוקל ומונה, אף מי ישפוט את השופט? נאמר הלב הוא דיין אמת ובו הוטבעו מאזני צדק. אבל כלום לא גם את הלב תלין המשוגה? דומה, הלב הוא ראש וראשון בשוגים. אם רק אליו נישען עלולים אנו לאבד כל מגמה וכיוון ולתעות פעמים בתוהו לא דרך. לא בכדי נאמר: “לא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם”. העיניים יש אשר לא יראו וכן הלב אשר לא יחוש ולא ינחש. אסור להתפתות ללחישות הלב, כי הוא עצמו פתי הינהו. על אחת כמה וכמה שאין לסמוך על החושים בלבד. החושים המה ככלבים עוורים המרחרחים ונובחים. לא הם ישמשו לנו יועצי־פלא. ואי המצפן? מי הוא אשר יורנו דרך? והאם לא מודעת היא, שכל איש זקוק ברוב הזמנים ליועץ ורבים הם שאינם מוציאים שום ענין אל הפועל עד שנוטלים עצה מחבריהם. אולם גם החבר נמלך בחברו וגם רעהו ברעהו וכן עד אין שיעור. כל אחד מהוסס בתוך תוכו. ערבך ערב צריך.

לא אהיה מוציא לעז על הנברא בצלמי אם אומר, שאין אדם הבטוח באמת בצידקת־דעתו ובצלילות־דעתו. כל אחד אכול היסוסים וספיקות. רק כלפי אחרים הוא מעמיד פנים, שרוחו ושכלו עשויים ללא חת. אין איש המאמין בעצמו שהוא שפוי לגמרי.

רזי לי, האם לא כל אחד חושב בלבו כך: נניח שאני משוגע, אבל גם אחרים כך, כל העולם משוגע. וזהו־זה. צריך להמשיך ולשחק את המשחק.

האמת היא שאין לך אדם שאינו מטורף למחצה או לשליש ולרביע. כל אחד בשעת כעסו פולט מפיו דברים חסרי־שכל, מטורפים לגמרי, דברי הבאי סתם. אדם, שדעתו אינה מיושבת רק לשעה קלה, עושה העוויות משונות שאפילו מטורפים גמורים אינם שטופים בהן. כל איש עלול, לרגל איזו תאונה קלה, לפרוץ כל גדרי התבונה ולצאת מכליו, זאת אומרת, מכלי־שכלו. סימן הוא שאין הוא תושב בכלי השכל אלא גר בהם, שכן של ארעי. מכל מקום, יש פלג של טירוף הקולח בחשאי בסתר כל נפש. אם כך, מצווים אנו להקים לו סכר לבל ייהפך לנחל איתן, השוטף ועובר את כל הישות. השכל, הלב, החושים, אינם כלי־זין ראויים לתעודתם כנגד סכנת הטירוף האורב לכל אדם בכל עת. הבו לנו תרופות־מנע בעוד מועד תחת לקדש עליו קרבות אבודים לאחר מעשה.


  1. כך במקור. צ“ל ארבעה. הערת פב”י  ↩

המלצות קוראים
תגיות