רקע
אליעזר שטיינמן
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: תל אביב: מיטב; תשל"ג 1973

ההולך לעולמו, לאן הוא הולך? הגוף שב אל העפר ממנו לוקח, אבל לאן הולכת כל היתירה על הבשר־ודם שבו? אם יש השארה לנפשו, היכן היא משתכנת? נפשו היא שם הכולל לרוח שפיעמה אותו, למחשבותיו שהילכו בקרבו, למאור־פניו, למבטו הקורן, לחיוכו המלבב, לנקודות החן שקסמו לרעיו ולמיודעיו, לתנועותיו והעוויותיו המיוחדות, לאישיותו בכללה, שקשרה את קרוביו ומקורביו אליו בעבותות אהבה ואהדה? הדיוקן, התדמית שלו, להיכן הלכו לאחר שהאיש הלך לעולמו?

אומרים שהאיש חי בצאצאיו, שצלם־דמותו חקוק בפניהם וקווי־אופיו טבועים בנפשם, וכן רוחו מהלכת בפעלי־חייו ובגנזי־מעשיו. אמת ויציב. אבל בכך לא נתיישבה עדיין התמיהה. אין אדם חי רק לעצמו ולשאירי־בשרו ואין הוא מת רק לעצמו ולהם. מעגלות־חייו רחבים לאין ערוך יותר מלכלכל רק את כל השאירה שלו. נוסף על שאירי־בשר יש לו שאירי־רוח ומלבד מגעיו עם הקרובים, עצמו ובשרו, הוא בא בשיח ושיג מעומקא דליבא עם חוגים רחוקים במעט או בהרבה. מלבד מה שהוא מהווה חוליה בשרשרת הדורות, אבות ובנים, הוא מהווה גם טבעת הקידושין בשרשרת הזיווגין עם נשמות רעיו ומיודעיו, אנשי־בריתו ואנשי־שלומו. יש פתחים בלב שאינם נפתחים לפני קרובי־בשר אלא לפני קרובי־רוח, אנשים כלבבו, אתם הוא מנעים שיחות. לכל אחד יש פינות נידחות בנשמתו, אליהן הוא מזמין כאושפיזין דווקא זרים עימהם הוא תמים־דעים או תמים־הרגשות, אך אינו נותן דריסת רגל מטעמים שונים לשארי־בשרו. כללו של דבר, האדם אינו רק אב, בן, אח ובעל, אלא גם ריע ועמית, ידיד נפש ורב או תלמיד. הוא כפול־דמות: אחת לאנשי ביתו ושניה לאנשי עולמו הנפשי, ואדיר חפצו למצוא לו חברים מקשיבים— ובכן, חוזרת התמיהה למקומה: ההולך לעולמו להיכן הולכת הדמות השניה? האמנם היא כלה כענן ומתנדפת כעשן?

ליבי אומר לי שאין דמות מתה לחלוטין, כשם שאין דבר אובד בטבע. אדם כל משך חייו, הוא נושא משך הזרע. הוא זורע אור, זורע צדקה, זורע מבטים, זורע שחוקים, זורע דמעות, זורע רננות, זורע אהבה וזורע ידידות ושלום. כל זרע למינו היא בחזקת הולדה. אמנם, עיתים הוא זורע אל קוצים, אבל רב יתר מובטח הזורע בפרי ישווה לו. בדרך כלל, יש גמול ושילם, נוצר תאנה יאכל פריה וזורע בדמעה יקצור ברינה. שום דיבור טוב אינו הולך לאיבוד ושום בת־צחוק לבבית אינה יורדת לטמיון. כל קול שנשמע פעם מוליד בת־קול, כל תנועה והעוויה היוצאות מן הלב, כל גילוי אנושי הטובע את רישומו בפרצוף אדם טובע את חותמו בעדשת העיניים הצופות ונקלט בלב למשמרת לימים רבים. קל וחומר שהדיוקן כולו אינו כלה ומתבטל מן המציאות, אלא מוצא לו שיכון בלב רבים שבאו עמו בשיח ושיג ושהתחממו באור מבטיו ובשחקת פניו והרנינו עצמם בנועם־דברו ובמתק־קולו.

אני היודע ועד. מת עלי חבר נעורים שחיבבתיו מאד. נעים־הליכות ונעים־שיחות, שבה את ליבי במיוחד בחיוכו המופלא שהיווה מעין קמט־אור מרצד המתפשט והולך ברחבי פניו. ואף על פי שבחוכא זו היה הרבה מרחבות הדעת ומקורת הרוח, הייתה יצוקה בה גם איזו עווית של אשמה. כביכול, אשם הוא על שטוב לו והוא מרוצה מעצמו. חשתי כאילו במותו נתפרשה החוכה מעל פני רעי המת, קפצה עלי ודבקה בי והריהי מרצדת כעיגול־אור על פני. אף ימים רבים לאחר כך לא יכולתי להיגמל ממנה, אם כי עוררה בי סלידה משום שהיא נראתה לי כזמורת זר שנזרעה בי. שבתי ונתתי אל לבי, שזהו פקדון יקר שנמסר לי מטעם רעי המת בצוואה לא־כתובה וחובת כבוד היא לי לשים בקרבי את השאריה הזאת, חלק מעזבונו הגדול, בקרבי למשמרת. רבות בשנים שמרתי אמונים לחלקיקה זו מאישיות רעי המת שנשתלה לתוכי.

אחד אנו מדגישים בדבר ואחד לאו, אדם לאדם שתיל ונפש לרעותה כספת. שאריות מידידנו הנפטרים— שאריות הפליטה שלהם – תוססים ומפעפעים בתוכנו, נושאים את משך זריעתם בקרבנו וממשיכים את פתיל חייהם בפנימיותנו. כל אחד מאתנו נושא בחובו בית־משכית של רעיו הנפטרים ומלבד מה שהוא של עצמו הוא שלהם, שומר על אישיותם שלא תעבור ותיבטל מן העולם הזה, שוקד על שמם וזכרם שלא יכוסו במשאון ועל נחלתם שלא תדעך.

במשים ובלי משים מהווים ידידינו המתים כוחות הפועלים בשיחנו ובשיגנו, אף בכל משא־ומתן בענינים מוחשיים חיוניים, בבואותיהם באות לידי גילוי בכל תנועותינו והעוויותינו, הלך־רוחנו ומערך־השקפותינו. גדולה מזו, עיתים מכוונים את הערכותינו על דברים ושיפוטינו על אישים דווקא אותם האנשים, שבחייהם היו יריבינו. המתים הם על הרוב ה“שיויתי” של החיים. אם תמצא לומר, אנו גם שואלים בפועל ממש עצה מפיהם, ובוודאי שאנו הולכים לפעמים בעקבותיהם, במיוחד בשעות הקשות. לא רק שלומי האמונה מצויים בבתי־העלמין למסור לשוכני עפר קרוביהם דין־וחשבון על המוצאות אותם ולבקשם לשמש להם סניגורים לפני הכוחות העליונים ולשאול לחוות דעתם בעניני שידוכין. גם אלו מבני אדם שאינם דוגלים באמונות מלומדות, אינם מסיחים את ליבם בשום שעה, טובה או רעה, ממתיהם האהובים והיקרים. הגופים נסתלקו, אבל רוחות המתים האהובים נוכחים תמיד. פירות האילן נשרו, אך הגזע לא נגדע. אין מתים אלא נפטרים המסתתרים מאחורי מסך, אבל מציצים מן החרכים.

במידה שמתארכים חיי האדם וגדל מספר קרוביו וידידיו השובקים חיים, הוא נעשה אוצר בלום של נשמות, כלי מלא וגדוש של פקדונות, גנזך של בבואות אנושיות, אוסף של שאריות שהופקדו בידו למשמרת. שוב איננו הוא לעצמו בשום שעה, אלא הוא משולשל עם חבר מרעין שלא מעלמא הדין. הוא חי ונושם איתם, חי אותם, חי גם בעדם, מחייה אותם, עומד איתם בשקלא וטריא. פעמים תופס את עצמו כשהוא מתפלמס עימהם בקול. בשעות המכריעות בחייו, כשהוא נתבע לחרוץ משפט, לכאן או לכאן, הוא נמלך בדעתם של בעלי הסמך שבהם ופועל לפי מה שהם היו מיעצים לו אילו היו בחיים. אפילו בשעה שאין דעתו נתונה עליהם אין הוא, חס וחלילה, מתנכר להם ומחזיק יתרון־ערך לעצמו, שהם מתים והוא חי. הרי הוא נושאם כחותם על ליבו וחותם על הלב עמוק הוא מן הרעיון המשוטט בתוך המוח.

יכול שאדם מאריך ימים הרבה לאחר דורו והוא חש עצמו בבחינת חוני המעגל. מרבית ידידו וקרוביו כבר הלכו לעולמם והמעטים שנותרו כשבולים בודדות אחרי הקציר, חולים או חרשים או נכים ברוח ושוב אין לו חבר בין החיים ורק עם המתים יארח לחברה. יש אשר בגזירת הנסיבות הוא מבלה רוב זמנו במסיבות מתים. אל תנודו לו. כל אדם נאה לו בחבורה. כל חברוּת מחייה נפשות. אף חברות מתים היא מרפא לנפש. או חברותא של חיים או חברותא של מיתותא, ובלבד שלא יהיה האדם בודד במועדיו. מה בכך שהד־שיח מתחולל עם המת? אתה שואלו והוא משיב מפיך. וכשהוא שואל אתה משיב בעדו. כל אדם זקן פחות או יותר מתלבט בכמה וכמה בעיות, שטיבן אינו מובן כלל לשאינם בני־דורו והוא לן1 בכמה וכמה סוגיות שאינן נהירות בשום פנים לאלו שנולדו שתיים או שלוש שמיטות לפניו. זקן מופלג, שאין לו שוב שום בן זוג בין החיים, על כורחו מרחף בעולם אחר וחלילה לנו מלגלג עליו, כשרואים אותו מדבר אל עצמו. המדברים אל עצמם הם המאושרים והאומללים שבבריות. על כורחם הם נעשים לעיתים בעלי פלוגתא של עצמם.

עד כאן באותו מחוז־חיים שאנו מכנים אותו הקיץ. ואילו בחלומות מתרחשים הדברים קצת אחרת. אותם המתים החיים בקרבך, שאתה ממונה על כל תפקודיהם, באים אליך בחלום־שנתך מחופשים בקונדסיות מכוונת בצורה שאינה שלהם. כל המתים אוהבים מעשים קונדסיים וכל מיני תחפושות. הטוב שבידידיך יש והוא בא אליך במין דיוקן מטושטש. לכאורה אתה יודע שזה הוא, אבל כמו זר נשקף לך. כך הוא וגם לא־הוא. מה זה? האם חידה הוא חד לך? המשטה הוא בך? כן. לצון חמד לו ובא בהסתר־פנים כדי להפתיע ולשעשע אותך, להעסיק את מחשבתך בניחושים והשערות. לבסוף קרע את המסווה מעל פניו: הנני! אני ומלואי. אני כמות שהנני, כמות שהייתי בהתהלכנו יחדיו בארצות החיים. כעת הנך כמו חש את נשימתו החמה, מתענג על מראהו ההדור נאה, על קריצת עינו השובבה, על חיוכו השופע חן וחיות. אתם נופלים איש בזרועות חברו מחובקים ומנושקים. פעמים הנך קולט לחישה מפיו: קום, ידידי, קום ולך עמי למחיצתי. מה לך פה ומי לך פה? כל טובי אנשינו כבר הלכו מפה לשם.

עיתים הנך חולם ומיטתך מוקפת חבר אנשים, ספק חיים ספק מתים ומביניהם עולה המולה רבה. אחד, הראש שבחבורה, איש־מידות, המחזיק אלונקה בידו, מכריז ואומר, בקראו אותך בשמך ובשם אביך: באנו ללווייה שלך.

בהקיצך משנתך ליבך נוקף, צינה מחלחלת בכל אבריך ואתה נבוך ומבוהל משפשף עיניך העצומות וחוכך שהות־מה בשעתך: החי אני או מת?


  1. כך במקור. צ“ל דן. הערת פב”י  ↩

המלצות קוראים
תגיות