רקע
אליעזר שטיינמן

כיצד נוצרת אגדה? כיצד נוצרו האגדות מאז ומקדם? האם הן נרקמו בחזיונות הבודד באוהלו, הנזיר בתאו, האיכר המהלך אחרי מחרשתו והרועה, ההוזה על הדשא, בשמרו על צאנו וחלילו בידו? שמא הרה והגה אותן הדמיון הקיבוצי במסיבות־רעים, בחתונות עליזות, בלוויות קודרות?

ואולי יצאו הן ממקורם הברוך של ילדים לפי תומם, שהואיל והכל מוכן לפניהם, לחמם ניתן, מימיהם נאמנים וכל העיסוקים המציאותיים מסורים בידי המבוגרים, לא נותר להם שדה־פעולה אלא בהמצאת עולם מופלא מאוכלס גמדים וענקים, קוסמים ומכשפים, עופות בצורת אדם ואנשים בצורת מלאך או שד, כל מיני פלאי־דברים, כגון כיפה אדומה ורגליים שהן כנפיים וזאבה המגדלת תינוק אנושי ומניקתו מחלבה.

מסתבר שגם אמהות המציאו מדמיונן כמה וכמה מעשיות־פלא, ליישן בהן את תינוקיהן ולשמש להן תמריצים בפיטום ילדיהן הסרבניים לאכילה. יכול שגם זקנים מצאו להם מקום באגדות להתגדר בהן בפני פרחי הדורות ולפרסם על ידיהן את טיבם של הזמנים הטובים ההם וכוח מעשיהם של הגיבורים ואנשי השם מלפנים, המביישים את הדור היתום של עכשיו.

השכל מחייב, שהאגדות נוצרו בכל האופנים הללו ובכמה אופנים אחרים. בעצם לא זו השאלה, מי המציא את האגדות השונות לסוגיהן, אלא כיצד הומצאו. האם מחברי האגדות עלו במחשבה תחילה על האבניים וזימנו עצמם לעשותן מן המסד ועד הטפחות קו לקו ותג לתג, כדרך שהסופר כותב סיפור והצייר צר תמונה, או שהן נוצרו מתוך אילתור, ללא תכנון ותוכנית? אלא שמכל מקום, אין לשלול מן האגדות את יסוד החישוב והיגיעה. ההשראה אינה עושה הכל. אפילו היא ברק המאיר את החלקה, אבל הברק אינו בונה. החלקה זקוקה לאמן מחוקק ואין מלאכת מחשבת נעשית בלי מוח חושב ומחשב. אם כך, אי אפשר כלל להניח שום אגדה כיצירה קיבוצית, שהרי אין מוח קיבוצי. אולם, בה במידה, אי אתה יכול לומר, שהאגדה היא רק יצירה אישית. אילו היא רק אישית, לא היתה מסוגלת להיעשות קנין העם כולו ולסגל לה מהלכים על פני כל הדורות. יצירה אישית לגמרי, אפשר שתיעשה נחלת יחידים רבים, אף רבים מאד, אבל לא נחלת קיבוצים, עמים ודורות. שירת דבורה, שירת הים ושירת הבאר נאמרים בפי כל הדורות, על שום שהן היוו מזיגה של היצירה האישית והקיבוצית כאחת. אז ישיר משה ובני ישראל. בני ישראל שרו יחד עם משה, וכך הם שרו עם דבורה ועם מרים. הכלל קונה לו רק את היצירות, שהוא שותף להן בפועל על ידי תוספת נפכים. האגדות הן יצירות אישיות וגם מקובצות.

לא נהא מן המתמיהים באמרנו, שהאגדות נוצרות על ידי עצמן, כדרך שהגשמים יורדים מעצמם ולא מעצמם, אלא האדים העולים מן הארץ ומתהווים לעננים מסייעים בידי הגשמים לירד מעצמם. החיים הארציים המגושמים המתאדים מצטברים לעננים, בין ענני טוהר בין ענני קדרות, ומתקבצים לגשם נדבות של יצירי־דמיון. העננים שונים הם. יש ענני־כבוד וענני־סגריר, יש קשת בענן ויש מהם מוארים בהילה שמימית. אין אגדה בלי איתערותא דלעילא, כדרך שאין שום תגלית שכלית בלי הארה עליונה. אולם האגדות יונקות הרבה גם מאיתערותא דלתתא. הואיל ומת פלוני קדוש ובסביבתו הקרובה נחפרה באר או נמצא מעיין, מייחדים את מציאות המיים, שהם צורך גשמי, לזכותה של הנשמה משורש אצילות והם נקראים על שמו. איש שכב במדבר וכמעט מת מעולף מרעב ומצמא. ראה סיעת עורבים עפה, מן הפיות נשרו פירורים, הלך בעקבותיהם ללקט את הפירורים ובין כך וכך הגיע למעיין מושך את מימיו. המציאות עצמה התוותה את קו האגדה על דבר העורבים, שכלכלו את הנביא ברעב ובצמא.

לא בא הסבר התהוותן של האגדות כדי לקעקע את הנס. אין אנו נכנסים לתחומו של הנס. הננו שרויים בבית היוצר של האגדה ואין נגרע אף משהו הילה ממנה כשמניחים, שאף המציאות של מטה תורמת כל שהוא להתהוותה. כלום המציאות של מטה היא מטאית ממש?

אין במציאות מעלה ומטה. הכל מעלה ומטה. ראו לפלוני בצלאל בן חור, למשל, או כל אומן־יד אחר, נבון־כפים, ההופך כל גוש גולמני לכלי־חמדה ונתבקשה מאליה האגדה בדבר מידיאס, שהפך במגע־ידו כל דבר לזהב. השינה, המיתה בזעיר אנפין, הכרוכה מדי לילה בלילה ביקיצה לבוקר, העלתה מבלי משים במחשבת האדם את חזון תחיית המתים. אוני־שייט קטן עושה נתיב בלב הים ומדוע לא יעבירנו מטה האמונה אל הים בחורבה.

אין שום אגדה, ששורשיה אינם נעוצים במעשה יומיומי. המעשים מתאדים ונהיים לאגדות. המעשים הם הפרי והאגדה ריח־ניחוחו. המציאות מלאה אגדות כרימון. כל עץ ויפה־נוף הם אגדה. כל ערוגת־שושנים ובית בנוי לתלפיות, הם פלא־סיפור. השמיים מספרים אגדות, הרקיע מגיד אותן, המעיינות הומים אותן, הכינורות והפסנתרין, החצוצרה והחלילים מנגנים אותן. החליל הקדמון על אחת כמה וכמה, שכן הוא סיפור־מעשה הנפוץ ביותר. בכל הארצות ובקרב כל הלאומים, ממזרח שמש ועד מבואו, מחללים בחליל, אם כי מצויים מן הסתם ישובים רבים בעולם, שאפילו שמע הכינור והפסנתרין לא הגיע אליהם. כל תינוק שנולד הוא אגדה חיה. ענני־מרום, הלובשים ופושטים צורות וברגע כמימרא מגלגלים ציפור בנמר, דג בצבי ופני אדם לגזע עץ כרות, כלום אינם מפיקים מתוכם חדשים לרגעים מראות יחזקאל ללמדנו סוד הגלגול? כך נוצרה האגדה על גלגל התמורות. עולם ומלואו הורים אגדות. כל תפוח, שזיף ואפרסק, מדברים אלינו בשפת האגדה. בת־צחוק רפרופית של ידיד, המגלמת בקרבה נחל איתן של המיה וערגונות וקירבת־נפש, כלום איננה חזיון־אגדה?

האגדות נוצרו מעצמן ומתוכן. אף־על־פי־כן כל סיפור אגדה הוא אגדה בתוך אגדה. מי יתנה תוקף הפלא, שאדם חלכה, בשר ודם ומוות, לבש עוז להביע בקול מפה לאוזן סיפור־מעשה שלא היה ולא נברא, להמציא מדמיונו עלילות גדולות, שמכל מקום אין מישלן במציאות? דמיון אנושי מששת ימי בראשית חבק בזרועותיו דברים נשגבים משכלו, חסרי־אמת מציאותית וחסרי שחר, ולא בוש ולא נכלם בפני עצמו ובפני קהל שומעיו. הוא לא גער בעצמו ואחרים לא גערו בו לאמר: שקרן, כזבן, רמאי ובדאי אתה. כל מי שבא וסיפר לבריות מעשה בפרה שפרחה על הגג או בזאבה שהניקה ילד־אדם, שראה במו עיניו רכב אש וסוסי־אש, נתקהלו סביבו אנשים והקשיבו לבבא־מעשיותיו בחדוות הנפש. שמעו אותו, משום שמליבם הוציא את הסיפורים. רעבי־חזון הקשיבו לכלל דבריו ולכל פרט ופרט לחוד וכל אחד הלך ממנו ומסר את סיפורו לאחרים ואף הוסיף נופך משלו.

שואלים אנו: כיצד נוצרו האגדות? והרי עלינו לומר: הן נוצרו כמו השריפות, המתהוות על ידי הציפורים, המתלקחות אישה מכנפה של חברתה וכולן יחד מפיצות זיקין די נור על כל סביבותיהן. המוני־אדם נושאים בכנפיהם כציפורים את האגדות. מה תימה, שאגדות עושות במהירות הבזק את דרכן מעם אל עם וממלכה אל רעותה ועד לאיים הרחוקים, לא דרכה בהם רגל תייר, הן מגיעות? מי חכם וידע אורחות הציפורים, למה הן נעות ונדות בשייריהן מארצות הצפון לארצות הדרום וחוזרות חלילה, עוברות אורחות־ימים, אם כי סיעות מרובות מהן נופלות חללים על קידוש המסע? כך אגדות רצות ושבות מקצה עולם ועד קציהו. אף יש מהן, שאינן טורחות כלל לעשות דרכים ארוכות ונפתלות, אלא נולדות בבת־אחת, גם פה וגם שם, במזרח ובמערב, בקרב עמים גדושי־חוכמה ובקרב שבטים, שטרם נגה עליהם אור התרבות. דרך כלל, אין לידה אחת לאגדה, אלא כמה וכמה לידות ואף זו היא בגדר אגדה. על כורחך אתה אומר, שיותר ממה שהאגדה היא מופלאה, פלאי הוא האדם הבודה אותה מלבו ושותלה בלבבות האחרים, דור לדור יורישנה.

האגדה עצמה היא פלא וניסוחה העולה ברוב המקרים בקנה אחד ובמתכונת אחת ואף בצירופי־מלים דומים אצל עמים רחוקים זה מזה רחוק מזרח ממערב, הוא פלא על פלא.


מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 47280 יצירות מאת 2633 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 19764 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!