התרבות הישראלית. קובץ ספרותי-מדעי, הוצאת אגודת “התרבות הישראלית”, יפו. ספר ראשון. התרע"ג. 93 ע'.
לא מחשבותיהם של בעלי הקובץ הזה מחשבותינו ולא דרכיהם של בעלי תרבות ישראלית זו דרכינו. אנן לא סבירא לן כמאן דאמר, ש“לאומיותנו אינה מיוסדת על עניני חיי-השעה הרוחניים או החמריים של דורות האומה – כמה שירבו ויארכו – בלבדם”. אנן לא גרסינן: “לא בקיבוץ מדיני, לא בישוב חברתי, לא במשטר לאומי, אלא במדבר, במקום הפקר, השרה עלינו ה' אלוהי ישראל ואלוהי כל הארץ את שכינתו והנחילנו את תורתו שחזר אתה על כל אומה ולשון ולא קיבלוה” (ארצי-ישראלי, על הפרק, ע' 89). להפך. אם באמת היה כך, אם באמת קדמה תמיד תורתנו לבריאת חיינו הארציים – ודאי על דא קא בכינא והיא היא ה“בכיה לדורות” שלנו. אנחנו ננוד ראש גם לאותם “מרחבי האופקים הקוסמופוליטיים האדירים הכרוכים יחד עם קדושת האומה” ולאותו העולם המוסרי, ש“עם כל היותו מובדל ומרוחק מן הגוי ועם כל תעבו את הגוי יחד עם הגויוּת שלו – יחוסי קורבה פנימיים בינו, בין האומה הישראלית, ובין כל בן עם ולשון, כל הנברא בצלם, כל הגויים כולם; יחוסים הנעוצים ביעודים הלאומיים המשיחיים לכל גוניהם” וכו' וכו' (שם, שם). גם השקפת-העולם הרוממה (בכל הכרת אחריות הדבר הננו מדגישים מלה זו!) המבוטאה בכל “זרעוניו” של מרן רבי אברהם יצחק הכוהן קוק שבספר הזה מופרכה היא לגבי דידן, המשפילים לשבת ולראות. מקום-מנוחתנו אנו אינו “רק באלוהים”, ובכלל לא נדע מקום-מנוחה, ואף כבר לא נבקשהו. “הטירוף הקלעי” עושה בנו את פעלו בכל תוקף. הרי הישיבה בפנים-ההיכל היא גם לדידיה, לבעל-האורה, רק “מצב ארעי”, ומלָנוּח אתו אחר כך “בחצרות ה'” – – מוטב להיקלע במדור התחתון של האַגנוֹסטיקה! יתר על כן, יש שאנחנו איננו מאמינים גם במנוחתו הוא גופא. מי שכתב את הפרק “הנשמות של עולם-התוהו” ו“יסורים ממרקים” הוא מעיד על עצמו שכלל וכלל לא זרים לו פירכוסי-הנפש של הכופרים וה“מהרסים”, כי אם אדרבה ואדרבה… וכבקוֹסמוֹלוֹגיה כך גם בהיסטוריה ובקולטורה. לכאורה, הרי הפרק ו‘: “למלחמת הדעות והאמונות”, ששם ידובר בביטחה על “ישראל בתור התמצית של האנושיות כולה, המקבצים בקרבם את סגולות כל העמים כולם והן מתאחדות בתוכם בצורה אידיאלית קדושה, באחדות נישאה”: לכאורה, הנה גם הפרקים “נשמת הלאומיות וגופה” ו“ערך התחיה” – פַּניגיריקות גמורות לרוח ישׂראל סבא, שׁהוא אור-עולם, וריפליקות של התלהבות עצומה, עליונה… ואף על פי כן הנה, מאידך גיסא, ניתוח ה“נבואה” וה“חכמה” בפרק – “חכם עדיף מנביא” והבנה ש“במשך הזמן הרב נתגבר עסק – החכמים על עסק – הנביאים והנבואה נסתלקה, ארכו הימים והכללים החלו להתרופף, נבלעו בהפרטים ולא יֵרָאוּ החוצה, על כן באחרית הימים” “שנאת הפרטים תתגבר, חכמת סופרים תסרח” וכו’; ושוב: אף כאן הדבר מגיע לידי סינתיזה, אבל מסינתיזות צולעות על ירכן שכאלו טוב כי נתע במחשכי האנטיתיזות! – – –
על כל פנים, מה שנוגע לצד הספרותי של הקובץ הננו מציינים בשמחה, שרוב הדברים שבאו בו קובעים חשיבות לעצמם. תהא דעתנו על מסקנותיהם מה שתהא, אבל חיתוך-הדיבור של בעל-ה“זרעונים”, של בעל השיר “לחשי ההוויה”, של בעל הפתיחה “התרבות הישראלית” ואפילו של בעל המאמר “האמונה והמצוה” – חיתוך-הדיבור שלהם, אומרים אנו, מעיד על בעלי המאמרים הללו, שהנם אנשי-תרבות במובן הגמור של המלים האלה. אם זוהי תרבות ישראלית במובן האורתודוכסלי-היהודי או לא, עוד ניתן מקום לדין, אבל שזוהי תרבות של ספרות אמיתית – בזה אין ספק. כך לא ידברו אנשים מן השוק; כך ידברו הוגים ומעמיקים!
אפילו המאמר “על הפרק”, שהדברים הסתמיים, הפרובלימתיים, הסכימתיים, מרובים בו על הקונקרטיים, על “הלכה למעשה” – ובמאמר פובליציסטי המתחיל “השעה שעת פוליטיקה” אכן לא יֵעָשׂה כךְ – הנה, בכל זאת, כשׁאנו קוראים ממנו פסוקים מעין: “והלא כך דרכו של עולם: אורות – מאופל, שיכלולי החיים ועידוניהם – מתוך הכרחי החיים ומצוקותיהם”, או כהאי גונא, אנו רואים מיד, שיש לנו עסק עם סופר קולטורי, שלמרות השגיאות והנפתולים הבלתי-נעימים שבלשונו, שפתנו העברית בדרך כלל נשמעת ונשמעת לו.
בקובץ יש גם מאמרי-מדע, שאיננו מומחים לבקרם. מלבד מאמרו של הסופר המובהק בר-טוביה “גלות-בבל”, יש גם מאמר “מי מרום” מאת י. ז. הורוויץ, “להלכות צער בעלי-חיים” מאת ס“פ צבורי ו”חקרי-לשון" מאת ד“ר משה זיידל. מאמרו של זה האחרון מאיר עינים בהרבה מקראות סתומים, ועל זאת יודוהו גם הבלתי-מומחים בחקירות מסוג זה. השיר מאת ד”ר י. בן-שמיר בשם “משאת-נפשי” אֵחר קצת. מקומו יכירנו במאספי “כנסת הגדולה”, שהוציא המנוח סוּבאלסקי בזמנו. הציוּן “רשימות היסטוריות” ל“גיבורי רוח” של א. ז. רבינוביץ מופרז הוא. המאמר הקטן נקרא בעונג קל, כאשר יִקָרא כל מה שׁיוצא מעטו שׁל הישׁישׁ החביב הזה, אבל רשימות היסטוריות אין כאן.
בשיר הארוך “אחד” של י. צ. רמון אין אחד.
[“האחדות”, כסלו תרע"ד; החתימה: בן-שלמה]
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.