רקע
יוסף חיים ברנר
בִּיבְּלִיוֹגְרַפִיָּה (אברהם משה לונץ. לוח־ארץ־ישראל)
mנחלת הכלל [?]
aמאמרים ומסות

אברהם משה לונץ. לוח־ארץ־ישראל שימושי וספרותי לשנת תרע“ד. שנת תשע־עשרה. ירושלים ת”ו. דפוס העורך והוצאתו.


בחלק ה“ספרותי” יש גם ספרות יפה ירושלמית. המאמר “התבררו והתלבנו הדברים” עם כל המסופר במכתב הגלוי לר' צבי הירש קאלישר הוא רק חומר לסיפור, אמנם לא כל־כך יפה, מחיי ירושלים… בראשונה יבואו: “ר' יוחנן הסנדלר השני” ו“רבע־השקל”. הראשון, כיתר הדברים הבאים בחלק הזה, אינו עומד בגדר הביקורת ולא היה כדאי גם להזכרה; לא כן “רבע־השקל”, שלגבי ה“לוח” הוא ציור כמעט ראוי לדפוס, ובכל אופן יש בו קצת מריח החיים הירושלמיים, עד שבבחינה ידועה הוא עומד בין אֶתנוֹגרפיה ובין מה שקוראין “היימאטס־ליטראטור”. “זה היה בערב מערבי הקיץ, באחד מאותם הימים שהקדחת, מחלות העינים ושאר מחלות שארץ־ישראל סובלת מהן, שולטות בכל תקפן” – כך מתחיל הציור. “לרגלי מחלה קלה אשר תקפתו” סר בעל־הציור “אל בית המרקחת לקחת איזו תרופה”. שם נגלה לעיניו “מראה נורא שעורר בו רגשי צער”. המראה, כמובן, לא מתואר, כי אם מפורט, ובפרימיטיביות גמורה, אבל דוקא הפרימיטיביות כאן עושה מעין איזה רושם. הנאמנות אל המציאות, גם כשעדיין רחוקה היא מרחק רב מאמנות, נותנת איזו נעימה לקול ויש לה איזה ערך בדברים שבכתב, עד שעוד מעט וגם אנו נקרא עם המצייר: “נורא הוא לראות אנשים נאנחים ונאנקים מעצמת מכאוביהם, דוחפים ודוחקים, מגדפים ומחרפים איש את רעהו; כל אחד רוצה להיכנס תחילה אל הרוקח”.

תוכן־הציור: שם, בבית־המרקחת, באותו ערב, נפגש המחבר באיש צעיר אחד, שזה לא כבר בא מרוסיה, ואשתו חלתה, ורבע־שקל לא היה לו לשלם שכר־רופא. כעבור שני שבועות מתה האשה והאיש השתגע. בשגעונו היה עוצר בעוברים ושבים ומבקש מהם רבע־שקל. תוכן דל ובלתי־מורכב. גם התיאור של המשוגע ומסירת־דבריו חטופים וקלושים ביותר. ואולם המבטאים מעין: “הצעיר הזה משך עליו את התעניינותי מאד” (בפנים כתוב: “התענונותי”), או: “הקריאה הזאת חדרה עד עצמותי, אני הרגשתי את עצמי אשם באותה שעה ומלא פחד טמיר רצתי הביתה”, הסיום התמימי של “כמה רבעי־שקל מוציאים אנשים על הבל ותוהו” וכו' ועוד איזו אותות יגידו, כי המחבר הוא עלם מבני־המקום שקרא כבר בספרות החדשה החוץ־לארצית ושנהירין לו, אם מעט ואם הרבה, גם שבילי דירושלים. ולאלה הלא נתפלל, כי ינסו את כוחם להאיר לנו את עיר־מולדתם זו, יושביה ומוסדותיה וצורות־חייה, בציורים רחבים ומקיפים.


[“האחדות”, כסלו תרע"ד; החתימה: בן־שלמה]

המלצות קוראים
תגיות