הבטחון, אשר הביע טוביה החולב בנסעוֹ לארץ־ישראל (כתבים, כרך א', סיפור שביעי), כי אדונו וחביבו שלום־עליכם, שפיקח הוא, ודאי לא יעשה “אותה השטוּת”, לא היה, כרוּבּי הבטחונות אשר לטוביה, אלא בטחון־שוא: הוא איננו.
שלום־עליכם איננו. זה “היהודי מכל ימות־השנה” והמשורר האדיר שבאדירים כאחד – בחטיבה אחת – איננו, איננו עוד אתנו; הלך מאתנו; הלך לבלי שוב.
*
שלום־עליכם, משוררו של טוביה, היה, כטוביה, יהודי פשוט; יהודי־משורר אדיר ופשוט. סופר? – כן, ב“המבול”, ב“הכוכבים התוֹעים”, ואם תמצא לומר, גם ב“מיליונים”, וזעיר־שם אפילו, להבדיל, בסיפורי מוטיל בן־החזן ובשלושת הסיפורים האחרונים של טוביה בעצמו, שבהם הוא אוחז במידת־הסופרים שלו, שעלתה בידו; אבל בארבעת הסיפורים הראשונים של הכרך הראשון ובמיטב־יצירותיו בכלל כמעט שלא היה סופר כל עיקר. באלה הוא מֵעֵבר לכל סוגי הספרות, מעבר לכל האסכולות הספרותיות וההגדרות הספרותיות – מעבר ולמעלה מהכל; באלה איננו “סופר עממי”, ואפילו לא “הסופר העממי”, כי אם חטיבה שירית־עממית מיוחדה, עצם חיה מן העם, מן התמצית שבעם.
היש עַם יהודים בעולם? היש אופי מיוחד לשיירוֹת הללו, ההולכות וּבאות? היש לקיבוצים נודדים הללו יחס מיוחד לעולם? היודעים הם לצחוק־לבכות על החיים בדרך מיוחדה להם? היש ברחוב הזה איזו כוחות חיוניים, איזה כשרון־חיים בכלל? כן, כן, ודאי, ודאי! יש ויש –
שלום־עליכם!
“הסופר העממי”, ה“פאָלקס־שרייבער” בלשונו של המנוח עצמו – טוב; נקבל את התואר הזה – באין טוב ממנו. ואולם, ייאָמר עם זה, “הסופר העממי” – לא רק בזה, שיצא מן העם, התהלך תמיד בתוך העם, חי את העם, ידע אותו ותיאר אותו. בזה, אליבא דאמת, לא יפלו ממנו כמעט כל סופרינו, ביחוד מבני־דורו, הגדולים עם הקטנים, המתים והחיים. בעמנו הלא אין שדרות עממיות ובלתי־עממיות (השדרות שנטמעו, שחדלו להיות יהודיות עממיות, הלא אינן יכולות להיכנס בחשבון היצירה היהודית), ומי מסופרינו אינם ילדי־העם וסופרי־העם? עממיוּתוֹ המיוחדה שלו, של שלום־עליכם, היא בזה, שביצירותיו הנעלות אין אף צל של “מסַפּר”, העומד כאילו ממעלה או, לכל הפחות, מן הצד ו“מכַתּב” את העם, את “העם הפשוט”, אלא – העם מתאר בהן את עצמו על־ידי שלוחו כמותו. העם אצל שלום־עליכם הוא לא נסתר, כי אם מדבר בעדו, אינו שופר אל חכּוֹ, כי אם מדבר ממש מתוך גרונו. זו אינה “עממיות מסוּגננה”. חלילה! לא תהא כזאת בשלום־עליכם, שלא רק שלא חפץ לדעת מסיגנוניות, אלא שבאמת לא ידע גם מסיגנון. “טוביה החולב”, “מנחם־מנדל בעל־החלומות”, וכי יש בכל החמודות האמיתיות האלה מן ה“סיגנון”, ממה דמתקרי “סיגנון עממי”? חלילה! אמנם התרגום שלהן לעברית (המגדיל, מצד אחד, את חלקן השירי לעולם הבא, בעשותו אותן ליותר כוללות, ליותר מובנות לבני גיטאות שונים ודורות שונים) גם מסַגנן אותן במקצת: על כרחו; באונס; “חן המקום” הלשוני גורם; אסון שפת־הספר גורם; כלי שמשתמשים בו אך לקודש. ואולם אין זה יכול לנגוע בעיקר מהותו העממית של שלום־עליכם, שהוא מן החול, מן היום, מן היתיר על “רוח־הקודש” ומן הלמעלה על המסוגנן. חיי־עם כמו שהם לפנינו, חתיכות שלמות מהם, חתיכות חיות, ממללות ישר מן הגוף, לא עממיות ספרותית ומסוגננה.
אכן, לשלום־עליכם הגדול לא היה סגנון – לא היה לו צורך בו; לא היו לו גם “אמצעים” אמנותיים ידועים – אותם ה“אמצעים” הבאים בדעת ובחשבון; לא היו לו גם “רעיונות” – רעיונות על החיים. העם מדבר בעד עצמו ביצירותיו האמיתיות (לאפוקי החיבורים הרבים, אשר חיבר ברבוֹת משנות־חייו למטרות שונות) – החיים חושבים בהן בעד עצמם. חיי־העם־מפקידים את עצמם ביד חוּשיו העֵרים ונותנים לו בעצמם את האמצעים לגילוּים, עד שהוא, “שלוחו של עם כמותו”, אינו אלא כבעל־פקדון נאמן. הוא, “ההוּמוֹריסט היהודי” (גם זה התואר, שהיה חביב על המנוח!), אינו עומד מן החוץ ומהתל לחיים כמו לדבר זר; הוא גם אינו מלגלג כעומד בפנים, המתכוון להשתחרר מן הסבל הנורא על־ידי עקימת־שפתים. הוא אינו מן המתרחקים ואינו מן המתפּרצים. החיים מסרו לו עט, עט־זהב, והם צוחקים על עצמם דרך עטוֹ – והוא מה?
הוא, בעל־העט, יש, אמנם, שלא הסתפּק בזה, יש שהתאווה להיות גם בעל־רעיון, “אינטלקטואלי” (כפרץ, לכל הפחות), להציג פרובלימות (“מפוזר ומפורד” ועוד), להבליט הבלטה יתירה, כדומה, למשל, את רגש הצדק המוחלט של הכתריאלים ואמונתם הנשגבה בנצחון־האמת (סוף “דרייפוּס”), להבליע, למצער, איזו “כוונות”, כבדרך־אגב, כמו שעושה הסבא: “אחינו בני ישראל יושבים ברכבת־הקיטוֹר להנאתם ונוסעים למוסקבה וחוזרים שוב לכתריאלובקה” (“עיר־הכתריאלים”). זת אומרת: כתריאלובקה. סוף־סוף, עומדת בטבוּר־העולם ואין מנוס ממנה. וצריך להוסיף: באידיאולוגיה, שהרי במציאות הכל נודדים לאמריקה (“ברית־מצוה”). ומאידך גיסא: “חייב אדם לכבוש מקום” וכו' (שם, ע' 11). כלומר: “ימות־המשיח”, רומן, וקונטרס: “למה ליהודים ארץ?” וכו' וכו'. ברם, לא בכל אלה יבוקש סוד־גדולתו. כי בכל אלה כבר אינו הסטינוגרף בחסד־עליון של “טוביה החולב”, כבר אינו חזיון עממי טהור, כי אם כבר יותר מזה, היינו פחות מזה: חזיון ספרותי, רק חזיון ספרותי. בכל אלה כבר הוא סופר, רק סופר.
וסופר, רק סופר, היה שלום־עליכם גם במקום אחר: בהרבה מסיפוּרי־הילדים שלו. אף כאן, כמו ברומניו הטובים הראשונים: “סטֶמפּניוּ” ו“יוֹסֶלה סוֹלוֹבֵי”, אינו המגַלה הגדול (מה שהוא בלי ספק בטוביה ובמנחם־מנדל, הנעוצים עוד בביכורי־פרי־עטוֹ: “שימֶלי והדוֹן־קישוֹט ממאזֶפּוֹבקה”), כי אם רק המספר בעל־הכשרון, העושה צירופים שונים בכדי לעשות רושם ידוע. הצירופים הללו נעשו, אמנם, בתוקף אינסטינקט אמנותי, ולא מתוך חשבונות אינטלקטואליים ולשם מטרות שכליות, פֶּרֶציות. ואולם, איך שיהיה, והם הנם כבר באיזו מידה בגדר עשיה, גדר שלא יחוּל על העיקר שבשלום־עליכם, על שלום עליכם העיקרי…
*
כן, מנקודת־ההשקפה של אַמת־המידה הספרותית, הנה סיפוּרי־הילדים של שלום־עליכם הנם מתנה יקרה לספרותנו ולחוג קוראיה הבלתי־מגודלים. זהו חומר־קריאה מזין, מבריא. ממני ילמד הקורא הצעיר דמיון, ש“יסודתו בהררי־קודש”, בהבנת חייו של אחר ובהשתתפות בצערוֹ של אחר. ממנו ילמד יחס של בדיחות־הדעת בלי בדחנות, של היתוּל בלי זריקת־מרה, בלי כעס, של חיבה וטוב־לב, בלי כל כינויי־לוואי. כי הנה אף הזקן “מוכר־הספרים” אוהב את “שקציו”, אבל עם זה ראוי וצריך תמיד להזהר מפניו, הקפדן, שלא יתן בך פתאום את העינים ותיעשה לגל של עצמות. הוא, כשהוא פותח בעיירותיו בעלות השמות: בטלון, כסלון, קבציאל – אז אך הישמר לך ושמוֹר את נפשך! לא כן הדוד הוותרן מכתריאליבקה, ממאזֶפובקה, מיאֶהוּפּאֶץ… הוא לא ידמה ולא ישווה לסבא. נוראות אין בעיירותיו ואף הוא לא יעשה לך כל רעה. “שלום־עליכם” – “עליכם שלום!” אב רחמן ליתומיו ו“רבי קרוב” עליז. זהן מין הֶרץ הֶרצנהֶרץ מן ה“איזמל” – אין תוכחות בפיו. אך טוב ישכן עמו סלה. ילד־ישראל אתו יחיה ובו יתפאר.
ברם, סיפורים אלה של שלום־עליכם הרי אינם רק חומר־קריאה מופתי בשביל הילדים – הם רוצים להיות יותר מזה: סיפוּרים מחיי־הילדים. ומצד זה ערכם מוגבל, מצד זה אינם יוצאים מתחום־הספרות הצר. כי כאן אין טוביה ומנחם־מנדל מדברים מעצמם, – כאן יד המספר באמצע; כאן כבר סיגנוֹן של סיפוּרים מסוג ידוע, מסוג טוב, כמובן. אבל מסוג. כאן, לפיכך, אין אותו ההוּמוֹר שב“מעשי־נסים”, ברכת־שלום־עליכם, ההוּמוֹר הנובע מאליו, ההוּמוֹר הטבעי, היסודי, הארצי והטהור כעצם השמים לטוהר, בלי בדיחות זולות, בלי אפקטאציה, ההומור, שהחיצוניות שלו כולה פנימיות ונפשיות, כי אם הומור ממדרגה שניה: מכוּון, מעוּשה, יותר נכון: הרצאה סנטימנטאלית־הוּמוֹרית של גדול, המספר על עולמם של הקטנים או המעלה עלילות מזכרונות ימי־קטנותו. המתיקוּת מרובה בהכרח בהרצאה שכזאת על החיוניות והבלתי־אמצעיות, ואף הפנימיות, לכאורה, של ההומור הזה אינה, באמת, אלא חיצוניוּת. אפילו לנער מוֹטיל בן־החזן, זה הנער המגודל והבקי בהוויות־העולם, המדבר ומספּר בעדו, (וזה, אמנם, המעוּלה במקצוע־הספוּרים הזה של שלום־עליכם), מסייע המחבר בכוונה על כל פסיעה ופסיעה ועושה את כל הענין לדבר שבספרות.
מצד זה, מצד הפרצוף הספרותי, הילד העברי של שלום־עליכם הוא, אמנם, ילד חדש אצלנו באיזו מידה. מן הסבא למד שלום־עליכם לבלי קרב אל הילד כמלמד־החדר אלא כמחנך־אָמן, היודע, שעולמו של הילד, עולמו הילדוּתי, חשוב ביותר דווקא בזה שהוא עולם מיוחד, עולם לבדו, ואינו עולמם של המגוּדלים. ואולם, יתרון המשורר המנוח בזה, שהוא כבר אינו רוצה להוכיחנוּ וללמדנוּ דבר על־ידי העולם המיוחד הזה, כי אם רק לעַנג את נפשנו בדשן שירת־הילדוּת ולהנוֹתנוּ הנאה ממשית, שלום־עליכמית, מהבריות הנאות והקרובות, המוצגות לפנינו, שבשמחתן נשמח ובצרתן לנו צר. ויתרון גם לילדיו על ילדי הסבא, שהם אינם רק “יהודים אוּמללים” כהרשלי וכמשה־יוסי, שהם אינם אומללים כלל. חידוש זה אינו מִצעָר. הילד של שלום־עליכם אינו לא הרשלי ולא משה־יוסי, ואף לא חבריהם: “הנפש הרצוצה” של ש. בן־ציון, חפני בעל־דמיון של פייאֶרברג, הצמח העזוב – ה“ספיח” – של ביאליק, והתמים המתנועע של טשרניחובסקי (וֶלוֶלה־שוטה). בן־החזן וחבריו, למרות כל ההרפתקאות השונות העוברות עליהם, אינם אומללים ככל אלה (אמת, גם הגדולים אצל שלם־עליכם אינם אומללים כל כך…). הפּחד מפני הכלבים וההתרחקות מכל בעלי־החיים לא יגרוֹס מוטיל, שהוא והעגל הנם החברים היותר טובים. השניוּת והקרעים שבין התורה והחיים, בין הדמיון והמציאות, גם כן לא יחשיכו עליהם את עולמם. ילדיו של שלום־עליכם, אלה ילדי החזנים, החנוונים וכו' יודעים יותר מטיפול אם רחמניה, מאשר כל ילדי ספרותנו מן הדור הקודם, שברובם הגדול הם חניכי־האב, הנמצאים תחת השגחתו התמידית של אביהם הרב, השוחט, המלמד, ושומרים את כל פקודיו – פקודי התורה חמוּרה…
כן, שלום־עליכם ניגש כראוי; ואולם דא עקא, שניגש, שכאן, בסיפורים האלה, ניגש בעוד שלטוביה ולמנחם־מנדל לא היה צריך לגשת כלל: הם היו תמיד אתו, הם היו ה“סטיכיה” שלו (מימי כתיבת “שימֶלי והדוֹן־קישוֹט ממאזאֶפּובקה”, שהזכרתי למעלה: במוֹטיבים הראשונים של הסופר, בכוחו וראשית אונו היצירתי, תוּכּר הסטיכיה, כלומר, האיתנוּת והאֶלמנטאריוּת שבו). וכמן כן, חידש לנו שלום־עליכם, ודאי שחידש בסיפוּרי הילדים שלו, הציג לנו בהם כעין פרצוף חדש: ילד בריא, שמח. ואולם דא עקא, שגילויים פסיכולוגיים אובייקטיביים היו למעלה מכשרונו הספרותי של שלום־עליכם. ולפיכך בעת שביצירותיו מחיי הגדולים – באלו שנוצרו בכוח־הפקדון של העם קא עסקינן – נתן גַלריה שלמה של פרצופים: הפרצוף המשובח של ההמוני היהודי ובני ביתו (“טוביה”), הפרצוף המגוחך של ה“זבין וזבּין תגרא איקרי?” (“מנחם־מנדל”), הפרצוף של בעל־הבית הכתריאלי (“נחלת ה' בנים”), הפרצוף של האוּטוֹפּיסטן הכתריאלי (“אלמלי הייתי רוטשילד”) וכו' וכו' וכו' – הנה פה, בסיפורים מחיי הקטנים, במקום שהיה צריך להיעזר רק בכוחו הספרותי, אין שפע; כל הפרצופים צורה אחת להם, ואף בהיקף הצר של נפש הילד האחד, בצרכיו ובשאיפותיו של גיבורו הקטן לא גילה כל עולמות (כאשר גילה במסירת ילדו הגדול של טוביה, או כאשר עשה ביאליק ב“אני ופי התנור”), כי אם רק נתן סיפור או ציור, שההכל הילדותי־העולמי אינו מתבלט מתוך הפרטים של ענייני הילדים, למרות מה שהפרטים האלה נמסרו ברגשנות, ב“הוּמוֹר” ובחשיבות סיפורית, כיאות לסיפורים מחיי־הילדים.
בהיר ושקוף הוא הסבא, סופרה של היהדות הרוסית, אין סוֹדיוּת ואין מסתורין בכתביו, ואף על פי כן מי שיראהו, מי שיראה את בעל האגדה והמדרש הזה, ויציגהו לעומת בנו ונכדו, לעוּמת הרואה של היהודים הרוסים, של אוכלוסי ישראל ברוסיה יאמר: בּרוך חכם־הרזים! כי לעומת שלום־עליכם, ייבּדל בין החיים למתים, אף הוא, מנדלי זקננו, יחיה, איש־הרזים הוא, מחפש ומורה־דרך ובעל־הלכה. בעל־האגדה האמיתי, שזכה למשוך את לב בני עמו ולהסב להם תענוגים מחַיים, בלי טענות ומענות, בלי כל פלפולים ודרשות, הוא זה האיש, אשר זה עתה ליוונוּהוּ לבית־עולמו. כדברת הקדמונים: “רצונך להכיר את מי שאמר והיה העולם – למד אגדה”, כך אנו יכולים לומר על פי קברוֹ הרענן של המת הגדול: רצונך לדעת את ההמון היהודי – לדעת עד היכן מגיעה מעלתה של כתריאלובקה הקיימה והנמוגה וההמוני היהודי היושב בה והיוצא ממנה – קרא את כתבי שלום־עליכם, הכֵּר את “טוביה החולב”, את טוביה זה, שבכל מקום שהוא נמצא עכשיו אפשר שהוא יושב ומשׂיח את דאגתו במזמור־תהילים על פּאני שלום רבינוביץ, אדונו וחביבו, כי לוּקח מעל ראשו ואיננו.
[סיון תרע"ו, “בשעה זו…”, קובץ ג'; החתימה – י.ח. ברנר]
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.