מרשימה של אשתקד

…ובשעה זו יש אשר נסב לבנו רגע מכל הנעשה והננו מעלעלים – זעיר פה זעיר שם – בזכרונות דברים שנעשו… – ״שנעשו״?.. גזירות־תתנ״ו? – – – או הטביחות בנמירוֹב, באוּמאן? – – –

…לא. כי לא לשם היקש מן העבר על ההוֹוה או על העתיד אנו מעלעלים כיום ב״כרוֹניקוֹת״; לא לשם ״סימן לבנים״ מ״מעשי אבות״, אלא כך, בעלמא – חוסר־תכלית גמור לעלעול זה…

אנו אומרים: ה״אבות״ – אבל הללו, שבזכרונות־דבריהם אני מעלעל במקרה הפעם, הרי אינם אבות לנו כל עיקר; אנו אומרים: ה״מעשים״ – אבל הללו לא אצלנו ולא בעולמנו נעשו, אם כי אנשים מאתנו עשום…

ואם תאמרו: הנה ה״סימן“, הנה ה״סימן” ל״נעשה״ עתה… – יִלָחש לכם: ״סימנים אלה, בכלל, למי יש עוד צורך בהם? וכי לא הכל ברור? וכי לא הכל כבר ״אלפא־ביתא״? וכי אין – בבחינה ידועה – ״מעשי בנים״ סימן לאבות? באמת אמרו: גם ״כרוֹניקוֹת״ אין עוד יותר… יש ספרים, חדשים (אמנם, לא בעברית), ובאותיות מאירות – וכל הרוצה לעלעל יבוא ויעלעל…

…ומי יודע, אפשר, שבחוסר־התכלית של העלעול שלנו, דוקא בזה, גם כל ה״סימן״ המבוקש; כלומר, כל הסמל… הסמל של ה״אין־מה־לעשות״, הבוקע ועולה מעברים — — —

– – – – – – – – – –

…ובכן — שנַיִם. אחד רחוק, בן תקופה רחוקה קצת ובן ארץ מרוחקה, ואחד קרוב, בן־דורנו ובךארץ־מולדתנו. האחד – איזה שֵׁם מאנציקלוֹפּדיה, איזה חיים סַלוֹמוֹן, שׁאף שׁם עיר־מולדתו הפולנית־הפרוּסית ליסא (שבה, לכל הפחות, ״חנה״ מחברו של הסידור ״דרך־החיים״) משתכח על־ידי סברת היש אומרים, כי לא יהודי פולני היה סַלוֹמוֹן, אלא ממשפחה יהודית־פורטוגיזית¹; והשני – השני כמעט מיודענו הוא, גרשוני, גריגוֹרי ממשפחת הגרשוני שבמינסק ו״נכתב״ של שאַוול. האחד — פעולתו היתה באמריקה, בתקופת ואשינגטוֹן, ושם גם מנוחתו כבוד; והשני – עבודתו ברוסיה־האֵם בימי פּלֶבה וחי ומת – לאחר שׁנמלט מסיביריה דרך יאפּאן – כמעט לעינינו…

ועל גורלם שׁל אלה השׁנַים – מִסִפרֵי הזכרונות השֹונים, אזננו, לכשנרצה, קשבת דבר־מה…

– – – – – – – – – –

…בשנת 1776 הסיע הגנראל ואשינגטוֹן את חילו מניו־יורק, וחיל־צבא־בריטניה הבקיע העירה. אז התחילו הכובשים, כמובן, לענוש, על פי דרכם, את המורדים בהם. ושם, בין כתבי־ההאשמה המרובים, ש״נאפו״ בין־לילה, היה גם כתב אחד על אודות ״מרגל״ אחד, שואשינגטוֹןֹ, ראש ה״מורדים״, השאיר אותו בניו־יורק, למען שלוֹח אש באניות־המלחמה של הבריטאנים ובאוצרות הנשק והמזון אשר להם. ה״מרגל" היה יהודי, שזה לא כבר בא לאמריקה מפולין, התיישב בפילאדלפיה, שלח ידו בעסק־הכסף ועשה הון רב. כיצד היה יכול איש כזה, שבוודאי לא הריח ריח אבק־שריפה מימיו, להישאר, בפקודת ואשינגטון, בכדי לבצע זממו הצבאי של זה – למחברי כתב־ההאשמה פתרונים. איך שיהיה, וסיר הנרי קלינטוֹן, המצביא האנגלי, אסר את המרגל בכלא, נתן את גווֹ למַכּים וחרץ עליו משפט־מוות. אך בהשתדלות גנראל אחד, שמצא חפץ בשבוּי היהודי, שׁידע הרבה שׂפות, נמסר למפקד חיל־הֶסֶן, והלה מינה את סַלוֹמוֹן לממציא־מזון לפקידי־הצבא. סַלוֹמוֹן נשאר בלבו נאמן לאמריקה, והיה לעזר גדול לאסירי־המלחמה האמריקנים, תמך בידם בכסף וסייע ל״בריחות״ שונות שלהם. מלבד זאת התאמץ לפַתות אחדים מהאופיצרים שׁל צבא־הסן, כי יעזבו את עבודתם לטובת אנגליה. ויהי כאשר נודעו מעשיו אלה לשלטון הצבאי הבריטאני, ויהי, כמובן, כפשׂע בינו ובין המוות. אך על־ידי שוחד־כסף הרבה עלה בידי ״המרגל הצבאי״ ר׳ חיים למַלט את נפשו.

בשנת 1778 פנה הנמלט ממוות לקונגרס האמריקני במכתב, שבו סיפר את כל אשר עבר עליו בשביה, ואותו הוא מסיים כך:

״על פּי המאורע הזה נהרסו לכותב מכתב־הזכרון הזה כל אשיות־מסחרו והיזק גדול העולה לסכום חמשת אלפים ליטרה שטרלינג הוסב לו. אשתו וילד בן חודש עודם נמצאים בניו־יורק ומחכים לשעת כושר בכדי להימלט משם בידים ריקניות. במצב הזה יבקש כותב המכתב הזה לתת לו איזו משרה מסחרית, אשר תתן לו את היכולת לפרנס את בני ביתו״ – – –

רק זה. ואולם ״הקונגרס הנעלה״, כמובן וכנהוג, לא נענה לכותב המכתב, והלה צריך היה להתחיל הכל מחדש. הוא שלח ידו במסחר הכסף והשטרות שבין אמריקה ופראנציה ואמשטרדם, ושוב עלה לעושר גדול. ובשנת 1782 רשם רובּרט מוֹריס, שר־הכספים של המרידה הנמשכת, בספר־זכרונותיו: ״שלחתי לקרוא לסלומון וביקשתיו, שישתדל בכל האמצעים להשיג כסף״. וכעבור שני ימים: ״הסרסור(!) סלומון בא, ואני הפצרתי בו שלא ינוח ולא ישקוט עד שישיג את הכסף ועד שׁימצא עצה איךְ להמציאו לידי״. וג׳מס מֶדיסוֹן, מי שׁעתיד להיות הפרזידנט של ארצות־הברית אחר הנצחון, כותב לפני הנצחון: ״זמן־מה הייתי צפוי לנדבת לבו של חיים סלומון, הסרסור היהודי״. לפי הטוֹן של המכתב ושל אחרים כיוצא בו, נקוּד על ״נדבת לבו״ ולא על ה״סרסור״.

כי הסרסור הנדיב הזה המציא כסף, מבלי שיקבל גם את הקרן וגם את הריבית, לא רק לשר־הכספים מוֹריס, לא רק למיועד להיות פרזידנט מדיסון, כי אם כמעט לכל הפאטריוטים, היוּריסטים, הגנראלים של התקופה הגדולה ההיא. כי נואלו כל השרים הגדולים ההם ולא יכלו למצוא בימי המשבר ההמה את הכספים העצומים שהיו דרושים להוצאותיהם ולפעלם. כל מי שנמצא ״מזומן״ בידיו אז, שכב כעכבר על דינריו, ורק ״הלואותיו״ של המלוה בריבית היהודי עשו למדיסון ולמוריס את כל הכבוד אשר נחלו, סוף־סוף. כי גאון בפינאנסים היה ר׳ חיים וידע לבראם יש מאין; ולא זאת בלבד, כי אם גם בעל לב רחב ואוהב ומוקיר חופש – כך, למצער, יעידו עליו הסופרים היהודים האמריקנים בבואם לקבּוֹל על היפּקד מקום חיים סלומון בתולדות המרידה; יעידו – ועל פי הודאת בעל־דין. כי אם, אמנם, בפומבי, באופן רשמי, לא הזכירו לאחר כך כל ״ידידי״ סלומון את ״היהודי הסרסור״ לברכה בעד ה״חסדים״ אשׁר עשׂה להם; אם, אמנם, ״לוֹוֵי״ סלומון, לאחר שׁביצעו את מעשה ההתקוממות שלהם על־ידי ״הלואותיו״, לא זכרו את ה״מַלוה״ וישכחוהו, הנה נשארו מקומות ומבטאים הרבה במכתביהם הפרטיים של רמי־המעלה האלה, שדורשי־רשׁוּמוֹת יכולים להתגדר בהם ולהפיץ על פיהם אור בדבר אידיאליותו האמיתית של הבאנקיר היהודי, נדיבות־לבו הגדולה והיחוסים הנעלים ששׂררו בינו ובין שרי אמריקה בעת ההיא…

ושם, בדרך אגב וכלאחר יד, יסוּפּר:

בשנת 1783, כבר אחרי המלחמה והנצחון, אחרי שנכרתה ברית־שלום בין ממשלת אנגליה והריפובליקה של ארצות־הברית המשוחררות, בשעה שהשפעתם של ״ידידי״ סלומון על חיי המדינה החלה בכל תוקף, הפנה סלומון את לבו מחסדיו ללוחמים בעד השחרור — חסדים, שאולי כבר לא היה צורך בהם — ״נבדל״ מעל המשחררים־המנצחים ודאג — כמו בפעם הראשונה אחרי הימלטו מחרב־האנגלים — לעשות דבר־מה לביתו. הוא עוזב את אמריקה ונוסע לאירופה, אך לא לאורך־ימים. הוא ממהר לשוב ועולה על המיטה אשר ממנה לא ירד. ובמותו אינו משאיר לבניו אחריו כלום מכל הרכוש הרב אשר רכש.

אין ירושה!..

ימים אחדים לפני מותו — והוא אז בן מ״ד — עוד הריץ מכתב מניו־יורק לסוכן־ביתו אשר בפילאדלפיה, בו הוא מביע תקוָה לחדול מעסקיו למען תת מנוח לנפשו, כי עייף הוא ואין כוח לעבוד עוד; בו הוא גם מזכיר את הסכומים העצומים, שפקידי הממשלה חייבים לו…

באיזה טוֹן הוא מזכיר את החובות האלה – אם בטוֹן של אדם הדואג לאיבוד־דמיו או בטוֹן של סוחר העושה בילאנס לעסקיו – את זה סתמו סופרי הזכרונות.

איך שיהיה, החוב לא נפרע והעסקים נפסקו. נפסקו מאליהם. אדם דואג לאיבוד־דמיו ואינו דואג לאיבוד־ימיו. האנוֹש האָנוּש סַלוֹמוֹן לא האמין, כי כה ימהר המוות לבוא, ואולם ההתאמצות היהודית, התאמצות־העצבים העוברת כל גבול, להשיג כסף בשביל שר־הכספים ויהי מה, או, נאמר: להתגבר בשארית־גבורה, ובלבד להניע את הגלגל במכונה הזרה – ההתאמצות הזאת פקעה, סוף־סוף. העשיר היהודי המנצח־הכושל מת בעניוֹ.

– – – – – – – – – –

בשנת 1903, בערב המלחמה היאפּנית, גברה התנועה הריבולוציונית ברוסיה. נהרגו בידי ״טירוֹריסטים״ מן ״האוֹרגאניזאציה הלוחמת״ המיניסטר סיפּיאגין והגוּברנאטוֹר בּוֹגדאנוֹביטש. ובתוך הנאסרים הרבים, שאסר השלטון הרוסי בעקבות העלילות האלה, היה אחד מראשי המפלגה, גריגורי גרשוני².

הוא נאסר פתאום – ולא ידע על יסוד מה נאסר, בעד איזה חטא ״מחטאיו״ הרבים; הוא לא ידע, כי האורב לו יושב בחדר לפני ולפנים: אַזֶף. גם בספרו, אשׁר כתב, עדיין אין הוא יודע זאת. הוא, כידוע, עד יום מותו היתה משוגתו בדבר הצַדיק אַזף אתו.

אסור באזיקים הובא אל מבצר־פּטר־פּאבל. לשופטיו ולמעַניו לא נענה. משׁפטו היה ברור; דתו אחת – לתליה!

חדר־בור. קור וחושך. טחב וקטב. דממה נוראה. אין קול אדם. וכך עוברים ימים, שבועות וחדשים – עד ה״משפט״. באים אליו – רק להודיע, שפלוני ואלמוני מחבריו האסירים, אשר בטח בהם, בגדו במפלגה ומסרו את כל הסודות לאויב, לממשלה…

וידיו אסורות; ואין מושיע.

פּלֶבֶה – פּלֶבֶה בעצמו! – מבקר אותו פעם בבית־כלאו. ה״משנה למלך״ הרוסי ניסה את כוחו (ושמא גם פה יד אַזף באמצע? אפשר ש״מקורבו״ זה השׁיאוֹ ללכת אל גרשוני?): אולי יעלה בידו להניע את ״לב״ המורד העקשן, להרך קצת את הלב הקשה של זה? אבל לשוא! פלבה שב מבית־האסורים כלעומת שבא. אין פשרות. גרשוני במרדו עומד!

– אולי יש לו דבר־מה לומר לי?

– לך?!

אחר כך מתחילים לבוא אל השבוי טאראסאֶביטש ומאקארוֹב (שניהם אנשי־שם בשלטון הרוסי). אדם צעיר שכמותו למה ימות?! — הם מדברים על לבו — הממשלה רוצה להתיר את ה״עניבה״ מעל צוארו. הממשלה רוצה להשאיר אותו בחיים –

– בתנאי?

– בתנאי… רק זה… בתנאי שיודה, כי חבר הנהו למפלגה הלוחמת. הן בין כה הממשלה יודעת מפי חבריו, כי הוא הוא הראש. ולמה יתעקש שלא להודות על זה, אם בעד הודאה זו בלבד נכונה הממשלה לרחמהו שלא להמיתו?!

לגרשוני היו ידים לחשוב, שהוראתו זו אינה נחוצה למיניסטריון של היוּסטיציה אלא בכדי להקל את סידור כתב־ההאשמה, בשביל איזו פורמאליות ואולם הוא ענה:

– לא.

– מדוע? מה איכפת ליה?!

– פשוט מאד, — ענה הריבולוציונר — חיים תחת מוות זהו שכר טוב מאד בעד הודאה קלה, שאינה מעלה ואינה מורידה. לא היה צריך לעמוד על המקח! ואולם אם הודאתי זו נחוצה לממשלה מאיזה טעם שהוא – נאמר: בשביל דעת־הציבור – עד שהיא נכונה אפילו לתת לי שכר טוב שכזה – חיים – אות הוא, כי אסור לי למכור לה כדבר הזה!

וכבוא אליו שליח־הממשלה שוב לדבר באזניו על הטוב בשבילו, הוא עונה:

– טוב בשבילי לא החיים ולא המוות, כי אם כל מה שטוב בשביל העם העובד, בשביל הריבולוציה. וטוב בשבילכם הוא כל מה שגורם רעה לריבולוציה. כל עניני־שיתוף אין בינינו ובין הממשלה. את החיים מידי פלֶבֶה אין אני מקבל!

אגב: הד מבטאים כעין אלו של מסדר מעשה־סיפיאגין צילצל לאחר שנים אחדות גם בתשובתו של בּוגרוֹב הורג־סטוֹליפּין, כשבאו לפניו ב״הצעת־חיים״: ״מה חיים? עוד עשרת אלפים נתחי־צלי וקציצות?״ ואולם גריגורי גרשוני³ באותו מעמד הוסיף ״עוד זאת״:

– אני הנני יהודי. במחנה שלכם בטוחים, שהיהודי רק מעורר למרידות, ובעצמו פחדן הוא ונכון לוותּר על הכל בכדי למַלט את נפשו ממוות. אני רוצה שתעמדו על טעותכם. יעשה פלבה את שלו — אני את שלי עשיתי!..

וכך עוברת כמעט שנה שלמה מיום המאסר עד יום המשפט — עוברת שנה ב״עינוי־הדין״ ובעינוי־הנדון. אבל בינתים נודע לו לגרשוני ביום אחד מפי פרקליטו, שהרוסים מוּכים במלחמתם עם היאפּאנים.

״שיחתנו — הוא כותב בספר־זכרונותיו הנזכר — סבבה על ציר המאורעות האלה, שלעומתם נדמה כל הענין שלנו, כל ה״פרוֹצס" שלי כל כך פעוט… הורגש, שאיזה דבר הולך וקרב, איזה דבר איום, איזה דבר מעיק ומוֹגֶה עד לאין חקר, אלא שהוא יכול למלא במדינה תפקיד של רעם, אשר יעורר ישׁנים ואשׁר ישׂרוף ויכלה את המַסווה שׁעל פני הרֶז’ים של שלטוךהיחיד, למען יראו הכל את הפנים ההם כמו שהם. או אז תבוש הארץ וחרפה תכסה פניה על האליל אשר עבדה לו ואשר בטחה בו״.

סוף־סוף, בא גם יום־הדין ועבר. ושוב מתחילים שופטיו של גרשוני לדחות את יום־המוות ולדבר על לבו שיפנה בבקשה אל הקיסר בעצמו לחננו. הן בשכר ובעונש בעולם הבא אינו מאמין — מדבר אליו מאקארוב בלשון רכה — ולמה יבחר במוות מבחיים, על לא דבר?

גרשוני בחר, כמובן, במחנוק מאשר לפנות לקיסר־רוסיה בבקשה. שבועות רבים עברו עליו בציפיה למוות. לילה לילה היה שוכב ומחכה, שהנה יקחוהו, יוציאוהו ויתלוהו. ואולם התלינים לא באו. התלינים דחו את הוצאת גזר־הדין לפועל מיום ליום (ואולי גם בזה השׁפעת אַזף על פלֶבה היתה באמצע, והוא לא ידע?), וסוף־סוף, באו והודיעוהו: חסדי המלך כי רבו! לא מיתה, כי אם עבודת פרך עולמית!

והוא הועבר לשליסלבּוּרג.

שם, אחרי י״ב חודש של עינויי בדידות שליסלבּוּרגית, נפגש, לגודל שמחתו ואשרו, באסירים אחדים ממפלגת ״רצון־העם״, אמה של מפלגת גרשוני, אותה ה״נארוֹדנאיה ווֹליה״, שבפוֹגרוֹמים של שנות השמונים ראתה אתחלתא דגאולה…

ובינתים התחילו ״ימי האביב״ ו״ימי החופש הגדולים״ ברוסיה, ימי שנות 6–1905, אחרי הריגת פלבה, והתקוָה אצל גרשוני וחבריו לשוב לחיים נתעוררה —

אבל התקוה, כידוע, לא באה. רבות מחשבות היו בלב, ועצת הגורל היא קמה.

– – – – – – – – – –

ובכן — הגורל! מלה סתומה ועמומה זו, שממנה אין מנוס מדי דַבּרנו בעניני חיים חשׁובים.

כן, גורל הוא. ואצל השנים שלנו, אבי־האב ונין־הנכד, אחד היה.

אבי־אב ונין־נכד. כי כשלושת יובלי־שנים יפרידו ביניהם, בין השׁנַים האלה; ויָמים ויַמים יפרידו גם בין מעשׂיהם. זה עזר לשלטון אחד כלפי שלטון שני, זר, וזה ביקש לעזור לעם, לעם נרמס ברגלים, כלפי שלטונו הוא עצמו, שהוקם עליו מתוכו. זה נתן את ממונו, בעיקר את ממונו, וזה נתן את נפשו, רק את נפשו. זה היהודי השולחני מן המאה הי״ח זיין את המרידה של השלטון האמריקני כלפי השלטון האנגלי בכספים העצומים שהיו נחוצים לה בשעת משבר; וזה היהודי האינטליגנט מסוף המאה הי״ט וראשית המאה הכ' זיין את הריבולוציה של העם הרוסי כלפי ממשלת־הדמים שלו בכוחות אינטלקטואליים ובבּוֹמבּוֹת, שהיו נחוצים לה…

לא ראי זה כראי זה — הצד השווה שביניהם, ששניהם היו גיבורים, בעלי כשרון אורגאניזאטוֹרי ענקי, שניהם גדולי־נפש ועדיני־לב עד לאין שיעור; שניהם, הזרים, עשו בשביל האומה העיקרית מה שלא עשו מאות ואלפים בנים עיקריים, ושניהם הלכו ערירים, באין יורש…

כי גורל ירושת השנַים האלה לנו — אחד הוא…

סלומון מת — ואיש מישראל לא ידע את ירושתו. כל נחלתו היתה כלא היתה. ורק כעבור הרבה ימים, לאחר שיוצאי חלציו עשו עושר מחדש, על דעת עצמם, התחילו קובלים על כבוד־היחוס שגלה מהם: אבי־אבינו הציל את אמריקה! את ״החוב העצום״ שוב אין אנו תובעים — הואיל ואתם משתמטים מלשלם — ואולם כבוד לשם אבינו אנו דורשים. אנו מוותּרים על דררא דממונא, אבל לא נאבה לוותר על הכבוד! היאך! זו פאטריוטיות וזה שכרה?! בדברי ימי שחרור אמריקה אתם פוסחים עליו — מה לעשות? אבל איזה מטבע של כסף — אם לא שׁל זהב — הַתיכו לזכרו, למען לא יֵרָאה, כאילו לשוא, חס ושלום, היה כל עמלו בשביל אמריקה האהובה עליו. הגם אתם, אזרחי ארצות הברית, תשלמו אי־טובה ואי־כבוד תחת טובה! לא תהא כזאת באמריקה שלנו!

הזכות על דרישת צדק כלפי חוץ השאיר סלומון לזרעו אחריו. ולסופרים היהודים השאיר עוד מקום להתגדר בו כלפי פנים, או יותר נכון, כלפי הַחֶצְיָם־פנים וחֶצים־חוץ, ולהוכיח על ידו ל״יאהודים״ שבניו־יורק, כי לא רק הם הסולת, כי גם היהודים הפולנים אינם סובין. הנה אתם מתאמרים, כי רק אתם האזרחים הנאמנים לאמריקה… ולאפוקי… והנה לפניכם יהודי פולני לפני מאה שנה — ראו!..

וסופר יהודי־רוסי כי יתרגם את זה לשפת מדינתו והיה ה״נופך״ שלו בשיטין או בין השיטין: תנו גם לנו שיווי־זכויות ותראו איזה ״באנקירים" נקים לכם! עוד לא תדעו מה אתם מפסידים לעצמכם בחוקיכם המגבילים. זכרו את הסלומונים!

וגרשוני? מה הוריש לנו הוא?

– – – – – – – – – –

כן, בתולדות שחרורה של אמריקה, אשר ילמדו בבתי הספר, יפסחו על שם חיים סלומון; בתולדות שחרורה של רוסיה, אם תגיע שעתה של זו, אפשר לא יפסחו על גרשוני וחבריו (האינטליגנציה הרוסית במובן זה היא ״קוֹרֶקטית״ למדי). ברם, לנו, בין כה וכה — אחת היא. סופר־ההיסטוריה לבנינו אנו, אם יבוא, לא רק שיוכל לפסוח על כגון אלה, אלא ודאי יעשה כך, אם רק יהיה נאמן לתעודתו, תעודת היסטוריקן עברי, לבלי להכניס להיסטוריה העברית שלו את כל הגדולים שיצאו מן הגזע העברי… אלה אינם שייכים!

ר׳ חיים סלומון, שנשכח מן ההיסטוריה האמריקנית, אינו שייך גם לנו. זוהי עוּבדה!

לנו אינו שייך. בהיסטוריה העברית, בדברי ימי פעולות הכוחות העממיים העבריים בגידוּלם ובהתפתחותם, אין מקום לחיים סלומון, מפני… מפני אותו טעם: מפני שאין לו מקום בהיסטוריה האמריקנית­…

–?!

–!!

שעת־משבר היתה אז לתנועת־השחרור בארץ אמריקה. לא היה לעומדים בראשׁה הכסף הנחוץ. ואולם הלא לא יתָכן לחשוב, שלולא היה שם השולחני היהודי הפולני, שבא במקרה לאמריקה ורכש כסף באמריקה ומאמריקה והלוָהוּ או נתנוֹ לראשי העם האמריקני, שאסרו מלחמה נגד השלטון האנגלי — שלולא הוא היה שחרור אמריקה מעוֹל אנגליה נדחה לימים רבים. לא, לא יתכן לחשוב כך אף רגע! כי הכוחות הגואלים כבר היו בעין, העם העובד האמריקני כבר היה, צבאות־אמריקה כבר היו, ואשינגטוֹן ומדיסוֹן, רבי המדינה, כבר היו, וגם הזהב, העדוּת הבולטת לעושר־הארץ, כבר היה; בידי זה או בידי אחר, מתווך זה או מתווך אחר — למאי נפקא מינה?

במנוחה גמורה רשאית ההיסטוריה האמריקנית לעבור בשתיקה על המתווך היהודי, במקום שהיא מרימה על נס את כל גיבורי המרידה, גדולי בני הקיבוץ ובאי כוחות הקיבוץ. במקום שאלה עומדים אין מקרה יחיד יכול לעמוד. וסלומון הפועל הלא היה רק עוזר מקרי ויחידי. לא איזה ציבור יהודי בכוחותיו הקולקטיביים השתתף כאן בתנועה, כי אם יהודי פלוני אלמוני. לא שליח־ציבור היה סלומון, כי אם שליח־עצמו. והרי אף בריבולוציה הרוסית לא ציבור יהודי בכוחותיו העממיים השתתף, כי אם יהודי פלוני ויהודי אלמוני היו בין הנואמים, בין הכותבים, בין מסדרי־השביתות ומכיני־הבּוֹמבּוֹת. מעטים או רבים — לא זה העיקר. העיקר הוא, שדא ודא, הכא והתם, הסיפור הוא לא מרבים בלשוךיחיד, כי אם מיחיד — יחיד או יחידים רבים. זהו, לפיכך, מחוץ לכל היסטוריה — גם שלהם וגם שלנו…

גם שלנו. ולאו דוקא משום ״התבוללות״. ר' חיים סלומון היה חבר נאמן לקהילת ישראל בפילאדלפיה. ואפילו גריגורי גרשוני הודיע לבא־כוח הממשלה הרוסית: יהודי אני! — והוא אז תלוי בין חיים ומוות… יתר על כן: בסִפרו בשׂפה הרוסית, שאנו עומדים בו, הוא מוסר אפילו אניקדוטה יהודית על המלמד והעז בחיבה יתירה, ובמקום אחד הוא מזכיר את אם־זקנתו העבריה ואגדותיה שהשפיעו עליו… אבל כל זה לשוא! כל זה לא יועיל לו כשם שלא תועיל לו לגריגורי האומלל גם כל זרותו לרוסיה, שהתבטאה כל כך — מבלי משים ובבלי יודעים — ביחס למפלות הרוסים במאנג׳וריה (אמנם, מעין יחס כזה היה גם לפרקליטו הנכרי ולחבריו ממפלגת ״רצון־העם״ — כן… ובכל זאת, לא שמחה כזו!). הוא, למרות כל זה, היה פרי התרבות הרוסית, רק הרוסית! כאבי־זקנו חיים סלומון את כספו, כן לקח הוא את כל תרבותו ברוסיה ומרוסיה ולרוסיה נתָנָהּ. מהו האלמנט היהדותי שׁבזה?

– – – – – – – – – –

שנַים — והגורל אחד: כף־הקלע. חלקם גם לא ״בהם״, ב״גויי־הארצות״, וגורלם ההיסטורי גם לא בנו, בגורלנו, בהיסטוריה שלנו.

כן, זה ודאי. הם הנם מעֵבר להיסטוריה שלנו. ואולם… אנו… ההיסטוריה שלנו… גם זה ודאי.

ודאי! אוי לה להיסטוריה, אם גורלה וגורל אנשים כאלה — שנים הם ולא אחד; ואוי לו לגורל, אם סדרי הקיום וכלליו נשתנו עליו כל כך, עד ש״פרוּדוֹת״ כאלה הנן מחוצה לו —

״בכלל מאתים מָנֶה״ — כלל ידוע הוא. וגם זה הכלל: שני מָנִים עושים מאתים. ואצלנו גם מאתים מנה אינם עושׂים מָנָה. במנים, לכאורה, אין מחסור, ישנם וישנם — ועוד איזו, מנים הראויים להתכבד — ומנה אחת אין. מה לצרף יש ויש, כמדומה, והצירוף — איה הצירוף?

[״בשעה זו״, ג׳; אלול תרע״ו; החתימה: בר־יוחאי]