רקע
יוסף חיים ברנר
טִיּוּלִים בְּעוֹלַם הַמָּשָׁל וְהָאַגָּדָה
mנחלת הכלל [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: [תל אביב]: הקיבוץ המאוחד; תשכ"ז 1967

1

(עפ"י מקורות שונים)


 

א

סופרי המסעות יספרו לנו, כי לשבט אחד משבטי האינדיאנים באמריקה הצפונית יש אגדה שכזו. היֹה היה איש אחד, ילק שמו, אשר נפשו תיעבה כל עבודה, ורק במחול־משַׂחקים בילה כל ימיו. אחיו וקרוביו יגעו כל ימות החמה בציד דגי הים, שאצרו וחיסנו מהם לימות החורף, וכאשר פנו אליו ויבקשוהו כי יעזור למו, אטם אזנו משמוע קטנה או גדולה. אך הנה בא החורף, השלג כיסה ארץ ועשב אין עוד על פני האדמה. המחולל רעַב ויפן לאחיו ויבקשם כי יאכילוהו, ואולם הם פנו עורף ולא אבו שמוע לו. ולולא ריחם הגורל את הרעֵב האומלל, כי אז גווע בעוונו. אבל ברחמי הגורל עליו נתגלגל ביתוש מנתר. “יען וביען כי עצל אתה, אמרו לו אחיו ובית אביו, לכן בכנפיך תעוף וברגליך תנתר ועשב תאכל כל ימי חייך”.

בשמענו את דבר־האגדה הזה ונזכרנו מיד במשל הידוע מ“משלי יהודה” של י“ל גורדון ז”ל, אשר קראנו בנערותנו, בשם “הילק והנמלה”. הלא כה קראנו שם:

“עבר קציר, כָּלה קיץ. הילק טמן יד בצלחת, וישורר ויזמר וירווה נחת, ולפועַל בשדה לא הטה שכם; ופתאום ראה, כי בנה חיץ, כי טח תפל על קיר נופל! כי בא הסתיו וימי הסתיו, הגיע החורף ובביתו אין לחם ובחוריו טֶרף. וילך מר ביתה הנמלה, החרוצה, המכינה בקיץ מאכָלה! ויחנן קולו ויאמר הילק: “הבי, אחותי, לי נחלה וחלק במגורת הדגן אשר אָגרת; נהליני בלחם מאשר צברת, עד עבור הסתיו וימי החושך. ובבוא האביב, עת נעֵמָה, אז, חי־נפשי, לך אשלֵמה, נִשיֵך זה עם מרבית ונשך, נשך כסף, נשך אוֹכל”. אולם הנמלה, טובת השכל, פי הילק שאלה: “הגידה לי, אחי, איפה היית בימי הקיץ? ומה אז עשית?” – בימי הזמיר, אז רק התענגתי, כל היום שרתי, בדשא שיחקתי. לא זכרתי הסתיו וימי החורף! – “אם בקיץ שרת, לא יגעת, במחול־המשַׂחקים צא נא עתה!” – ענתה הנמלה ותפן לו עורף”.

ואמנם כן, משל זה, שי"ל גורדון לקח מספר “מחפש מטמונים”, נמצא גם אצל הממַשל הצרפתי לא־פוֹנטין. אותו שבט אינדיאני נמצא בקרבת קאנאדה, שרבים הצרפתים היושבים בה. אפשר, איפוא, מאוד, שהקולוניסטים הצרפתים מסרו את המשל הזה לאינדיאנים בשיחותיהם, ואלה האחרונים הוסיפו עליו נופך משלהם, את אמונת הגלגול, ועיבדו אותו על־פי דרכם ורוחם, וכך נוצרה האגדה אצלם על האדם־הילק, שנתפשטה ונתאזרחה ביניהם באופן, שאילמלא ידענו את מקורה הצרפתי, היינו יכולים לחשוב אותה לפרי הרוח האינדיאני הטהור…

דוגמא זו תלמדנו לדעת, שגם בימינו אנו יש לפעמים מקום לאגדה עממית, שתתפשט ושמעינותיה יפוצו חוצה. אבל צריכים אנו להודות, שחזיון זה אינו נפרץ ביותר. אין אנו יודעים מהרבה יצירות ספרוּתיות שכאלו, פרי הזמנים המאוחרים ביחס, שתחדורנה לתוך הסביבה העממית האחרת ותעוּבּדנה בה בהתאם לטעם ולמדרגת ההתפתחוּת של אותה סביבה. בכל זאת, גם על פי הדוגמה הזאת שהבאנו יכולים אנו במידה ידועה להתעמק באי־אלו סגולות מעניינות של יצירת־העם. המשל על “הילק והנמלה” ב“משלי יהודה” שלנו, נכתב, כידוע, מקודם לצרפתים על־ידי הממַשל שלהם לא־פוֹנטין. אבל על־ידי מי ואימתי קיבל צורה של אגדה קאנאדית־אינדיאנית? את זה אין אנו יודעים, וּודאי שגם לא נדע לעולם. אפשר, שאיזה קולוניסט צרפתי בעל כשרון ובעל פה, מאלה המתגוררים בקאנאדה בשכנותם של האינידיאנים, עיבד את המשל הזה על דעת עצמו, בכדי להתאימו להבנתם ולהשגתם של שכניו, ונתן לו מַהלכים בצורתו זו החדשה. ואולם יוכל היות גם כן, כי הדבר הזה עבר דרך פרוֹצאֶס יותר מורכב. הקולוניסט הצרפתי סיפר לאינדיאני את המשל כמו שכתוב בספר־המשָׁלים הצרפתי, אלא שהוסיף בסוף נופך משלו – מוסר־השכל על הבטלה, שהיא אם כל חטאת, ועל האנשים הבטלים והעצלים, כילק, שנענשים על עצלוּתם ביד החרוצים ואוהבי־העבודה, כנמלה. ואולי גם הוסיף את הקריאה: לך אל הנמלה, עצל! האינדיאני השומע תפס, בעיקר, את ההוספה שישרה ביחוד בעיניו, את ההשוואה בין הילק ובין האדם העצל לעומת הנמלה והאדם החרוץ, ובספרו מצדו לאחר־כך את דבר המשל לבני משפחתו, הטעים ביחוד את הצד הזה: גורל הילק – מנת חלק העצל. ברבות הימים, בעבור המשל מפה לפה, ניטשטשה לאט־לאט ונאבדה ההשוואה המפורשת שבין הילק והאדם, ויהי לאגדה על אדם אחד, ששמו ילק. ואז, בצורתה החדשה הזאת, קיבלה האגדה, המרוחקה ממקורה, גם פירוש חדש: מעשה באדם אחד שנתגלגל בילק, ויהי הילק. כך נולד מין הילק בעולם. אלה תולדות הילק!.


 

ב

עתה נפן לדוגמאות מימים יותר רחוקים מאתנו.

בפי המון עמים שונים שגורה מאז האגדה על אודות ציפור אחת, שהיא מאריכה ימים רבים על פני הארץ, ממש אותו הסיפור המסופר באגדת־התלמוד על דבר יוֹכני, ש“חי אלף שנה, ואחר־כך אש שורפתו ונשאר בו כביצה וחוזר ומגדל אברים”. האגדה האחת הישנה־נושנה אל אודות “היהודי הנצחי” קיבלה הרבה נוסחאות שונות בין עמים שונים ודורות שונים, כפי שאנו קוראים במאמרו של י. ל. ברוכוביץ ב“הדור” של פרישמאן שנה ראשונה (1901, גליונות 6, 7). חכם אחד מחכמי־הפולקלור הוכיח, שאגדות רבות מתתר“א לילות הערביים (אלף לילה ולילה"; התרגום העברי נעשה בשנים האחרונות בידי דויד ילין ונדפס בהוצאת “תורגמן” באודסה) יוצאות ממקור ישראל. מאידך גיסא, ק”ח “משלי־שועלים” של ר' ברכיה בן נטרונאי הנקדן, שנדפסו במאנטובה בשנת שי“ז, כולם הם ממשלי אֶזופ היווני, ו”חד גדיא" של ההגדה לפסח שלנו לקוח כולו משיר־עם גרמני. כיוצא בזה אותה האגדה המתהלכת ברוסיה על המלך החכם, שמרוב עשרו וחכמתו גבה לבו ויט מדרך הישר; אפס, פעם אחת, בלכתו לצוד ציד, תעה במדבר ואחרי ימים רבים, כאשר שב לביתו, מצא כי איש אחר דומה לו בקלסתר פניו יושב על כסאו – מזכירה לנו מאוד את המסופר בתלמוד על שלמה המלך ואשמדי (אגדה תלמודית זו עוּבּדה יפה, ב“שיחות מני קדם” של זאב יעבץ).

ואולם נקח נא מעשיה רוסית אחרת, שאף היא נמצאת בספרוּת היהודית, ונלמד על פיה, כיצד מתהווים במציאות כל אלה שינויי הנוסחאות וחילופי־הגרסאות, מתוך הסתגלות להשגות העממיות המיוחדות.

האגדה “על בן־המלך בָּבָא” (בּוֹבָא( נפוצה מאוד ברוסיה ונחשבת שם לאחת האגדות העממיות היותר אהובות ומקובלות. נשים זקנות, אשר לא תדענה קרוא וכתוב, הן ואמותיהן, יספּרו אותה לניניהן ולנכדיהן ברטט של חיבה. אבל האם באמת זוהי אגדה רוסית, שנוצרה על־ידי עצמיותו של העם הרוסי? החקירה ההיסטורית תענה על שאלה זו בשלילה. עוד במאה השש־עשרה היתה זו לא אגדה עממית, כי אם “מעשה־רב” שבכתב, ובכתב־היד של הסיפור הזה, שנשמר עד היום וששם מחברו לא נודע, מסומן, שהוא לקוח “מספרי הסאֶרבּים”, זאת אומרת, נעתק מסאֶרבּית ביחד עם עוד סיפורים אחדים, שנעתקו מאותה שפה לרוסית. המקור הסֶארבּי לא נמצא עד היום, אבל זה לא כך־כך חשוב, מאחר שהמשך החקירה יורנו, כי לסֶארבּית תורגם תורגם הסיפור הלז מאיטלקית, והוא מהדורה חדשה של רומן איטלקי מימי הביניים, שבו מתוארות עלילות האביר Buovo d’ontna (אצל הרוסים שאבירים לא היו להם, נהפך האביר לבן־מלך). ואולם גם הרומן האיטלקי אינו אלא עיבוד משיר־גיבורים צרפתי אחד, שהיה מוּשר בפי המשוררים הנודדים הצרפתים. מפי אלה עבר לאנגליה, והמשוררים האנגלים שינו על פי דרכם גם את שמות הגיבורים, גם את מקום המעשה; כיוצא בזה, בעבור השיר לסקאנדינאביה, נהפך שם לסאגה (זאגע, לאֶגאֶנדה) סקאנדינאבית ואיבד כל קשר עם מקורו הצרפתי. וככה עבר גם לאיטליה, גם לארצות השפלה, ור' אליהו בחור נתנו ליהודים בהעתקה לשפת יהודית המדוברת.

לרוסיה באה ה“היסטוריה” הזאת, כנאמר לעיל, במאה השש־עשרה. ההעתקה הרוסית עשתה את שלה: אי־אלו דברים נשתנו מתוך אי־הבנה במקור או בהתאם לאופן החיים הרוסיים. הסיפור יקר מאוד בעיני הרוסים ונתפשט בערים ובכפרים, ובמידה שהלך ונעשה לסיפור שבעל־פה, כן התרחק ממקורו. כן נהפכו שמות גיבוריו לשמות־רוסיים, כלי־הזיין לכלי־זיין רוסיים, העוּבדות לעובדות מחיי רוסיה הקדומה, עד שגם בלשון, גם בתכונת הנפשות הפועלות, דם בקשר־המאורעות נעשתה המעשיה לאגדה רוסית טיפוסית.

ככה רואים אנו, שהאגדה העממית חיה את חייה ההיסטוריים המיוחדים. האגדה העממית אוהבת לנוד ולנוע מארץ אל ארץ ומגוי אל גוי, ויש מהאגדות העממיות שעוברות איים וארצות רחוקות, סובבות כולי עלמין וממלאות כולי עלמין. נפגשים אנו בהן אצל הפינים בצפון אירופה, אצל פראי אוסטראליה בזילאנדיה החדשה, אצל האסקימוסים שבאמריקה, אצל השבטים השונים שבאסיה, אצל הכושים באפריקה. אנו מוצאים אותן גם אצל חוזי חזיונות שבדורנו, גם במאספי ימי הביניים, גם במסורות של הודו, גם בכתבי־היד העתיקים של מצרים, אשור ובבל מלפני שלושת אלפים שנה ויותר, גם בכתבי־קדשנו אנו. ואולם בנודה ובנועה ובלכתה ממקום למקום מראש מקדמי ארץ אוהבת האגדה לַעדוֹת עליה עדָיים מעדיים שונים, להתלבש בלבושים שונים, לפי טעם אותו העם, שאליו באה. התוכן כמעט שלא ישונה. אבל הצורה משתנית ומשתנית. התוכן אחד והצורה שונה. ויש שלפעמים משתנית הצורה במידה כזו, עד שאין לעמוד בשום אופן על מקורה הראשון, ואין לדעת איזו אומה ילָדתה בראשונה. ולפיכך כל עם ועם נוטה לחשוב, שמסורותיו העממיות הן תוכן רוחו הוא, הוא ולא אחר; שהוא הוא אביהן מחוללן ואין לזרים חלק עמו.

רק מזה לא כביר, באמצע המאה שעברה, עלה בידי המלומדים – על־ידי חקירה והשוואה בין המשלים, האגדות והמסורות של עמים שונים – לקבוע את יחס הגומלין וקשר ההשאָלה של תוכני־אגדה רבים ולהראות על תוכן אגדה זו או אחרת שנחשבה תמיד לפרי רוח עם זה או אחר, כי לא כן הוא, כי אנושי־כללי הוא התוכן, ומעם אחד עבר למשנהו. בידי המלומדים האלה עלה לגלות את המקורות הראשונים, שמהם תשתה היצירה הדמיונית, האגדית, ולהראות, שעל הרוב, המקורות הללו אחדים וכלליים הם אצל עמים שונים ורחוקים זה מזה ת"ק פרסה באופי ובתנאי החיים; שראשית ראשיתם לוטה בערפילי ימי־קדם קדמתה, בימי אותה התקופה הרחוקה־הרחוקה, בעוד לא נפרדו ולא נפוצו הגויים על פני תבל לארצותיהם וללשונותיהם.


 

ג

אך צעיר לימים הוא מדע הפולקלור, אשר הציג לו למטרה לחקור לדעת כל מיני השירים, הסיפורים והמסורות העממיים, להשוותם אחד לשני וללמוד את מקורותיהם; ובכל זאת כבר הביא פירות להשיב נפש המעיינים. אמהם, הפולקלוריסטים הראשונים ראו את תעודתם דווקא בהפך מזו תורת ההשוואה שאמרנו. הם חשבו כל אגדה ואגדה של עם ידוע לפרי רוחו המיוחד, לתוצאה מיצירת רוחו הלאומית בלבד. הפולקלוריסטים הגרמנים והצרפתים התמכרו לעבודתם בהתלהבות רבה, לא ידעו כל עיפות באיסוף שרידי יצירות העם הקדמוניות – ודווקא בכדי להוכיח את יתרון רוח לאוּמם על הרוחות של כל הלאומים, לחשוף את כל גודל הסגולות הנפשיות, את כל העצמיות הפסיכולוגית של אומתם הם, שֶׁכם על האחרות. באופן הזה ולתכלית זו נאסף בכל ארץ וארץ חומר עשיר של הגדות, שירים, משלים, מסורות, פתגמים, חידות, ובכל אלה ראתה כל אומה ואומה בגאווה ובגודל־לבב אוצרות חכמת קדמוניה, זכרונם לברכה, מעשי ידי הגניוס הלאומי המיוחד שלה, להתפאר, והרבה התפלאו על זה שנתגלה, כי רבים משרידי המסורות, שעל פי תוכנם הם תוצאות מקום זה, נשכחו לגמרי במקום מוצאם ונשמרו דווקא ובכל רעננותם הקדמונית בפינות רחוקות של הארץ, שלשם, כנראה, הובאו עם שרידי סדרי־החיים העתיקים. ככה, למשל, נמצאו פנינות שיריות נפלאות בעלות אופי סקאנדינאבי לא בסקאנדינאביה גופא כי אם באי איסלאנד, ששם הועלו על הכתב מקץ ימי הביניים.

ואולם לאחר כך, כשהתחילו לנתח ולברר את החומר הרב שנאסף מאת עמים שונים, נתגלה לאט לאט דבר אשר לא פיללו לו כלל. נתגלה, שהרבה מן המעשיות והאגדות הנאספות דומות אשה לאחותה בנימוקים,2 בתכנים, ואפילו בשמות הגיבורים. כל אותם נעלי־הקסם וחפצי־הכשפים השונים נמצאים כמעט בכל אגדות עמי אירופה. כמעט אצל כולם יש מעשיות בג' או בד' אחים, שכולם חכמים, ורק האחד הוא שוטה, אלא שלבסוף מתגלה, שהוא החכם; מעשיות באם־חורגת אכזריה, השולחת את בתה־חורגתה השנואה לאבדון, אלא שזו דווקא נחלצת מצרה, ובת בטנה של אותה מרשעת באה תחת הבת־החורגת הצדיקה, הזכה והחפה מפשע; מעשיות בבת־מלכה מכושפה השקועה בשנָת עד שיבוא הגיבור היפה ויעירנה ויגאלנה וכו' וכו'.

לעזר הפולקלוריסטים באו גם האתנוגרפים והנוסעים המלומדים, שגילו באסיה, היינו במונגוליה ובהודו, הרבה נימוקים אגדיים, הדומים לאלו שבסיפורי עמי אירופה והגדותיהם. והיות שידוע היה עוד מקודם, שלעמי אירופה יש שרשים כלליים עם עמי הודו האַסיים ושאלה כאלה חוטר הם מן הגזע הנקוב אריי, אותו גזע שמילא בימים מקדם חלקים גדולים של אסיה התיכונה; והיות שמאידך גיסא ידוע היה, כי אל אירופה עלו וחנו לא פעם במשך ימי חייה ההיסטוריים מחנות של שבטי התורכים־המונגולים, ההוּנים, התַּתָּרים, וחלקים מאלה השבטים התישבו באירופה, התקרבו לתושבים האזרחיים וגם התערבו והתבוללו בהם, – לפיכך נעשה ברור, שאת המקור לרוב המסורות והאגדות של עמי אירופה יש לחפש בתוך המסורות והאגדות של עמי אסיה…

ככה רואים אנו, שהפולקלור, אשר חיפש בראשיתו ביצירה העממית רק את קוויה הלאומיים המיוחדים, נאלץ סוף־סוף ליהפך למדע החוקר את הצדדים השווים והמשותפים אשר במסורות ובאגדות השונות של אומות שונות, ועל ידו, על יד הפולקלור, יחנו ויעזרו לו האתנוגרפיה של דורנו, האנתרופולוגיה והפילולוגיה המַשווה: על־ידי כולן יחדיו תוסיף ותוסיף להתברר אותה העובדה, כמה רבים המוֹטיבים והתכנים הנפוצים בין עמים שונים בנוסחאות שונות. ההשערות הראשונות על המקורות ההודיים והמוֹנגוֹליים של אגדות האירופיים הלכו הלוך והשתנות, הלוך וקבל הרכבות חדשות. החקירה בכתבי מצרים העתיקים, שקדמו לאלה של ההודיים, הוכיחה, שיש שיתוף גם בין אגדות מצרים ואגדות אירופה. האגדה הידועה על אודות שני האחים, שאשת הבכור נהגה בצעיר מעשה זוּלֵיכה אשת פוטיפר ביוסף הצדיק, והצעיר ברח מפני חמת אחיו הבכור ל“עמק השיטים” ונעשה למלך, – אגדה זו נמצאת כתובה במגילה מצרית אחת, שאת זמן היכתבה משערים למאה הארבע־עשרה לפני ספירת הנוצרים, היינו לפני יותר משלושת אלפים שנה מזמננו. ותוכן הסיפור הזה, בצורות אחרות, נפוץ בין כמה וכמה עמים ונמצא גם באיליאדה של הומירוס.

ובעת האחרונה עלה בידי החוקרים לחשוף גם טמוני אשור ובבל, שקדמו אפילו לכתבי־היד המצריים, ועל־ידי זה נתגלו הרבה סיפורי מעשי בראשית, שמזכירים בהרבה את סיפורי המקרא שלנו. גם החקירה באגדותיהם של פראי אוסטראליה ואפריקה הרחיבה בהרבה את שדה ההשוואות, עד שהתורה על אודות העצמיות הלאומית בתור יוצרת אגדות בצלמה ובדמותה הופרכה לגמרי; אלא שעם זה ניבעה פרץ גם בחומת התיאוריה של קבלת עם מפי עם. נתעוררה השאלה: היאך יכול היה דבר זה לבוא בחלקי תבל שונים, שמעולם לא באו בשום מגע ומשא? יש אגדות, שנוסחאותיהן השונות מגיעות עד ד' מאות ויותר, והן חיות בפינות נידחות ובין שבטים הנפרדים איש מרעהו על ידי תהומות, שאין כל אפשרות לבנות גשר עליהן.

אז באו החוקרים והורו את התורה הידועה במדע הפולקלור בשם אנתרופולוגית, שרעיונה היסודי הוא בזה, שחזיונות המציאות השונים ודאי העלו אצל משפחות האדמה השונות ציורי־דמיון דומים, וכתוצאה מאלה נולדו אצלן גם תוכני־אגדות דומים. שטפי־המים למשל, שהחריבו ארצות שונות, הולידו בכל חלקי־תבל את אגדת־המבול, מבלי אשר תעבור זו ממקום למקום, בתור ילידת מקום אחד. כיוצא בזה רעידות האדמה הנוראות הולידו במקומות שונים ציורי־דמיון דומים על “הנפילים אשר בימים ההם”, על בני־האלוהים אשר תמכו בגאוותם שחקים ועמודי־ארץ לבל יתפלצו.

לתורה זו יש על מה לסמוך. ואולם, מובן מאליו, שאין היא עומדת כצר לתורה של קבלת־עם מפי־עם, שבוודאי גם לה יש מקום במדע דידן, כי אם כמוסיפה עליה, כמעמיקה וכממלאה אותה. בכל אופן, גם שתיהן יחד אין עוד כוחן אתן לבאר ולפרש לנו כל סתום וחתום בעולם המשל והאגדה. ברם, חקירת הפולקלור עוד רחוקה מגמר החשבונות, עוד עתידות נכונו לה.


 

ד

עתה נפן ונראה, על פי מה שכבר עלה בידי המדע הצעיר הזה ללמוד ולהסיק, כיצד תסובב האגדה בעולם, כיצד תחליף צורתה ותשנה פניה אגב הליכה ממקום למקום.

קודם כל עלינו לחקור לדעת: האם מאז ומעולם היתה האגדה אגדה? כלומר: האם לא היתה היא בימי־קדם לאבות־אבותינו סיפור־המעשה האמיתי? האם לא נראתה לבריות בראשיתה כדבר, שבאמת היה ונברא במציאות?

אמת, ילדינו הקטנים, שבאופן השכלי אפשר להשוותם –– במידה ידועה – עם בני־האדם הקדמונים, בשמעם מפי אימותיהם אגדה ובחיותם בדמיונם הילדותי את כל המאורעות הנפלאים המסופרים בה, יודעים הם, אף על־פי כן, שאין זו אלא אגדה, שכל אותם הדוממים המתנועעים והמדברים והעושים בלהטיהם לא היו ולא נבראו אלא משל הם. ואולם, ראשית, מי יודע, אם הבנה זו אינה באה אלא – אולי – מתוך מסירת־המודעה־מראש של הגדולים המספרים: היקבצו, ילדים, ונשמיעכם דבר־אגדה!" ואפשר, שאילמלא ההקדמות המקובלות, היו גם ילדינו מאמינים באמונה שלמה באמיתת המסופר להם; שהרי אמנם רואים אנו, כי יש שאחרי שמיעת אגדה נוראה בשֵׁדים ומכשפים וכו' לא יישן הילד במנוחה, ובהקיצו בחיל ורעדה מפני שראה מכשף גדול בחלומו, לא ישוב לחיק התנומה עד אשר ידברו על לבו: “פֶּתי, הלא המעשה במכשף אינו אלא סיפור אגדה, ולמה פחדת פחד?” והשנית: אותה הרגילות להשוות את שכלו של האדם הקדמון לשכלו של הילד דורשת זהירות מרובה. חיי האדם הקדמון, הגופניים והרוחניים, הנם יותר מורכבים מאשר חייו של הילד; האדם הקדמון מוקף מכל עבריו סכנת־מות, הווייתו מלאה מאורעות טראגיים, בחובו סוערים ומתנגשים רגשות, אשר הילד לא יֵדע מהם: תאווה, קנאה, נקמה; אף נאצרה בו מידה ידועה של נסיון חברתי, היחסים השבטיים והמשפחתיים מכניסים לחייו איזו שאיפות והרגלים מוסריים. מחשבתו של האדם הקדמון, על כן, עסוקה בשאלות יותר מורכבות ונזונה מהיפעלויות יותר רחבות מאלה של הילד; ואולם מהיותה עדיין רפוייה מאד, עד לבלי דעת להבדיל בין הממש והדמיוני, אין היא עונה לו עליהן במיתוס, באגדה, שבאמיתותם הוא מאמין, כאשר נאמין אנו באמיתיות שלנו כיום הזה.

הפרא האוסטראלי מבקש כמונו פתרון לחידת האדם, להתהוות האנוֹשוּת, מדארווין אינו יודע, אבל סובר הוא ממש כדעת החוקר האנגלי, שתולדות האדם – הבהמה. אמנם, הוא אינו יודע מרעיון ההתפתחות המודרגת של דארווין, אלא חושב הוא, פשוט, שמשפחה זו יצאה מבעל־חי זה ומשפחה פלונית מבעל־חי פלוני. הערצת והקדשת בעלי־חיים ידועים נפוצות, על כן, מאוד בקרב שבטי־הפראים באפריקה, אמריקה ואוסטראליה. בעל־החי, שממנו נולדה המשפחה, קודש הוא. אסור להרגו ומבשרו לא יאכלו. ובאופן הזה, לשם ביאור התהוות האדם מן החיה, נולדות אגדות שונות. אצל אחד משבטי אוסטראליה, למשל יסופר ככה. בראשית נתגלתה הארץ ביאור־פיריגונדי, ויצאו ממנה כל הקדושים: העורב, השכווי, הפר והשממית. אבל עוד תוהו־ובוהו היו יצורי גוום, וצורה עוד לא היתה להם, וישכבו על החול. אך תחת קרני השמש גדל כוחם; הם התחזקו, גברו חיילים, ומקץ הימים קמו, היו לאנשים וילכו איש איש לדרכו.

והפרא האפריקני יספר, בנוגע למשפחת־הקופים באבאקוֹטוּ, אשר על אי־מאדאגאסקאר, לאמור: היה היו איש ואשה. ויהי היום וירעבו ויצאו היערה לבקש אוכל. ויקרבו ימי האשה ללדת, ותלד בן, ואחריו עוד בן, ואחריו עוד – בנים הרבה מאוד. ויאכלו כולם עשב ושרשי עצי־היער. אך חלק מאלה החלו לעשות אורז. והנשארים לא עשוהו, כי התעצלו, ויוסיפו לאכול עשב. עושי־האורז היו לאבות האדם; אוכלי־העשב לאבות הבאבאקוֹטוּ. הקופים האלה אחים הם, איפוא, לאדם לכן יקדשו ומבשרם לא ייאכל.

ככה רואים אנו, שאת האגדות ממין זה אפשר לחשוב לתולדות הטבע של האדם הקדמוני, ולא עוד אלא שפה יכולים אנו גם למצוא שתי השקפות מקבילות על הטבע, את ההשקפה הזוֹאוֹמורפית, לאמור, שבני־האדם, האֵלים, שאר יצורים, ואפילו דוממים יצאו מבעלי החיים, ואת ההשקפה האנתרוֹפוֹמורפית, זו שמחלקת לבעלי החיים ולשאר עצמים מסגולותיו של האדם, ממחשבותיו, רגשותיו ומפְעליו, שתי ההשקפות האלה קיבלו ברבות הימים את הצורה של פרובלימה עליונה: האם האדם־החיה הוא שנתעלה ונהיה לאדם־מלאך, או שהאדם־מלאך הוא שנפל ונהיה לאדם־חיה – פרובלימה שמצאה לה בספרותנו ביטוי כל־כך יפה ב“שירי־היצירה” של ד. פרישמאן. ואולם לרגל ענייננו יש לציין, שאותה השקפה אנתרופומורפית בצורתה הקדומה, הפרימיטיבית, נתנה דחיפה לסוג שני של אגדות, שדוגמה להן יכולה לשמש אגדה אחת הנפוצה באפריקה, ושבמידה ידועה טופס ראשון היא להאֶפוס מעולם בעלי־החיים, שצמח וגדל ועשה פירות רבים בין עמי אירופה.

האגדה ההיא תספר לאמוֹר: השנהב, מלך החיות, קרא אליו לאסיפה את כל משרתיו ועבדיו, ואשר לא יבוא – יומת. ויבואו כולם, מלבד החומט, כי נפקד מקומו. עם גמר האסיפה נשא אחד את קולו: החומט! החומט! וישאו הכל את עיניהם ויראו והנה החומט הולך ומתקרב בחיל וברעדה. “אי מזה תבוא?” – נתן עליו השנהב בקולו, קול עוז, – “ממקום מושבי”. – “ועל מה זה ולמה איחרת ככה? האומנם לא שמעת את דבר פקודתי?” – “שמוע שמעתי, אדוני המלך, ומיד יצאתי לדרכי. אבל מה אשמתי אם לא נתת לעבדך בלתי אם רגל אחת. כל קוץ וכל דרדר עיוור את עיני, הקור והגשם אכלו את בשרי. אי לזאת שבתי על עקבי וגמרתי אומר בנפשי להביא את ביתי על גבי”. ויהי כשמוע המלך את המענה הזה ויצחק בקרבו רבות ויאמר: “היטבת דבּר, חומט חכם, מהיום הזה והלאה תהיינה לך עיניך בקצות קרניך, ויכול תוכל, כשתרצה, לספוג אותן פנימה, למען לא יגע בהן כל קוץ וכל דרדר. ואולם על אשר לא שמעת בקולי ולא באת למועד הנכון, נשוא תשא עליך את ביתך לעולם ועד”. ויהי כן. ואולם, מוסיפה האגדה, לא גדול הוא העונש הזה: באשר על כן אין על החומט לעמול לבנין ביתו.

באגדה הזאת כבר ייראוּ לנו בנקל כל האלמנטים היסודיים של האֶפּוס העתידי מחוג בעלי־החיים, לאמור, כל אותם המשלים והאגדות הרבים הנפוצים בתבל מעלילות החיה והבהמה, אשר פני אדם להן. ואולם לאדם הקדמוני, ייתכן לשער, לא היתה זו אגדה ומשל בלבד, אלא פירוש גמור למחזות הטבע, שהכו אותו בתמהון, ביאור נפלאות עולם הבריאה בחי ובצומח. אפשר מאוד, שכּנים הם דברי החוקרים החדשים בזה, שביחס דנא אין הבדל בין האגדה והמיתוס, בין הלֶגנדה ובין האמונה: באותה מדרגת התפתחות, שעליה עמדה האנושות הקדמונית, היתה האגדה לאלמנט יסודי בהשקפת־העולם הכוללת של העם, במיתוס ובמצווה; דבר זה יתבלט לנו ביותר מתוך אותה האגדה האמריקנית על אודות העורב, שבה אנו נפגשים בנסיון לצייר את דברי ימי האנושות הקדומה ושתפקידו של הגיבור הנערץ, של הענק־האל, של פרומיתיאוס מהמיתוס היווני או של אבות האומה מהאגדה הביבילית, ממלא כאן העורב, הציפור הקדושה אצל כמה וכמה משבטי אמריקה, שביניהם נפוצה האגדה־המסורה הזאת.

וזה דבר האגדה: בימי קדם קדמתה היה תוהו ובוהו מרחף על המים, וכל חלל העולם מלא מים, ורק שן־סלע אחת בלטה, ואותה איוו למושב להם כל בני האלוהים. בראש הצוק ישב האיתן שבהם, ולרגליו תוכו החלשים ממנו, ויעף העורב ויקרב אל הסלע ויאמר לשבת עליו – ולא מצא מנוח לכף רגליו. אז התנשא לרקיע, נקב בו נקב וייעלם.

להלן תוסיף האגדה לספר על כל מפעלי העורב בחוג השמים, איך שהוציא מן העריסה נולד רך, וישכב תחתיו במקום ההוא, אך מאשר לא הספיק לו האוכל אשר הושם לפניו, לכן ניקר לילה־לילה אחת מעיני היושבים במרום. ראה ראתה זאת אשה אחת, שרגליה היו אבן ועפעפיה לא ידעו תנומה מעולם, ותגד זאת לשכניה. ואולם כשאמרו יושבי־המרום לענוש את העורב כדי רישעתו, נפלה עריסתו למצולה, וימים רבים הלכה על־פני המים. מקץ הימים הגיעה העריסה לצמרתו [לראשו] של עמוד־אבן קדוש. העורב נח מתלאותיו על העמוד הזה, ואחר־כך ירד תהומות, ועל קרקע הצים מצא בית ובבית איש זקן. הזקן נתן לו שתי אבנים טובות, אחת נוצצת ואחת שחורה, ויצו עליו לאמור: “שום תשים את הנוצצת במים, ואת השחורה תשמור לך; ואחרי־כן תשוך משתיהן בשיניך, ואת הנשוך תפלוט המימה, והיו שם החתיכות לאחרים”; העורב יצא לאוויר העולם, ובראשונה לא מילא אחרי כל דברי הזקן, ויעש את ההפך מהם, ולא אבו החתיכות להתאחד, אך בפעם השניה עשה ככל אשר צוּוה, ואז היו החתיכות שנפלטו מן האבן השחורה לאילנות, אך השקיע את האבן השחורה במים, עלה שרטון, והיא אדמת בית אַאִיד, האי אשר אליו נאספו מיד כל בני־העליה, בעזבם את שן־הסלע. מן האבן השניה נתהווה כדור ארצנו.

אחרי הדברים האלה לימד העורב את בית אַאִיד ואת בית־שמשון לשון וארחות־חיים; הוא לוכד את בתי־הביבר למען תתם לבני־האדם; הוא רוכש לו אשה – – כופה את הנשר להביא לו מים מתוקים, לעשות מהם יאורות ונהרים; הוא תולה מאורות ברקיע השמים, את המאור הגדול לממשלת היום ואת המאור הקטן לממשלת הלילה ואת הכוכבים; הוא מוציא אזוב מן הקיר; אף הולך הוא עם אמו לזקנו, שר הים, ומביא מבול מים על הארץ; אחרי המבול הוא יוצר ארבעה גויים: שמשון, אאיד, קווֹקוטל וטלונשוט (שבטים אינדיאנים, שהטוטאֶם – ציפור־הקודש – שלהם הוא העורב) וכו' וכו' וכו'. באפיזודים כאלה וכיוצא באלה יעברו כל תולדות־הטבע הקדומים של השבטים ההמה.

בצורה קדומה זו של האגדה הרי היא מופיעה בתור האלמנט האורגאני של חיי הרוח. היא אינה רק תענוג, אינה מותרות, כי אם מילויו – ויהא מילוי בלתי שלם – של הצורך האנושי ללמוד לדעת את העולם החיצוני והפנימי.


 

ה

ואולם נגיע־נא בעצמנו, מפני מה מצא לו אותו צורך את מילויו דווקא בציורים פאנטאסטיים כאלו, ובמעשים בלתי־אפשריים שכאלה?

בכדי לברר את השאלה הזאת לכל עומקה צריך היה מתחילה להיכנס לפרדס של אותן השאלות היסודיות על תכונת ההכרה של האדם, שאלות שעד היום, למרות כל הענין הרב שהושקע בהן ולמרות כל החקירות והתורות לאין ספורות אשר מסביב להן, לא מצאו את פתרונן במדע. מפני מה, למשל, אנו נמצאים בחלומותינו באספמיא ורואים בהם דברים מתמיהים ודמיונות לא אֵמון בהם, מפני מה יתאר לנו דמיוננו בשרטוטי־העב רעמת ארי, ובלבנה פגומה – פני יהושע? כל מה שאנו יכולים לומר בנוגע לזה הוא, שביסוד כל אלה ציורי־הדמיון מונחת תמיד איזו צורה ריאלית או עובדה ממשית. עבודת הפאנטאסיה, כפי הנראה, היא בעשיית קומבינאציות בנראה ובנשמע עם ציורי הנמנע וצירופיהם וצירופי־צירופיהם. יסוד לאגדת המבול שימשו בוודאי שיטפי מים, שקרו ויאתיו; לאגדות על הענקים, שאחזו במוסדי־ארץ וירגזו – רעידות־האדמה בפועל ממש. ואפילו האגדות על הננסים, החביבות כל־כך והנפוצות כל כך בתבל – אינן נעדרות נקודות־מוצא במציאות. הנוסעים גילו, אמנם, משפחות של שפלי־קומה למאוד באפריקה התיכונה, באיזו ממושבות־הולאנד שבהודו ובאיי אסיה המזרחית. גדולה מזו: עצמות־אדם מימים שלפני ההיסטוריה, שנמצאו זה לא כבר בחפירות, נותנות מקום לשער, שגם באירופה בימי קדם חיתה משפחת ננסים. ואין צריך לומר, שהאגדות בדבר אוכלי־האדם ודאי יש להן על מה לסמוך.

אופינית היא בנדון זה האגדה על אודות בת־המלכה. בכל הנוסחאות האירופיות ממלאה תפקיד גדול נעל־הזכוכית הקטנה, שמצאה כל־כך חן בעיני בן־המלך ושעל פיה הוברר לאחר כך, שהנערה העניה היא בת־המלך היפה. אולם שבט אחד יש על איי הפיליפינים, שאינו יודע מה זאת זכוכית ושבשפתו אין גם זכר למלה זו. לכן בנוסח שלו מן האגדה הזאת יחסר לגמרי ענין הנעל. מה שנוגע לפֵיָה הטובה של בת־המלכה – ממלא שם את התפקיד הזה… סרטן־הים. מובן, שסרטן זה אף הוא יודע לקסום קסם כפֵיָה.

זה מראה שהדמיון האגדי אינו מרחיק לעוף מעל המציאות, כאשר ידמה בסקירה ראשונה. עם זה אין לשכוח, שמיני מעשי כשפים, האמונה במלאכים, בשדין ומזיקין וכו' וכו' – כל זה תפס בתקופות ידועות מקום גדול באמונות כל העמים, וטבעי הוא, שעל זה נבנו כל אותם ספורי־הנפלאות על השמיכות המעופפות, הציפרים הדובבות ודגת הזהב…

ועוד זאת: גם בתקופת־התרבות שלנו – האומנם הננו כל־כך רחוקים מכל אלו הפאנטאסיות ומעשי הנסים? גם מבלי שנדבר על האמונות הטפלות והמשפטים הקדומים שבשדרות העם הנמוכות, הנה כמה יש עדיין משכילים ואינטליגנטים, שמאמינים בשיחת־רוחות, בספיריטיזמוס, במגע ומשא עם המתים, באמירת קדיש ולימוד משניות לזכר נשמות המתים. ומה רגיל ומצוי הוא, שאי־ההבנה בדבר או חוסר ידיעה גמורה בו גורמים לנו לשער בו השערות דמיוניות ומתמיהות עד אין קץ! מה, למשל, חושבת אירופה על אודותינו, היהודים, מאי־ידיעה, ומהי האגדה על עלילת־הדם? הייפלא, איפוא, שפראי־אוסטראליה, בראותם אצל בני־האדם הלבנים הבאים אליהם פרים טעוני משא, הנם באים לידי החלטה, שאלה הפרים הם אמותיהם ונשיהם של הלבנים? הראייה הלא היא כל־כך ברורה: הפרים נושאים משא, ומי נושא משא אצל האוסטראלים אם לא הנשים?


 

ו

יש תוכני אגדה שהגיעו אלינו מימים קדומים מאוד־מאד, כגון אגדות המבול, ויש שנבראו בזמנים לא כך־כך רחוקים מאתנו, ביחס, כגון האגדה על בעל הזקן הכחול ושבע־נשיו, שנתפשטה ביחוד במערב צרפת ושראשיתה – בסוף ימי הביניים.

האגדות שניכרו בהן עקבות מוצא ידוע, יש שהן נשכחות לגמרי במקום מוצאן ונמצאות בשינוי־צורה, פחות או יותר, במקום אחר ממרחקי־ארץ.

החוקר הידוע של מצרים העתיקה מאספּאֶרו סיפר פעם אחת למורים עממיים אחדים במצרים את האגדה על אודות שני האחים, שכפי שהזכרנו באחד הפרקים הקודמים, נמצאה בכתב־יד ישן־נושן מלפני שלושת אלפים שנה. נתגלה, שהאגדה הזאת נשכחה זה עידן ועידנים מפי המצריים, אלא שהמורים ששמעוּה מפי מאספּאֶרו חזרו וסיפרוה באזני תלמידיהם; אלה האחרונים מסרוה בבית הוריהם, ונמצא שכיום הזה שוב יספרו פלחי־מצרים איש לרעהו את האגדה, שסיפרו אבות־אבותיהם לפני שלושת אלפי שנה, ושבנוסחאות שונות עברה לעמים אחרים ובמקום מולדתה – נשכחה.

מי הוא זה ואיזהו המפיץ את אגדות־העם, המעביר אותן אלפי פרסאות ממקום למקום? מספרי־האגדות, הם, לרוב, האבות הזקנים והאמות הזקנות. ואולם אלה יושבי בית הם וכבולעם כך פולטם. לא כן המשולחים, המגידים, העניים המכובדים החוזרים על הפתחים, העוברים ושבים ובאים ממרחקים, שהם יורו מסורה ויבינו שמועה. באירופה, בפרט בימי קדם, תפסו חלק גדול במילוי תפקיד זה הסוחרים, עוברי־הים באניות, הנזירים הנודדים. הסוחרים היו מגיעים על דבשת גמלים או בתורן ובמשוט עד הודו הרחוקה, היו עוברים את כל חופי ים התיכון, היו מתעכבים הרבה בארצות נכריות. משלח־ידם אילץ אותם ללמוד לשמוע לשונות עמים זרים להם ולבוא אתם ביחסים קרובים. ובשובם לביתם באירופה היו מביאים אתם אוצרות שלמים של כל מיני “רבה־בר־בר־חָנוֹת” שבעל־פה, והמשכילים שבהם השכילו גם להעלות את סיפורי־הנפלאות ההמה על הכתב או מסרוּ אותם באיגרות־שלום לביתם, לאחיהם ולרעיהם.

תפקיד גדול בהפצת האגדות ובהעברתן מגוי אל גוי מילאו התקופות של נדודי־העמים, של חדירת המונגולים לאירופה, של מסעות הצלב, של כיבוש חצי־האי הפירינייאי על־ידי המַאוורים – כל אלו המאורעות ההיסטוריים הגדולים “שבאו ובילבלו את האומות”.

בכל הדרך הזאת קיבלה האגדה שינויים בשני אופנים. האופן האחד, שהתוכן נשאר מה שהוא, אלא שהשֵמות והצורה הכללית הסתגלו ללשון ולמושגים של העם המקבל. והאופן השני, שעל פי התוכן הישן יצר לו העם אגדה חדשה משֶׁלו.

מובן, שרק הפרוצאֶס השני רשאי להיקרא בשם יצירה עממית. ואולם גם בזה לעולם אין אנו יכולים להגדיר, באיזו מידה יש כאן מכשרון האישיות, היחודיוּת האנונימית, הבאה ויוצרת מחדש על פי דרכה, וכמה מן הכשרון הקולאֶקטיבי העממי. ורק שבכל אופן יש לאל ידנו להראות מתוכה על קווים אחדים של הפסיכולוגיה הקולאֶקטיבית העממית ועל מדרגת ההתפתחות הקולטורית הכללית, שעליה עומד עם זה. כשם שאנו למדים תמיד מן הנפעל על הפועל, מן היצור על היוצר. כי איך שיהיה, ותכונת העם ומדרגת התפתחותו משפיעות על יצירתו, באופן זה או אחר, בין אם יצירה זו היא אישית ובין אם קוֹלאֶקטיבית ומַתווה את דרכיה להסתגל אל מושגי העם ונטיותיו.

עם גידול התרבות העממית והשתלמות ההשקפות הדתיות והחברתיות משתנה גם האופי של גיבור־האגדה. בעל־החי, הנחשב לאבי האנושיות, כאותו עורב באגדה האמריקנית המובאה למעלה, נהפך לבעל־חי עם איזו תכונות אנושיות, כאותם שנהב וחומט באגדה האפריקנית, ולאט־לאט מקבלת האנתרוֹפּוֹמורפיוּת הזאת צורה של משל ומליצה, ערך אליגורי, כמעשה בשועל ובזאב באגדות דורנו. כמו כן האלים והרוחות מפַנים מקום לענקים, לבני־האדם, שכוחות איתנים להם, ואלה מצדם – ליודעי אמרות אל ודעת עליון יחזו, ולנופלים וגלויי עינים, לאנשים פשוטים, שכוחות עליונים עומדים לעזרתם, שמלאכים עומדים על ימינם ומחזקים אותם במלחמה עם השטן…


 

ז

לעיל אמרנו שעל השלבים התחתונים של סולם השלמת האדם אין האגדה מופיעה כמותרות, כתענוג אסתאֶטי בלבד, אלא עומדת היא במדרגה אחת עם המיתוס והמסורה ומשמשת כאלה האחרונים למלא את הצרכים הרוחניים של האדם ואת משאלותיו השכליות. ואולם בעבור האגדה לעם אחר או לזמן אחר, לתנאים חברתיים ותרבותיים אחרים, הרי היא אובדת את תכליתה הרצינית הזאת ומתחילה לעורר את התעניינות בה רק מהצד הדמיוני ומשחק־הדמיון שבה. ואשר על כן אנו רואים לא לעתים רחוקות, שמה ששימש מיתוס או מסורה היסטורית אצל עמים ידועים ובתקופות ידועות, נהפך ונעשה להגדה קלה אצל עמים אחרים ובתקופות אחרות. כמעט בכל תוכני־סיפורי־המיתולוגיה היוונים השתמשו לאחר כך האגדות המאוחרות, והגיבורים והענקים והאלים והנפילים ירדו עד מדרגת רוחות או גם בני־תמותה פשוטים, ומקום החזיון אף הוא נשתנה בהתאם למידות ולמנהגים של התקופות המאוחרות.

למשל: המיתולוגיה היוונית מספרת על פיגמאליון, שנפשו חשקה בפסלה של גאלאטיה היפה, ומרוב תפילותיו אליה נוּפּחה נשמה בגולם־האבן ויחי. והנה תוכן זה, שהיה ליוונים הקדמונים למיתוס, שימש בימי הביניים לאגדה המספרת מעשה בג' רֵעים, נזיר, נגר וחייט, שלנו בלילה ההוא באוהל־רועים. הם גמרו אומר, מספרת האגדה, שכולם יעמדו על המשמר, איש איש בתורו. הגורל נפל על הנגר לשמור ראשון. מאפס מעשה לקח גזר עץ, חטב ממנו גולם־אשה ויציגהו בפינה. אחר־כך, בבוא תור החייט לשמור, העיר אותו הנגר לעמוד על מקומו, והוא שכב לישון. החייט, אחוז חבלי שינה, הרגיש פתאום בדמות־האדם שבפינה, ויירא מאד, ויחל לצעוק, אבל מיד עמד על טעותו והחליט בקרבו לעשות שחוק לנזיר, שהיה צריך לשמור בתור השלישי. אז אסף סמרטוטים אחדים ויעש לגולם כותונות וילבישו. לאחרונה קם הנזיר, ואף הוא נפחד תחילה, אבל כשראה שאין זה אלא גולם, וייצר לו על אשר אין זו אשה ממש ויתפלל אל אלוהים, וייעתר לו אלוהים, ויהי הפלא, ויחי העץ. האגדה נגמרת בוויכוח של שלושת הרֵעים: למי מהם האשה?

בעיבוד גס זה שנעשה במיתוס השירי היווני אנו מוצאים לא רק שינוי הצורה והתוכן, כי אם גם שינוי הרעיון: במקום האמונה בכוח־הפלאים של האהבה, באה הבדיחה על יראת־השמים של הנזיר. זה יראה לנו, כיצד תשתמש היצירה העממית במוֹטיבי־אגדה עתיקים, בכדי להכניס בהם, בקנקנים הישנים, יין פסיכולוגי או חברתי־מוסרי חדש. ושינויים כאלה, אליבא דאמת, אינם מוגבלים; לצירופיהם וצירופי־צירופיהם אין קץ. יש שרק הצורה נשארת, והתוכן וכל המוטיבים מתחלפים; ויש גם שאותו התוכן מוצא לו צורה אחרת (שאז, אמנם, גם התוכן מקבל בעל־כרחו ניואַנסים אחרים).

מה שנוגע לצורת האגדה יתכן להעיר, שהאגדה העממית אוהבת אי־אלו נוסחאות ידועות. “בארץ רחוקה אחת היֹה היה”… וכבר אנו נמצאים בתחומי הפלאות. מלבד זאת אוהבת האגדה מאוד את המחזה מול מחזה ואת הזה לעומת זה: אח אחד חכם, השני כסיל; בת־בטנה של אשת־החמס – מפלצת; הבת־החורגת – יפה־פיה, אשר אין על עפר מָשלה; נער כגודל האצבע וממולו הענק התומך בגאוָתו שחקים; המכשף הרע והפֵיה הטובה וכו' וכו'. – מטה הקסם הרי הוא כלי, התופס בחיי האגדה מקום בראש. כמו כן יש מיספרים מיוחדים החביבים ביותר על האגדה, וביחוד המספר שלושה והמספר שבעה. מטה־הקסם מכה שלוש פעמים, ורק אחרי ההכאה השלישית יתחוללו כל הנסים והנפלאות; שלוש קריאות לשֵׁדים וביום השלישי תימצא האבדה; שבעה גיבורים נפגשים על כל צעד ושעל, ואף לבעל הזקָן הכחול היו שבע נשים. יש גם מאה ואחד, אלף ואחד. מצויה גם הצורה של הכל חוץ מאחד: הכל גוועו במי המבול חוץ מאחד, מנוח; כל גופו של אכילס לא נפגע מכדורי־אויביו, חוץ ממקום אחד: עקבו; המלך ציווה לאבד את כל כלי המטווה בממלכתו, ואולם נשאור נשאר פלך אחד אצל זקנה אחת, שהתגוררה במדבר; בכל קצווי הממלכה ביקשו איש מאושר, ולא נמצא, חוץ מעני אחד מחוסר־כותונת וכיוצא באלה.

בכדי להראות, בסוף טיולנו, באופן יותר בהיר את ריבוי השינויים שֶׁחָלים באגדה בדרך הליכה ממקום למקום, בקשר עם המצע הריאלי, נזכיר עוד את האגדות הרוסיות על איליה מוּרוֹמאֶץ ועל יֶרוסלאן לַזַרוביץ עם כל המעשים הנוראים וההריגות האכזריות אשר בתוֹכן. המעשים האכזריים אשר לא ייעשו, ודאי פרי רוח הדמיון הרוסי הם, תוצאות העצמיות הרוסיות, בחינת “זרוק חוטרא באוירא – אעיקריה קאי”. ואולם התוכן העיקרי שלהם – הבנים הקמים באבותיהם, מלחמת הבן באביו – תוכן ישן נושן הוא ונפוץ בהרבה אגדות מני קדם, ולא רק באגדות העממיות כי אם ביצירות הספרותיות כגון בטרגדיה “אדיפוס” של סוֹפוֹקלס היווני ועוד. בצורה בהירה ביותר עובּד התוכן הזה בפואימה העתיקה “שַׁך־נאמאֶ” של המשורר הפרסי הקדמון פירדוסי. גיבור השירה, שר־הצבא רוסתֶּם, ייקרה לפני מלך אחד. בת־המלך נושאת אליו את עיניה ובאה אליו בלילה האחרון בלאט. בלכתו מאתה הוא משאיר לה טבעת־שוהם אחת, שעליה לשים באצבע הבן הילוד לה ממנו. אחר הדברים האלה הוא שב למחנהו, ולא הגיד לאיש דבר מכל אשר קרהו. ובת המלך הרתה ותלד בן ותקרא שמו זוֹרב. ויגדל הילד, ויהי לבן חיל, ובמלאת לו עשר שנים, ותספר לו אמו את סוד הולדתו. זוֹרב הבטיח לה לשים את אביו למושל באיראן ויצא בראש מחנה גדול. ויהי היום וייפגש במחנה רוּסתם, ויקדש עליו מלחמה – ולא ידע הבן את אביו ולא הכיר האב את בנו. שלושה ימים ושלושה לילות רצופים ארכה המלחמה בין האב והבן, וביום השלישי פצע רוסתם את זוֹרב פצעי מוות. לפני מותו בכה האחרון הרבה בֶּכה על אשר לא עלה לו עד כה למצוא את אביו, וללב רוסתם יתגנב החשד על דבר האמת הנוראה. אז נשא את עיניו וירא את הטבעת על אצבע־יד־זורב – וידע את הדבר. הוא קורע את בגדיו, שם אפר על ראשו ובוכה תמרורים. ואולם זורב יתאמץ לנחמו, בראותו במותו רק יד הגורל:

מִמַּעְלָה נִגְזַר כָּךְ,

כִּי יַד הָאָב תְּהִי בָּעֶלֶם,

כַּבָּרָק לַתֵּבֵל בָּאתִי

וְכָרוּחַ אֵעָלֵם.


מענין הדבר, שתוכן הפואימה הזאת עבר ממקורו הפרסי לא רק לאגדות עממיות, כי אם גם ליצירות ספרותיות אירופיות של הזמנים המאוחרים, כגון ל“שחרור ירושלים” של טוֹרקוואטו טאסוֹ, ל“האֶנרי הרביעי” של שאֶקספיר ולרוֹמאַנים של ויקטור הוגו.

מה שנוגע למצע הריאלי שאמרנו, די אם נזכיר את הצורה המשפחתית והיחוסים הפוליגאמיים של ימי קדם. אז לא יכלו הבנים לדעת את אבותיהם ורק את אמותיהם ידעו (מאטריארכאת). יחד עם זה היו כל החיים מלחמת־דם אחת בין שבט לשבט ובין משפחה למשפחה, וטבעי הוא, איפוא, הדבר מאוד, שבלב בני־האדם נתעוררה השאלה: האם לא תהי לפעמים יד האב בבנו ויד הבן באביו?

זהו היסוד הראשון לתוכן־אגדה קדום זה. השינויים באו עם השינויים בצורת החיים. עם, עם, ארץ, ארץ, דור, דור – ודורשיהם ומשליהם ואגדותיהם.


[תרע"ד, “האחדות”. החתימה: דר' י. מ. ]


  1. [בראש החיבור הזה נתן י. ח. ב. בשעתו מאמר קצר משלו “במקום הקדמה”, דברי פולמוס כנגד דעתו של אחד העם, המזלזל בערך שירי העם ביוּדית. המאמר הובא לחוד בכתבי י. ח. ב. במהדורה השטיבלית והן בהוצאת הקובוץ המאוחד – בכרך ב', “דפים מפנקס ספרותי,” פרק י"ח]  ↩

  2. [הכוונה למוטיבים].  ↩

המלצות קוראים
תגיות