רקע
יוסף חיים ברנר
נֶקְרוֹלוֹג [על קנטור וגולדין]
mנחלת הכלל [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: [תל אביב]: הקיבוץ המאוחד; תשט"ז 1955

מן החבורה הלכו עוד שנים: י. ל. קַנטור ועזרא גולדין.

י. ל. קנטור התחיל את עבודתו הספרותית בשנות השלושים למספרנו, בשיר “אני מאמין” שהדפיס ב“השחר”, ושבו הביע דעות מתקדמות, מעין אלו ששררו אז בספרות הרוסית המתקדמת. את כשרונו הז’וּרנליסטי הרב הראָה עוד בעבודתו ב“הצפירה”, בעת שיצאה בברלין, והוא, תלמיד-לרפוּאה באוניברסיטה שבברלין, אחד מעורכיה הראשיים (באופן בלתי-רשמי). ואולם בשנת תרמ“ו הלך ויסד בעצמו בפטרבורג את “היום” – היומן העברי הראשון – שלמרות מיעוט-שנותיו, הספיק לתת דחיפה גדולה להשבחת הטעם הספרותי של הקוראים העברים. כשנפסק “היום” – מחוֹסר אמצעים חומריים ורוחניים – עבד המנוח הרבה ב”המליץ“, ואח”כ גם בשנים הראשונות של “השילוח” (בשמו ובכינויים ספרותיים: מ. בלשן, מנחם-אב ועוד) וב“הדור” הראשון. בעשר השנים האחרונות נדם קולו של י.ל. קנטור, וכמעט שלא נשמע כלל בספרותנו. רק ב“רשפים”, שנערכו על-ידי חברו דוד פרישמאן, עוד נדפס ממנו לפני שנות-מספר מאמר על התפתחות הלשון העברית – ולא יסף.

לקנטור היו ידיעות מרובות במקצועות שונים, כשרונות רבים, מאלה הדרושים למלאכת-העריכה, זריזות, חריצות, שׂכל חי ועט סופר מהיר. ואולם התנאים המכַלים, שבהם נתונה העתונות העברית, הפיזור הנפשי לשלוש שפות: עברית, רוסית וז’ארגון וההכרח למצוא לחמו מחוץ לספרות (קנטור שימש בכהונת הרבנות-מטעם בליבוי, וילנה וריגה) – כל אלה הביאו לידי כך, שהמנוח לא עשה כל מה שהיה יכול לעשות, וירושתו הרוחנית קטנה היא מזו שהיה יכול להשאיר לספרותנו.

עוד יותר מעציב הוא גורלו הספרותי של ההולך השני, של גוֹלדין. כי בעוד שקנטור לא נשתתק לגמרי אלא רק לאחר שפעל הרבה, במובן יחסי, לאחר שמשברים רבים עברו על ראשו ובזמן, שלו, פובליציסט שראשו נעוץ בתקופת-ההשכלה, כבר לא היה אולי מה להגיד – הנה גולדין המספר קמל כמעט בראשית התפתחותו הספרותית, בעוד שקווּצות-ראשו עוד היו מלאות טל-שירה וידו הבלתי-רועדת אוחזת בעט צייר-אמן…

עזרא גולדין, שטעם פיליטוניו הליריים ב“המליץ” בשם “אני ישן ולבי ער” עודנו בפינו ו“קולו מערי-השדה” עוד יצלצל באזנינו, התחיל את עבודתו הספרותית ממש לעינינו, הַיינו בשנות תר“ן–תר”ס, באותן השנים הטובות לספרותנו הצעירה, שנות צמיחת כשרונם של ביאליק וברדיצ’בסקי, שנות “ספרי אגורה” של בן-אביגדור, ה“לוחות” של “אחיאסף” ו“השילוח” של אחד-העם, שנות השאיפה האמיתית – ובמידה ידועה גם האמונה – לחדש את פני ספרותנו ויהי מה, לתת לה תוכן חדש, צביון אנושי, להפיח בה רוח של עממיות נכונה, לגלות על ידיה את האדם ביהודי, לתאר בה לא את היהודי האדוק לעומת החפשי ואת המאמין בהבלים לעומת החכם והפיקח, כאשר עשו הקודמים, כי אם את בן-העם הטוב, החשוב, המוסרי, לעומת הרע, השפל והמקולקל. בסיפורו הראשון “שכול ואלמון” (וארשה, תרנ"ג), שהוא יצירת-בוסר לגמרי, נראה, אף על-פי כן, יחס חדש לגיבור מצד המחבר, יחס שכמעט לא נמצא דוגמתו אצל כל המספרים שקדמו לו. כאן אין חידודים ואין כל ליצנות על חשבון הקברן הנָס, אין כל מבט-מגבוה, כי אם, להפך, המספר מביט על גיבורו, איש-ההמון, מלמטה למעלה: יושב לרגליו ושומע את כל אשר יואיל האדם האומלל לספר באזניו. יד המשורר המתחיל קצרה, אמנם, לברוא ניב-שפתים טבעי לחיים הקברן, אבל נזר הטראגיות העליונה ומורה הודה הושמו כאן על ראשו בכל התמימות והנאמנות של משורר מתחיל.

כך התחיל עזרא גולדין – ושנים אחדות גם המשיך. בשנת תרנ“ו, היינו כעבור רק שלוש שנים, נתן כבר להוצאת “תושיה” סיפור ריאלי גמור ומבוגר – את “קֵרֵח מכאן ומכאן”. מחזות-חיים בולטים ונחרתים בלב – ביחוד במחציתו הראשונה. בינתיים ראו אור עוד שני סיפורים ממנו ב”ספרי האגורה“: “אם ובת” ו”למקום-תורה“. זה האחרון היה מלא רגש-תוגה אמיתי והרעיד את הלבבות. באותה השנה, תרנ”ו, ערב שנת יסוד “השילוח”, ניסה המספר את כוחו גם בבניית בימה לספרות והוציא ילקוט ספרותי מעולה בשם “הזמן”, שרוח של פרוגרסיביות והתחדשות שפוך על כולו, ושעוד כיום לא אבד לרוב דבריו הערך החיוני.

הרשות היתה, אפוא, לקוות הרבה מהסופר החדש! ואולם התקוות לא באו, אף מעט מהתקוות לא בא. מאחרי “דימון יהודי” (“ביבליותיקה עברית”, תרס"א) – זה כחמש-עשרה שנה – לא קראנו מגולדין אף שורה אחת, ואף את שמעוֹ לא שמענו הבלתי היום כי מת.

גורל מר ואכזרי.

– – – – –

לספרות, כלכל דבר אורגאני, נחוץ אוויר לנשימה. הספרות, ככל דבר שבגידול, זקוקה לטיפול ולטיפוח. לפיכך לא ייפלא על שהיצירה הסיפורית, זו שפחות מכל המקצועות הספרותיים עלולה היא להיעשות באופן מיכאני, לקתה בספרותנו שאין לה אוויר ואין לה אפשרות הטיפוח ההגון, על אחת שבע. צחיחה החלקה ומקוללה – והפרודות תעבשנה בתוכה.

…בן עשרים היה הצעיר עזרא בן יצחק גולדין, יליד עיר לוּנה, כשניגש בשנת תרמ"ז להוציא שירים בשפת-קודש. “שירי-נער” קרא להם בעצמו ואֶפיגראף נתן להם מילקוט-קוהלת: “כשאדם נער אומר דבר זמר”… ואולם אז באה ההתנצלות, שהספר מוקדש לגיס – משכיל, לאח צעיר ולרֵעים אוהבים קרובים ורחוקים. המנחה הדלה מוקרבת על מזבח אהבת-רֵעים. “למענכם רעי ואוהבי ניגשתי אל הדפוס”…

ואף “שכול ואלמון” מוקדש לידיד-לב אחד, שנמצא “כתפוח בעצי היער בין צעירי הדור הזה, אשר כרובם בהריחם מעט בהשכלת הזמן יפנו עורף לתורתנו ולשפתנו” –

ברם, הסיפורים שאחר כך כבר נכתבו בעת שהמחבר הצעיר בעצמו – “סופת הזמן טלטלתהו טלטלת גבר”, בעת שהוא בעצמו כבר נתרחק מהסביבה המצערה, הפוחתת והולכת, העורגת ל“מעשי-נערות”, ל“דבר זמר”, למלה עברית…

כי אכן קשה לכתוב סיפורים מחיי-העם לא בשפת-העם ולא בשביל העם: קשה לכתוב סיפורים מחיי עם, שהיום הוא כאן ומחר באמריקה; קשה לכתוב סיפורים מחיי עם, שבכל פלך ופלך משתנה צביונו לפי צביון העם הזר שבתוכו הוא יושב; קשה לכתוב סיפורים מחיי עם, שאין בו המשך מאבות לבנים. – מקור לא-ברוך, מקור אכזב…

אף על-פי כן, כל עוד הכו כוחות העלומים הרעננים במשורר הצעיר, כתב את סיפוריו ולא ביקש תשלומין, שאינם; כל זמן… כל זמן שלנגד העינים עוד עמדו למצער, הקוראים היחידים-השרידים: הגיס המשכיל, האח הקטן, ידיד-הלב הטוב…

ואולם משנטלטל עזרא גולדין לסביבה אחרת, או יותר נכון, משיצא מאותה אי-הסביבה של אי-אלו נערים קוראי-עברית ונכנס לסביבה, לסביבה הרגילה של יהודי יום-יום, של יהודים עושי-עסקים, במקום שאין יודע כלל ממציאותו של דבר כספרות עברית (ואצל אלה ששמועה שמעו עליה במקרה אין אליה, כמובן, אלא יחס של מנוד-ראש ובוז קל) – מיד הורגשה אפיסת-הכוחות ובאה הירידה.

תחילה עוד העלה הנחל הקטן אבעבועות וקצף, דלל המעין והמים הדלוחים העלו עלים בלים ורקובים בדמות היצירה הלקויה “דֵימון יהודי”, שכולה רגשנות וזיוף של דברים, תמיד כך: במקום שאין רגש נאמן, באה הרגשנות. נראה היה מתוך אותה יצירה, שעוד איזה דבר תוסס בקרב הסופר הצעיר, שעוד רוצה הוא לומר דבר-מה, שרוצה הוא “להתנער ולצאת כפעם בפעם”, אך סר כוחו, אין לו במה לגלם את שאיפתו. יש אצלו מעֵין איזו סכימה על אודות גיבור גדול מתוך העם, אלא שהיא אינה קורמת עור ועצמות, מפני שהיוצר כבר נמצא בעולם אחר, זר לכל זה. הוא מנסה את המַניֶרוֹת הקודמות שלו – ואין כל תוצאות.

ברם, יצירה כוזבת ונפוחה זו היתה גם האחרונה.

הסביבה הזרה לספרות נצחה לגמרי. המעין נסתם.

כי אטמוספירה ספרותית חשובה, מוחשת, ותהא גם מרחוק, שתעמוד כנגד אותה הסביבה מקרוב, העוינת את הספרות העברית, ושבה נשקע הסופר הצעיר – אטמוספירה כזו לא היתה, ובלי אוויר ספרותי אין חיי-ספרות. אפשר, שכאן לא היה מקום אפלו למלחמה. כאן אפשר היה רק שגולדין, כאחדים מחבריו שנשארו סופרים עברים מובהקים עד היום, לא יֵצא מאי-הסביבה, שבה נמצא הוא עם חבריו לפנים. ואולם מכיוון שיצא, מכיון שנעשה הצעד, מכיוון שנעשה ל“איש בין אנשים”, שוב לא היתה לו תקנה. ההשתתקות באה ממילא, באה בהכרח. וייתכן, שבכל חמש-עשרה השנים האלה לא ניסה גם בעל “למקום תורה” – מכיון שרחק ממקום-תורה – לחזות חזון לעמו, ובעל ילקוט “הזמן”, מכיוון שהחל לשאת ילקוט אחר, ילקוט של קומיסיונר, לא התאווה גם להשמיע קול בספרות-עמו, כאילו לא היתה במציאות. התכונה של הגשורי, גיבור הסיפור “קֵרֵח מכאן ומכאן”, להוציא את פרוטותיו על הגמרא ולהתענג על מראן, בלעה את יתר התכונות, שמהן פינה ויתד לאהבת תורה ויצירה. “חייו קיבלו צורה ניכרת”. הוא נשאר קֵרח גמור: לכאן ולא לכאן.

– – – – –

הלכו שנים מן החבורה – והלב דווה. ואולם משנה-מדווה יתקוף את לבנו, בזָכרֵנוּ, כי לא מן החבורה הלכו אלה השנים, לא ישר מאת החבורה: חבורתנו הספרותית נעזבה משניהם זה כמה. השאלה: “מי ימלא מקומם?” לא תתעורר עתה בקרב חבורתנו השכּוּלה, מעטת-האנשים; הצעקה: “מי יתן לנו תמורתם?” לא תישמע; באשר גם בחייהם, אצל האחד לעת זקנתו, בשנות חייו האחרונות, ואצל השני ברוב ימי שנות-עבודתו, לא עמדו הם על מקומם, לא עמדו על משמרתם. כל אחד מהם תפס מקום בזמן ידוע, אבל לא מילא מקום, ועתה לא ייפקד מקומו. מקומות פנויים לא נשארו, למדווה-לבנו הרב, אחרי שני מתינו אלה. האבדות שאינן חוזרות הללו אבדו לנו עוד לפני עשר ולפני חמש-עשרה שנה – ועוד מאז אינן חוזרות. גוויעתם הספרותית של קנטור וגולדין קדמה הרבה למיתתם, באופן שעתה, במותם, לא אבדו לחבורה כוחות פועלים, כי אם רק שמות נמחקו מלוח-השמות שלה. ואולם, לוח-שמות – מה, באמת, עוד יש לה לחבורה שלנו חוץ ממנו? ואם נמצא לומר: האם גם יש חבורה ולא רק לוח-שמות? –

“שכול ואלמון” בספרותנו ורפיון-ידים. כוחות פועלים – אף לא אחד בעיר ואף לא שנים במשפחה. אין בטחון ביום מחר – ואולם רע מזה, כי אין כל חיי-היום. צאן אובדות ותועות אנו, כולנו, ולא חבורת אנשים לוחמים. ורועה ומאסף ומצָרף אין. כמה כקנטור וכגולדין, עליהם השלום, יש בין בני-החבורה, יחיו, שעשרות בשנים עוברות עליהם ללא-יצירה, חולפות עליהם לשביתת-עט. כי אין קיבוץ עממי מרוכז, עובד, שיעורר כבוד לעצמו ויקרא לבניו שיעבדו אתו ובשבילו; אין שפה אחת חיה וענפה, שתמלא את כל תאי העולמות הפנימיים ותתן חיות בלב עובדיה-מטפחיה; אין, לבסוף, אפילו חוג קטן של קוראים קרובים, שיבינו וירגישו לשיחנו. קיר חלק מלפנינו ועקימת-חוטמים מימיננו ומשמאלנו. כאנשים מיותרים נתהלך אנו, כולנו, סופרי שפת-עבר, ילדי-הזקונים של המוהיקנים האחרונים, ואין הבדל ופדות בין חיים למתים.

וגדול המספד.


[תרע"ה. “הפועל הצעיר”; החתימה – יוסף חבר]

המלצות קוראים
תגיות