רקע
יוסף חיים ברנר
י. ל. פֶּרֶץ (אחר מיטתו)
mנחלת הכלל [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: הקיבוץ המאוחד; תשט"ז 1955

ארוכה ומפותלת היתה הדרך, אשר עבר בה זה הרוח החפשי במשך שלושים שנות עבודה ספרותית. מרובי-הגוונים ורַבּי החליפות והשינויים היו חיי הנפש העשירה והפוריה הזאת.

המשורר – לפי הגדרת-עצמו באחד משיריו הקודמים – הוא “כסף חי בקנה זכוכית זכה”:

עָב קַל כּי יַחֲלֹף כַּצֵל עַל שָׁמָיִם,

קֶרֶן אוֹר יֵתַע, רוּחַ צַח שְׁפָיִים,

טַל אוֹרוֹת כִּי יִפּוֹל… בְּמַר מִדְלִי דַי

לְהַעֲלוֹת וּלְהַפִּיל הַכֶּסֶף הַחַי –

להעלות ולהפיל. והעליות והנפילות גם יחד בדרכו הארוכה של המנוח רבּוּ, רבו מאוד.

פרץ הבין ואהב את החיים. הוא ידע למצוא שירה ויופי גם ב“דירת-המרתף המלאה מיטות”. בשרטוטים מונחים כאריח זה על גב זה, בלי הדקלאמאציה והרגשנות הנודפת של תלמידיו בספרות היהודית, המושפעים כמוהו מן הספרות הפולנית, כתב לנו אותו ציור-המרתף האידילי-הנהדר – אותו ואת “שלום-בית” ואת “הכנסת-כלה” ואת “מהי נשמה?” ועוד לא מעטים כמוֹתם. ויחד את היופי ואת האהבה אהב את היושר והצדק בחיים, את רגש החמלה והחנינה וכיוצא בהם מן המידות הטובות. יונה בּאץ (ב“עסקי-קהל”) וחבריו שכמותו מצאו בי. ל. פרץ את משוררם-אוהבם.

ברם, הדרך הזאת – דרך טובי המספּרים ההוּמאניים – לא היתה הדרך היחידה של נשמת-המנוח. י. ל. פרץ גם חיטט בנפשות, גם עשה ניתוחים, גם עקץ וליגלג וייסר וקָבל וקיטרג והִרבּה בפולמוס.

כי, כאמור, י. ל. פרץ לא היה מעולם מיוֹדעי דרך אחת; הוא היה תמיד מהולכי-דרכים.

רגע – וכל חלום חייו ושיריו” היה ה“קסם על שפתי-שושנים” (באחד משירי ה“עוגב”): אידיאל-היופי - חזות-הכל; ומשנהו – כבר ראה שיש להבחין בין יופי ליופי (“ונוּס ושולמית”). ושוב: הכוכב היפה העולה במרום מראה עד כמה מכוערה, עד כמה אפלה ונרפשה היא הסימטה שמתחת. בכלל, הרגשת-היופי האמיתית – היא גופא מגַלה, שהקסם על שפתי-שושנים אינו עוד כל חלום החיים והשירה; שהנה שושנת-הקסם בעצמה נרמסת, סוף-סוף, ברגלי שיכור (מעשה “השושנה” באחד מה“עלים ליום-טוב”); והנה “אשת החבר”, החיוורה והנובלת, שגם לה אולי היו לפנים שפתי-שושנים, תוקעת את אצבעה הרזה לתוך פי ילדה הרעב, לבל יצעק.1

צער-העוני, קשי התנאים הסוציאליים. “הכסף החי בקנה הזכוכית הזכה” עומד זמן-מה על הנקודה הזאת. אבל גם בזמן זה – לא רק על הנקודה הזאת. כי עין-המשורר רואה עוד הרבה מסביב ומחוץ לזה.

אז יוציא פרץ את קונטרס “החץ” בעברית ואת ה“עלים ליום-טוב” ואת מאספי “הביבליותיקה היהודית” ואת קובץ “הספרות והחיים” בשפת יהודית המדוברת, ששם הלבנה תספּר לו על גורל חלכאים ונדכאים, “בתולות נשואות” – על כבלי תנאי חייהן, שותא דרחוב – על מעשי הקצין ר' בּריל לציבור…

שם גם “מֶנדל בריינה”ס – ההמשך של “אשר חבר” והמאידך גיסא של האידיליה “שלום בית”2 -

וראה זה: בקובץ “הספרות והחיים”, במקום התמרמרותו של בּריל עושה-הכובעים על כוח-ה“שטריימל”, שם גם הציור “הכנסת-כלה”, שכולו אומר כבוד לעולם הישן, ל“חיים הגביריים-חסידיים”, ובקונטרס “החץ”, במקום שלוציפר נלחם לחופש-המחשבה נגד רוח-הריאקצה שבמחנה הלאומיים העבריים בדור ההוא, שם נדפסה מאת בן-תמר, הוא הפַּרצי – “משנת החסידים”.

כסף חי.

בעת ההיא וכל סימני הדימוקראטיוּת הריבולוציונית הנם, לכאורה, בעין אצל פרץ: מלחמה בעד חופש-העבודה, קריאת-תגר על שלילת זכות-האשה, העלאת המון-העם ולוחמיו למדרגה ראשונה ותיעוב הבורגנים והבורגניות, הפצת השכלה ודעת בין ההמונים ובשפת-ההמונים. נתיב ידָעוֹ כל דימוקראט וכל רבולוציונר בישראל.

ברם, אף זה, כאמור, הוא רק לכאורה. כי אצל פרץ גם נתיב זה התפתל, התפתל.

חופש-העבודה. אבל בעוד שחבריו, שכתבו אתו במחיצה אחת, ובמידה ידועה אפשר גם לומר, שנאספו תחת דגלו, ניסו לדבּר, פשוט, ברוח מלחמת העבודה ברכוש, לקרוא למעמד הפועלים היהודים שיתאחדו בכדי להשתחרר ממעמד האוכלים ואינם עושים, הנה אצלו, אצל פרץ, שבמשא-נפש, בדעה ובעצה היה, אמנם, אתם, צילצל הקול, בכל זאת, קצת בנגינה אחרת. הם קראו למלחמה בעד שחרור-העבודה, והוא הבין, שקודם כל נחוץ אצלנו להילחם בעד אפשרות-העבודה. הם הבדילו הבדלה גמוּרה בין השדרות השונות של העם, פסלוּ את “הבורז’ואזיה הפעוטה” פסול גמור ופחדו מפני המושג “כלל-ישראל” כמפני סכנת-מוות. לא כן הוא, שלמרות כל שנאתו האמיתית לחוסים “בצל-הכסף” והבטלה, הבין, שהעיקר הוא לא להיגאל מן ה“גביר” היהודי, שהיום הוא כאן ומחר בשאול תחתיה, כי אם שכלל-ישראל ייגאל מפרנסותיו של ישראל. “ננעלו שערי הפרנסות היהודיות, ירדו הפרנסות היהודיות”, הוא פותח את מאמרו “מה נעשה?” במאסף אחד של “הביבליותיקה היהודית”. ובציור “נעילה”, שנדפס באותו מאסף, שוב נחשפים כל הניגודים שביסוד הכלכלי המיוחד של היהודים בעיירה הפולנית.

זכות-האשה. אבל זו לא היתה רק הגנה “ליבראלית” על דרישת “האֶמאנסיפּאציה” של הנשים בכלל. זו היתה חדירה שירית-דראמתית בגורל נשי אומה עלובה, שלכל גבריה אבד כוח-החיים האלמנטארי. המשורר הוא שתבע פה ולא רק הפובליציסט-הדימוקראט. נשים עבריות! – קרא המשורר – אשת חבר ובריינה אשת מֶנדל, מי “יֵדע חייכן?! בעליכן עוסקים ב”שמע מינה תלת" או בסברות הפוליטיקה של מלכת ענגלאַנד, ואתן נופלות תחת עול משא-החיים, אתן כושלות ואובדות, אתן, בעלות “העינים החולמות-עצובות ולחות על פני-שיש לבנים ומתחת לפאה נכרית!” (תיאור הגיבורה בסיפור “בעגלת-הפוסטה”).

ואשר להערצת הלוחמים בעד המון ותיעוּב-הבוּרגנים – הנה עוד לפני לידת ה“בוּנד” כתב, אמנם, את המאמר “התנועה החדשה” ואת “המעשיות הקטנות לילדים גדולים”, אבל אחרי הריבולוּציה הרוסית גם – “סחופי-זרם”. מה ערכן של “תיבות-המנגינה המזמזמות ברחובות” (כך מתחיל, כמדומה, אחד מפיליטוניו בשנים הראשונות של “השילוח”) ידע, ודאי, גם בינתיים…

הפצת השכלה? ודאי! “הפרוגראמה שלנו” היתה – “בילדונג”. ואולם אפילו באותו מאמר-הפּרוגראמה צילצלו דברים מ“מנגינות הזמן”:

וּמָה הִיא הַדַעַת פֹּה חַיִים תְּמוֹתֵת?

דֶגֶל, הָאֶגְרוֹף לָהּ נֵס לְהִתְנוֹסֵס?!

הֲהַשְׂכָּלָה פַּטִישׁ וְנַחְנוּ הַמַקֶבֶת?

הֲבֵית יַעֲקֹב קַשׁ וְהִיא אֵשׁ צָרֶבֶת?

הֲלֹא הִיא הִתְהַפְּכוּת! כִּי כָל הַיָמִים

הַזְרוֹעַ לְחֶפְצָהּ אֶת הַדַעַת תַּטֶה,

בְּאֵימָה, בְּשֹׁחַד וּמוֹתַר הַקְסָמִים –

מִמַטֶה לְנָחָשׁ, מִנָחָשׁ לַמַטֶה! 3

ואם תרצו לומר: “השכלת-היהודים” היתה שלמה (!) עוד בצאתם ממצרים. ברגע (!) היגאלם כבר יצרו את הדעה של מעשר, לקט, שכחה ופאָה.4

ההשכלה האמיתית היא, איפוא, כלל לא ידיעת לשונות אירופיות ומדעים טכניים, מה שאין לנו, כי אם ידיעת המוסר הטוב ומעשים טובים, מה שעוד בצאתנו ממצרים היה לנו די והותר… התשמעו? דברי-אַפּוֹלוֹגיה גמורים ברוח הלאומיים הריאקציוניים הקיצוניים, הנוהים אחר שד"ל וכו', שנגדם שלחו כל כך הרבה “חצים” לוציפר, הפרצי ובן-תמר! דברי אפולוגיה גמורים ברוח בעלי רעיון-התעודה, שבו החזיק י. ל. פרץ בתקופת-חייו האחרונה ושגם - ייזכר בדרך-אגב – את פיתוח השפה הז’ארגוֹנית שילב בזה, בהתגשמות הרעיון הזה, תחת אשר אז – בעת כתיבת “אונזער פראגראם” – לא היתה זו שפת-ההמונים אלא אמצעי של השכלה בשביל רבבות-ההמונים, שאינם יודעים עברית או שפת-המדינה….


וראה גם זה: במאסף הז’ארגוֹני, בצד שירי-קרב ודרור בז’ארגוֹן כ“יוכבד”, “כיסא-שלמה” ו“מהנביאים”, הז’ארגון עדיין אינו “יודיש”, עדיין אינו השפה הלאומית השרידה-היחידה, כמו עשרים שנה לאחר כך, בימי רעיון התעודה הישראלית, כי אם רק אמצעי המוני, ואשרי העוברים לשפת-המדינה. מנגינות-הזמן" העבריות של הימים ההם – “שפת בֶּריל ושֶמריל” היא דווקא השפה "שתהי לעֵד כל הימים על הדם הנשפך, על רצח-עולמים וכו' וכו'.

בָּהּ בְּכִי הָאָבוֹת,

יְלֵל רוֹב הַדוֹרוֹת,

רַעַל דִבְרֵי הַיָמִים,

תַּמְרוּרֵי הַקוֹרוֹת.

וכו' וכו' - - -

הזעזוּעים השונים והמשוּנים של הכסף החי!


פרץ המספּר.

בשלוש הנובילות הראשונות של פרץ, שנדפסו באותו “האסיף”, תרמ“ז – האחת סאטירה על המתבולל המתרחק מעמו בשם “אף על-פי שחטא ישראל הוא”; השניה אליגוריה על עם-ישראל בשם “הדיבוק והמשוגע”; והשלישית – וידוּי פסיכולוגי בשם “הצטדקות-הנאשם”: יהודי, שהרג את בתו היחידה על שאמרה להמיר את דתה וללכת אחרי מאהבה הגוֹי, מתנצל לפני שופטיו, שלא בת יחידה היתה לו, כי אם שתים, ולא את בתו הטובה, המלאך, רצח נפש, כי אם את הרעה, השֵׁד – כבר אפשר היה להכיר, שהמספר החדש אינו מסוג המספרים, השואבים הכל מנסיון-עצמם, מהסתכלות ממעמקים, (טולסטוי הוא הכי-טיפוסי שבין אלה), אלא מאלה, שעושים בסיפוריהם צירופים הגיוניים-ספרותיים שונים; ואף אפשר היה מתוכן לסמן את דרכיו במקצוע זה בעתיד: את נטייתו להפריז בצדדים הנלעגים של הגיבור הנלעג (ייזכר יוסי בחוּר-הישיבה שלאחר כך), את משיכתו אחרי האליגוֹריות (ייזכרו, “החלומות של התרנגולות” שלאחר כך) ואת שכליותו במחקריו הפּסיכולוגיים (ייזכר “בשפל” שלאחר כך – נובילה במערכה אחת, במקום שהאחות הבכירה מבקשת את המעגב על אחותה הצעירה להרע לה, שירפּה ממנה, מן הצעירה, ויקח יותר טוב אותה, את הבכירה, באשר הצעירה עוד כל חייה לפניה והיא, הבכירה – כאשר אבְדה-אבָדה). המתבולל של פרץ הוא קאריקאטורה, לא אופי, ומאורעות-חייו שבסיפור – אניקדוֹטוֹת בלתי-שנוּנות ביותר; “הדיבוק” הוא משל, שהתאמצות ידועה דרושה בכדי למצוא את הדמיון המלא בינו ובין הנמשל; ובפסיכולוגיה של “הגזלן היהודי”, הנאשם המצטדק, אין בכלל כל קווים ריאליים-התגלוּתיים ואין בפרט כל קמט מיוחד, מקוֹרי, של נפש יהודית: וידוּי כזה, מיוסד על “פסיכולוגיה” כזו, היה יכול להתוודוֹת גם רוסי אדוּק, שהרג את בתו, נאמר, על שאמרה ללכת אחרי מאהבה המורד-במלכות ולא רוחו. מה שהבנות היהודיות הממירות את דתן רבות מן הרוסיות ההולכות אחרי מורדים-במלכות – זה עדיין אינו עושה את הנובילה הזאת לבת-ישראל. אעפי”כ, בזכרנו, שהדברים האלה נכתבו לפני כמעט שלושים שנה, בהשווֹתנו אותם עם יתר ה“בּלטריסטיקה” שבאותו “אסיף”, נבין ונשיג, מהו הצעד-קדימה הגדול – מנקודת הראות הספרותית – שאפשר היה ליחס בצדק לנובילות אלה. הנובליסטן הצעיר, הבלתי-מקורי, אמנם, ביותר, ושידיעת האופי האנושי – העיקר בדברים שבבלטריסטיקה – אמנם לא נראתה בו בהרבה, הופיע, אף על פי כן, ב“דֶבּיוּט” הגון. יחד עם דרכי לשונו העברית, הקלה והנאוה, הספוּגה כולה הד הספרות העברית הישנה, היו לו אופני-סיפור אירופיים ותנועות אירופיות נאות בכלל. ואכן י. ל. פרץ כבר היה אז, בבואו אל “האסיף”, אירופי גמור. כבר ידע את ה“עולם”, ולא עוד אלא שכבר גם בחלה בו במקצת נפש המספר הצעיר. בשיר הסיפורי “העיר הקטנה”, שנדפס סמוך לאותן הנובילות, המשורר-המספר מתאונן על לבו החולה ורוחו האנוש ופצעיו אשר נפצע בים-החיים –

הָעִיר פֹּה קְטַנָה,

פֹּה אֶשְׁקוֹט' אָנוּחַ,

כִּי חוֹלֶה בִי לִבִּי,

כִּי אָנוּשׁ הָרוּחַ.

ואולם מובן מאליו, שבעיר הקטנה הפולנית, אשר שב אליה, לא מצא המשורר את המרגעה. שם יסובבוהו אחיו היהודים “הקונים הכל וּמרַצים הדמים” בדיבורים: - מה ימכור האדון?

"הָהּ, אַחַי, הֵרגֵעוּ; הָהּ, שִמְעוּ שָמוֹעַ!

"אֵינֶנִי בֶן-נֵכָר וְלֹא אָדוֹן וָשׁוֹעַ.

"הַמַדִים הַקְצָרים אַךְ שֶׁקֶר בִּי עָנוּ…


“נִפְזָרוּ: מֵרָחוֹק עוֹד אֶשְׁמַע הַקְלָלָה…”

הנפש הצעירה והנלאה – מרוב רגש וחיים – לא מצאה שם מנוחה לעצמה, אבל מן העיירה לא יצאה, לא מיהרה לצאת. מקרוב קראה החובה: אל העם! בתוך העם! בשביל העם! לא בשביל עצמך! ואף בהיותך ב“עולם הגדול” – שוב לשבת בתוך עמך, ללמוד לדעת את דרכיו, לראות איך ובמה הוא חי, לטכס עצה במה ייוושע –

ואז נכתבו “ציורי-המסע”! אז נכתבו: “בטחון”, “צרכי-יהודיה”, “בבית-השוחט”, “הרבנית מסקוּל”, “הנשרף” –

מה שנוגע לאופן-הסיפור – זה נלטש מאליו ונהיה באותם הציוּרים גם יותר עצמי, יותר חסידי-פולני: בחצאי-מלים, בהפסקות תכופות, בתנועות-פנים חיות. לא דיבור, כי אם זריקה של חצָצים – חצצים מהוקצעים ומשוכללים. אמרות חדות, בנות-חץ ורשף, מבקיעות אל העיקר.


…הדרך היתה לא-סלוּלה ולא-רחבה, אבל נכונה, נכונה ביותר. אמנם, לא רק לא-סלולה ולא-רחבה, כי אם גם “כפוּיית-תודה”, כמו שהיה אומר הלועזי, חסרת-אופקים, קצרה. תיאור של דלוּת- ודלדול-העיירה, ועוד פעם דלות, דלות במזון ודלות במוּשגים, ושוב דלדול ודלות – והלאה?

בכל זאת, אילו היה פרץ מספר, שמקורו הוא נסיון-עצמו ורק נסיון-עצמו – מקור שאינו נותן בשום אופן כל אפשרות לשים פנים אל המציאות הבדוּיה, כאשר ייתם מאיזו סיבה חזון המציאוּת הבלתי-בדוּיה, באשר מי זה ילך לשַׁטוֹת בעצמו? - כי אז ודאי היה מאמץ את כוחו לחפור יותר בשדה שלו, ואולי היה מוצא, סוף-סוף, את ההתחדשות הדרושה בגבולי דרכו, דרכו הנכונה. ואולם פרץ, שיצירתו ינקה ממקורות אחרים, פחות בטוחים, שכוחו האינטלקטוּאלי היה גדול מן האֶמפּירי, נטה, לאחר שבא לקצה-“מסעו”, אחרי מטרה לא-עיקרית: אחרי חידוש הקומבינאציות הספרותיות השונות, אחרי מציאת צורות של סלסול פיקאנטיות. גם בתוכֶן נמשך, לרוב, כל אותו זמן-המעבר, אחרי כל מה שהוא פיקאנטי, מלא קוֹנטראסטים ומעורר את הרעיון בפיקאנטיות או בקונטראסטים שלו. במקום דברים מעוררי-תרעוֹמת התחיל לשווֹת נגד העינים דברים מעוררי ענין סתם: הנה זקן אומר תהילים והנה נכדותיו מספרות בדברי פריצות (“משופע”); הנה ריב על נדוניה “במעון-קיץ”; הנה פסל-שיש של אשה, ועלמה הדומה לו חובקת אותו, עד כי יעבור הרואה ושאל: איזוהי החיה? והנה פסל-שעווה של אשה מוצג לראווה בחלון-המחסן, והנערה המשרתת ניגשה אליו ודבקה בו, עד כי לא יכיר הרואה: “איזוהי?” והנה “ארבעה דורות – ארבע מיתות”.

אכן, המיניאַטוּרות האלה נפלאות הן, בפרט “משופע” ו“ארבעה דורות – ארבע מיתות”. האסוציאציות מפתיעות: הקפיצות נחמדות; השפה חלקה וקאַפריסית כאחד!

“תפוחי-זהב במשכיות כסף”.

ברם, תפוחי-זהב הרי אינם משביעים. ולחם לא היה.

אז סר ההלך לאשר ערוך שם השולחן – אל אוהל-החסידות. וימים רבים ישב שם בראשו ורובו. והרבה עשה שם. ובכל זאת…

בכל זאת, אי-אפשר שלא לציין, כי אמונה לא היתה לפרץ גם פה. איש-אמונה לא היה פרץ גם פה. גם פה לא דופק-החיים והנסיון בבקשת תוכן לחיים, כי אם ההתגלוּת המחשבתית המבריקה, “השקפת-העולם” החריפה והאימרה המסולסלה, היו לו לעיקר במשחק האמנותי!

כי הן ב“הדיבוק והמשוגע” של פרץ המתחיל ובהרבה מכּתבי פרץ הצעיר, המורד, שקלה ממנו התנועה החסידית וכל הקוּלטוּס שלה למטרפסה; ואולם “הלבנה יפה מפני שאנו משפיעים עליה בקידוש-לבנה” – אפוריזמים נאים שכאלה, מהיכן ידלה פרץ אוהב-האפוריזמים, אם לא מבאר ספרות-החסידוּת? ואם כן – איך לא יגש לשתות מן הבאר הזאת? ייהרג – ויגש.

והוא לא רק ניגש, לא רק שתה – הוא גם השקה. ב“העיר הקטנה” תפקיד הצדיק אינו אלא “לפַקד את עדרו” ולגוז את צאנו. אבל כששאל הגאון מבריסק את ר' נוח, מי שעתיד להיות הצדיק מביאלא: “מה חסרת בהישיבה שלי?” ענה הלה: “אווירלנשימה” (“בין שני הרים”). המציאות של ביאלא העיר הקטנה אומרת, שהצדיק שלה לא ידע מעולם מענות שכאלה. אבל מה לזה ולמשורר-החסידות? מענה חריף זה מדגיש מה שראוי להדגיש על פי המגמה הרעיונית – והמספר, שסר מן הדרך, אינו נמנע משומו בפי גיבורו הצדיק.

אמונת-אוֹמן ותוֹם לא היו, אפוא, אבל איזו קרקע מתחת לרגלים – ותהא רק קרקע ספריית – היתה בכל מקום. ולכן עוד לא מטו רגלי המשורר. ולא עוד, אלא שנוצרו בזה גם דברים כ“גלגוּלו של ניגון” ו“אם לא למעלה מזה”. לא כן אחר כך, כשעזב גם את המסילה הזאת, כשהפ' – ותהא הפ' הבטלה ברד“ס – נשכחה לגמרי ונשארו רק הרד”ס. אז… אז יצאו מתחת עטו – לפצע ספרותנו ולחבורתה – דברים לא-מעלים ולא-מורידים לגמרי, שהמבקרים רגילים לעטר אותם בשם “סימבוליים”: מעשיות ב“בת-המלך קוּניגוּנדה ובן-המלך צפרדע”, בחופות שחורות ולבנות, דראמות בכלי-זמר ובאנשי-בית-הקברות וכו' וכו' – מי יזכור את כולן ומי יפקדן? לילה היה ושוק ישן – והמשורר תעה בו, תעה, וטעה.

שָׁנינו: המשורר העברי הנעזב – באשמתו או שלא באשמתו – מענייני החיים הממשיים של העם ונפנה – לרצונו או על כרחו – לשאלות-הנשמה של היחיד, עליו לעמוד בנסיון קשה: שלא להשתמש בכלים שאוּלים, אם לא לגמרי לקחת מן המוכן. כי בעוד שחיי היהודים ודאי שאינם דומים לחיי עמים אחרים וּודאי שהנם חטיבה מיוחדת לעצמם, והרוצה לנגוע בהם על מנת לגלוֹתם, על כרחו להמציא אמצעי-גילוּי משלו כיאות להם, הנה פרכוסי-הנפש של היהודי המודרני הרי דומים הם כל כך לאלה של האירופי, וביחס אליהם יש תמיד מקום למצוא סיפוּק באמצעי-הביטוי של אחרים. ההתפרצוּיות האינדיבידוּאליות, ההתלבטוּיות העולמיות, המרידות והפרובלימות וחיפושי סודות-ההוויה – כל ה“רוחני” הזה, הממלא בעיקר את היצירות המודרניות של הספרות האירופית ביובל-השנים האחרון, הן לא רק שאינו זר ל“אינדיביד” היהודי, אלא שעוד קרוב הוא לו אולי יותר מאשר לאינו יהודי, ויהא גם משום זה בלבד, שעל רוחו הקל של האינטליגנט היהודי לא יכביד כל בשר, אין לו שורש בעם ובארץ, כובד כל סביבה לא יעיק על כנפיו; מרחב-מרחביה להלך-נפשו וחרוּת גמוּרה לו לטוּס באוויר ולבוא בערפל ככל אוות-נפשו.

אין צורך לומר, שלי. ל. פרץ היה דווקא שורש גדול בעמו: בחיי-עמו – “ציורי מסע” וסיפוּרים כ“האשה מרת חנה” יוכיחו; במסורת עמו – סיפורי יוחנן המלמד והמעשיות “מפי העם” יוכיחו. ואף על פי כן, כשבאה השעה ו“נפתח לפניו התהום לעינים”, לאחר שראה, שאין נחת משום צד, לבוֹנציה השתקן אין צורך בשום דבר, בֶּריל עושה-הכובעים אך לשוא יתמרמר, הדלוּת והסחר-מכר בעיר הקטנה בעינם עומדים, והאינטליגנציה החפשית בעיר הגדולה אינה עִם העם, ילדיהם אינם מבינים אפילו את שפתו, ו“הנידחת” אינה כלל קאריקאטורה בלבד כאותו “ישראל שחטא” – בקצרה, בשעה שנתמוטטה הקרקע החיוּנית העממית תחת הרגלים, ונשארו רק פרפוּרי היחיד הלוחש לעצמו על מכותיו ועל שאלותיו, בצירוּף הגבולין הספרותיים, שבהם צריך היה להמציא קומבינאציות חדשות לבקרים, לבל תיראה העמידה על מקום אחד – לא עמד האי גברא רבא, לא עמד י. ל. פרץ בנסיון, וכמעט כל ימי מחצית עבודתו השניה השתמש בקנקן שאוּל, שאף מעט יין משלוֹ, משלו ממש, לא הכניס לתוכו.

בחידות ומשלים ואליגוריות סתומות אהב פרץ לדבּר מעודו; סלסול בעצמו נהג תמיד; ממשהו אֲפֶקטאציה לא נמלט גם בימי עבודתו הספרותית הבריאה. גיבוריו רגילים לצאת מדעתם, למות ולאבד עצמם לדעת בלי נימוקים גלויים ובהירים ביותר; על התעלפות אין מה לדבר. ברם, מאחרי “חורבן בית-צדיק” נתכסתה בת-שירתו בענן כולה והפריחה חיבורים, שאין להם כמעט כל אופי, חיבורים, שאך לעתים מאוד רחוקות יש בהם משהו ענין גלוי, שרשי, חי. אפילו שאלות-היחיד המזמזמות בהם הנן שאלותיו של היחיד בדרך כלל, אבל לא צלילה בנבכי הנפש של היחיד היהודי יצחק ליבוש פרץ! מה טיבו של זה אינו נראה כלל מתוכם. כולם, על כן, כעין סכימה בעלמא; כולם כעין העתקה חפשית מן החיבורים המודרניים-האינדיבידואליים-הסימבּוֹליים בלועזית. מעשי סלסלה ומלמלה – לא יותר. ציפורות-כרמים מידדות באוויר.

באוויר! ברם, באמת אמרוּ: הענן והאוויר בכלל נהיו לספירתו היחידה של פרץ מאז הלך וקרב למנוחת-השׂיבה. ובמה שנוגע לאוויר – נהיֹה נהיָה פרץ באחרית ימיו גם לאחד מנביאיו היותר נלהבים. ישראל עם-המסחר התלוי באוויר היה בעיניו – בעינים, שתיעבוּ וביזוּ לפנים כל כך את המסחר – לגולת-הכותרת, למרכז העולם. אנו הסוֹלת, אנו המלח – לא בוש מהתפאר; נוֹמאַדים אנו, בני המדבר וחפשים כמדבר – התהלל. וכל האַרגוּמנטים הישנים בזכות-הגלוּת כמו שהיא ורעיון-התעוּדה פשוטו כמשמעו – הוּצאוּ מן האשפה הישנה ונלטשו מחדש למען היות להם ברק. ברק באוֹפל, ברק-עננים. הוא, שלפנים ידע כל כך מהו ערך-שירתן של תיבות-הזימרה המזמזמות ברחובות, בין ה“אבטוֹנוֹמיסטים” התחשב בימינו וראש ל“יוּדישיסטים” היה –

שרא ליה מרא!

ארוכה וכבירה היתה דרכו של המת הגדול המוּטל לפנינו. הכסף החי לא פסק מעלוֹת ומרדת כל הימים – כל ימי “הגלגול בשפופרת”. – מִשמץ-דופי, כאשר ראינו, אמנם, לא ניקה; בהערכת-היהדות ובחזון-עתידה לא נמלט משגיאות, שמקורן אולי גם באיזו הקלת-דעת; בצורות-השירה יש שחטא וגם החטיא; לחלק גדול מכתביו – ול“סימבוליים” ביחוד – אין ערך בשבילנו. אבל דרכו הארוכה היתה כבירה, ורבות בה הפסיעות, שרישומן יהא קיים לדורות. י. ל. פרץ הירבה לתעות מפני שהירבה להלוך. כי כשלון-ברך ועייפוּת לא ידע הגדול-בישראל הלז. מנתיב לנתיב עבר; יש שפרץ לו גדרים ועשה לו נתיבות, יש שלקח לו פסי-הנתיבות של אחרים והלך עליהם, יש שהלך בלי כל נתיב; איך שיהיה ומִלכת לא חדל. כושל ויגע לא פגשוֹ אדם. כבן ששים וחמש היה במותו – וכוחו אתו. לא כהתה העין ולא נס הליח.

[תרע"ה. “הפועל הצעיר”; החתימה – ח. ב. בצלאל]


  1. כך הוא הנוסח ב“הצפירה”, במקום שנדפס הסיפור ראשונה; בתרגומו הז‘ארגוני בשם “אַ כעס פון אַ יודענע”, עד כמה שאני זוכר, הנוסח אחר: האשה אומרת לתלות את עצמה, אלא כשהיא שומעת את בכי הילד, היא חוזרת מדעתה ותוקעת לו לתוך פיו את שדה המצומק, לא אצבעה. הנני אומר: עד כמה שאני זוכר, מפני ששמות היצירות והפסוקים המובאים ברשימה הזאת מובאים על פי הזכרון. כתבי פרץ אינם תחת ידי לא בעברית ולא בז’ארגון, והשעה אינה מספיקה לי לחזור אחריהם ולמצאם כדי לעבור עליהם מחדש. אם טעיתי, איפוא, באיזה פרט, אבקש מאת קוראַי לדונני לכף–זכות.  ↩

  2. אם לא אטעה, נדפסו שניהם במאסף אחד של “הביבליותיקה היהודית”.  ↩

  3. “האסיף”, תרמ"ז.  ↩

  4. שם.  ↩

המלצות קוראים
תגיות