רקע
יוסף חיים ברנר
צִיּוּנִים י'-י"א (שתי שאלות; הפועלים עצלים – ובעל הבית דוחק; וזאת – מלים אחדות – לבן־יהודה; חג בדוי; ינָתן דבר פועלי ארץ־ישראל בידי פועלי ארץ־ישראל)
mנחלת הכלל [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: תל-אביב : ספרית פועלים; 1978 - 1985

שתי שאלות. – ב“ימי-השביתות” האחרונים הגיעה לאזני פעם במקום-ציבור אחד שיחה קטועה בענייני “היזמה הפרטית” ושאלותיה; והנני למסור אותה בקירוב:

– שאלה אחת יש לי לשאול אתכם, רבותי – דיבר קול עבה של אדם עבה – מאמריקה אנכי, ויש לי מעט קאפיטאלים. והנה גם זייאָניסט אנכי, בפרט עכשיו, שגרייט-בריטיין הבטיחה לבנות לנו בית לאומי. והנה עלה בדעתי לבוא אל הארץ ולהשקיע גם בה חלק מן הקאפיטאלים שלי. ואין דעתי כדעת אחרים בזה! דעתי אני בזה, שצריך לפרנס עניי-ישראל, צריך! לא כך? אבל מה לעשות? את שחומי-העור אני יכול להשיג פה כמה שאני רוצה, ובזיל-הזול; האחוזים מעסקי, הַיינו, שאוכל לקבל מן הקאפיטאל שׁלי, יו נאו, ישׂביעו רצון… לא כמו במקום אחר, פחות מבמקום אחר, מפאת תנאי-המקום הקשים ושיטת-המסים, אבל, כמו שאמרתי, אני איני כמו שותפי: אני נכון גם לקרבן, כי זייאניסט אנכי! אבל דא עקא: רוצה הייתי שגם יהודים יעבדו אצלי. דעתי, שבציון אי-אפשר בלי יהודים. בלי יהודים מסביב אין בטחון… ואף אם לא אביא הנה את משפחתי, בכל זאת… בלי יהודים לא אסכים! אבל, רבותי, היהודי דורש יותר, אין קץ לתביעותיו, והיאך אני יכול לתת לפועל שכר גבוה בשעה שאני יכול להשיג בשכר נמוך? לא כך דרך הקאפיטאל! הן עומד אני בהתחרות, הן אין עסק בלי חשבון, ואם המצב יהיה כך, לא ירצה שום קאפיטאליסט לבוא אל הארץ, ומה יהיה בסופו של הזייאניזם? לא כך?

– וגם לי, יהודים, יש שאלה, – דיבר אחריו קול דק של בר-נש דק, – עם ה“רוּסלאן” עליתי, וחנני אלוהים באשה אחת ובשלושה ילדים. בבניינים אני עובד, אף כי איני בנאי על פי המקצוע; טַבַּקן הייתי בבסאראביה. צריכים אתם לדעת: בשׂר אינו בא אל ביתנו, לא יזָכר ולא יפָּקד. ואפילו דג מלוח, שאשתי היא “בעלנית” גדולה לזה – וגם אני והילדים לא היינו נזורים מן המאכל – לא תמיד אנו קונים. בית-אוכל צמחוני הוא ביתנו, ברוך השם: אוכלים לחם ותמרים ותפוחי-זהב. אמת, תפוחי-זהב אינם עכשיו ביוקר. (אמנם הם עודם בלתי טובים, בלתי בשלים). אבל הלחם – שמע ישראל! יותר מרוטל לחם דרוש לנו ליום, בפרט ביום שאני עובד צריך אני לבדי כמעט לארבע אוקיות לחם. חמישה-עשר גרושים ללחם בלבד! ועכשיו שכר-דירה (חדר אחד ב“נוה-שלום” – לירה וחצי ובעד ארבעה חדשים מראש!), מעט פחמים, מעט נפט, חתיכת-סבון, מעט טה, סוכר – על בגדים איני מדבר – הילדים לומדים בבית-הספר ודורשים ספרים, מחברות… אמת, הערבי עובד גם בשנים וגם בשלושה שילינגים ליום. איך הוא מתקיים – איני יודע. אך לך ושאל קושיות על אדם, שאינו צריך לשום דבר! אמת, דירת-חינם יש לו, יש לו גם מעט ירקות, ואולי אין לו… אולי הוא שולח יד קצת בשל אחרים… ואולי אינו שולח… איני יודע! אבל אנכי – וַי – איני יכול להתקיים גם בחמישה שילינגים ליום… בשום אופן… כשם שאני יהודי! גם לוּ היתה לי עבודה בכל יום, וגם לולא היו ימי שבתות וימי מחלה וימי בטלה… והנה חושבים, שאסור לי לדרוש יותר ממה שמשלמים לערבי… שחטא הוא – איך אומרים הם? – נגד העבודה העברית לדרוש “מחירים גבוהים”… ואני גם בששה שילינגים קשה לי כקריעת ים-סוף… וזאת אומרת, שנגזרה עלי לגווע פה, בארץ-ישראל, אני וילדי… אינני חקרן, כמו שאתם רואים אותי, איני יודע מפוליטיקה… ציוניזם – מילא… אבל שייך לומר… בכל זאת… כמו שאני יהודי!

– – – – – – – – – –

בזה כמובן, לא תמה השיחה.

– – –

הפועלים עצלים – ובעל-הבית דוחק. – גם בימינו אלה, כתמול שלשום, בעלות-בית אמידות, כשהן מתכנשות על כוס-טה ומאפה-נופת, שולחות לשון ומהלכות רכיל במשרתות שלהן; ואולם בעלי-הבתים אינטליגנטים כשהם נפגשים כיום בציבור או בעתונות – המוֹדה דורשת מהם לעשות לנושא-שיחתם את פועלי “הקבוצות שלהם”.

“כי האמת צריכה להיאמר: חדלה העבודה בארץ. אותה העבודה האינטנסיבית לשמה, שהצטיין (?) בה הפועל העברי, אינה עוד לא בחוות העבריות ולא בקבוצות. מינימום של עבודה נותן כיום הפועל העברי במכסימום של הוצאות. רפיון-ידים ועצלות. הפועל העברי מתיחס לרכוש הפרטי של האיכר על פי תורתה האחרונה של הבולשביות. רק לפני חמש-עשרה, עשרים שנים, וגם לפני עשר שנים, עוד היו פועלים עברים בבית כל איכר במושבות-יהודה, ובעיקר במושבות-הגליל. והפועלים עבדו וחיו בבית האיכר כבני משפחה (!). מין אכספדיציה לחקירת המצב צריכה הההסתדרות הציונית לשלוח אל המושבות” –

אלה הם הדברים, דברי-האמת, אשר יצהיר ויודיע במכתבו האחרון מארץ-ישראל ב“מקלט” ד. קמחי.

והאמת, באמת, צריכה לא רק להיאמר, כי אם גם להישאל: איזה עוף משרדי הוליך את כל הקולות האלה ליושב-ירושלים, הרחוק מן המושבות והקבוצות גם יחד, הכותב מר קמחי? ומי הוא בעל-הכנפים אשר הגיד את הדברים הפורחים האלה לבעל מכתבי-הכנפים הלז, ואשר יגידם ודאי מלה במלה גם לאורחים-פורחים מן ה“אכספדיציה לחקירת המצב מטעם ההסתדרות הציונית”, שהאוטומובילים המקשקשים בחוצות מעידים, שאלה, הנָכרים המיותרים, כבר “נשׁלחו” ובאו? – ועוד: המבלי תֵימות בישראל, רשׁאי כל כותב, אשׁר לא יוציא כף-רגלו מקיר-העיר וחוצה, אשר ודאי לא לן לינת-לילה בקבוצה מעודו, לשמוע שמועה ולבוא ולהעיד נאמנה על עצלות-הפועלים (אגב, העובדים, אמנם “שלא לשמה”, כי אם בשעת הצורך – משלוש בלילה!) ועל מינימום של עבודה במכסימום של הוצאות? היודע מר קמחי, שבשכר-הסופרים אשר קיבל בעד המכתב האחד הזה – עבודת איזו שעות – מתכלכל פועל בקבוצה במשך חודש וחצי?

כן, האמת, אמיתו של מר קמחי, צריכה להיאמר… אבל גם העצה, העצה למר קמחי, צריכה להיות יעוצה: יוסיפה-נא מר קמחי לכתוב רומנים (ששם כל המרבה בדמיונות אימפרסיוניסטיים הרי זה משובח!); יוסיפה-נא גם מאמרי-בקורת (כעין אלה שׁפירסם על המאסף “שׁריפטען”, במקום שׁלשֵׁם קלות-המלאכה הרחיב לשים ללעג את הפואזיה הנלעגה מאליה והתעצל לעמוד על הפרוזה של מילר וגלאזמאן, הדורשת קריאה והבנה!); ימשיכה גם את מכתביו מארץ-ישראל; אבל באלה – הנה לו עצת-אמת – באלה – ירחיק עדותו; באלה טוב לו שירחיק עדותו. לבנינו ובנותינו, אם כן, הפועלים והפועלות המעטים שבכאן, המחוללים מפשעינו והמדוכאים ממומינו והקרובים יותר מדי – יַנַח, איפוא! הללו, לפחות, אַל ישמשו לו ענין לליגנדות-תפל ולשורות סתם.

– – –

וזאת – מלים אחדות – לבן-יהודה. – “יוחנן כוהן גדול שימש פ' שנים בכהונה גדולה ולבסוף נעשה צדוקי”. אליעזר בן-יהודה לא שימש מעולם בכהונה גדולה, אמיתית – לא לבעלי תכונות שכמותו הכהונה הגדולה, האמיתית! – ובכל זאת… הן היו ימים…

היו ימים, שכתב את “שאלה נכבדה”; שבא לארץ-ישראל וסבל; שכתב את המאמר לכבוד-חנוכה, שבגללו הושיבו אותו החרדים-המלשינים הירושלמיים במאסר התורכי –

ועכשיו… עכשיו מוציא בנו הנקלה “דיילי-מייל” עברי בירושלים, עתון שכל מהותו כתיבת-שטנה והטלת-זוהמה, והוא, האפיקורס הזקן בן-יהודה, הנהו ראש וראשון לסופרי העתון הזה, “דואר-היום”, והחרדים הירושלמים מוצאים בו, בשׁותפו של המשׁומד פינגוֹלד לפנים, מֵגן נלהב!

החידה!… ואי פתרונה? –

בן-יהודה, כנראה, לשׁיטתיה אזיל, לשׁיטתיה מימי אוגַנדה: מדינה, מדינה, לא רוחניות, לא ישיבה! מדינה בנוסח אמריקה ובטעם אמריקה – יוסיף כיום בעל “החידה ופתרונה”. וגם אלה לחכמים יבינו מדעתם, שאין מדינה אמיתית יכולה להתקיים בלי אנשים כחרדי ירושלים, בלי דיני שמיטה וקרבנות, עם חליבת פרות בשבת שלא על ידי גוי, עם מטבחים ציבוריים, שאין נוהגים שם בבשר המבושל כל הלכות-מליחה; שאין מדינה יכולה להתקיים בלי אדונים, שכל חכמת-הקימוץ המסחרית שלהם היא בפיטורי-פועלים, ששיקעו את כל כוחם בבית-חרשתם, והמכים את פועליהם השובתים, השובתים על שפיטרו את חבריהם שלא כדין; שאין מדינה יכולה להתקיים בלי נכלי גנראלים צרפתים (כגוּרוֹ!) הנכונים בשעת כושר – חן-חן להם! – גם להעמיד אנשים מישראל על דף-השחמט שלהם, בגיא-ההרגה…

אגב, דברי גוּרוֹ ביחס ליהודים הם בוודאי המצאה של “דואר-היום” כדרכו בעתונות, אבל בן-יהודה הזקן עושה חיל בחכמת הפוליטיקה!

אכן “זקני תלמידי-חכמים – כל מה שמזקינין דעתם מתיישבת עליהם”.

אכן “במקום שבעלי-תשובה עומדין, אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד”.

הנה “החידה ופתרונה”, חידת זקן לא-אשמאי, הזוכר את יום-מיתתו ושָׁב – בתשׁובה שלמה – לבל החריד יותר את החרדים ואת האוחזים ביד; לבל יִסָקל ארונו…

חס ושלום! לא תהא כזאת בישראל, מר בן-יהודה! איש לא יסקול את ארונו.

– – –

חג בדוּי. – ברוסיה דוקא לא חַגוּ השנה את “החג הריבולוציוני הגדול, יום שביעי לנובמבר”, שחברי מ.פ.ס. בארץ-ישראל – אלה ה“חברים” שלא רק שאין להם מה להפסיד, אלא גם מוכנים ומזומנים, כנראה, להרוויח… ובכל האמצעים שהם – נאחזו בו בהתלהבות ריבולוציונית, כביכול. השלטון הבולשביסטי של ליאון טרוצקי התיאטרלי אוהב דוקא חגיגות ופאראדים, כאשר יספר ראסל, האנגלי הנאמן, אבל אחרי המפלה הגלויה בשערי וארשה, אחרי שלום-ריגה, אין הלב פנוי, סוף-סוף, לחגיגות. ריקלמות-הכזב של העתונות המכורה – העתונות יכולה להית מכורה גם מסטרא אחרא – לא יועילו: אין זה סוד, לא לאויבים ולא לאוהבים, כי המוני עמי רוסיה הבולשביסטית גוועים במלחמות-אזרחים, במלחמות חוץ וברעב. השלטון של הבולשביקים – זה שלוש שנים – עשה באותה שעה מעשי-תעתועים, מעלה ומרים ספיקולאנטים-גנבים ובטלנים-ביורוקראטים ומוציא עם זה להורג אנשים בעד רבע ליטרה חמאה, מושיב בראש בורגנים מנוולים וז’אנדארמים רוצחים (אם רק הם שמים עליהם מסוה של קומוניזמוס-בפה) ומביא את המוני העם עד דכא ושם חבל על צואר אנשי-רוח טהורי-לב, מזיין באונס את פועלי רוסיה לא רק להכות את הצוררים וראנגל וסיעתו, כי אם גם להבקיע אל פנים-פולין מעבר מזה ולעשות יד אחת עם השליטים הפראים שבין בעלי האחוזות התורכים – התורכים הלאומיים – מעבר מזה (ובעוד הלאומיים התורכים הנם בעלי-ברית יקרים, להחזיר להם ארצות-זרים, שהיו משועבדים להם לפני המלחמה, הוּצאו הבונדאים מן המפלגה הקומוניסטית בעוון… לאומיותם היהודית!) – – – בקצרה, פוליטיקניות וזדון ומכירת-הכל בעד נזיד-השלטון לאורך כל החזית!

ומה נאמר ומה נדבר, שבשעה שרוסיה, למרות או בגלל כל הדֶקְרֶטים האידיוטיים והבּרוֹשׁוּריזם הלניני, רחוקה מסוציאליזם, ואפילו ממהפכה סוציאלית, כרחוק לונדון מהודו; בשעה שפועלי רוסיה הם עבדי-עבדים ומכורים בגוף ונפש, באים בחורים משלנו, בני ה“אוואנגארד”, עם פזמונות “קאזיוֹניים” על “נצחונות הפרוליטאריון הרוסי” ועל ש“החברים הפועלים העברים צריכים גם כן לדעת, כי רק (!) על-ידי נצחוננו במלחמת-המעמדות (!) יש ערבון לפתרון השאלות הספציפיות הפרוליטאריות שׁלנו”. הַיינו? איךְ? שכל אנשׁי-האוויר והולכי-הבטל שלנו יהיו ל“קוֹמיסַארצ’יקים” בממלכת הבולשביזמוס העולמי לעתיד לבוא, ובעד עבודתם זו יקבלו מנות של אוכל וחליפות-שלמות ורכבות של דלגאטים – וקרנם תרום בכבוד?

מניחים אנו למליצות הריקות על “כוחות-הריאקציה” ו“גמר (!) החשבונות עם אלה שנדונו להשמדה”. מליצות כאלו פה נותנות מקום לחשוב שהכותבים אינם ריבולוציונרים יהודים כל עיקר, זאת אומרת, קודם-כל אנשי-אמת ודורשי-טוב, כי אם בחינת אגנטים, רחמנא ליצלן, של ריבולוציות, המתכוונים אך לסכסך, לעכור, להביא לידי יאוש, וממנו, אולי, לבולשביזם. ואולם העלילה והדיבה שבכרוז על “רוב הפועלים העברים בארץ-ישראל”, המקווה “עדיין לנדבות-העשירים” – זו ראויה לציוּן. החלוצים האמיתים שבישוב, הנושאים עיניהם לעבודה ולחם, שֶׁאֵלה, אמנם – אם נאבה ואם נמאן – לא יוכלו לבוא בלי כניסת הון פרטי וקיבוצי לארץ – לחלוצים אלה יקראו בעלי ה“אוואנגארד”: נושאי-עין ל“נדבות-עשירים”! – זה מלבב!

ואם היו פועלי ארץ-ישראל עוד זקוקים לראיה, הרי יש בענין זה של הפרוקלמציה לז' לנובמבר בכדי להוכיח להם ברור, שמפלגת-פועלים בארץ-ישראל, שהיא סוציאליסטית (על הנייר!) ולא ציונית (בפועל! בחיים!) אין לה מה לעשות בתוכנו, אין לה בהכרח כל תכנית של מעשה יוצר בארץ-ישראל, לא מעשה סוציאליסטי ולא לא-סוציאליסטי, כי אם רק לאסוף בתוכה את כל הקלים, את כל הצעקנים, ולפעמים גם מן ה“זרע-מרעים” ו“בנים משחיתים” (ששום אספסוף, ואפילו ארץ-ישראלי, אינו נקי מהם!) ולהילחם באידיאה הישובית- הציונית, להשחיר את הבניה הציונית, להרעיל את האויר ולהרבות נאצה וכיעור. מפני אפסותה הכמותית אין מ.פ.ס. כיום ממלאה גם את ה“תפקיד” הזה באופן ניכר; אבל נסיונות לזה היא עושה. וכל עלם תמים וכל בעל-נפש, אשר אולי תעה לתוכה, מפני טהרת-השאיפה לסוציאליזם ריבולוציוני, ירחק ממנה.

– – –

יִנָתן דבר פועלי ארץ-ישראל בידי פועלי ארץ-ישראל. – זוהי תעודת ועידתנו הכללית בחיפה. על הוועידה הזאת ליצור את ההסתדרות של כל העובדים בארץ-ישראל לשם בנין העם והארץ; הסתדרות הבאה ביחסים עם נותני העבודה, הבאה בדברים עם הוועד הלאומי, הבאה בקשר עם חוץ-לארץ, היוצרת מוסדות נחוצים לחיי-הפועלים, ללימוד-עבודה, לחינוך-עבודה, להטבת תנאי-העבודה, לסידור-העליה, לכל הדרוש; הסתדרות הנשענת ישר על כתפי הפועלים, וכאשר ירבו כן תחזק; ולא סידור מפלגתי, הנשען על סגולות ראשי-המפלגה, וכאשר יטו כן ילך. התהא צורתה של הסתדרות זו פרופיסיונלית גרידא, דוגמת טרייד-יוּניוֹנים; המתאימה הצורה הטרייד-יוּניוֹנית לתנאי חיי-הפועלים בארץ, למצב-המעבר של אימיגרנטים הנעשים לפועלים, לפועלים סתם, ובארץ בלתי-מסודרה כלל במובן הכלכלי; האם לא מתאימה יותר למצבנו ולצרכינו ולשאיפותינו הסתדרות כלכלית-תרבותית-מדינית, המאחדת את כל הפעולות הציוניות-סוציאליות, דוגמת “אחדות-העבודה”, כפי שעלתה במחשבת ה“מאחדים” בוועידת פתח-תקוה? – על זה וכיוצא בזה – לוועידה פתרונים. ואולם – עד הוועידה – יתברר לנו, מכל מקום, כי אך שוא יזהירו המזהירים מפני “מעשי-העגל” שלפני שנתים, מפני חזרה – חס ושלום! – על תכנית ועידת פתח-תקוה. כאילו השנתים שעברו מאותה ועידה הוכיחו באמת, כסברת המזהירים, שאותה תכנית היתה מקולקלת ביותר והרבתה להרע. כאילו אותה התביעה של כצנלסון ורמז, יבנאלי וטבּנקין, שאין מקום בארץ-ישראל אלא להסתדרות-פועלים אחת, שתכלול את הכל, מאחר שבעצם ובהכרח אין פועלי ארץ-ישראל חקלאים, בנאים, סנדלרים ועושי-כבישים סתם, אלא עובדי עבודת-העם, נושאי המהפכה העברית האמיתית – כאילו אותה התביעה התקיפה, והמסקנה הברורה היוצאת ממנה, נעשתה פלסתר במשך השנתים האלה, נתבדתה, הובררה כ“תיאוריה” פסולה. והרי, באמת, רבותינו המזהירים, דוקא שנתים אלה הוכיחו, שׁאין זו תיאוריה כלל, ופסולה לא כל שׁכן שׁלא, ורק סֶלף-החיים הוא שׁלא יתן לעשׂות מה שׁצריךְ. אין התעַלוּת, אין עֵרוּת, אין פשטות-יחס – ולכן צדקתם, לכן באמת אין אמונה, כי בידי הוועידה בחיפה יעלה מה שלא עלה בפתח-תקוה; ובהכרח גם שם שוב יעשו ודאי מה שיוכלו, רק מה שיוכלו. ואולם איך שיהיה ואיך שיצא בוועידת חיפה – לאזהרה הגדולה הנ“ל הן אין מקום! כי אם בוועידת פתח-תקוה עוד היו המזהירים מובנים מאיזה צד: באשר עוד לא ידוע היה מה שנעשה בחוץ לארץ, עוד לא ידוע היה מה שיעָשׂה בארץ בעתיד הקרוב, והיה, אולי, אי-אמון ביחס ל”מאחדים“, ופחד מפני ה”מַכּסימליזמוס" של איחוד, וגזירה, שמא יאבד העגור שבידים מתוך נשיאת-עין אל הנשר בשמים – הנה עכשיו, אחרי פראג, לונדון, וינה – מאי סכנתא?

לא! איש לא יאמר, כי המזהירים-המפרידים הפעם יזהירו כזוהר-הרקיע.


[“האדמה”, תמוז-אב תר“ף – כסלו תרפ”א; כחתימה: י.ח. ב.]

המלצות קוראים
תגיות