הפוליטיקה המפלגתית של הבולשיביסטים ודאי שאינה ענין לפואימה¹. אבל התנועה הבולשביסטית, המעוף הבולשיבי, רוסיה הבולשיבית – הרי “שנים-העשר” של אלכסנדר בּלוֹק לפנינו.

– – –

אלכסנדר בלוק, מחבר-הפואימה, או ה“גרוֹטסקה”, כמו שקוראים אחרים לצורה שירית זו, הוא משורר רוסי מודרני מובהק. אחד-הגדולים. שירה זו נאמרה בראשית ימי המהפכה הלֶנינית ברוסיה. המשׁורר מעביר לפנינו בציורים ריאליים-סמליים את המצב בעיר-הבירה, את מצב נפש התושבים בשעת ערעור-יסודות ואנדרלמוסיה, ובעיקר את ההפקרות, האנרכיה, האינסטינקטים העיוורים, הדעות המתהלכות והצצות, ועל אלה – הריליגיוזיוּת החייתית-המהפכנית של הפאטרוּל הפרוליטארי-הריבולוציוני. זהו תכנה, כמעט. וצורתה? מין הרכבה פיוטית, רוסית-עמוקה, של ציוריות דיקדנטית, פתּוֹס קלאסי, ליריוּת רכה, פיליטוניוּת חריפה, שארז' של עתונים מצויירים להוּמוֹר ולסאטירה, גסות שׁל פועל “פיטֶרי” וחיקויים דקים לשירי-עם רוסיים עם כל הדיהם האיתנים והנוגים.

– – –

ואַרשה לי הערה צדדית מעבר לשער: למסירת פואימה רוּסית-סלאווית, עממית-מודרנית וקלה-עדינה זו לעברית השמית, הבלתי-המונית, הבלתי-מודרנית, הבלתי-קלה, המחוסרת הרבה סגולות של שפה עממית-מדוברת, לא סגי בידיעת שתי השפות – ואפילו ידיעה הוגנת! – וכשרון-מתרגם. לכגון דא דרושה – סיעתא דשמיא. אם היתה זו עם המתרגם העברי ברוב המקומות של תרגומו – מסתפינא לדון. אני רק מַשלה את נפשי – אחר קריאה של כמה וכמה פעמים במקור ובתרגום – כי מושג-מה, על כל פנים, מיצירתו החזקה, הנוגה ורבת הענין של בלוק יתקבל על ידי התרגום העברי הנתון פה.

– – –

“שנים-עשר”. לאו דוקא. כי לא שתים-עשרה תכונות אישׁיות לפנינו. ונָקַט מספר זה שׁל שׁבטי ישׂראל ושׁל השליחים הראשונים. (אף מספר הפרקים – י"ב). ואולי היה נהוג בפטרוֹגראד לשלוח י"ב אנשים מזויינים בפאטרול אחד. – ונקרא הלאה.

– – –

“ערב שחור – שלג צחור”. אור וצל. דבר והיפוכו. וכבר העיר על זה, כמדומה, ש. צמח במאמרו על “שנים-העשר” בקובץ הספרותי “ארץ”, שיצא באודיסה.

– – –

“על רגליו לא יכּוֹן אנוש”, כלומר אין עמדה לרגלי האדם. הכל מתמוטט. ובמקור: На ногах не стоит человек מי יתרגם לנו לעברית פסוק שכזה, שהוא כל כך פשוט וכל כך ציורי. –

– – –

“ההלך אך ימעד. הוי, הלך!” המשורר נד לנכשל בצוק העתים, אבל גם מלווהו באירוניה. הרי שנים-העשר האלה הולכים – ואינם נמעדים! אינם מפונקים ואינם מפחדים מפני הסכנה.

– – –

“הזקנה תיבב”. הזקנה דורשת “לחם בחמאה” מן הפוליטיקה העולמית. למה איבּוּד בד למודעה גדולה על אסיפה מיסדת, אם מבד-המודעה אפשר היה לעשות חיתולים לרגלים, לתועלת הבריות, למען יחם להם?!

אמנם, לא יבוז המשורר האמיתי לרעב הסובל, באשר יודע הוא, כי האדם הרעב יצדק מצדו בבוזו לפוליטיקה, לכל הפוליטיקה. ואולם הפוליטיקן המנוסה, הסוחר, הפרופיסיונלי, המדבר בשם הרעב והעירום ובעצמו הוא שבע ולבוש, העושה סחורה בצרכיה של בהמת-האדם להרבות שומן על שומנו הוא ומלבושי-כבוד על מלבושי-כבודו הוא – יבבת הזקנה בפיו, הזקנה המפחדת אימת מות מפני ה“בולשיביקים”, אשר “יורידוה שאולה”.

– – –

ואחריה בא האינטליגנט. זה בעל השערות הארוכות, שהשתתף בודאי לפני שנים אחדות במאסף “Вехи”, תלמידם-חברם של הבּוּלגאקוֹבים והבֶּרדיאיובים, המֶרֶז’קובסקים והפילוסופובים. זה מפחד היום לדבר בהברות שלמות והוא “נוהם” על בגידת הבולשביקים, כפירתם והחרבתם את רוסיה. במובן האנושי שוה הוא לגמרי אל הכומר הנוטה הצדה, הגלח עב-הכרס והצלב לפנים, שעכשיו נפלו פניו, ואל הגברת באדרת הבוֹכה לגורלה – ונופלת על הקרח החלק בצעקה.

– – –

“הרוח יריע והֵנה יגיע”. התנועה הקיפה את הכל. גם לזונות “אספה היתה בזה הביתה” (ביתן), שהרי גם הן פועלות, פרוליטאריות, והן סידרו חוק לקבל בעד שעה לא פחות מעשרה רובלים ובעד לילה שלם – לא פחות מעשרים וחמשה. “ופחות מזה לקחת לא-יש – – – כבו האש!” מחרידה הסאטירה הדרמתית הזאת ומי יכילנה!

– – –

לבסוף מופיע על הבימה גם הריקן, ה“יחף”, ה“בּוֹסיאק” הרוסי, ילד-שעשועיו של יצירת גוֹרקי בתקופתה הראשונה.

– נתנשק!

– לחם!

קדושה האיבה ושחורה – כאחת. גם קדושה, גם שחורה. “שוּר, חבר, בעין חודרת”. תהיינה, הריבולוציונר, עיניך בראשך!

כי מסוכן הוא האויב מבחוץ ונורא גם האורב בפנים, באוהל; האויב היושב במארב-הבערוּת, היחפות והאינסטינקטים הפראים הנחנקים מדור-דור.

“קדושה האיבה, האיבה משחררת” – מי לא יחוש כל עומק השירה האנושית-החברתית-העולמית הזאת?

– – –

פרק ב' הוא כולו ריאלי שבריאלי. בתיאור דמות הי"ב אין אף קו רומאנטי, פתיטי אחד. לבושם, הילוכם ותנועותיהם – בחורים רוסים-עירוניים משפל-המדרגה, פאפירוסה בין השיניים – ובאלכסון בוודאי; – קארטוּז מעוך על הפדחת עם מצחון נוצץ.

ולבחורה הרוסית-העירונית, בת בלי משׁפחה, “קֶרֶנקות בפוזמק”, כלומר, שטרות-קרנסקי, שמחירם גדול ממחיר כסף-הנייר, שׁהתריסר מקבל מאת הממשׁלה החדשׁה, הלֶנינית, שלו.

אכן, כל המאורע בפֶטקה-קאטקה-ואנקה הוא אופיי עד לאין חקר. קאטקה היתה מיודעתו של פטר-פטקה, אחד ההולכים בין שנים-העשר. היא “בגדה” בו והלכה אל ואנקה, שלפנים היה גם הוא משלהם, ומשעשה עושר נהפך לבו ויהי עָרָם. הבאמת או רק בדמיון הרותח של ה“אוהב” הקנא והקנאי – אין הבדל. לגורל אחת היא. קנאת הפרט לואנקה ה“כלב”, “המנסה לנשק את יפתו”, משתלבת וגם מסתתרת בכנפי הריבולוציוניוּת. התחומין נתבלבלו בבלבול הכללי. קול יריות-רובה. איש אינו שומע שפת-רעהו. דם נקיים.

– – –

פרק ג' כולו הוא הד לשירת קסרקטין מימי הצאר בנעימה, ורק המלים אחרות. “הלוך הלכו חיילינו לעבוד”. בין הצבא הלבן והאדום נתחלף להם. מחר אולי ישובו יעבדו לדֶניקין, לפֶּטלורה, לִוראנגל. אבל היום הם “על אף הבורגנים” מוכנים להעלות שריפת-יה, כי כועסים הם על הואנקות, על הבורגנים, וצלָב אין. הוגלה ירד מעל הבימה. הסיום, בכל זאת, הוא:

– אֵל-נא, הושע, אֵל-נקם…

כפירה ערומה, חייתית, ואמונה סתמית, יערית – בערבוביה.

– – –

כל פרק ד' מוסר, איך מתרשמת נסיעת-ההפקרות והתאוה של ואנקה וקאטקה בנפשות תריסר הבחורים הרוסיים שלפנינו. נזכרים במסע סטיֶנקה ראזין עם בת הנסיכים על פני הווֹלגה… נזכרים בדמיטרי קאראמאזוֹב וגרוּשֶׁנקה…

– – –

“עוד הפצע, פצע שכין” – נאום פטר בפרק ה'. בטוי של אהבת זכר פרא לנקבה. אבל יש גם צלילים נפשיים-אנושיים, שאינם נפגשים בשירת האירוטיקה האירופית. – לא עלה בידי המתרגם למסור ככל הצורך את הריתמוס הפרימיטיבי, ההמוני, החודר, שבמקור, ואמנם, למעלה הוא מכוחות השפה העברית.

– – –

פרק ו'. תכנו: ה“נואף”, הבוּרז’וּי, נמלט מהתנפלות הפאטרול הבולשביסטי. הוא יוסיף לו לעשות ספיקולאציות, לאסוף קֶרֶנקות ולקנות קאטקות. לקרבן נפלה קאטיה האהובה, החפה מפשׁע. ברגע הראשׁון מתפרצת הבעיטה: “שׁכבי, נבֵלה, בשלג!” – ואחריה הפקודה למהפכנים לדרוך לבלי חת (במקור: Революционный держите шаг), כי גדולה האחריות והצר הצורר לא יתן לעיניו שנת.

– – –

אולם בפרק ז' ניחם פטר אל לבו על אשר הרג את קאטיה. רגש-האהבה תוקף. וידוי מר מתפרץ. החברים מלגלגים לו. וכי נאה לריבולוציונר לעת כזאת להיות בטלן ולשים לב לעסקים כאלה? הן ימים רעים וקשים באים על המהפכה: קוֹרנילוֹב, קוֹלטשאק ומרעיהם. פטר מתנער ומתמזג עם ההרגשה הכללית לבוז ולשוד את “דיוטות-הרוֹם”. יחי יֶמֶלקה פּוגאצ’וב!

– – –

תחת זאת פרק ח' – כולו נעימה רוסית, אשר אין גבול לעומק האנושי שבה. אחרי ההתהוללות באה החרטה, עולה ממעמקים, ואתה העצבות, “העצב עד מות”. ההשגה היא: לפצח הרבה זרעונים לבלות את העת בנעימים ולגזור בשכין את הבורז’וי. ופתאום – “סלח, אלוהים, לנפש עבדך החוטא”. שממון ועצב לרמוֹנטוֹבי…Скука скучная, смертная.

– – –

בפרקים ט‘, י’, י“א וי”ב מתגבר הטמפּו השירי לאין ערוך. נצרפה הנפש בכור-הסבל, דרך תשובה נסגרה, אין הצלה, שבורה הנפש – ולא מיין. על יד הבורז’וי מתלבט הכלב המצורע – סמל העולם הישן, שקיפל לכאורה את זנבו. אבל האם אין הבורז’וי יושב גם בפטקה וחבריו? והנה הסער התחולל. עמוד-שלג רם מתנשא. שנים-העשר הולכים. באבוֹד האיקונין וקאטיה גם יחד – “אל הכל מוכנים הם, מאום להם לא צר”. הרחק ילכו. אֵש מצָרֶפת. את כל האויבים המסתתרים בתעלות הקרות ישמידו. הכלב הרעב, המצורע, “ללא-מכורה”, יחרוק-שן. אך הכלב הוא כבר מאחוריהם. לפניהם, לפני הרוצחים והמופקרים האלה, אנשׁי הצבא האדום – יהַלֵךְ גואל-האדם, גואל-האנושיות.

כך מעלה שירת “שנים-העשר”, שירת בלוק החדשה.

[“האדמה”, תמוז-אב תר"ף; החתימה: ב.צלאל]