רקע
יצחק בן־דור
בין האב והבן
mנחלת הכלל [?]
wמכתבים
פרטי מהדורת מקור: ברונפמן; תשל"ב

1

 

אבא, שלום רב!

הנה בימים אלה חל יום־הולדתך והייתי רוצה לברך אותך במשהו הרבה יותר גדול מאשר אותם מאה־ועשרים שנה. קראתי אחדים ממכתביך וקראתי יותר ממה שכתוב בהם. אם לאַחל – הרי אותה צעירות, אותה מלאוּת ואותה פעלתנות שאתה נמצא בהן כיום. ובכן, אפשר בגיל זה להתחיל ממש מחדש.

לא הרבה יש לי לכתוב לך ובעיקר הייתי רוצה לקבל ממך, לשמוע בפרוטרוט על עבודתך וחיי היום־יום שם. מכתביך הם יפים. אילו אני אביך הייתי אומר: השתנית לטובה. מכתבך האחרון ליום־הולדתי היה נהדר. כחבר אל חבר. בלי אותם גינוני־מוסר, ודוקא בתור כזה היה זה מכתב של אבא! במובן הנעלה של המושג. מכתבך האחרון אל אמא התקבל בדיוק בערב חג השבועות. הסיבונו בחגיגיות סביב השולחן הקטן. הללָה גמגמה, אמא קידשה וסבתא ענתה אמן אדוק מדי פעם. שרנו עם הללה ואחר כך הופעתי בסולו של “יום זה מכובד” נוסח־ליטא ונהניתי באמת. את רשימותיך קראתי בהנאה. הן טובות, חזקות במסכת השלימה על מאורעות גדולים וקטנים, אנשים וסביבה.

בעבודתי אין חדש. אמא ודאי כתבה לך על האדמת הבזויה (לעת זקנה!). כרגע אני נמצא במחנה־צבאי שמוסיפים לו משום־מה גם את התואר “הבראה”. מחוץ לבטלה הרי זה מחנה רגיל: חולות, אהלים, מיטות־עץ, בשר, בשר, בשר, קולנוע, מעט מפקדים, וחוזר הלילה. ושוב: מה נשמע אצלך? ודאי היית רוצה לדעת שגם אמא בגיבורים. ועל אף כל מה שעובר עליה הרי היא “מחזיקה את עצמה” להפליא. דבר אחד עשה עלי רושם. אינני יודע אם כתבה לך על כאבי־הראש שתקפו אותה פעמים אחדות בזמן האחרון. מכיר אתה כאבים אלה. והיא התגברה עליהם בדרך חדשה ומקורית. אחרי יום עבודה מפרך ורועש סביב ארבעה־עשר ילדיה,2 בחרה – במקום לשמוע את קינותיה של סבתא – להפיג את כאביה באויר הלילה ויצאה לשוטט קצת. פגשה איך־שהוא את משפחת־קיציס צועדת לקולנוע והצטרפה אליהם. בכאב־ראש נורא ישבה שם עד שחלף. פעם שנייה נקלעה לאיזו הרצאה מחניקה ו“מעשנת” וחששה ממש להתעלפות והתגברה גם הפעם בכוח רצונה, והכאב חלף. הייתי מלא התפעלות כששמעתי זאת. הנה גם היא נעשית “משלנו”. ואבא ואמא “משלנו” – הרי זה דבר מלבב.

14.6.43

חיים


 

בני יקירי חיים!

אל תבהל, חיים, ממלות־הפניה הרומנטיות. הן אמיתיות. בהן אני מבטא את מצב רוחי, בפתחי בשיחה־שבכתב אתך. איני מתבייש להודות בחולשה זו של הזקנה. לא אתחפש. הנני חגיגי־נוגה־עליז בחשבי עליך, בקראי את דבריך, בזכרי מה שאמא מספרת על יחסך אליה, מה שאני יודע על יחסך להללה. נרגש, ואם אגזים במקצת, אוכל לומר – בנפש נסערת, אני ניגש לענות לך, “כחבר אל חבר?” מי יתן לי כוח להיות חבר לך. הרי אני מעבר לפסגה, במדרון החיים, כששנות הכוח – והוא לא היה רב – מאחורי. באין אמת, באין התגלות־לב לא תכון השיחה הלבבית בינינו, ועל־כן אני מביא את המבוא הזה, שלא יהיה לרצון לך. מכתבינו לא יהפכו לדו־שיח של הערצה הדדית ועידוד הדדי מתמיד, אף־על־פי שאני חסיד העידוד בדרך כלל. גם המר יתערב בדברינו, משום שהוא קיים ומשום שהסתרתו במזיד אינו אלא זיוף החיים. ידעתני, כי אין חלקי בין המקוננים, אף לא בין המתפנקים ומתרפּים, ולהיפך – יש לי מקצת יכולת לגרש את המרה־השחורה מסביבותי. בכל זאת לא אעלים ממך בשעת חליפת־דברים יסודית כי גם אני נפגע מתוגת־הזקנה, ככל בני גילי. דע לך כי תוגה זו היא גוֹן־הגיל המיוחד, והוא אחד הפנים אשר ליסורי החולשה, הבאה וכובשת ורומסת וסוחטת ומרוקנת, בלי רחמים, בודאות, באכזריות של הטבע שהיא חזקה כרחמיו, בגביה שהיא תקיפה לא פחות מהנתינה, לא פחות מהויתוּר ולא פחות מהסליחה, אשר יסלח הטבע־האלהים לנעורים ולעלומים. עוד אנסה לתאר לך את הזקנה כפי שאוכל. למעלה מכוחי הוא לעשות זאת בבת־אחת, תוך כדי תשובה על מכתבך. אמרתי רק להתיצב בפניך בפרצוף־האדם שלי, ולא לשחק את הקדוש שאינו משגיח בחייו, כי אם רק באידיאלים מעייניו ובהם יהגה יומם ולילה ובביטול גמור של עצמותו הוא. לא כן הוא. אמנם, הוגה אני יום ולילה בדברים שאתה יודע כי להם נתונים מעייני. אבל שמַי הם לא בלי ארץ ורקיעי לא בלי אדמה וחומר, חומר עכור של בשר־ודם.

ויפה ברכתני. זו הברכה בהא הידיעה. אתה מאחל לי צעירות, פעלתנות, תוכן־חיים. הה, מה טובו אלה. אני מתרפק עליהם, מחזיק בהם, שואב כוח ונחת (מה שקוראים סיפוק) מעצם המאמץ. אבל לא ארמה את עצמי. גם אין ברצוני לרמות אותך. אי־אפשר להתחיל בגיל זה מדי פעם מחדש. דומני כי עברתי בשלום את קפיצתי, ואיני מרגיש כוח מספיק לקפוץ עוד קפיצות כאלה. ורק אבטיח לעצמי ולך, כי בשמץ היכולת שתשאר אעז ואעז, אם כי לא קפיצה לשם קפיצה, אלא לשם המשכת הקו והחוט שעליו נחרזו ימי ומעט מעשי. מאד־מאד הייתי רוצה למצוא חן בעיניך, להיות “חברה־מאן” כאשר אהבת, אך לא אהפך בגלל זה למוקיון ולא אשחק את הדמות הזרה להויתי הנוכחית.

ושוב, לו ידעת מה נורא הדבר לנו, לזקנים, שבנינו היו רוצים שנהיה דמויות רצויות להם, מוסמכות על־ידם. עודני הוגה בחשבון־הנפש על שגיאותי הקשות כמחנך, כשרציתי לרפא אותך מתכונות שבעצמי סבלתי מהן בגיל הילדות, או שהכרתין מנסיונות־הסתכלות כתכונות לא טובות, כשרציתי לעקור ממך הרגלים רעים, או כשביקשתי לנטוע בך הרגלים מועילים; והנה גזו השנים, ואני רואה אותך כבר בוגר, המבקש לעצב את אביו, אביו שלו, בצלמו־כדמותו. אני כאן לא אני בלבד, ואתה – לא אתה בלבד. אלה תולדות יחסי אבות ובנים. לכאורה הייתי יכול כבר להתענג על יחסי חברות נעלה, והנה כבר אחרתי. לא נשתווּ כפות המאזנים. שוב אחת יורדת. ואין מנוס. טרגדיה של עצם החיים היא, ללא הבדל דור וללא הבדל מעמד ותקופה. האנושיות עושה דבר־מה כדי להחליש את היסורים האלה. ממשלות נאורות, כלומר חברות נאורות, גואלות עתה את הזקנים מתלות חמרית בבנים. כל זקן וזקנה (מבני 60 – 65 ומעלה) יקבלו את מחייתם מאוצר הממשלה, באמצעות הדואר, ללא בקשות ותחנונים, ולא יראו הבנים את הוריהם כמשא וכמעמסה. זה טוב ויפה וראוי לפיתוח ושכלול, אך ההקלה החשובה הזאת אינה עוקרת את אי־השויון, את ההתחלפות בתפקידים, את הטלת הזקנים לתוך מעמד של תלמידים, הנתונים בשיעור נצחי מאת הבנים, כיצד עליהם לדבר, לפעול, להתלבש וכדומה. הם צריכים להיות מעין קישוט, מעין עיטור לצעירים, להלום יפה את המסגרת שהיא חביבה על אנשי הכוח, על אלה שהם עיקר החיים. תאמר, עוד רחוקים אנו שנינו מיחסים כאלה. אני, את ההופעה הכללית אני רואה ומתּנה.

יקרה לי התמונה שתארת, כיצד הסיבותם בליל חג השבועות. הקוים מעטים אבל מקיפים ונותנים פרצוף מלא. שמח אני, כי גם מכתבי קלע לרגע ולמקום. וה“יום זה מכובד” כסמל הוא לי, סמל ההמשך מנגינת אבי וחברתו וסביבתו. אינני יודע מהו המיוחד שירשתי מאבי ומה מאמי. בטוח אני כי ממשיך אני אותם וכי לא נמוגו בתוהו כל עוד אני חי וכל הימים שתחיה אתה וצאצאיך אחריך. זמירות־השבת חוט־סמל הן שעליו כאילו אנו חורזים את חרוזי־פרודות המשפחה. כך נחיה. כך נתגונן מפני האַין האיום והאפס המקפיא. כך ניצור לנו חום־חיים שקוראים להם חיי נצח. “לא אמות כי אחיה”. חיים, חיים, ושוב פעם חיים. לא חיים מהמצויר והדימוי, האוּטוֹפי, אלא “כאן על־פני אדמה”, אלה החיים הגרועים כביכול, הפגומים, שאין בהם מתום, מנומרי־המגרעות. חיים והתאבקות, חיים והתגברות, חיים ותיקון, חיים ושיפור. הנה ה“אני מאמין” שלי, ויהי פשטני כאשר יהי. אילו מאסתי בחיים פרטיים והייתי מזלזל בהם כחסרי־ערך, אזי לא היה ערך בהקדשתם למשהו נעלה מזה; אזי לא היה שום דבר נעלה, אזי לא היתה הנתינה שוה כלום, כי מה יחס המשליך אל גרוטאותיו? ומה חיי עם ואשרו אם ביסודם אין ערך לאושר־אדם?

חיי יום־יום שלי? אני נהג של סדנת־הפלוגה. הנני מביא מנועים חדשים ומחזיר מנועים ישנים, מביא חלקי מכוניות ומחזיר חלקים שנפסלו, וכן חמרים שונים. בצדה של הנהיגה יש השתתפות בטעינה ובפריקה, מעט טיפול במשרדים, והרבה התעסקות במכונית. אתה מכיר את התמונה של שכיבה מתחת למכונית עם מברג ומפתח, או סמרטוט טבול בבנזין ביד. המכונית שלי גבוהה: בדפורד מטפוס.K.L, ודי לי בעליה וירידה אל דוכני וממנו, אל תיבת המשא וממנה – כדי לצאת ידי חובת התעמלות. יתר היגיעה, נוספת. בימים אלה אכתוב לע., ואם יזדמן לך תקרא בו פרטים על העבודה. חיי־החברה שלי לא רעים. רע הדבר שיגיעת הגוף מעכבת אותי מלכתוב. אני מתוודה כי חשקתי לכתוב ולתאר. את שלושת הפרקים הראשונים של רשימותי כתבתי, לפני שהיתה מכונית ברשותי. אז עוד הייתי סגן־נהג, ובמכונית שעבדה מעט מאד, ואני עבדתי עוד הרבה פחות מהנהג עצמו. אבל, אַל־יאוש. הכל יבוא על מקומו.

והנני מסיים את השיחה, כי צריך לשכב לישון ולהחליף כוח לקראת עוד יום של חייל־נהג, שעבודתו אינה קשה בשביל בחור צעיר ואינה קלה ביותר בשבילי. ולא אחלץ מהצירוף הרודף אחרי כל שעת כתבי, “הבן יקיר לי, חיים”. גם אינני רוצה עתה להתחמק ממנו. כך הוא היחס בזאת הפּרספּקטיבה, בזו ההרגשה. לראות, להכיר, לשקול, ובכל זאת לאהוב. מה יפיתם, החיים, ומה לבבתוני. כמה מתרפק אני על זריחותיכם ונגוהותיכם, על רמותכם ועל נבכיכם. אף אני גץ קל משלהבתכם וטוב לי אם יארך ויימשך קו־אורי הקלוש. הלואי וישגה בך ובזרעך.

6.7.43

אביך


 

שלום, אבא!

נודע לי עליכם זה לא כבר מפי חייל שבא לחופשה ואיני יודע באמת, היכן ומתי יזדמן לך לשבת שפוף ועייף – לעיין באותיות המכוערות שלי. האם זה ימנע ממך לבוא הביתה? בשבת שעברה נסענו, אני ואמא, לירושלים “לבלות” ובדרך־מחשבות סמויה חשבתי: אילו היית? אמא תמיד אומרת: חיים, יש לי להתיעץ אתך. – ואחרי שאנו משוחחים הרבה ובאים לעמק־השוה אומרת היא בקול מהורהר: אילו אבא היה כאן?! – היה הכל נעשה נכון. ובשבת זו באתי לא צפוי. באוטו ערבי ראשון. מכיר אתה את תל־אביב של שבת. השכם. בפתח הרחוב מדרך פתח־תקוה. הכל שקט וצלול ללא תנועה. ונקישת צעדיה של היאֶקית הבודדת הממהרת אל הים – מחריפים את הרגשת הדומיה. הרוח הקלה והחום הרך, השליו, מוסרים אותך בשלימות להרגשת בדידות ומלאנכוליה. כך, במצב המתאים מאוד לקבלת רשמים, צעדתי, שמח להפתיע את אמא והללה. התגנבתי מהגינה והצצתי לחדר האמצעי. דרך הגנון ראיתי במרפסת את הללה משחקת עם עצמה, קופצת ב“קלאַס”. אמא מפזמת בחדר השני איזו נעימה עתיקה מימי העלייה השנייה כשהיא מסדרת את החדר וגוערת בהללה שתסדר את הבגדים. “למה”? – כמובן. ואמא מזהירה אותה וממשיכה לפזם מכאנית, כאילו לכסות על איזה עצבות פנימית רבה. הן לבדן. סבתא הקדימה ללכת. משהו בודד מאוד ושומם מאוד. הרגשתי לחץ בגרון וזרקתי על הללה את נעלי־ההתעמלות שהבאתי במתנה לסבתא. היא השתוממה מאוד. אמא נכנסה במקרה ושאלה מה זה, אולי חיים היה פה? “נננפל מחלון”, אמרה הללה ובאותו רגע הבהלתי אותן כשקפצתי בבת־אחת מהחלון. אמא צעקה ואנחנו צחקנו. אז נתחשלה בי ההחלטה שלא לעזוב את הארץ. זאת אני מבטיח.

– – – אבא, אני מאחר בתשובה. פשוט היה קשה לי לענות על מכתבך. הוא מונח לפני ואני חושב: מעטות הן שנותי ודל נסיוני ורבה טפשותי מלענות עליו, מגעת בו. ואיני יכול להשתחרר מהרגשה קשה, שאיני ראוי לו. כמו איזה נטל אשמה הוטל עלי. אשמת השנים שחלפו. לא הרהורי חרטה. לא. אלא כאילו “אי־פעם אי־שם” אבד לי משהו חשוב, יקר, שאינו שייך לי בלבד. משהו הקשור בזכרון ילדות ובסבל ראשוני. היתה לי הרגשה מופלאה: שוב אני עומד מופתע בפני יסודות הגיל. כמו גילוי ראיתי לפתע את אבא־האדם. הרעישה אותי תחושת החיים הזו, החריפה, המנותחת, המגורה שחשבתי שהיא נחלת צעירים ואמנים בלבד, המתקהה ומסתאבת אצל אנשים מבוגרים, בדרך כלל. קראתי אותו בחרדה וברגשות מעורבים כל־כך. הוא עשה עלי רושם בל־יימחה וחששתי שאתה מצפה גם ממכתבי לרושם כזה. ובחיי יש רק חדשות קטנות. ובמערכות־הנפש אין כל חדש. הכל השלמה, וקהה במקצת. העבודה מתנהלת כסדרה. חטפתי כאן עונש הגון, ואמא אמרה: הנה יש לך מה לכתוב לאבא. עונש מספר אחת־עשרה לפי חוקי הצי המלכותי, “אלון” שמו בישראל. משהו יותר קל ודומה ל“פילד פּנישמנט”, מאסר בגבולות המחנה. ארבעה־עשר יום עבודה, התייצבות וריצה עם רובה מוכתף – כל זה בגלל ריב עם אחד שרץ משלהם. והנה עכשיו (לשם גיוון החיים, מחשבות לעתיד, “מה איכפת” ו“אולי”) – אני לומד בקורס שנפתח בטכניון – למסגרות (כן, כן). הקורס הוא קשה והעבודה מסוג חדש, חזק. ואני נהנה, מאוד אפילו עובדים מחמש עד אחת־עשרה בלילה. והרי לך מקצוע. “לחיים מרגלית יש מקצוע, לסמק, לכולם ואתה?” כך אומרות האמהות והסבתות. עכשיו יהיה גם לי “מקצוע” והאושר יבוא מאליו. נראה. נשמע מה יאמר לי הברזל. אני מחפש. אני נזכר, כתבת “לא חיים מהמצוּיר מהדמוּי מהאוּטוֹפי” – מבין אני את הרמז כזכר לאותו ויכוח בינינו על “חיי קולנוע”, והרי זו בעצם הבעיה העומדת בעצם, ביודעים ובלא־יודעים, במרכז חיי. אני מחפש. אני מחפש אותם בכל פינה וזוית, את אלה האמיתיים המוּשרשים ההכרחיים בשבילי. שבהם אוכל להתערות ללא שריד. ואני בוחל באלה החיים המדומים ש“רוצים להיות”, חיים של אשליה ודמדום ושקר נפשי. עם זה עוד מטושטש בעיני הקו המבדיל בין החיים “כאן על פני אדמה” במובן הפשוט, לבין קהות וּויתור ופסוּליות. ואני מחפש את הקרקע שלי. ולו יהא זה אי במרחקים או מתחת לפסיעותי ממש. אך שתהא זו אמת אנושית מלאה. אני מחפש כסומא באפלה.

איני יכול שלא לחזור שוב לאותו ענין. קראתי את החלק השני של רשימותיך בעתון בשם “יהודי בנגאזי חוזרים”. הרי זו אמנות ז’ורנאליסטית, או, ליתר דיוק, ז’ורנאליסטיקה אמנותית מהמין המשובח. ברצינות. התיאורים של המהומה, הפליטות, הם כל־כך חיים, עסיסיים, והשילוב של רעיונות, תיאור הרגשות, ותיאור קטעי חויות וזכרונות, אסוציאציות הוא כה מוצלח, נהניתי מאוד. זו, לפי דעתי, הרשימה הטובה ביותר שלך, השלימה והגמורה ביותר – כן תרבה לכתוב!

הללה אינה חדלה לשאול, מתי תבוא ומדוע אינך בא, ובמין עצב כזה, חייתי, מזעזע. וכשסבתא אומרת: אבא רע – היא קופצת כמו זאבה: טוב! – היא מתגעגעת. וכן כולנו מחכים לבואך. כתוב למען אמא בפירוש, אם תבוא או לא.

5.9.43

חיים


 

חיים היקר!

כצלילי תפילה זכה חדרו לנפשי דבריך מיום 5.9.43, שמצאתים בשובי למחנה. כשקראתי אותם קריאה שניה כבר הרגשתי כעין צו עליון פנימי אל עצמי “של נעליך מעל רגליך”, כשאתה ניגש אל זה רום האמת, אל אלה האקורדים העירומים המתחננים ומתחטאים בפני היוצר והיצירה. קדושים חיפושיך, טהורים לבטיך, מזוכך סבלך בתוּרך אחר האמת האנושית המלאה, בצפּותך אל “מה יאמר לי הברזל”. קטונתי מהראות לך דרכים, אם כי אני מרגיש כי לא מעבר לימים ולא בשמים האמיתוֹת; יותר “מתחת לפסיעותי ממש” מאשר “במרחקים”. די לי אם בוחל אתה בחיי שקר נפשי ושוחר חיים אמתיים “מושרשים והכרחיים”. הייתי מאושר אילו יכולתי להיות תמים כאבותי ולהוסיף כאן: אלהים יהיה בעזרך. אבל הקהות ממני והלאה, ואת שהוא שגור לכאורה אני יוצר לעצמי יצירה מחדש, יוצק מחדש בדם לבי ותמציתי, ואלהי העתיקים – אני הריתים וילדתים בשבילי מחדש, וכל פסוק מתורותינו העתיקות מתקבל אצלי רק ע"י מתן תורה מיוחד בשבילי, במעמד הר־סיני הנשנה וחוזר בנפשי מחדש מדי פעם. גם כשהנני מקדש לי מנהג ומצוה שאיני מבין אותם, הרי נתקדשו לי בדרך הכבוד של קבלה מרצון מאחים ואבות ואמהות, מתוך הצטרפות אליהם, מתוך עמיסת גורלם ושאיפה להיות חוּליה בשלשלת הדמים והתפארת שלהם.

על כן לא אטיח עליך טיח־מילים הבאות לטמטם, לכסות על פצעי נפש מבלי לרפאם, מבלי כל יכולת לרפא. רק עמוד אעמוד יחד אתך דומם בפני חידת דרכי החיים שאתה מגשש בהם על־מנת לבור לך מהם. וחולשת אב, גאה על צאצא שלו, לוחשת לי הנאה על צלילות הביטוי ועל יכולת התיאור של לבטי הנוער, כפי שאתה מבטא אותם. לאו כל אדם זוכה לדובב כך את הנפש, לפרוץ כך את כבלי האלם המעיקים על האדם. אני מודה על ההנאה, אף כי בזה אני מעמיד את עצמי כמעט במצבו של מי שמתענג על יפי קול בנו, כשהלה בוכה מחמת כאב. להגנתי אומר, כי הצער, המזוכך בביטוי, עולה למדרגת אמנות, וזו מותרת בהנאה כמעט בכל מצב שהוא. טוב מכתבך מהרשימה שהראית לי במחברת. כאן תהייה ולא תסבוכת; שם ההבעה עוד במצב התסיסה, כשהיין והשמרים עודם מעורבים. אל־נא תמהר להחליט לעשות את יכולת הביטוי קרדום לחפור בו. אין שום ספק שיש לך יכולת נאה לתאר, לצייר, להשמיע צליל ממעמקי הלב. כשרון זה מעיד על כשרונות נוספים הכרוכים באלה, בשטח הראיה הרוחנית, התחושה, ההבחנה, הטעם וכיוצא בזה. אל תזלזל באלה ואל תפריז. אל תחלה במחלת ההחשבה העצמית היתרה של ברוכי־הכשרון וארורי־האנוכיות הגאה, אבל אַל נא תראה את עצמך יותר מדי דל, מקופח־הטבע. אין אתה משולל נשק במלחמת־החיים, המלחמה במובן הנעלה של המילה הזאת, מובן ההתאבקות הנצחית, לאו דוקא עם אויב, כי אם גם עם אוהבים ממש, עם הבריאה ועם חולשות־הרוח העצמיות, הייתי אומר – עם אלהים, עם נשמת הבריאה. כלי זינך עליך. יותר מויכוח מדיני מלמד אותי מכתבך, כי אדם אתה, עומד על שתי רגליך, והתהייה והחיפוש הם אות לסילוק כל טמטום, לפיכּוי כוחות־רוח. הלואי ויכולתי לעזור לך, להדריכך. אבל לא. כבר התרוממת לגובה שבו אין אב כמוני יכול עוד להחזיק ביד בנו על־מנת להובילו. אתה כבר מעצב את עצמך במוקדי־נפש פנימיים, בחום עצמי, בעזרת דלק שתשאב בעצמך ישר מן החיים, מתוך התבוננות חוצה ופנימה. ידעתי את שלבי הגידול האלה. עודני זוכרם. אשרי שלא הופרחתי אל תוהו ובוהו, סלע־העממיות מתחת רגלי נתן לי משענת וכוח־מושך גם יחד. על קרקע זה נולדת גם אתה, אבל איני מעז לקרוא אותך אליו. זה יהיה זול יותר מדי בשביל שנינו. האושר יבואך רק אם תרכוש לך את הבסיס הזה רכישה עצמית משלך, מעין אותה החלטה של אותו בוקר שבת, כשהפתעת את אמא והללה, בתוך הדומיה האידילית הצחה, כאשר בצבץ משהו מתוך תוכך אתה. כך מתקבלות גם החלטות גדולות מאד, מאד מכריעות בחיי יחיד וציבור.

ועתה – הקץ למילולין. הן חדשה נהיתה אצלך. איך ההשתייכות לאניה? איך המגורים, ההיטלטלות היבשתה וחזרה? האפשרות להמשיך בקורסים? והחברים באותה ספינה? מי ומה הם?

התוכל לסדר לך דרך חוקית לבקר תכופות את אמא? לעזור לאמא לחידוש קשרים שניתקה?

הריני מחכה לתשובות מפורטות. ואַל נא תחכה להשראה עילאית. מותר לך לכתוב גם פּרוזה. מובן שבהתנגן העט מאליו, מה טוב, אלא שאין לאנוס אותו, את הכלי העלוב הזה.

21.9.43

אביך


 

שלום אבא!

– – – נו, ואתה מה בעיניך בתי־חולים ואלונקות ואמבולנסים. לא רע הא? רק אז מרגישים כמה “כובד” יש באדם. חוששים להראות את החיוך שמא יחשבו שאינך חולה באמת. והרי אתה באמת חולה. אבל האלונקות הללו – מדגדג את שרירי השפתיים וכשהאמבולנס זז מתגנבת אל לבך חששה קטנה שמא באמת אתה גוסס. אמבולנס – סוף־סוף לא צחוק. כש“מגן־דוד־אדום” טס – הרי רגל אחת כבר בשמים. ואיך שם אצלכם? איזה סוג של “ג’נרל” – חדרים או אולמות? האם גם אצלך האחיות הן מזרע המכשפות, בעלות רגליים שמנות הזוכרות בגעגועים את הימים הטובים כשהיו בנות ארבעים? “קיפ־דה־בד־טידי” הן חוזרות ומסננות בקולן המשומש ומחייכות חיוך מאתמול. ומה האנשים סביבך? הרבה אפשר לצחוק בבית־חולים. ואני עשיתי כך. צחקתי והצחקתי “הרגתי” חולים ואחיות. ואותם יצורים נבזים הנקראים “אורדרלי”? עבדים כי ימלוכו!! שיניים רקובות. “גואוסט” קראנו לאחד שהיה חולף ליד מטותינו בלילות כמו רוח. הם נראים כאילו מצטערים שאיש אינו מת. מרמים אותה כביכול. מה רשמיך? טפוסים? פרצופים? –

– – – ממכתבך האחרון, האמת, סלדתי במקצת. איני סובל האלהה. איזה שתהיה “ראשו הטהור של המעונה הקדוש, כבוש בידיה הזכות של האם הרחומה”. לא, אני בוחל בתמונות הנרגשות הצבעוניות האלה. גם אין אלה “צלילי תפילה זכה”! – אלה הם קולות החפרפרת הנוברת ונתקלת בקיר. כל זה אפור ועכור הרבה יותר ממה שאתה משער לעצמך ואינו מופנה כלפי משהו שלמעלה. ועוד: “מיטב השיר כזבו”. אל לך לשכוח. זוהי אמת עמוקה לגבי היצירה הנעלה ביותר, לא כל שכן לגבי מליצות שלי ושכמותי. אני זוכר זאת תמיד גם כשאני מתפעל מאד מיצירה שהיא וממכתב של חבר. גם כשאני עצמי מתמַלץ תמיד־תמיד יש משהו “שלא זה” משהו פחות, אחר בעצם, שבכלל בלתי אפשרי לומר אותו כמו שהוא, במערומיו. את הדבּורים והכתבים הקרובים ביותר אני מנפּה. וכן את ההעויות והתגובות והיחסים. תמיד אני שומע, רואה מה שמאחורי זה בעצם, הדברים כמו שהם, בלי המחלצות. לרוב זה עכור. קטן אפילו. “ללא גודל”. אבל אנושי. על זה יש לסמוך וממנו לקוות את כל הדברים הגדולים, היפים, החשובים וכו' וכו'. מה הם הכוחות העליונים שאתה מוצא במכתבי? אני מודיע שמעולם לא היה לי ואין לי כל קשרים עם משהו הנקרא “היוצר והיצירה”! האם בא יצור זה כדי לשחרר אותנו ולקחת על עצמו את העול הרובץ עלינו? או אולי הוא בא כדי להפנות את לבנו מהחובה החברתית, החפרפרית להבקיע את הקיר? ולראות אור? –

הבראה שלמה וכתוב כיד אלוהים הטובה בבתי־חולים.

30.10.43

חיים


 

חיים היקר!

מיטב השיר אמתו. הנגינה אמת. ההרמוניה אמת. כסבל, כיסורים, כעבודה, כחתירה להבקיע את החומה האטומה והחוצצת בין החפרפרת לאור ולחיים. ומי כמוך יודע שבלי אמנות, בלי תסיסת הדמיון, בלי התנגנות עמוקה לא תתרומם החפרפרת. חומר עכור? היש דבר כזה? היש חומר שאינו מרץ, כוח, רוח? מה גילתה תורת האלקטרונים? אין חומר פנוי מרוח, אם רק לא נייחס לרוח תכונות שהן זרות למושג זה. מרץ היצירה מפעם בכל, גם בכל דלח ועוכר. הנצח פועל. חלקיקיו שוקקים. יש לבוש שהוא מטרה לעצמה כמו הגוף. וגם הגוף הוא מין לבוש. נפּה, נפּה! תראה את הדברים שהם מאחורי הנראה לכאורה. והבירה תראֶה לפניך יותר מוּפלאה, יותר רוחשת חיים אחידים. האנושי! האנושי־החפרפרי – אני מבין לאיזו הגדרה אתה מתכוון – הוא נעלה, הוא מיסוד היוצר והיצירה שאינם אלא אחד, ולא כמראה הנבדל של הקדרה ויוצר־החרס.

אין לך כל קשרים עם “היוצר והיצירה!” על כרחך אתה חלק מזה וממלא שליחות של אותו יסוד אחד. אילולא השיר, האמנות, ההרמוניה (אחוה, חברה, משפחה, אומה) היה הכל מאד עצוב, אפור ועכור, חסר־שחקים. אבל כל אלה ישנם, והחיים טובים.

“כלפי מעלה”? הן אין זה אלא מונח מוסכם. אין מעלה. אילו היה, היה סולם פיסי או אוירון טוב מגיע אליו. הכל פנימה, אם כי גם זה אינו אלא מונח מוסכם, מושג מוסכם. לא. אין היוצר – היצירה מפנים את לבנו מהחובה החברתית־החפרפרית, אלא מצווים עלינו כך, מדריכים אותנו לקראת האור, בשלום ובמלחמה, בצמיחה ובעקירה, בפיתוח ובמהפכה. כי כל מה שנחצוב מקרב לבנו חציבת אמת, ללא התחפשׂות3, הרי זו היצירה וזה היוצר, השניים שאינם כלל שניים אלא אחד.

אמרתי “התחפשות”. גם זו מותרת, למען האמנות, שגם היא אמת. אמרתי “מוסכם”, ואין בדעתי לבטל את ענין ההכרח בהסכמיות, כי איך נמתח לנו קוים להבין זה את זה בלי מונחים מוסכמים? ההסכמיוּת היא נכס גדול והיא קשורה מקצוות שונים בערכים אחרים, כגון הרמוניה, מחשבה־חתירה, סיפוק של אספורט רוחני וכדומה.

והיכן טוב המוסכם והיכן הוא פסול?והיכן מחלצות ואיה אמנות? דמיון ולא שכרון?הנאת אמנות ולא השתמטות מהחובה החפרפרית? איך מבחינים בשבילים המפותלים והאחוזים זה בזה? מה עכור ומה טהור? מה פנים ממש ומה מדומה? הכל לפי הכשרותיו הטבעיות ומאמצי ההשתלמות של האדם. מכאן – מוסר, מכאן – השתלטות עצמית, התרסנות, ושוב – יחד עם ההמראה הרבה ביותר. שניהם חובה, שניהם שליחות. ושוב ההבחנה – באישיות מטבע ברייתה ומליטוש סביבתה.

“תפילה זכה” הוא שמה של תפלה הנאמרת בערב יום הכפורים לפנות ערב. בלי שליח ציבור, בלי ניגון, בלי פתיחה בשם האבות, בלי טקס, בלי צירוף למנין. לא נבואה סגנוּנה, לא מליצה מקובלת, רק דברי תחינה פשוטים שבפשוטים. כדבר זכה. המליצים יקראו לה “צקון לחש”. המשוררים: המית־לב. יש שמות לכך בנגינה. בזה בארתי לך צירוף מלים אחד במכתבי הקודם.

ואחרי ההתפלספות אין לי הרבה לומר לך. לא טוב להיות חולה, חלש, להזדקק לעזרה. אבל אמת נכון הוא שגם כאן יש חיים ורשמים וחויות ומאורעות. הוויה מיוחדת. אנסה גם לרשום דבר־מה. נדמה לי כאילו אהיה חוטא אם לא אעשה זאת, אף־על־פי שאיני מאמין שיש בכוחי לספר מבית־חולים מה שלא הקדימוני.

התוכל לכתוב לי יותר על פרטי שירותך, במידה שניתנים הדברים להיכתב בימינו? הייתי רוצה להכיר את חייכם שם: מלאכה וחברה ונפשות. כל אלה. יהודים ולא־יהודים. דרגות. מעלות. קשרים. הכל.

י“ב חשון תש”ד, 10.11.43

אביך


 

שלום אבא!

– – – אני, כדי לענות על מכתבך אלי, זקוק לשקט וריכוז במידה שלא מצאתי עדיין. לעת עתה אני קורא את היינריך היינה ועומד ל“מות” מהתפעלות. כאן יצא בהוצאת “לגבולם” ספרו השני הכולל: “לודביג ברנה”, “וידויים” ו“זכרונות”. נפלא לקרוא את הכופר הקדוש הזה. את המהפכן הענוג כיצד הוא מגיע לבסוף להרגשה דתית עמוקה בהשפעת התנ"ך, כיצד הוא מעלה אותו לגבהי שחקים של הרוח האנושי. והוא הרי יודע להעלות דברים כשהוא רוצה, כמעט במידה שהוא יודע לעקוץ, וללעוג ולבזות. הוא מדבר על היעוד הישראלי על הרוח הישראלי כמעט כמו הרב קוק וממש מדהימה היא האקטואליות שבניתוח העם הגרמני שלו. גלגול מודרני של נביא ומשורר. הוא האדם החכם ביותר בעולם. ברצינות. אולי לא הפּייטן הגדול ביותר, לא המבקר, הפוליטיקאי, הפילוסוף, הסופר הגדול ביותר – אבל החכם(!) האדם החכם ביותר. יחי היינריך היינה! יש בו שלשה רבעים בכל אחד מאלה המקצועות. כלומר חסר רבע בכל אחד מהם שיהא בו גאון. בשום דבר הוא אינו מגיע לשלמות מקצועית. אלא יש בו מרוחם העליון ומגרעין האמת והחכמה שבכולם. לכן הוא “רק” – גאון־אדם. בשבילו צריך ללמוד גרמנית. בחיי!

אני נזכר בו משום שגם לו ישנם תמיד קשרים (של ידידות או שנאה). – עם היוצר והיצירה. סביבם הוא חג בתמידות. פעם רואה עצמו מעל להם, פעם מתחת להם ולעתים קרובות אינו מודה בקיומם, או רואה את עצמו שווה־בשווה אתם. על כל פנים בספרו “דת ופילוסופיה באשכנז” מודה הוא שמילדות ישנה בו הרגשה דתית עמוקה במובן העליון של המושג. נו ואם היינריך אומר יש לזה ודאי איזה יסוד! לא כן?

אמרתי לך אז, שתמיד כשאדם מנסה להסביר לי את התפעמותו מאותו כח עליון בלתי מושג, בלתי מובן, שישנו בכל, שכולל הכל, שמאחד אדם וחיה, צומח ודומם, שמים וארץ לאחדות אלהית אחת, אדם המבאר לי את הרגשת האושר האופפת אותו כשחש הוא בהרמוניה הגדולה, המאזין, היודע להאזין ל“שירת העולמות”, שיכולה היא להתנגן בפרח בתולעת ובאדם – אני חש משהו אמיתי באותו דבר, משהו הנובע ממעיינות עמוקים, הקשור בחויית־דם. אלא שאצלי מעולם לא יצאו מחשבות אלה מהיסוד של חוייה נפשית עצמאית (אולי משום שלא גמרתי את העבודה בהשלמת עצמי) על כן המגע אתם הוא שטחי, תמיד חיצוני.

ובשעה שאני שומע אנשים עושים מזה תנועה, הולכים ומטיפים ל“רליגיוזיות”, מאספים אספות ומטילים על היעדרה את כל מַדוי ימינו, מכניסים חויה אינטימית כזו לדפוסים כמעט מִפלגתיים – הרי זה מעורר בי בחילה, כמי שהולך ומכריז על אהבתו הגדולה בחוצות. נו, אולי אמשיך כשאכתוב במפורט.

2.3.44

חיים


 

לחיים היקר!

– – – “חויה נפשית עצמאית” – משהגעת לתפיסה זו של הנושא הנדון בינינו (ממכתבך מיום 2.3.44), הרי נפתח לך הפתח לפרדס, ומותר לך להציץ בו. מובטחני שלא תהא נפגע. שנינו נמצאים כבר בעמק השווה, כי גם אני בוחל ברתימת חויה אינטימית כזו לדפוסים כמעט מפלגתיים. אף אני הגעתי לאמונתי בכוחות עצמי, כי מגיל שלוש־עשרה בערך עסק ההגיון שלי בהריסת חומות של אמונות תפלות ובניתוק כבלים רוחניים. יחד עם עיי המפולת פיניתי אז גם את האוצרות היקרים שהיו מעורבים בתוכם. רק לאחר שנים החילותי מרגיש בהיעדרם והצלחתי לפקח את המפולת. אז זרחו לנגד עיני שוב הרבה פנינים יקרות. החילותי לחוש ממרחקים את נשמת הבריאה.

חיבתי למסורת יהודית, המתבטאת במצוות מעשיות, באה עם שאיפתי לטבול יותר בתוך מעינות יהודים, לחוש תחת רגלי קרקע יהודי־עצמאי מוצק, ומלבד זה אני מפצה לפעמים בזה את השאיפה למרבה סולידריות יהודית. אני דורש כמו־כן הרבה מיהודים עד שאני מחויב לחיות את חייהם. אכן, אין דפוסים מחייבים אותי חובת גזירה חיצונית, משעבדת, אבל יש חובה מתוך אהבה, מתוך קשרים עצמיים, קשרי־נדבה.

אף־על־פי שאיני מטיף לאמונה, אני מניח שיש אנשים שהם זכאים גם להטיף, אין להכריז על אהבה, אבל מותר להטיף לבני אדם שיאהבו, שיסגלו לעצמם את התכונה של אוהבים. הרבה טעם, הרבה טוהר דרושים בשביל כך, וסגולות אלה כה מעטים אצל ה“דתיים” הוולגריים. בעצם מצויים בקרב הדתיים רבים חרשים לקולות אלהים נעלים. כמה רבים בקרבם אלה שהקדושה אינה אצלם אלא תערובת של טקסים־ופחדים. ברוך שלא עשני כמוהם. יש שהנני עונה לשאלת־מי, כי מאמין אני. אולם אותו שומע נבהל מתוך טמטום, בשמעו אחר־כך מהו שאיני מאמין בו.

הטיפוסים הללו, כשהורסים בפניהם את הגשמיות שב“הגשמה” (בפירוש של גדולי ימי הביניים המזהירים שלנו), כאילו כל העולם נחרב עליהם. מיד הם מתכנסים בקליפת־הטמטום של רוגז קיפודי ואינם רוצים לשמוע אפיקורסות. מוטב. לשוא להשחית דברים על אוזן אטומה.

היינה? פרח יהודי חריף בשדה הארי ההוא. עם כל תפילתי לטיפוסים יהודים יותר חיוביים, עם כל אי־יכלתי להתענג היום על יפי־רוח זה, הרי יש בו כל מה שאתה מונה בו.

– – – אם תרצה – לא פסקה נבואה מישראל. מישהו היה מחונן בתכונה זו בכל דור ודור. אם תפתח את לבך, תקלוט גם עתה, בימינו, דברי יהודים, שחום הנבואה מסעיר אותם. טהר נפשך ושמעת לעתים. חריקת המסגרות והדפוסים אינה יכולה להשתיק אותם.

טוב לי לראותך יושב אל שולחן־הכתיבה שלי. הריני מסתכל במראה מגבך ומוּל חזית הספרים ו“הגלריה”. תמונה חמה היא בשבילי. תפוס את מקומי ליד השולחן בליל “הסדר” ומלוך כמיטב יכלתך. הן אינך צריך להקריב בשביל זה קרבנות. לא הייתי רוצה קרבנות. לא סבל הירושה כי אם נחלת ־מורשה.

25.3.44

אביך


 

חיים היקר!

לשוא אתה אומר כי “אין לבוא אל המלך” אלא בלבוש נאה של מחשבה או הגות. בוא כפי שהנך. טוב אתה למדי בשבילי. והאמינה לי, כי מדי תתייצב לפני, אני נרגש, וחם לי וטוב לי.

אבל לא יכולת כלל להיות לבוש־הדר יותר מאשר בתוכן של מכתבך, האומר כולו עול־אחריות, קבלת משא הבית באהבה ובמסירות, ואפילו רצון ונכונות לנגוע (מתוך כוונות טובות) בחומר מאד־עדין, שכל מגע מזעזע אותו. כל תוכן המכתב אמר לי שיש לי יורש, שיש לי עולם־הבא בדמותך, בתוך העולם הזה, וכי קורטוב הנפש אינו כּלה. הנשמה מתמשכת ואינה נכרתת, ושוב טוב לי.

ביום שכתבת את המכתב כבר התגוררתי בשטח מדברי, לא הרחק מנמל, ערב ההסעה לנמל. שבוע ימים לפני כן יצאתי ממחנה הבסיס, לפי פקודה פתאומית די דרמתית. בבוקר עוד הייתי בבית־חולים בטיפול רגיל, כלומר – קרנים אדומות של חשמל לשתי הזרועות והכתפים. בשובי בצהרים ברגל מבית־החולים, כדרכי יום־יום, מצאתי את הפקודה. הרי שזכיתי מסדר מסויים, שאיני צריך לספר לך עליו. ודאי שהנך יודע מה פירוש הדבר. חסרו (ואיני צריך להסביר לך איך, וכיצד מסתדרים ענינים כאלה) אנשים למנין המלא של המשלוח לעבר־הים. ומה שלא הייתי משיג בשום השתדלות, כי כולם היו “מצטערים מאד”, “אבל תקנה צבאית היא” ו“דרגות בריאות כאלו אינן באות בחשבון בשביל”, וכו' – הנה בא לי בזכיה הגדולה. עתה התחיל סוג מסויים להתרוצץ כבעלי חיים אלה שבלעו רעל, ולבי מתחמץ למראה החרפה. ויש מפקפקים, למי להצטרף, האם למשחדים, לשותי־טבק, לחושפי־מומים, כדי להחלץ בעזרתם מהסכנה, כביכול, או למישירי־דרך.

ההנך מתאר לך אותי מתפלש בתוך זוהמת הגלות והגטאות שלפני התלקחן4 בשלהבות היסורים והגבורה? ואחר־כך היו רבים שאמרו: אם הזקן יכול, נוכל גם אנו. ובדרך ממחנה הבסיס אל האניה איבדנו רק שלושה, שחדרו ב“פקחות” אומללה זו אל בתי־החולים; ואנו עלינו אל האניה מטוהרים בהרבה. ואחד, נער גבה־קומה ובריא בשר, אשר שלוש פעמים שתה ולא קיבל חום, גם הוא השלים, ונוכח כי אין השד נורא, ועל כרחו יהיה גבור. סבורני, כי עוד שנים יוריד בחור זה את שמורות עיניו, כאשר ידברו על ענינים שונים.

ועתה – שוב העמסתי עליך חוב של כתיבה. והריני מתגרה בך וטופח אצבע של יד אחת אל כף היד השניה: הי, נצחתיך בכמות, אֶה ואֶה, עתה בוא וסלק חוב, וכתוב, ודבר ואל תשתוק.

ומחוץ לקונדסות – כתוב. התייצב לפני. נחוץ לי לראותך, כשם שנחוץ לי לראות את אמא. אם זכאי אני לכך או לא, לא לי לשפוט. אני את דרישתי אדרוש ולא ארפה. ובטוב וברע אמַצה בקצה יכולתי את דמויותיכם לפני ואתי תמיד־תמיד.5

אביך


 

שלום אבא,

מעל גלי הים התיכון אני שולח אליך ברכת חג ומשאלת לשנה הבאה “משוחררין”. איך עבר עליכם הפסח וליל ה“סדר”? ובכלל אתה ממעט לכתוב לי על הווי המחנה והעבודה. באיזו פרשה אתם עומדים עכשיו? מהו שממלא בימים אלה את חיי הפלוגות? ובכן כתוב גם על זאת. אתה היית ודאי “זקן” הסדר, הלא ניחשתי? אנחנו “פסחנו” השנה אצל ש. והיה מעט דל. אלא “בייפנו” אני ואמא, נסענו לגבעת חיים ומשם הפלגנו הגלילה. ותאר לעצמך – הגענו לכפר גלעדי ועלינו ל“מנרה”, אמא שלנו היא גבורה. היא עלתה במשך שלש שעות, בהליכת נמלים, גובה של תשע־מאות מטר, והמראה זיעזע אותה בנורא הודו, לאחר 16 שנה של ישיבת בית ושמוש ב“המעביר” ו“אגד”. היא עייפה כהוגן, אלא שהיתה מרוצה מאד. זו לה פעם ראשונה בגליל והנאתה מרובה.

– – – את מכתביך האחרונים קבלתי בזה אחר זה. ומהם ראיתי עד כמה אין הנושא הזה של דתיות ומסורת והרגשה “רליגיוזית” נוגע לי ומענין אותי. אני מרגיש את עצמי זר ומרוחק ממנו.– – אין בי כל רצון להתאמץ ולקלטו – – מה שממלא אותי הם דברים אחרים ושונים מאד. – – – אני קצת עייף – – – סלח לי על מכתבי הדל. הפעם דל באמת – הרי אפשרי גם כזה – לא? – – –

23.4.44

חיים


 

חיים היקר!

מכתבך אינו דל כלל וכלל. השיב את נפשי בספור על הפסח שביליתם ובידיעות על הבית. – – –

הפסח שלנו? לא יכולנו לדאוג לאינטימיות פלוגתית. ראינו חובה לסדר משהו אימפוזנטי בשביל החברים היהודים בצבאות הברית. תאר לך “סדר” של אלף־וחמש־מאות חיילים יהודים לארצותיהם, דרגותיהם, לשונותיהם ומנהגיהם, למיוצאי בגדאד ועד לילידי אוסטרליה, אמריקאים־אמריקאים ואמריקאים־ירוקים מפולין וגרמניה, משפחות פליטים, חיילים טיטאים, חיילות שלנו מאנגליה ודרום־אפריקה. בתוך עדה יהודית מנומרת כזאת עולה רק השראה של התקרבות, של שאיפה להידבק ביהדות, אך לא תוכל להתיחד עם רננת מועד, מזוגה זכרונות־ילדות־ומשפחה. אולם יצא הפסד בשכר. סדר כזה עם פסנתר, מקהלה ומיקרופון, עם תפאורות וכתבות לאורך אולם ענקי, עם נאומים ודקלומים, עם התלקחות תכופה של מגנזיון בידי הצלמים־החובבים, – הוא אחר מאשר היינו עורכים אותו בביתנו בנוסח שולחן־אבא, אבל הוא הכרחי. כלום מותר לנו להחמיץ הזדמנות של קירוב עצמות יבשות בבקעה יחזקאלית זו? כאשר דנו בשאלה זאת לפני הפסח, הייתי בין התומכים בכל תוקף בשיטה זאת, ולגמרי לא אוכזבתי. ידעתי מה היה תוכן המכתבים שנשלחו למחרת למאות בתים יהודים בגולה. וזה השכר.

ואני עצמי? הייתי אחד בין האלף וחמש־מאות, והשתדלתי לקרב את הסמוכים יחד אתי לשולחן אחד. כאן היה ערך להשאלת כף ומזלג, להגשת סיגרה, לדאוג שלא יקופח איש בטעות של מחלקים. לא הייתי נחוץ בשביל ה“תכנית”. הפלוגה אינה דלה בכוחות־תרבות, ואני – לשיטתי “במקום שאין איש…”. תבן לעפרים איני נוהג להכניס, אלא במקרה שיש לי בעצמי צורך נפשי חזק בזה.

כסדר הזה, בערך, שערכנו בעיר אחת, נעשה בערים אחרות על־ידי פלוגות אחרות, בשינויי פרטים, אבל בסגנון דומה פחות או יותר, וברוח מאוחדת זו ומתוך אותה כוונה.

כתוב ושאל עוד שאלות. ואני אענה ברצון, מדי פעם על שאלה אחרת. ואני דורש ידיעות מהבית ומהנעשה אתך ובתוכך. בתוכך – אף־על־פי שאין ברצוני “להרוס אל הקודש פנימה”, אל תחומי ההתהוות ההיולית של חוויותיך ומאווייך. איני מתכוון להטיף לך שום דבר. הנני מבקש רק את סם־החיים של שיחה, כאשר מצאתי גם במכתבך זה שאני עונה עליו. ואתך השלום והחיים והצמיחה והשליטה העצמית.

י“ד אייר תש”ד, 7.5.44

אביך


 

אבא שלום!

הפעם אני כותב לך בתנאים “אוריגינליים” במקצת. בחדר מלבני, קטן מעט מחדר האמבטיה שלנו, אני יושב על לוח עץ המשמש לי מיטה שגבי נסמך אל קיר אחד ורגלי האחת סומכת בקיר שמנגד בגובה פני. אשנב מסורג. דלת נעולה עם חור בגובה העיין. הקירות הלבנים מזוהמים, חרוטים, מצויירים ומשורטטים מפרי דמיונם המופקר של דרי החדר הזה – ודאי ניחשת כבר מוסד זה מהו. הרי זה בית הסוהר שלנו. אך לא! חכה רגע! – מפחיד מדי – “בית סוהר!” – יאמר בפשטות: ה־celb של המחנה. באותו בנין של משרד המחנה שאתה חיכית לי בו, מצד ימין ישנם חמישה צינוקים לנידונים; והריני דיירו של אחד מהם. הסיבה: (גועל נפש!) שוב מריבה עם אחד מאלה האידיוטים. חטפתי ארבעה־עשר יום, ומכיוון שזה בתוך המחנה הרי התנאים הם עליזים מאד וכזה גם מצב רוחי. אני קורא הרבה. מפטפט הרבה עם העוברים ושבים. צועק. צוחק. מתעתע. ועולה לעתים מחשבה משונה שהחיים בתוך פחות מד' אמות של הצינוק הם אינטנסיביים בשבילי הרבה יותר מאשר בחוץ הפעלתני. אלא שזה לזמן קצר. אני יודע. ומעניין לדעת כמה זמן אוכל לעניין את עצמי. יש “דוֹדוֹת” וגם חברים כאן האומרים: “אה! בנדיט! ואביך יודע? – אח, כשהוא יידע – – בושה וחרפה!”. ואני עונה להם, לכולם, בצחוק: “אל תדאגו לאבא, הוא מכיר אותי יפה כבר יותר מעשרים שנה”. אבל בדרך כלל הדבר מעסיק אותי יותר מאשר מן הפה ולחוּץ, ולאו־דוקא במקרה זה. תמיד כשאומרים “אבי יצטער”… או “לא נאה כלפי אבא שלך” “נו, כשאבא יידע”… אני חושב: באיזו מידה זה נכון, עד כמה ואם בכלל מוטלת עלי אחריות כלפיך. אני מתכוון רק מבחינה נפשית, באיזה מידה צריכה לכוון את מעשי והחלטותי המחשבה מה אבא יחשוב, ירגיש, ירצה. ועד כמה זה יבייש או יוסיף כבוד לו? ולא הייתי חושב על זה כלל אלמלא אותה נימה ההולכת וחוזרת במכתביך של הערכה אלי ואמונה בי ובדרכי ושמחה על היות לך יורש וממשיך, חוליה בשלשלת דורות. זה מטיל עלי עול שעוד לא הסכמתי לקבלו. ואתה עלול מאד להתאכזב. נעים לי כשמעריכים אותי כפי שאני רוצה שיעריכו אותי. אבל אני מעריך את עצמי פחות ממה שאני רוצה שאחרים יעריכו, אתה מבין?

לאמיתו של דבר אינני רוצה שיעריכו אותי כפי שאני באמת. משום שאני רוצה להסתיר על חסרונותי. אבל ישנם אנשים שאיני רוצה להשלותם שאני יותר ממה שאני באמת. יתכן שצריך להגיע לגיל ידוע כדי להבין דברים אחדים. אני על כל פנים איני מרגיש על עצמי שום עול ירושה; גם לא מורשת אבות. וכשאני בוחן את הרגשתי ומחשבתי הרי לעיצומו של דבר אינני מוכן לקבל על עצמי לשמור על כבודך ועמדתך והרגשת הרצון והסיפוק שלך כלפי בהחלטותי ומעשי החשובים לי לעצמי. אני אתיחס להערכותיך ורצונך באותה מידת השתחררות ועצמאות שאתה נטלת לך כלפי אביך. האם אין זה צודק? מבלי לקחת בחשבון אם דרכי רעה יותר או טובה יותר, צודקת או בלתי צודקת. האם אין זה נכון? האם לא על זה בעצם שמחת וסמכת גם אתה שהולך אני בשביל עצמאי? יתכן שיוביל אותי אל דרך המלך, דרך בת רבים. אבל מוכרח אתה לשים אל לב שיתכן גם שיוביל אל6 תוהו ולא דרך, אל מקומות שאתה לא פיללת! אני מנסה לכוון אותו, עד כמה שידועה לי עצמי המטרה. אשתדל, היה בטוח. אני אומר את כל זה דוקא משום שאני מוצא שאיכפת לי מה תחשוב עלי ומאד הייתי רוצה שתעריך ותבין אותי ואת מעשי ולא פחות ממה שהם באמת. מדוע איכפת לי? האם רק משום שכל אדם קרוב שאני קשור אליו איכפת לי מה יחשוב עלי? – איני יודע! בכל אופן אין זו הרגשת מורשת־אבות או אחריות. אין לי הרגשת אחריות כלפי שום אדם. ואני שייך בעולם הזה רק לעצמי. אני יודע. קשה להורים להבין זאת. אבל כך זה. זה כך בהרגשה עמוקה. הגיוני אמנם אומר לי: והיכן כל שנות העמל והסבל שהושקעו בך, האין הם מעניינים אותך במידת־מה? – איני יודע לענות על זה דבר מחוץ לזה שאולי חוק חיים אכזרי הוא ומחוייב מציאות שהמולידים יוציאו הרבה שנות עמל כדי להביא לעולם, לבסוף יצור חזק שיינתק מהם, שיודה להם אבל לא יהיה זקוק להם יותר. דבר אחד: – דומה לי, שאינני מסוגל להיבנות על חורבנו של מישהו קרוב. ואולי זה גלגולו של רגש האחריות. האם דברים אלה מכאיבים לך אבא? אבל אני כותב זאת משום(!) שאיכפת לי באמת כשדברים מכאיבים לך. ואינני רוצה שתופתע, ותתאכזב פעם ממני. ותדע מראש שאני מסוגל לעשות מעשים הרחוקים מאד ממושגיך, להשתמש באמצעים שהם אולי זרים לרוחך.

ראה איזה שפע הביא לך הצינוק! כמעט שהיה כדאי.

אני הוזה כאן וחושב הרבה. הנה קראתי עכשיו ספר מענין ומוזר של וולטיר: “קנדיד – או ספר האופּטימיות” וחשבתי שוב על אותם דברים ששוחחנו עליהם במכתבינו האחרונים. הספר כתוב בציניות וסרקזם יוצאים מן הכלל. ובכל זאת הוא עדין, צלול. מין שילוב משונה. הוא עוסק בפרשת חייהם של קנדיד והסובבים אותו. אין זו התפתחות במובן הרגיל. זוהי מין סכימה אירונית של חיים. אין תיאורים נמלצים ואין סנטימנטים אלא עובדות חיים, אחת רודפת את חברתה, מסכת איומה של סבל אין־סוף. סבל חסר שחר וטעם, הבא רק משום שהחיים מלאים שקר, רמיה, גסות, אכזריות, אי־צדק ומשפטים קדומים. קנדיד עובר בכל העולם. מגורש, נשדד, בלתי מובן, מעוּנה, רוצח כדי להגן על חייו וחיי היקרים לו. בורח, נתפס, שוב מתיסר, עובר את מדורי העוני והעושר. וכך כל הסובבים אותו. מלוה אותו במשך רוב דרכו מורו הנערץ, כומר־פילוסוף שעבר את כל מדורי הגיהנום האנושי והוא תמיד חוזר על אותם דברים שהורה לקנדיד עוד בעת שישבו שלווים בארמונם שבגרמניה: הרי זה הטוב שבעולמות – הוא אומר – שבגדר האפשרי. הוא מודה על הכל ומדבר על ההרמוניה הכללית וכו' וכו'. וולטיר לועג לכולם, לועג לתמימות, לטפשות האנושית. הרבה הוא מדבר על הכמרים, ההגמונים ויראי אלוהים למיניהם. אני הבנתי פתאום עם קריאה, אם כי לא כתוב על זה מאומה, מדוע אותם דיבורים על הרמוניה מעוררים בי התנגדות טבעית. ראיתי באופן מאד בהיר מדוע כל אדם חייב לסלוד במעמקי רוחו מדיבורים על זה. כל אחד הרוצה בקידומו ונאורותו של האדם חייב להלחם ברליגיוזיות תנועתית.

טוב. ישנה הרמוניה בקוסמוס. יש משהו המאחד את כל הגוונים, את כל הקולות של הבריאה. אבל היכן היא ההרמוניה בתוך אותה חוליה קטנה הנקראת הגיהנום האנושי? היכן היא כיום? היכן היתה פעם? היכן היא בתוך זה הבלבול הגדול של סבלים ויסורים ושקרים ואכזריות של החברה האנושית? זו שוולטיר מתאר אותה כל כך נכון, כל כך בקשר לזמננו. יש שאומרים שגם בהם, בחיים אלה, ישנה הרמוניה. אותה הרמוניה קוסמית של אכילת זה את זה. של התנפּצות זה אל זה והתווצרות מחדש. של זעזועים והתגעשויות, של רצח לשם קיום. החוק הקוסמי של כל דאלים גבר. ואין צריך לשנות – אומרים הם – משום שאין אפשרות לשנות. כזה הוא העולם ואיש לביתו. אלא שאנחנו אומרים – ועכשיו אני מבין זאת – שהיות אדם מתקדם, סוציאליסטי, פּירושו מלחמה בכוחות הטבע, פירושו לשבור, לרסק, את ההרמוניה האנושית הקיימת וליצור את הדיסהרמוניה הגדולה של “וגר זאב עם כבש”. ההרמוניה שלנו היא אחרת, היא דוקא מלחמה בטבע. כיווּנה הוא נגד חוק הקוסמוס. לכן במידה שאדם עושה מהרגשת הרמוניה זו השקפת עולם והוא חושב אותה עד תומה, בה במידה הוא בא בניגוד עם הרצון לשבור את החברה האנושית הקיימת, למחות את יסודה הטבעי, שהוא “כל דאלים”. דומני שזה הכרחי. כך היה זה תמיד שנושאי התנועה הרליגיוזית הם גם בסופו של דבר נושאי הריאקציה. הרי אין זה מקרה שדוקא האדוקים, שלנו ובעולם – מחוץ ליוצאים מן הכלל, הם תמיד גם החשוכים. האדם הבינוני, כוח קליטתו מוגבל. אם אתה אומר לו: ראה את ההרמוניה, שים לב לטוב ליפה לקדוש שבעולם ובאדם – הרי כוח ראייתו את הרע מצטמצם. הוא פוסק להביט אל עמק הבכא העכור ומגלגל עיניים לשמים. כוח התנגדותו לרע נחלש. בו בזמן שאדם צריך לארגן את כל כוחות רוחו כדי לרכזם בשנאה גדולה אחת לרפש האנושי שלנו. זו פשוט שאלה של חלוקת עבודה בחיי הרוח שלנו. והרגשות דתיות הן חזקות מדי משיוכלו לחלק אותן עוד עם אידיאה איזו שהיא. לעתים אני חושב שאנחנו היהודים היינו בעצם צריכים להיות נושאי הכפירה בעולם. תמיד היינו צריכים לצעוק: אל תגלגלו עין אל־על הציצו לגיהנום שבו אנו נתונים. אל תשלימו עם הקיים. הילחמו בו! ודוקא אנחנו הננו אולי העם היותר דתי. רק משום שאנחנו, לאמיתו של דבר, תמיד היינו חלשים ומיואשים מלשנות את הקיים. ואין זה מקרה שברגע שהתחלנו לקוות ולהיות חזקים ניערנו מעצמנו את מוסרות הדת וההשקפה הרליגיוזית. עם בוא ימי שפל וחולשה חוזרים ועולים גם אותם רעיונות. אדם רליגיוזי הוא חלש ומיואש, הוא מפחד ואולי אפילו איננו מכיר בזה. זהו תהליך תת־הכרתי. צריך אם כך לעקור כל ניצן על השקפה דתית כארס חברתי.

ראה מה שמביא לך אבא, הצינוק וּוולטיר! ממש איום. זה מה שחשבתי לעצמי בשעת קריאת פרשת החיים של קנדיד ובני־לווייתו. קרא את זה אבא. למעני. תכתוב לי את דעתך על הספר שהוא כשלעצמו יפה ומעניין מאד.

אמא כתבה לי שמשתדלים שתבוא ארצה לתעמולת בחירות. בשם אלוהים אל תסרב, אם ישאלוך – בוא. עשה תעמולה אפילו לשמנים של סיעה ג' השנואים עלי ברובם. בוא! בוא!… אתה שומע? זה יהיה נהדר ממש. מכל הבחינות. אוי לך אם לא תבוא.

16.5.44

חיים


 

“הבן יקיר לי”, חיים!

פתחתי בפסוק, כי בשבילי, כאשר בשביל חניכים אחרים של ספרותנו העתיקה, יש בו משום ביטוי לרגש המציף אותי, בשעה שאתה פותח לפני צוהר לנפשך ובשעה שנגולים לפני נפתולי הגיון ומחשבה שלך, בחפשך אמת, הכרת הבריאה, ובשחרך צדק, “איזוהי דרך שיבור לו אדם”. מבחינת החיפושים קרובה הדרך ביני לבינך יותר מאשר בין אבי וביני. אבי חי במסגרת שלמה של אמונה, ללא לבטים, ללא מעקלים הנתוים ביגיעת נפש מעמקת. בזה לא המשכתיו. וטוב לי שפרצתי לי אשנבים ומיפלשים וזכיתי בחירות, שמכאוביה הם גם תענוגות.

אבל אין בדעתי להטיל עליך קירבה זו. מותר לך לא להכיר בה ולחשוב את המרחק בינינו שווה למרחק שביני לבין אבי אני. וכאן אני מגיע לעיקר גדול, שהנני רוצה לקבוע אותו בינינו, – אם כי לא בלי יסורי נפש: חפשי אתה, ואני חותם על מגילת־החירות. אין לי כל משכנתא על רוחך. אילו היתה לי כזאת הייתי קורע אותה לפי בקשתך. כי רב רצוני לעשות בשבילך דבר־מה, ואין בכוחי. מה אוכל להקריב? מה יכולתי? על מעט נשמה איני מוותר, כידוע לך, וכלום יש לי משהו יותר מהמינימום הזה, שבלעדו מתחלל צלם־האלהים? אילו יכולתי להערים עליך ולהשפיע עליך דרכים שהן טובות בעיני, לא אכחד ממך, הייתי עושה זאת. אבל דל כוחי בזה. אף אתה עולה ומרחיב ידיעות וכוח שיפוט ותבונה, ואיך אוכל אני ללמדך?

התרצה לדעת כיצד אני חותם על ההסכם אתך, כי חפשי אתה לבלי קחת בחשבון את אשר ינעם לי, את אשר יביא לי נחת וכבוד או ההיפך מאלה? הבה אגלה לך עוד אמת אחת. במשא־והמתן התמים הזה, על גבי נייר מכתבים, הנני מרגיש אותו פחד ואותו רעד פנימי כברגעי־הסכנה או דמיוני־סכנה הקשים ביותר שעברו עלי. תוך כדי פחד קפצתי תמיד לתוך הנעלם, לפי צו מוסרי שלי. כך הנני קופץ גם עתה. קח אשר תקח. איך אמנע ממך נכס רוחני־אורירי זה, שאולי רק שנינו מעריכים אותו, וזר אפילו לא יביננו, על מה אנו, הבטלנים, מתדיינים? “נפלאתה אהבתך לי”, עוד פסוק, ושוב סנטימנטלי, ואיני מתקשה להשתמש בו, כי נחשף אני לפני כבודך. כן, כבודך. ברגע זה הנני מעמידך מרום ממני, מכוח אהבה. סלח לי על חולשותי. גילוי לבך אתה מעורר אותי להיות גלוי לב גם אני.

האמנם צריכים אנו להיות נושאי הכפירה, כדי שלא להשלים עם הקיים, כדי להלחם בגהינום־האדם? נסה לעשות קצת חשבון יהודי. הצריך היה נתן הנביא להיות כופר, כדי להוכיח את דוד על גזירת כבשת הרש? כלום הפריעה האמונה לאליהו להרעים על אחאב ההרמוני מאד עם פולחנות העשתורת והבעל בכרמי אפרים הדשנים: הרצחת וגם ירשת? ההיה עמוס מאמין או כופר כשנלחם במוכרי־אביון ובפרות בשן? ונביא ה“דיסהרמוניה” של “לא ישא גוי אל גוי חרב”? וזכריה שנרצח בירושלים ודמו לא שקט עד שהוצפו בים הדמים ששפך נבוזראדן? וירמיהו העומד בראש העבדים, המשחררם, הבוחר בעול (עול על הצואר ממש, יותר כבד מאשר על עורף בהמת משא) ובגלות, מאשר בחסדם של נציבי נבוכדנצר, כי עליו לסבול עם ההמונים?

על מה אתה סח, על אמונה או על גלגול עיניים לשמים? האמנם דבר אחד הם? מהי יצירת השבת לפני אלפים בשנים (השנה דן הפרלמנט המצרי בחוק של יום מנוחה בשבוע, מנוחת חובה)?

יודע אני משהו על וולטיר. אבל את הספר שעשה עליך רושם כה רב אשתדל להשיג, לקרוא ולספר לך על הרושם הכללי שאפיק ממנו. וולטיר היה איש צרפת של המאה השבע־עשרה. אם אתה רוצה לדעת אובייקטיבית איזו חברה הכיר ולפי מה שפט, תקח בחשבון שהיה מחליף מכתבים בידידות וכבוד עם יקטרינה הצארית של רוסיה אז, המרצחת והמנאפת, שזונה בימינו תתבייש להיות דומה לה. בצביעות עלתה על הכסא, ברציחת בני משפחתה ביצרה את ישיבתה על הכסא בפריצות בהמית (ממש) חייתה והשחיתה את החברה הרוסית. אז משלה זונה בחצר האנגלית, שמלכּה היה אז גרמני ששדד את העם האנגלי. הניאוף פרח אז בצרפת על חשבון ההמונים (חמשים השנים שלפני המהפכה הראשונה!). ראשי הכהונה השתתפו בוכּחנליה של זלילה־סביאה־ניאוף־רצח. “מרום עם הארץ” חי לפי הטון שניתן מראשי החברה האלה, ואי־אפשר היה שלא יבוא על אותה חברה המבול, מבול־דמים ולא מבול מים.

אבל אצלנו, החשוכים, המגלגלים, לפי בוסר ידיעותיך, עיניים לשמים, קמו אז הבעל־שם־טוב, שבא לגאול את ההמונים מן הנחיתות של התבטלות בפני הלמדנים, יודעי התורה. קרא את ספרו של הורודצקי על החסידות (או את ספרו של דובנוב). אצלנו חי אז הגאון מוילנה שהזדרח כולו אור מוסר וצדק בשביל ההמונים. מי נחשב לסלתה ושמנה של האומה אז? האמנם בעלי־טכסא בודדים? מה היה אז האידיאל במשפחה היהודית? מה היה חזון האומה אז, לא המשיח ומלכות מתוקנת?

שבירת אלילים לא מצוה ראשונה של מאמינים היא? במה עסק הרמב"ם בעצם ימי הביניים אם לא בזה? מי תאר לך את האמונה כהשלמה עם הרע?

ובכן, דע לך. המלחמה למען האדם זוהי אמונה, גם אם היא (המלחמה) בלבוש־לואי של כפירה. השבח, שטובי המפרשים הנוצרים משבחים את מרכס הוא, שהינהו ממשיך את מפעל הנביאים. לשוא ירק הוא ביהדות יריקת־אנטישמיים. גם ביסוסיו המדעיים לסוציאליזם לא היו מַקנים לו את מקומו בדברי ימי האנושיות אילולא פּאתוס־המעשה שלו לעורר המונים; אילולא היה בו כוח להיות נרדף, גולה ומתאבק למען אחוה בינלאומית. אנטישמי בהגיון, בוגד בעמו, הוא היה בכל זאת ממשיך בשלשלת הטוהר של המוסר שלנו, שהוא־הוא יסוד האמונה. על כן תמצא בקרב לוחמי חירות־האדם ולוחמי־טובת־האדם אנשי אמונה, והכרת האלהים אינה מפריעה להם לגמרי. בין האנגלים אקרא לך בשמות ג’ורג' לנסבורי, שמת בשנים אלו, וסטאפורד קריפּס שהוא כמעט קומוניסטי. אני מאמין שגם ד"ר ויליאם טמפּל (הארכיבישוף מקנטרבורי), ראש הכנסיה האנגלית, אינו צבוע בהשיגו מכנסיית הכמרים מגילת מוסר סוציאלי, המאשרת למעשה את התכנית הסוציאליסטית העיקרית. אבל למה לי דוגמאות מבין הגויים? אני רואה את אשר בתוכנו.

והנני מקווה, כי תעשה רביזיה גם להנחה שלך על חלוקת עבודה וחוסר פנאי ומרץ בשביל אמונה. זה מזכיר לי את הטענה התמימה של הטובים אשר בציונים הכלליים: אולי צודק הסוציאליזם, אבל אם תהיו גם סוציאלסיטים הרי אתם מחלקים את מרצכם וכוחכם לשני נשואי־אהבה, אתם חוטאים בביגמיה רוחנית. מה הוכיחו החיים? שרחב היה לבם ומוצקות כתפיהם למען הציונות, דוקא אצל אלה שלא היו מוניסטים, אלא העמיסו על עצמם אידיאל כפול שבעצם אינו אלא אחד, בעל בחינות שתים או יותר.

היעלה על דעתך לומר: בואו ונכרית אמנות מן העולם. האמנות בהרמוניה שלה, מסירה את לב שוחריה מהמלחמה ברפש? כמה נימוקים תמצא בעצמך כדי לסתור מין הצעה משונה כזו שהיה מישהו מציע.

האמינה לי, חיים, שאיני בא להלבישך קפּוטה ולהדביק לך פיאות. זה היה למטה מהערכתי אותך אילו קראתי את דבריך הכתובים יפה וברגש ובהגיון מסויים ובניסוח הגון, ולא הייתי מעיר עליהם הערות, אלא הייתי אומר: יפטפט לו עול־הימים כאשר יפטפט. ישקעו השמרים, יצטלל היין. החיים והחקירה עוד יוכיחו לו. הייתי חוטא ליחסינו. אם האמת היא המחזקת את יחסינו, חובה עלי להעיר הערות־ויכוח, רחוקות מאד מתאות נצחונות, אבל מתקוממות בי מתוך צער על טעויות. רשאי אתה לטעות, חפשי אתה לשקול שיקולים, אך גם אני איני מוותר על זכותי לומר את אשר עם נפשי ולבי. אילו ויתרתי היה זה צריך להעליב אותך.

ישיבת־צינוק? אינה פוסלת אותך בעיני. אולי היה זה הכרח. אולי דרשה שלמותך להתנהג כאשר התנהגת ולקבל עליך גם את הגמול הזה. ואולי טעית, ומתוך אי־השתלטות עצמית עשית מה שעשית. הרי זה נשאר למצפונך ולהגיונך. בטוח אני שתשפוט, שתדע לשפוט, אם מעשיך הם בהתאם לתכנית שתאפשר לך לתרום כיכולתך במלחמה ברע שבחברה; ברע הגדול, במיבנה הפסול, לא בפירור ולא בתולעת אפסית.

רב תודות לך על התמונות. “טוב מראה עיניים”. צר לי שאין אתי כרגע תמונה טובה של אמא ושל אבי. אתה הוליבודי ממש בצילומים. בתמונה שבה אתה מביט שמאלה אתה דומה ל“נרודניק” (הולך־אל־העם) רוסי, זה הטיפוס הנעלה, שהיה שנוא על רוסיה החדשה.

24.5.44

אביך


 

חיים היקר!

הייתי רוצה להתלוצץ, להצחיק אותך, לסחוט שמחה מתוך כוחותיך הגנוזים; הייתי מטיף לך מוסר, כדי להעלותך אל שמי־ההגיון, ושכן אויר־הרים או סטרטוספירה שלהם – גם הם יש בהם כדי להשכיח את המוחשי ואת הכואב ביותר; ואולי הייתי מספר לך סיפורים מענינים, דברי פיוט, תיאורים מלבבים משטח הנושאים המשכּרים; ואולי דברי ויכוח, למען השקע אותך לרגע בנצחנות, בהתרגשות של מלחמת־דעות – אהה, יודע אני כי אין בכתיבתי כוח, סם מרדים, סם משקיט. והלא את זה הייתי רוצה להביא לך בימיך הקשים האלה, שדרכם לזחול כה לאט. נבוך וחסר־אונים הנני עומד בפניך כשהסד מעיק עליך מכל צד, ואין בידי להרחיב לך. היש מקצת נחמה או הקלה כלשהי בידיעה שיחד אתך משתתף מישהו בהתענות, באותה מידה רוחנית שהדבר אפשרי? אם כן, הרי רק זה הפירור העלוב שהנני יכול להביאו אליך, וגם לזו ההנאה המפוקפקת, הן צריך אתה להאמין בכנות הרגש הזה. בנקודה זו איני רוצה לעשות כלום. הנני בטוח כי תאמין לי. מעולם לא סובבתיך בכחש. מכל שכן עכשיו, בתוך הקשיים האלה. ואפילו מתוך דרכי שלום קשה לי לשקר.

ראיתי חיי אסירים מקרוב כזקיף וכחבר־המִשמר שלא בשעות הזקיפות. מפליא, כיצד יש “מסתדרים” גם בתנאים ההם. ראיתי גם בעלי מזל, שאחרי זמן מסויים של ריצה נכנסו לתפקידים קבועים, שבהם העבודה יותר אנושית. ראיתי ציירים, פסלים שניתן להם לעסוק בשלהם, וכמובן – להנאתם של אנשים מסויימים. ראיתי יחסי־יקר בין אסיר לאסיר, ולעתים גם בין משמר לאסיר. אבל כל ההופעות האלה אינן הופכות את המקום לגן־שעשועים. – – –

יש לי הרושם שהכתיבה היא מהשעות הגדולות שלך. קראתי שני מכתבים אל אמא, והם נעלים בפשטות הביטוי, בטוהר הרגש, בגובה היחס. המגע במכתב כזה מטהר ומרומם. רשמו כרושם צלילים זכים של מיתרי כנור צלול מאד. ולוּ רק כערך האספורט ערך הכתיבה, הרי בידך מכשיר־שעשועים משובח מאד. ואני הן מאמין אני בכתיבה גם ככלי חוצבים, גם כסכין־מנתחים, גם כמחט־זהב תופרת ומחברת קרעי עור על גבי פצעים, גם כמזרק של סמי־חיים (ונזהר מהזריק סמי־מות!). אם יש לך שעה של כתיבה, התאחז בה, ולא במקום חיים, ולא כתחליף נזירי מהנאות העולם, אלא כחלק של החיים, כמשהו משלים ומפאר את מנגינת החיים המורכבת, המשובצת אנקות־כאב ואנחות־אושר, זעקות ותרועות וקול דממות דקות.

מי יודע אם יש לך עתה כוח להתענג על רגעי דממה דקה, ל“שבלים פנימה”, לשייט בסירות־הרהורים על גלי־דמדומים. מי יודע אם לא בחרון (שאני7 אשם בו) תקרא את סלסולי המלים שלי שאני מצטעצע8 בהם בשביל הרגע, והם אינם אלא ההיפוך המשווע לחויות־עינויים, הגוזרות גם בבשר החי שלי…

ה' תמוז תש"ד, 26.6.44

אביך


 

שלום אבא!

– – – השבוע קבלתי מאמא את שני מכתביך. הגדול וזה שכוון אלי, ה“אסיר”. ואינני רוצה כבר לחזור שוב ולומר כמה יפים ונעימים הם. אילו היה כרגע איזה משטר וסדר במוחי, הייתי כותב וכותב וכותב. שלשת החדשים האחרונים היו מלאי חיים ומאוד אינטנסיביים. חודש אדיר על פסגות “מנרה”. אלה ארבעים היום המתועבים בכלא. חודש באלכסנדריה. וכעת – – – כן, תחינתי פרושה לפניך: אל תגלה לאיש ובעיקר לא לאמא. אל אלהים אדירים! מצאו זמן להעלות אותי על אניה – מה שרציתי בו כל כך עד לפני זמן לא רב – בא לי בעת שאני בוחל בכל. – – – אני יושב פה לפנות ערב סמוך אל שולחן, על גבי הספּון וכותב לך. הכל, הכל יכול היה להיות טוב. – – – איזה מזל מנוזל! כשכל מאוויי להגיע למַה שהגעתי כעת, הייתי מוכרח להסחב בכל מיני טינופות, עלבונות וחוסר טעם.

– – – הרבה יש לי לכתוב לך ולהמשיך את שיחתנו על האמונה. אם כי איני מרגיש את המוח בשקט. כשישבתי “בחד־גדיא” הותר לי להכניס לתא את התנ“ך ואני בלעתי כמעט את כל נביאים וכתובים ונהניתי כאשר זה זמן רב לא נהניתי בשעת קריאה. חשבתי הרבה גם על מה שכתבתי לך לפני זה על “קנדיד” ושאלתי את עצמי אותן השאלות שאתה שאלת אותי. בדיוק: האם אין התנ”ך הוכחה ניצחת שדרכי האמונה הצרופה הן דרכי הצדק החברתי? ומכיון שידיעותי הן באמת בוסר, איני רוצה לקבוע ולהחליט לעצמי השקפת־עולם בזה, אלא שמתוך קריאה ומחשבה הגעתי בכל זאת לידי זהות. האם לא היו אותם הנביאים של “ולא ישא גוי אל גוי חרב” בודדים עד לטרגיות? האם לא היו הם מנוּדים ומפּילי אימה? לא רק על העם הפּשוט אלא בתוך חוג עובדי הדת, אנשי־הבית, הכוהנים ואפילו חבר הנביאים, – היו הם שנואים ומגורשים? “ובנביאי ירושלים ראיתי שערורה, נאוף והלוך בשקר, וחזקו(!) ידי מרעים לבלתי שבו איש מרעתו – – היו לי כולם כסדום ועמורה – – כי מאת נביאי ירושלים יצאה חנופה לכל הארץ – – אל תשמעו על דברי הנביאים הנבאים לכם. מהבלים המה אתכם. חזון ידברו – – אומרים אַמוֹר למנאצי אדוני: שלום יהיה לכם! וכל הולך בשרירות לבו אמרו(!): לא תבוא עליכם רעה” – כל זה מתוך ירמיהו פרק כ“ג המתחיל בפסוק: “הוי רועים מאבדים ומפיצים את צאן מרעיתי” – בשפתנו אפשר לומר בלי פקפוק שכל המנגנון של הדת היה תמיד ראקציוני נושך נשך ומטה משפט יתום ואלמנה. ואין זה מקרה. אותם האנשים שהאמונה הטהורה היתה משולבת בלבם ללא קרע עם מלחמה בלתי פוסקת ברע החברתי, היו תמיד יחידים בחירי אלוה, גאונים! – ואנו הרי מדברים על אמונה לא־בוגדת להמונים. וכך זה היה אז כשהכל היה “נורמלי”. הכמורה־הכהונה היא לעולם ראקציונית. והרי אמרתי, אבא: כל זמן שהאמונה היא טהורה, נכס נפשי אינטימי של האדם, כמו האהבה – הרי זה טוב. אולם ברגע שהיא רוצה להיהפך לתנועה, הרי בסופו של דבר זו ריאקציה. השלמה עם הקיים. רפיון המתח של מלחמתנו ברע החברתי. האם מקרה הוא ש־ש, שהאמונה ירדה אליו ודאי תוך חוויה עמוקה, אינטימית מאד, והגלוי היה קדוש, טהור (ודאי היה כך) – מצא לנחוץ לאחר שנים להעמיד את עצמו לבחירות בראש רשימה מיוחדת המתבדלת מכל אותן רשימות שהמלחמה בחברה הקיימת היא זכות קיומן? האם זו אמונה זכה או גלגול עיניים לשמים? על זה ועל אלה אני מדבר… האם הנצרות לא היתה קומוניסטית בראשיתה? האם הנוצרים הראשונים לא היו מתקנים חברתיים ולוחמים לצדק? והנה לפנינו מה שעוללה אמונת האהבה במשך אלפּיים השנים האחרונות. ואם היהדות שמרה על מקורותיה ועל מקוריוּתה במידה כה רבה הרי רק משום אי־הנורמאליות שבחייה הלאומיים, האין זאת? ומי יודע לאיזה מסגרוֹת היתה מגיעה, אם בכלל היתה קיימת, אם לא היינו גולים מעל האדמה. והאם לא קמו בימי הביניים מעין בעש”טים נוצריים שדרשו תקונים והלכו אל החלכאים והנדכאים? על כל פנים, תופעות ידועות ואפילו ממושכות בחיי האמונה הן לא הוכחות. חשובה התוצאה הסופית של השתעבדות האדם לדת ולאמונה (אם גם ראשוניה היו טהורים כשמים. ובין ממשיכיה נמצאים בחירי אלוה יחידים).

הנסיון מראה שגישום מינימלי של צדק חברתי בא במאה וחמישים השנים האחרונות – אם גם תוך מבול־דמים איום – רק עקב מלחמתם של נושאי הכפירה והמשחררים את האדם מכבלי האמונה. ולוותר על מבול הדמים, זאת אומרת לוותר על עולם־הצדק לעתיד. האם אין עולם זה בא רק מתוך התנגשות עם כוחות שמנגד? ואם כיום עומדים בצד הריאקציה אנשים שהאמונה מהם והלאה – הרי אין לך זמן כמו ימים אחרונים אלה, המוכיח שאותם האנשים האמונים עלי אמונה, דמוקרטיה, נצרות – לא הם שיביאו לעולם את היושר החברתי ואת סוף מבול־הדמים ההווה. אבל אפסיק. די. אמרתי לך שאין אני שקט די הצורך.

אני חייב לציין שנהניתי מאד מטוֹן הדברים שלך שלא בא מתוך רחמים או התנגדות אלא בטון חברי של אדם שידיעותיו מרובות יותר. ואם היה לך חשש מה של היפּגעות מצידי, איזו שהיא – הריני מפריך זאת. גם את ההערות הצדדיות היה לי מאד נעים לקרוא. האמן לי, הרי זו שיחה יפה שאני יכול רק ללמוד ממנה, אם גם ללא קבלת דעותיך.

אני מקוה שמבין אתה שישיבתי בצינוק היתה באשמת “העריקות” הקצרה שלי. ולא כאשר כתבתי, בגלל מריבה. ואותם מחשבות גיליתי לך משום שחשבתי שתהיה זו מכה קשה לך לשמוע על מעשי וחשבתי שגילוי הרהורי יקל עליך, בחינת מקדים תרופה למכה. זוכר אני ששאלתיך פעם מה יהיה אם אברח, ואתה חוורת ואמרת לי תוך בהלה פנימית ובשקט: “לא, אל תעשה זאת, אני מבקש ממך”. זה היה מזמן, זמן רב לפני שנסעת, זוכר? אני זוכר היטב וזה מה שהמריץ אותי לכתוב. מדוע אינך כותב על חייך? תפקידיך? כתוב! כתוב! ושלום רב.

4.8.44

חיים


 

לבני, יקירי!

שמח אני שמחת ילדים, כשהנך מחמיא לי על מכתבי אליך, והנה יש לחשוש שלא יוכר במכתבינו מי הקשיש ומי הצעיר, אם רק נכסה בפיסת־נייר את הפנייה ואת החתימה. ואם להנאה ממחמאות, הרי מתעוררת הסכנה, שתקלקל אותי על־ידי נתינתן לפנים־משורת־הדין. בעיה פדגוגית. לכן, זהירות! דבר אלי אך ורק אמת, ואם גם מרה לפעמים, ו“תהא מרה כמות”. כלומר, איני מזמין דוקא מן המר־המר, אבל גם התחמק לא אתחמק ממנו.

וגם זו פדגוגיה. למד לחנך אב. הן תסכים, כי תורת החינוך תאשר, כי אינו דומה חינוך־לצעירים כחינוך־לקשישים. יש להבחין באמצעים. ירא אני מפני הגיל, שבו אהיה זקוק למעטפה מתוקה לכל משמע־אוזן. כיום עודני יכול לקבל כל דבר בקליפה פשוטה ביותר, שקופה־טבעית אמיתית. מירוט־העץ הנאה לי הוא המירוט המבליט את העורקים הטבעיים ואת הגוון הטבעי של העץ.

התדע, כיצד הנני יכול קבל את המציאות על המר שבה? הנני מעורה מנעורי בתוך החיים, כשם שאיני חושב על מעֵבר לאין־סוף, כך איני חושב על חיים שמעבר־לחיים או שלמעלה־מן־החיים. הנני מכיר את החיים. אין הציניקנים ואין אנשי־השפל יודעים יותר ממני. ואני תמים עם החיים. לא נזיר, לא מתנזר, לא מטיף לנזירות; שואף לטהרה אבל לא למען מטרה שמעבר לחיים, אלא למען שלימותם, יפיים, איכותם. יודע אני, כמה מסוגל אתה לעשות למען זולתך, כשלבך מצוה. גם אני יכול. גם קרבן – חיים הם. גם זה למען המקריב, למען מיצוי־חייו, באמצעות מיצוי־יכולתו. ואין זה מוריד מערך העשיה, החסד, השירות, האהבה. אין סתירה בין האהבה העצמית הטהורה, כלומר – הפשוטה, האנושית, לבין אהבת־הזולת. אין שקר במונח אהב כפועל יוצא. הוא פועל יוצא ופועל חוזר כאחד. יש שלימות כזאת בחיים, שמטהרת את הוייתו של האדם וממזגת את גופו ורוחו להיותם אחד. או־אז משתלבים תפקידי־האדם, גופניים ורוחניים. אז מתבהרת הדרך וניתן טעם למלחמת־החיים. אז נלחם האדם לטוב, לקידמה, למהפכה, מבלי שיראה את עצמו טובל ברפש. או אז ידע אדם לבלי השלים אל המציאות הקטנה, שאינה לפי רוחו ולהלחם על חזונו, בלי כל גועל לקיים לסובב אותו, לקטנות־אדם; אז יודע אדם, כי אין העולם בזוי, אף כי יש בו פרטים בזויים, שחובה לעקרם. אז יודע הוא, כי כל עוד מאירה בלב אדם אחד הכמיהה לטוב ולמתוקן, כל היקום כשר וחובה ליהנות מכל אשר בו, תוך כדי מלחמה בעד המהפכה. והמלחמה היא בעד החיים, וחייו של הלוחם הם נעלים, וכל אשר יעשה יש בו מהמגע המטהר והנותן תוכן. הוי, שרשי־חיים! איך מקנים לכם, בני־נוער, את השרשים היונקים והמיניקים ממעמקים ואל רמות! השרשים העושים את הפשוט לרם ולנשגב, הם נותנים את היסוד העיקרי, את יסוד־הפשטות. איך מקנים לכם את השקט המבסס את האי־שקט הקדוש, הדוחף אותנו קדימה! כמה קשה לבאר זאת, כמה דל הביטוי וכמה עמום הוא, מחדור אל אוזן השומע ומלצלצל בה.

אשר לך, סומך אני על כך, כי אתה מבקש להקשיב לי ומבקש לדלות מתוך קליפת־הדיבורים את הרעיון והרגש. אין זה משחקי־מלים, כשהנני מדבר על אי־שקט ושקט, שהם צריכים להיות לאחד. רע השקט המטמטם, המשלים עם הפגימות. טוב השקט, הנותן אהבה לחיים ועושה את האדם חזק, מסוגל לרכז את כוחו. וכוחו לאן? למלחמה ברע, שהוא גם הוא חלק מן החיים, הכרחי, קיים; ואולם גם המלחמה בו היא מן הקיים, מטבע־האדם ומטבע־הבריאה כולה, וצריך להלחם ולהשתמש בכל אוצרות הטבע (ואוצרות־הנפש גם הם מעדני־הטבע) לשם המלחמה.

אנא השב לי, אם מרגיש אתה טעם בדברים האלה, או בעיניך אינם אלא גיבוב־מלים חסרי־שחר. בשבילי – מלחמת־הנצח שבטבע, מלחמות־ברואים על מאות־אלפי־מיניהם; מלחמות־הצמחים, זרמי־האויר, היסודות החימיים, מלחמת הכל עם הכל – אחידה היא עם מלחמות היצרים והרגשות ומלחמות הקיום הגופני הפשוט של האדם בתוכו. וכגוף היחיד – גופי חברות, משפחות, מעמדות, עמים וגזעים. ואין בכל אלה שום דבר שייאש אותנו. רק לדעת, להכיר, לבור דרך, להלחם, למַצות יכולת, ליצור טוב, למלא את החיים תוכן משופר; בחיי עצמו אמרו וגם בחיי זולתו; להוקיר את החיים ולדעת גם לתתם, ותוך כדי המַתן היקר הזה לחיות את היפה ולמות למען החיים.

מוכרח אני להפסיק בכל רגע מפחד הפיכת המחשבה לפס־נייר מרוח־דיו. במידה שאשמע ממך, כי יש לנו מגע של קשב הדדי והבנה הדדית, אוכל להמשיך.

ובינתיים – על רעיונותיך. בחרת מקומות חזקים בתנ"ך. מדוע זה שמרו אבותינו לקיום־אלפי־שנים דוקא את דברי המיעוט הזה וקידשו אותם ונהרגו עליהם, ומדוע השמידו ומחקו את דברי הרוב? האם אין עובדה זו ראויה למחשבה?

ההמונים? בהם תמצא את חילול־הקודש ואולם הם גם המולידים את בחירי־האלוה. מה זה בחירי־אלוה? בחירי־עם. ההמון יכול להפוך אלהים לגשמיות, את הסוציאליזם ל“בונצ’יות”, לפיליסטריות, ליהירות, לאמצעי־ניצול; אבל ההמון הוא בכל זאת נושא אש־הקודש של הנבואה החברתית. סילפו את הדת? אין זה פוסל את מהותה. סילפו את הסוציאליזם, הקומוניזם? אין זה פוסל את מהותם. היתה תפיסה וולגרית של הדת? אין דבר. הוולגריזציה אוכלת גם כל תנועה וזרם, ואלה אינם נפסלים בכל זאת. צריך רק לטהרם מפעם לפעם. תנועות המלחמה ברע החברתי מסתאבות אף הן עצמן על־ידי האדם והן טעונות טיהור והתחדשות מתקופה לתקופה. מה הפלא, ילדון? מה ההפתעה הזאת לך? מה תתפעל? הן זו תורת הצמיחה, העמידה, הרקב, המות, ההתאבקות לחיים, ההתחדשות בחיי־החומר כבחיי־הרוח, בחיי־החברה כבחיי־האינדיבידום.

טעית באמרך כי ש. התייצב בראש רשימה מתבדלת מכל אותן רשימות, שהמלחמה בחברה הקיימת היא זכות־קיומן. הוא התייצב בראש רשימה, שתכניתה היא להלחם בחברה הקיימת, לפי דרכו ושיטתו. הוא יודע כל מה ששנינו יודעים, ואולי יותר. הוא ישר כמונו, ואולי יותר. אינו משלים אל הרע ואינו מחנך את בנו להשלים אל הרע. וגם בזה הוא כמונו ואולי טוב משנינו. ואף־על־פי־כן.

רעיונותיך על היהדות מגיעים לעומק. בעש"טים נוצרים אולי היו בצלם ודמות אחרים. אין בדעתי כלל וכלל לטעון “כולו שלי”. אין בדעתי לבטל את העמים זולתנו. אדרבה, מוכן אני ללמוד את כל הטוב אשר להם ובתוכם. הגישום המינימלי של צדק חברתי בא כהתגלות חדשה של יסוד האמונה אצל המדברים על כפירה. “לוותר על מבול־הדמים” – אין לזה כל שייכות לעניני אמונה ודת במסגרת של שיחתנו. אדרבה, יותר מדי רוו הדתות דמים. אפילו זה הטלה־הקרבן, כביכול ישו, אמר: “לא שלום הבאתי לכם, כי אם חרב”.

המשפט הזה שלך – “לוותר על מבול הדמים” וכו', שייך, כנראה, לויכוח אחר אתי, בדבר צדקו של משטר חברתי ידוע. לא שיניתי את דעתי בשטח זה. אולם ודאי יעניין אותך לדעת, כי אותו משטר חזר והכיר בדת, כמו בערכים אחרים, שבז להם ונלחם בהם. ולא כל מה שקיבל אותו משטר בחזרה, ראוי לקבלה, ולא מפיהם אני חי.

הנך מקורי יתר מדי, כשאתה כותב “האמונים עלי אמונה, דימוקרטיה, נצרות” בנשימה אחת, ומתיאש מהם בנשימה אחת. הנני מבטיח לך, שעוד תנתח את הדברים ולא תבטל לגמרי את הדימוקרטיה. רבים התיחסו אליה בביטול וחזרו בהם. עדיין לא נתגלה משטר אחר מצמיח־תמורות־שיפור כדימוקרטיה. מושגים מגוונים מאד, עשירים מאד, כלולים בשלוש המלים האלה שאתה מבטא אותם כאילו בזלזול, כאילו דרך סילוק בתנועת־יד קלה. לא. תורות הן, וצריכות לימוד ועיון. – –

מוג־לב אני מהטיף לך. ודאי אתה משער, מה הדרך בה אני מייעץ לך ללכת. בשבילי אחת היא דרך הכבוד, החובה והחיים. לא זה נגד זה, אלא שלושתם משולבים יחד. אני משתדל ומתאפק לא להרבות דברים על כך. אם תשאל, אדבר גם דברים מפורשים. ואולי זה מיותר. הן מרגיש אתה יפה, היכן אני עומד.

אסיים. יצאתי כדי כמות. נעמה לי השיחה אתך ונכבדה. אתה שואל על חיי. מצד אחד זה נראה לי טפל מאד לכתוב לך על כך. מצד אחר מרגיש אני תשוקה לרשום את חיי במידה שאדם מגלה את לבו ולהוריש לך את דמות נפתולי־אדם כמוני, כשהיא כבר מסוננת על־ידי המעבר ומנוסחת בדברים. נדמה לי שהייתי מאושר להרגיש שאתה קורא בדפים וחושב עליהם ומתענין בהם. יש טעם בכתבי־משפחה. הייתי שמח גם לקרוא את רשימותיך הפרטיות. יש לא מעט במכתבים אלי ואל אמא. אוצר יקר המה לי. – – לגבי תעיותיך בדרך־החיים, אל־נא תכעס, יקירי, הרי אתה עודך נוסך הרבה מיסוד־העצב בחיי. והנה שוב הסתירה האיומה: הויתך – שמחָתי, ששוני הפנימי, הנחת הנפשית; לבטיך – מקור התייסרות ותוכחה עצמית לי, האשמה עצמית וגינוי עצמי, שנחוץ קצת כוח, כדי לשאת בהם. אבל אולי כבר אמרתי בזה יתר מדי. הבה אגרש את הצללים וינוסו, ואשוה לנגד עיני רק את הוָיתך הפורחת, רבת הרחמים והטוב, יפת־התואר והכוחות הרוחניים, ואברכך ברכת אב, ואח וידיד, ברכה פשוטה ומסורתית: שנה טובה, שנת בריאות, שנת־מרגוע לנפש וסערה לרוח, שנת־שקט בישוב־הדעת ונצחון במערכת־לבטים. – –

כ“ג אלול תש”ח, 5.9.44

אביך


 

חיים היקר!

איני יודע באיזו פרשה אתה נתון כיום. והייתי רוצה לדעת. להלאותך איני רוצה. יש שאבות אינם אלא למפגע לבנים, ומוטב שלא יכפו את עצמם על הדור הצעיר. הנני מוכן לסגת בכל מקרה ראוי, לפי עקרון זה. אבל לא אהיה חפשי בשיחה זו אתך, אם לא אגלה לך, פשוט, בתכלית הפשטות, כי הנני מצטער, וגם מודאג, מעמידתך, כפי שנראתה לי מרחוק.

מכיר אני בזכות האדם שלך, כמו בזכויותי אני. אך לא כל כך כבול אני בעבותות הנימוסים ביני ובינך, שלא אומר לך את דעתי. כל תכניתך ההרפתקנית היא רעה, אף־על־פי שיש בה מן היסוד הנעלה של אהבה ורחמים. אין המטרה מכשירה את כל האמצעים. אף לא כל האמצעים יעילים אך ורק משום שהם הרפתקניים ואסורים. יש וצריך אדם לזכור: “לא עליך המלאכה לגמור”. יש גבול למאמץ, אשר מעבר לו שוב אינך משיג את המטרה, אלא את היפוכה או סילופה. גם לאמא צר מאד על בזבוז כוחות מצדך, אם כי היא גאה, ובצדק, על ההשראות שבהתנהגותך.

שים לב לתקופה של חייך הפרטיים, כשאתה מחליט החלטות בשטחי חיינו הפרטיים. זכור, כמה אתה צריך להכין לעצמך בתקופה הטובה ביותר להכנה. רק קידוש־השם שבהתפרצות מצדיק את השכחה בשטח זה. אבל הן אינך נתון בפרשה זו. זכור, מאידך, כמה קשה לבחור בקו הנכון מתוך סבך הספקות. זכור שיש מי שרוצה להקל עליך את ההחלטה, על־ידי העמדת נסיון־חיים לרשותך, על־מנת להסיק ממנו משהו, לפי כוח שיפוטך אתה. אל תבוז לחוש של אמא, לשיקול שלי, ואל תראה את עצמך קטן בעיניך, אם תהא נוטה להימלך בנו. אין כל כוונה לקשור אותך אל הסינור, או להטיל עליך אפוטרופסות. קבל אותנו כידידים קשישים, כאנשים המוכנים להשתתף אתך בפתרונות במלוא יכולת השגתם, במלוא הכנות ובמלוא הכוונה הטובה. האמנם אין ערך לאלה?

והנה גמרתי את דף המוסר הסתמי ואני עובר אל שיחתנו הרגילה.

לשיחתך הרגילה שבכתב הנני מתגעגע. גם ההלצה, ההתקנדסות וגם המאמץ להעמיק ראיה ולמצות ביטוי – נכבדים בעיני ולוקחים את לבי. כשהנך עושה זאת אתה מרויח בשעת יצירה לא פחות ממני בשעת הנאת־קריאה. גם תפיסתך בעניני העולם הכוססים את המצפּוּן והלב היא נכבדה בעיני. אף־על־פי שאני מרשה לעצמי לקבל אותה, במקרים מסויימים, כתפיסת־בוסר, כתגובה רגשנית, שעודנה רק בדרך לראיית־רנטגן, הראיה הנקנית ברוב יסורים וברוב שנים ונסיון או ברוב גאונות.

ביחס למה שנעשה בארץ אני מנסה לשער את עמדתך, אולם הייתי רוצה לשמוע מפיך בפירוש. אף־על־פי שאין בדעתי לנסות להדריך אותך באלה, הנני מתענין בהערכותיו ורשמיך. מראש אני מודיע, כי לא אהיה רק קורא פסיבי לדבריך. אם יהיה לי מה להשיג, לא אחדל.

כיצד אתה מבאר את עצם ההופעה של ההתפלגות, של איבוד יכולת ההסכם בתוך חוגינו וגם בחוגים אחרים, כפי שהדבר התבטא בהחרמת הבחירות לאספת־הנבחרים? מה בעיניך ההדים של פעולת חיילים בקרב הפליטים? והעיקר: היש לך מושג על הדרך לפרוץ את חומת החנק שמסביבנו? איך נגלנה? ואולי יש לך בדמיון רמזי דרך, והיה גם זה ברוך.

רב שלום לך, חיים. שלום והתאזנות, שלא להיות הפקר לטלטלה סיזיפית, למלחמה בגולם ממוכן, שאין לנצחו בזעם ובכעס וברגש, אלא צריך לקבל אותו כמו שהוא, לדעת את תנועותיו ולהזהר ממנו, כל עוד אי־אפשר להשתלט עליו.

רב שלום ותבונות, רב חיים והתענגות על אותו זיו העולם שבכל זאת ישנו ושבכל זאת הוא פתוח לכולנו, לאיש כיכולת קליטתו.

רב שלום וקשב ללבותינו! לבך עצמך קודם לכל, אך במידה שקשרי משפחה מעשירים את נפשך, הסכת לנו. איננו כל־כך לקוּיים שלא יהיה בנו כלום מן הראוי לקלוט, ללמוד, להמשיך (ולהמשיך אין פירושו לא לשפר. אדרבא).

18.9.44

אביך


 

אבא יקירי!

מעדן – לרומא, אני מברך אותך בברכת השנה החדשה, שנת דישצ’רץ' וגאולה שלמה. כן יהי רצון, הרואי! לא כן? ואותי מרגיזה כבר עכשיו המחשבה שבמשך השנים ודאי יטשטש כל הרע, העלוב, הבזוי שבעלילה זו וישאר רק ה“הרואי” – “האב באיטליה והבן בתימן שניהם “לוחמים” את מלחמת החירות” וכו'! גועל נפש. זהו. ואני רוצה שמכתב זה ישאר, ויהיה התעודה לבזיון לעלבון, לחוסר הטעם, לחוסר האונים, לשפלות היום־יומית הבלתי פוסקת של כל הענין הזה. אני מקוה שבמלחמה הבאה, לא יצטרך משה שרתוק “כרטיס כניסה” לאומות המאוחדות שיעלה במחיר בזיונם של כמעט 25 אלף מגוייסים. ולא הייתי רוצה שתקבל רושם שאני מדבר באיזו שהיא מרירות. אינני יודע כיצד לכנות את ההרגשות האלה. אין זה מרירות על כל פנים. זו אולי הכרה בשפלות. אי אשליה. זה הכל. ורק אינני מסכים שייראוּ הדברים הרוֹאיים פעם. חוסר הטעם היום־יומי צריך להיות מודגש וידוע. מאד יתכן שכדאי לשלם את זה אם באמת זה כרטיס כניסה של משה שרתוק (דבר שהוא אמר בעצמו) כלומר כרטיס כניסה של כולנו, כמובן! יתכן שהיה כדאי נסיון זה בכלל לנו, בתור עם מתהוה בארצו. להחזיר להמונים של אנשים, בדרך אחת ובזמן אחד את הרגשת הבזיון של גולה, גולה ממש. עם כל היאוש והמרירות והכוח שזה מביא. ומי יתן שיהא זה לפחות, בדרך זו, מקור לכוח ותקוה לעתיד. אולי באמת מעז יכול לצאת מתוק. שלום.

20.9.44

שלך, חיים


 

חיים היקר!

– – – האמינה, בני, כי זה יהיה “מקור לכוח ותקוה לעתיד” ו“באמת מעז יכול לצאת מתוק” (מכתבך מיום 18.9.44). עם כל הביטול האכזרי שהנך מבטל את מעשינו, את פרפורינו לקראת השגת הזכויות, הנך מקווה, הנך מאמין. בן מאמינים אתה, והכשרון האנליטי שלך, החושף מערומים וקורע צעיפים, ישמש לחיוב ולבנין.

וכי מה הנך חושב, כי רק בחקלאות ובסלילת־דרכים וכבישים החיים היום־­יומיים אפורים? גם בנין־המדיניות ובנין־הצבא מחייבים אפרוריות של רבים. אל תלעג לראיה של פרספקטיבה שתמצא הרואיות. אל תדמה שאין הרואיות. ישנה. אם לא אצלי ולא אצלך, לפי שעה, הרי ראיתיה סביבי למדי. ראיתי את חברי הצנחנים, הנפרדים ממני בלחיצת־יד כאילו פשוטה, ואני יודע שהם מוטסים אל מעבר לקוי־האויב. איש לא ידע עליהם. שום פירסום לא נעשה. אבל הם עשו זאת. ביניהם היה חבר שלי, שגילו למעלה מארבעים, אולי כבר בן ארבעים וחמש, אהה, איננו עוד. חדשים עבד בעֵבר האחר. עשה גדולות, ולבסוף נהרג. הוא לא מיהר לשוב, אף שיכול. הוא חי חיים הרואיים. הרבה מאד הזיק לאויב. הרבה מאד עזר לחיל־הברית ולנו. לא אשכחנו. גם אתה יודע יפה את שמו ואח הקיבוץ שלו. אבל עדיין איני יכול לגלות לך את שמו.

ראיתי את הבחורות שלנו העוברות את קוי־האויב. אתאר לך אחת מהן. כבת עשרים־וחמש. יפה. על כל פנים רבת חן. פשטנית בהתנהגות. אינה מגלה שהיא שומרת סוד, אבל פיה נעול לגבי הענין הגדול שהיא מסורה לו. על השאר – תפטפט כמו כולנו. חפשית למדי בנימוסים לגבי ידידים גברים, ויחד עם זאת שומרת גבולות, מבלי שיוכר כי היא שומרת. לא צניעות חיצונית של נחותת־תאוות או של דם־דג, אלא צניעות של כבוד מתוך הכרה. אופי חזק ודי רוך נשי. לא אומללה הבורחת אל ההרפתקה מחוסר־יכולת להתענג על חיי־בשרים, אלא אשה צעירה שיש בכוחה להרקיד סביבה תריסר בחורים, אם רק תרמוז: בואו. והיא אינה מתהלכת כמעוּנה, כתובעת פיצויי־קרבן. מישירה דרך, כאילו לא קרה כלום. לפי תפקידי באחַד המוסדות, הייתי צריך לדעת אותה ועוד שכאלה. הריני נשבע לך: הירוֹאיוּת ריחפה סביבי. ראיתי בקירבתי גיבורים והתקנאתי בהם. לא אגדה היא ההירואיות. אל תאמין לציניקנים. כל מה שהם מחדשים, ידוע. איננו חושבים על שמים ועל מלאכים. הננו עובדים על פני אדמה ועם בני־אדם על כל חולשותיהם, וגם הגיבורים יש להם חולשות, וגם עלילות־גיבורים יש בהן יסודות־עפר ולפעמים גם יסודות־זוהמה. בני תמותה אנו, ואל נתפלש בצוֹאתנו, אף שאין כל צורך להתעלם מן הצורך בהפרשה מתמדת.

– – – לגלגנים ומרי־נפש, לא חסרו אצלנו מאז. בימי המלחמה הקודמת, ועוד יותר אחריה, עשו כל מה שיכלו, כדי להרוס כל תפיסה ציבורית של קרבן ושל שירות לכלל. הזוכר אתה את רימארק? הוא גרם לא במעט לכך, שאת השלטון יתפוס היטלר. הזוכר אתה את התגליות הפסיכולוגיות של אדם גדול בהרבה, גאון אמיתי, רומן רולן? הוא היה המבשר האמיתי של לָוָל לפי דעתי. השעה מאוחרת ועיני עייפות מהאריך דברים על הטפת ההתפכחות הזאת. אם תרצה, עוד נשוחח על כך במכתבים הבאים. אל תתפעל מכל החכמים האלה. אני נפגש אתם יום־יום ושעה־שעה זה שלושים ושמונה שנים. וטוב לי להיות עם הטיפשים הבונים מאשר עם הפיקחים ההרסנים האלה. גם אין זה מפחיד אותי, שהנני עם חמורי־המשא, שהנצלנים רוכבים לפעמים עלינו. לשם כך הננו עובדים, שניצור משטר שאין בו רוכבים ורכובים, אלא שכולם יהיו בו רוכבים־ ונרכבים גם יחד.

אינני דוחה את שליחת המכתב, אף־על־פי שאיני יכול להשלימו. אמהר לכתוב לך עוד. אף אתה אל תחכה לתשובתי וכתוב. במידת המותר תאר את עבודתך ואת סביבתך ואת חבריך. גם את תיוּריך על פני היבשה. ההנכם יכולים להיפגש עם התימנים? היכולים אתם לקרב אותם? התוכלו לעשות מה שהצליחו חיילים לעשות כאן? מה התנאים בהם הנכם חיים שם?

שלום! להשתוחח! הרבה לכתוב אל אמא. הרגע אותה – –

ט' תשון תש"ה, 3.10.44

אביך


 

חיים היקר!

– – – את השיחות הממושכות שלנו נמשיך. הבריגדה אינה חסרת־ערך, אם כי זו איננה עדיין מפרעה על־חשבון מדינת־יהודים. אבל גם את המדינה נשיג. הדבר תלוי בנו. צריך לעבוד הרבה, לסבול הרבה, וגם את האפרוריות והשעמום ואת חוסר־הטעם וגם את מה שנראה לפעמים חסר־שחר. אין משיגים בלי אלה שום “כרטיס־כניסה”, ועלינו להשיגו ויהי־מה. אנו, תשעים ־ושמונה האחוזים המשעממים נחוצים, כדי שיהיו בקרבנו שני אחוזים הרואיים. ואם רק זו תעודתנו – נשאנה ונמלאנה. זאת התורה. לא כהסתכלות בסרט קולנוע מאורעות החיים. שם אתה קם ויוצא, אם הבמאי משאיר אותך פנים אל פנים עם המיותר והתפל. בחיים אין לנו זכויות התפטרות והסתלקות כאלה…

רב שלום ובריאות וכוח־סבל וכוח־לימוד!

רומא, י“ב חשון תש”ה, 29.10.44

אביך


 

חיים יקירי,

שאבתי נחת ממכתבך מיום 19.12.44; דרישת שלום כה חיה, כה מפרפרת, רוטטת מהבית; התאורים כה חיוניים, כה יסודיים – מה שנחוץ, מה שעונה לשאלות המרחפות בקביעות בחלל מחשבת הפרט שלי. יפה עשית. תודתי אינה במקרה זה נימוס־מן־המוסכם, אלא הרגשה והבעה כנה. ואם תסיק מזה שאמנם יש בידך להנעים לי רגעים ושעות, על־ידי שיחות חיות כאלה – ולא תמיד מחויב הוא אותו תוכן ואותו הרכב נושאים – לא תהא טועה, ואני אחשוב זאת לך לחסד. ואתה עשה ככוח רצונך וכיכולתך לחלק את זמנך בין ענינים שונים. אשר לי – שיחה אתך דוחה ענינים חשובים אחרים, וחובה ותענוג הוא לי גם יחד לשקוע לזמן מה בכך.

במה אני עוסק? עסקן אני. הרי זה משלח־יד לא מכובד בעיני הבריות. אחרי הכל הן מפריע העסקן לחיים, לשלווה, לשאננות. הוא מעורר, תובע, מטריד, מזרז למעשים, ואם רק הוא בעצמו אינו שאנן ואינו מבקש ל“הסתדר”, הרי הוא גם מצליח במקצת. כי היצר הטוב שבכל אדם מסייע לקריאתו של העסקן ולזרוזו שיהיו נשמעים ומתקבלים ונעשים אם ברב ואם במעט.

טוב לו לעסקן המצליח במקצת, כי הוא משקע את נפשו בעמל, בהתאמצות, בעגמת־נפש, בצער גידול מפעלים ובנחת קיומם וצמיחתם. טוב לו בחיותו בתוך יריד מתמיד של אנשים ופעולות ותנועה. במצבים מסויימים הוא זוכה להכרה, לתשומת־לב, ואפילו לתשבחות. ואם הוא נשאר בכל זאת בבדידות מכאיבה־מעיקה בתוך ההמולה השמחה מסביב, הרי גם זה מקור סיפוק בשבילו, בעשותו אח חשבון־הנפש ובמצאו, כי בכל זאת לא “הסתדר”, כי בכל זאת הוא מתענה, ולא רק בהתנגשויות עם חברים וזרים ובמריבות עם קרובים ורחוקים, ולא רק בצער על כשלונות ונסיגות, אלא גם בהשארו לבדו עם הרהוריו ובחטפו מעט הרהורים כאלה אפילו בעצם הבּנקט או המסיבה העליזה.

מה אני עושה? בראשית מאי הוצאתי מהמכונית לתפקידים שונים. ראשונה נהלתי קלוב חיילים בבאַרי. אחר־כך השתתפתי בהנהלת קלוב ברומא. אולם רוב הזמן האחרון הנני “המצליף” של ההסתדרות הציונית כאן. ויש מה לעשות. ואין פנאי. והרי אני מנחם־מנדל עסקני כהלכה. אלא שעד עכשיו עמד לי מזלי והשידוכים שקשרתי לא היו של בחור ובחור, כי אם שידוכים ציבוריים, יותר דומים לטבעיים.

בבריגדה? פלוגתי היא של הבריגדה, אני נמנה עליה. אולם החטיבה עודנה בתקופת ההכנות.

ט“ז טבת תש”ה, 1.1.45

אביך


 

שלום אבא,

ובכן אתה בבריגדה. סוף־סוף אני יודע מה אתה עושה והיכן אתה עומד. אגב: היתה כאן הלהקה העברית. נגשתי אחרי ההצגה אל מאחורי הקלעים ופניתי לפרצוף הכי אינטליגנטי כדי לשאול עליך. וכי אפשר הדבר שלא יפגשו אותך? אחרי הכל יצחק בן־דור! ולא טעיתי. היה זה ג. המוסר לך דרישת שלום חמה. סיפר לי ששוחח אתך רבות. שאתה בריא ושלם וער וחביב כמו תמיד. עובד בארגון החיילים. הוא היה מפורכס ונרגש ואני ראיתיו רק רגעים מספר אבל הייתי מבסוּט. סוף־סוף ידעתי משהו. ועכשיו קבלתי את מכתבך. ובכן יש לך תפקיד שהוא בהחלט איננו לא מענין. כפי שאני מבין ממה שלא כתבת הרי תפקידך משתרע על שטח נרחב ופורה מאד. ויישר כוחך! בתנאים שלנו הרי אפשר לעשות בתור עסקן דברים יותר מאשר בתור חייל. אבל לא חשוב. אתה בבריגדה וכשיצטרכו אנשים, הרי תלך, לא כן? – וזה גם מדאיג אותי קצת, אם לומר את האמת. האמנם הם עומדים לצאת ממש לאזור החם? האם אין זו שוב רק פיקציה או ז’סטה, או איזו מלה לועזית אחרת המורידה מערכו הנראה לעין של הענין? – על זה לא ענית. אני לאמיתו של דבר התחלתי להאמין שהם יצאו באמת לחזית, וזה עורר בי מעין “קומפּלכס”, בלבול מחשבות ורעיונות חדש – רצון להצטרף אליהם באיזו שהיא דרך. מה דעתך? זהו רק קומפּלכס לעת עתה. ואני ודאי לא אעשה את זה רק בגלל אמא. נראה מה יביא יום.


– – – אבא, אני כתבתי לך מכתב גדול שלא ענית לי עליו, האם קבלת אותו?– – ספר עד כמה שאתה יכול על עבודתך פגישותיך וכו'.

– – – הפעם זה באמת שדוף ומצומק, מסכן ממש. אם תפגוש את חברי: אורי, ספי, עמוס מהבריגדה, מסור להם שלום בשמי – – אני חש אליהם געגועים.

16.1.45

חיים


 

חיים היקר,

מכתבך הגדול, שאתה שואל עליו, לא הגיעני. אבל במה אין זה של 16.1.45 גדול דיוֹ? לפי קורת הרוח הנגרמת לי משיחתך, הרי אין אף מכתב שלך פעוט כלל. אבל נקוה כי גם אותם הדברים יגיעו סו"ס. ודאי הם מתגלגלים גלגול מחילות צנזורה, וסופם לבוא.

הבחורים שאתה שואל עליהם עומדים לצאת עוד השבוע הקוָה. לבי מפרכס אתם. אני עודני נשאר כאן ואינני שקט, הואיל ודעתי היא, כי דרכם היא הדרך, הרי מקומי שם, באשר הם. ביחס לדרך אין לי שום ספק. לי נראה שהנהלת הסוכנות היתה צריכה להשתדל עכשיו לחסל את רוב פלוגותינו היבשתיות; קבוצותינו הימיות אינן באות בחשבון, כי אין מעבירים במערכת הכוחות הבריטיים מהם אל היבשה – ובלבד למלא את החטיבה ולגדוש אותה אנשים ולתבוע תוספת חטיבה וחטיבות וכו'. הדרך היא בנַלית, אבל היא־היא. היא מכתירה את שאר המעשים, מוסיפה להם ערך ומדובבת אותם. כזה הוא העולם. במידה שהננו חושבים מעבר לענינים האישיים, הרינו מגיעים אל אותם האפשרויות והחובות. לשבת בחיבוק ידים – אסור. מבחר רב של מעשים קולעים לא ניתן. להתחמק לא נוכל. או שנעשה אנו היסטוריה, או שגלגליה היא ידרסו אותנו. נסינו להיות אי־שם בעולם פסיביים, ולא אבה האויב לגמול בפּסיביות. גם ביטול אצילי לא יועיל. לא למעלה ולא למטה – אלא ברמה הנלקחת בחשבון המדיני, בה עלינו לפעול.

אמא כותבת לי ומוסיפה לבקשני שאחזור מבלי לדחות את הענין עד לקץ המלחמה. היא אינה רואה שום קשיים לפני. דייני שאסכים כי “דבר” ישתדל בשבילי, והענין גמור. מה שבעיני אמא כה פשוט, הוא מסובך מאד לגבי. לא שתקתי כמעט אף יום. לא חדלתי להטיף. כל שיחה וכל נקיפת־אצבע ציבורית שלי חייבה אותי ומחייבת אותי. כבוּל אני מבחינה זאת בכבלי צלם־אלהים של האדם, אם איננו רוצה להיות דו־פּרצופי ונאה דורש מבלי לקיים.

בינתים מנחמת אותי במקצת התקרבות הקץ. הן סו"ס הוא מתקרב.

– – – כה שמחתי לדרישת השלום ממך, מהבית ומאמא. כתבתי לה על כך. וראה, לא חששה כלל שמא אתה מקלקל את תכניותיה, וכפי הנראה נתרשמה לטובה מדרישת שלום זו. הוסיפה לפקוד אותה במכתבים, ככל אשר תוכל, ואם תוכל לקבל רשות לביקורים, אל תחמיץ. האושר הוא משולש ומרובע בזה.

הנני פוגש את חבריך מפעם לפעם. הם כולם זוכרים לשאול על אודותיך וכולם מבקשים לדרוש בשלומך. גם עם א. שלנו הנני נפגש כאן. אף הוא בבריגדה.

הייתי רוצה למלא את רצונך ולכתוב על עבודתי ועל עצמי, אולם לזה נחוצה שלות־נפש והרחבת־הדעת. הריני מחכה בעצמי לשעת־כושר שבהן אוכל למסור לך כל מה שנראה לי מחויותי, זכרונותי, רשמי ודעותי. נדמה לי כי באופן כזה הייתי גם אוסף לעצמי מזכרת. הייתי מוצא בזה סיכום לקצף־החיים שבו התלעלעתי ולשחייתי הדלה הנוכחית בשולי המערבולת. אנסה לעשות זאת ואשמח אם תשמור את הדפים לזכרון לכולנו. אז אנקוט בשתי שיטות גם יחד: גם אפתח בקו מבראשית, וגם אמהר להטביע רשמים נוכחיים, והיית אתה הקורא הראשון והשופט הראשון, ואותה שעה גם אוגר ושומר. – – –

ו' אדר תש"ה 19.2.45

אביך


 

שלום אבא,

– – – נו, אמור – איזה מין־אבא אתה? אינך מבין כלום. כיצד יכולת לכתוב לי כך על הבריגדה? האם אינך מבין שדיבורים כאלה רק דוחפים אותי לעשות מעשה ולהצטרף אליה? היה עליך לא לכתוב על זה בכלל. האם אינך מבין שגם בלעדי דבריך אני נאכל לי כאן בשקט, אוזר את כל מאמצי כדי לחנוק את האש האצורה בי? לעת עתה הצלחתי להורידה לדרגה של רמץ לוחש, אפר ועשן מעובה. נשיבה קלה דיה לשלוח בזה להבות אדומות. ועליך היה להבין זאת. דבריך על אי־היכולת לעבור מהצי לצבא, תסלח לי, הם הבל. אילו הייתי גומר בנפשי סופית לעשות מעשה – הייתי עושה! דרכים לא חסרות. ולוּ גם מאוד “אורגינליות”. ואם תחשוב רגע שאמנם פּירטתי לעצמי פּרטי כל התכנית וחשבתי כבר על הכל – תאחז אותך חלחלה. סכנה לשחק באש! ביחוד שלי – המתלקחת מכל נשיבה קלה. כל הודעה, כל מאמר, רמז בעתון או ב“חוזר” ביחס לבריגדה – מעלה בי הרגשת מצוקה שיש לה רק פתרון אחד(!), אותה הרגשה שהתעוררה בי עם קריאת תשובתך על מכתבי מראש־השנה – “ההירוֹאיוּת”. אני רוצה להעמיק־חדוֹר ולמצוא, מה מקורה של מצוקה זו – לאומית או אישית? יש בה בלי־ספק הרבה מגוָניה של כל אחת מסיבות אלה; באחת: היא קיימת; והיא ממוטטת ומעקלת ומפתלת את הכל. ואתה היית צריך להבין זאת. וגם לזכור את אמא, כי דבר אחד ויחיד הוא שעוצר בעדי – אמא. איני רוצה להוסיף לה. די לה. ובמידה שהדבר תלוי בי – אינני רוצה שוב לזעזע את חייה.

– – – כשמכתבי יגיע אליך יעברו כבר כמה ימים מאז נעשיתי בחור גדול מאוד באמת, כמעט בן־אדם שעבר את דרך־חייו. אהיה בן עשרים ואחת! סוף־סוף. אחרי עשרים ואחת שנה. הפלא ופלא. זוהי החדשה האחרונה שלי.

7.3.45

חיים


 

שלום, חיים!

ירושלים, י“ז כסלו תש”ח (למחרת 29 בנובמבר 1947)

השארנו מאחורינו כברת־בוץ גדולה, ועוד לפנינו חתחתים, אבל נלך הלוך ורנן. מתרחש עלינו עוד חג־חנוכה ונקוה – כי לאורך ימים. יותר מאשר לפני 2110 שנים.

הליכוד הפנימי בכל קצות העם לא יסולא בפז. אילולא השגנו אלא את זה, היתה הזכיה גדולה. אימתי נדפסו פרקי ציונות בתור מאמרים ראשיים בעתון־קומוניסטים יהודים? מהם ועד אגודת־ישראל, עד הוועד היהודי האמריקאי, עד לבונדאים ועד אילי־הון יהודים, – מה טובה האחוה ברגע זה. והעפלה תיהפך לעליה, ונהיה יהודים רבים יחד, ונעבוד ונתחרה תחרות־טוב עם העולם הגדול. צרות פנימיות לא תחסרנה, ו“לואי־בריאות!” אומרים באידיש.

הרבה עזרו לנו החוסיינים. “ויכבד ה' את לב פרעה”. אילו למדו חלילה את הלקח שבקשו להרכיב להם מוריהם השועלים האנגלים היו אומרים בוועדה האנגלית־האמריקאית, ובוועידת לונדון, ובוועדה המיוחדת לארץ־ישראל מטעם או“ם, בעצרת או”ם:

יהודים? אַהלן־וסהלן! בני דודנו הם. נתן להם חלב־צפרים. עליה? על ראשנו ועל צוארנו, עד קצה גבול יכולת הקליטה (והלא הם היו קובעים מהי)! שויון? במיטב משרותינו נפקיד יהודים, כמוכם, אמריקאים, וכמוכם, רוסים וכו' וכו'. לא רק ששני־שלישים לא היו מצביעים בעדנו; אפילו שליש אחד לא היה בעדנו. גם מחצית יהודים היו נפתים, חו"ח, להאמין להם. מגנס והשומר הצעיר ואחדוּת־העבודה ועליה חדשה ואגף מסוים, יותר קרוב לי, ואגודת ישראל, וכל מיני מבקשי אשליות.

הערבים ניסו לדבר כך בפי כמל שמעון רבע שעה לפני ההצבעה, ולא הועילו. היה מאוחר. אבל ג’מאל לא חזר בתשובה גם על פתחה של הצבעה. יישר כוחו וכוח המופתי.

והתדע מדוע הם כה עקשים? הם לא האמינו לאנגלים. הם חשדו באנגלים שהנם מרמים אותם. רוצים לסחוט מהם, מהערבים, עוד הצהרות לטובת היהודים, כשם שסחטו מפייסל. אנה נבוא מפני היהודים, חשבו, אם ניתן להם גם אנו הצהרות. דיה לצרה של הצהרת בלפור. בקיצור, הערבים היו מעשיים. לא האמינו באנגלים ונהגו לפי טבעם ורוחם: היהודים כלבינו.

להתראות בחנוכה. רוב חריצות והצלחה בהתכשרות לתפקידים!



  1. חליפת מכתבים בניכר, כששניהם מתנדבי הצבא, האב בבריגדה והבן בחיל־הים.  ↩

  2. בתור עובדת בגן ילדים.  ↩

  3. “לתחפשׂות” במקור המודפסת צ“ל: התחפשׂות – הערת פב”י.  ↩

  4. “התקלחן” במקור המודפס, צ“ל: התלקחן – הערת פב”י.  ↩

  5. תאריך המכתב הזה איננו ברור.  ↩

  6. “את” במקור המודפס, צ“ל: אל – הערת פב”י.  ↩

  7. “אניך” במקור המודפס, צ“ל: אני – הערת פב”י.  ↩

  8. “מצטעטע” במקור המודפס, צ“ל: מצטעצע – הערת פב”י.  ↩

המלצות קוראים
תגיות