רקע
פנחס מרדכי בן צבי גריבסקי
ספר כנסת ירושלים
mנחלת הכלל [?]
vעיון
פרטי מהדורת מקור: ירושלים: פנחס גרייבסקי

ספר

כנסת ירושׁלים

ואחותה אלכסנדריה של מצרים

כולל: אישים, תעודות וזכרונות קדומים בלוית טו"ב תמונות

הופיע על ידי פנחס בן צבי גראייבסקי

ירושלם, תרצ"ו


“התחיה” חברה להדפסה בע"מ.


מקדש בהערצה לכבוד אצילי-בני-ישראל באלכסנדריה של מצרים רבי הפעלים, עושי צדקה וחסד בכל עת המשפחה הרוממה והנשאה ברון די-מנשה יצ"ו מאת מוקירם ומעריצם בן ציון טרגן, אלכסנדריה

 

תולדות משפחת הברוֹנים לבית די מנשה בארץ מצרים

אבי המשפחה: הברון יעקוב די מנשה.

נולד בקהיר השנת 1810. הוא היה חכם לב, מסביר פנים ומטיב לכל. מפורסם בזמנו בחריפות שכלו, בידיעתו בתורת הכלכלה, בחריצותו הרַבָּה בהנהלת עסקיו הגדולים ובמעוף ראיתו הרחוק בהתפתחות הענינים. למד את הלמודים שאפשרו לו ללמוד את תנאי החיים אז. בימי בחרותו נשא לאשה את בתו של האדון משה נג’אר, אשר היתה מצוינת ביפיה ובמדותיה הנעלות בין בנות זמנה.

לברון יעקוב די מנשׁה נולדו ארבעה בנים ושלש בנות, שהם הברונים: בכור, משה, אליהו ויוסף, והבנות: אשת פיחה ביי, אשת האדון נג’אר, ואשת פ’רנסיס ביי, שהצטיינו במעשיהן הטובים ובפעולותיהן לטובת מוסדות החסד.

בימי בחרותו נתמנה לחלפן במודיריה “אל גזירה”. אחר נתמנה לממונה ולמנהל על נכסיו של חסאן פשה מַנֶסְתֶּרְלִי, אביו של ראשיד פשה אשר היה ואלי בסוריה בימים ההם.

לברון מנשׁה היתה נודעת חבה מיוחדת לרשיד פשה בקטנותו ויאהבהו כאב את בנו ויטפל בחנוכו; ולכן אהבו הנער מאד וקרא לו “אבא”; וכאשר גדל ונתגלה לבעל-כשרונות כדי לעמוד בראש הנהגת מדינה, נתמנה מטעם ממשלת השולטן בקושטא למושל (ואלי) על סוריה. וכאשר ביקר הברון בימים ההם את ארץ ישראל, קבלה אותו משלחת מטעם הואלי שערכה לו תהלוכה נאה להראות עד כמה יקר הוא בעיניו. ובמות ראשיד פשה בתחלת מלכותו של השולטן עבד אל עזיז, בכה הברון עליו כבכות אב על בנו, וכל משפחת די מנשה התאבלה עליו.

בשנת 1869 הגיע לארץ מצרים קיסר אוסטריה פרנץ יוסף כדי להיות נוכח בפתיחת תעלת סואיץ, ויקדם את פני הברון כראש האוסטרים במצרים ונשיא הקהלה היהודית, ויכבדהו הקיסר מאד בראותו את כשרונותיו הטובים וידיעותיו הרבות ויכתירהו באות כבוד. ובבַקר ראשיד פשה את העיר וינה בירת אוסטריה ונתקבל לראיון אל הקיסר, הִרבָּה לדבר בשבח הברון בתארו לפניו את כל חסדיו ופעולותיו לטובת הכלל, ויכבדהו הקיסר בתואר כבוד שני: אציל. ובשנת 1875 חנן אותו בתואר ברון, תואר מורָשה לו ולבניו אחריו. הוא היה הראשון מבין יהודי מצרים אשר זכה לתואר זה.

כאשר הגיע הברון אל המדרגה הגבוהה הזאת, הסתכל בעולמו במבט פקחי ותבונה, וירא שההצלחה השלמה תבוא רק עם ההצלחה המסחרית הגדולה, בראותו בארופה את התפקיד הגדול הממלאים בה אנשי המסחר ( ומה גדול הכבוד שאפשר להגיע אליו בדרך זו!) ויחליט ליסד בית מסחר מקושר אל ארופה, וכך יסד שני סניפים לבית מסחרו: במרסיליה ובליברפול. בכל מעשיו ועסקיו שמֵּש לסמל היושר והאמונה ויצליח בכל אשר פנה. הוא היה היהודי והמצרי הראשון אשר קשר את מצרים לארופה בקשר מסחרי.

בשנת 1871 העתיק הברון לרגלי עסקיו, את דירתו מקהיר לאלכסנדריה והשתקע בה. בעת ההיא היו סכסוכים בין חברי הקהלה ובין ראשי הועד. הקהל דרש ממנהליו לפרסם דין וחשבון מפורט מכל הכנסות והוצאות הקהלה, ואנשי הועד שעבודתם לטובת הצבור היתה לשם שמים ללא קבלת פרס, ראו את עצמם נעלבים על-ידי דרישתם, המראה חוסר אמונה בהם, וימאנו לציית. ובבוא הברון יעקוב די מנשה לאלכסנדריה הגישו המתאוננים לפניו את תעצומותיהם על חברי הועד ויבקשו ממנו לתווך בדבר.

הברון די מנשׁה נסה לפשר ביניהם ולשכנע את הועד לעשות את בקשת הקהל ולא הצליח. אז התאספו לאספה בנשיאות הברון ויחליטו לשלוח להם התראה אחרונה שאם לא ישימו לב גם הפעם לתביעותיהם הצודקות, אז יתבדלו. וכאשר לא נענו גם לאיומם זה, הוחלט לבחור בועד חדש תחת חסות הממשלה המקומית. מנו לרב ראשי את הרב יוסף מזרחי מצפת, הביאו מו"צ ושוחטים. הברון נגש בימים ההם לבנות בית-כנסת מפואר בהוצאותיו, בשם: “כנסת מנשה” – וככה נפרדו יהודי אלכסנדריה לשתי קהלות צוררות אשה את אחותה.

נשאר רק מעצור אחד לבסוסה של הקהלה המתבדלת, והוא: חוסר בית קברות מיוחד; כי במקרה של מות בין בני הקהלה החדשה, היו אנוסים לפנות אל הועד הראשון כדי לקבל רשיון לקבורה, מובן שגם זה גרם לאי נעימות, ולא חסרו גם קטטות ומריבות. בינתים השיג הברון מהממשלה חלק אדמה בקרבת “שאטבי” לבית-קברות (כעת נקרא: “בית החיים מספר ב”). ומאז החלו לקבור את מתיהם בבית הקברות החדש, וככה נהיה הפרוד גמור ומוחלט בחיים ובמות.

לאשרם של אוהבי השלום נמשך הפרוד רק עד שנת 1875. בשנה ההיא התפשרו שתי הקהלות ויתאחדו שוב לקהלה אחת בהנהלת ועד אחד ושני נשיאים, אחד מכל קהלה: בכור משׁה אגיון ובכור די מנשׁה, הקהלה נשארה תחת שתי רשויות: הממשלה המקומית והממשלה האוסטרית. אך השניוּת הזאת גרמה תמיד לסכסוכים רציניים, ובאספתם האחרונה בחדש אדר באותה שנה החליטו לאחֵד את הקהלה אחוד גמור ושלם. בהנהלת הועד היה רק נשיא אחד והוא הברון בכור משה אגיון, והקהלה נשארה תחת חסות הממשלה האוסטרית.

בית כנסת מנשׁה” נוסד ונבנה ע"י הברון יעקוב די מנשׁה בשנת 1873 (14 שעבאן 1281) מכספו הפרטי. הכנסות בית הכנסת נועדו בראשונה ליסוד בית ספר.

בבי"הכנ הועמד לוח למזכרת ובו כתוב:


אין זה כי אם בית אלהים

אשר נדבה רוח של המנוח

בארון יעקב לוי די מנשה

לבנותו מכיסו וליסדו ולהעמידו, והיתה

חנוכתו השנת התרל“ג לפ”ק

השאיר אחריו ברכה לזכר עולם יהיה צדיק

על ידי צדקות מפעליו לתורה ולעבודה

ולגמילות חסדים הן הן גבורותיו הן הן

צדקותיו, יעקב לא מת. נאמר בו אסיפה

נאסף הצדיק והיתה מנוחתו כבוד

ביום י“ב לחדש כסלו שנת התרמ”ה

תהיה נשמתו צרורה בצרור החיים

וזכרו יבורך לדור דורים אמן.


נשיא הכבוד של בית הכנסת הוא תמיד הזקן במשפחת הברון. מיסד הבית הברון יעקוב די מנשׁה היה הנשיא הראשון. אחריו היו: בכור די מנשׁה, ז’אק די מנשׁה, ויבדל לחיים הברון פ’ליקס די מנשה.

בימים האחרונים הוציא הברון ז’ורז' בנו של פ’ליקס די מנשה כאלפים לירות לשכלולו של בית הכנסת הנז'.

הרחוב אשר בו בית הכנסת נקראה “רחוב טמפל די מנשה”. גם במוחרם ביי ישנו רחוב גדול הנקרא “רחוב די מנשה”.


 

בית הספר “מוסד מנשׁה”

כאשר בנה הברון יעקוב די מנשה את בית הכנסת ב 1873, עלה בדעתו כי בכספי הכנסות הבית במשך שנים אחדות יוכל לגשת לבנין בית ספר. והנה עברו שלש שנים, והכנסות ביהכ“נ היו כל כך פעוטות, שאי אפשר היה בהן ליצור את אותו המוסד שצייר לו הברון בדמיונו. אז הקדיש חלקת אדמה של ששת אלפים אמה מרובעת קרוב לביתו, ויחליט לבנות עליו בית ספר לזכר בנו יוסף (נפטר בד' ינואר 1877). הנחת אבן הפנה היתה בט”ו פברואר 1881 בנוכחות רבים משרי הממשלה ובראשם שר החיצון לממשלת החדיב, הקונסול האוסטרי, ורבים מנכבדי העיר וחשוביה. האדון יוסף אגיון נתמנה למנהל העבודה, והברון הספיק את כל ההוצאות הנחוצות לבנין.

עוד טרם נגמר הבנין והנה פרץ המרד במצרים, והעבודה נפסקה. בינתים מת הברון (בי“ב כסלו התרמ”ה, נובמבר 1884) ולא זכה איפוא לראות בבנין בית ספרו.

עוד בחייו רשם הברון לפני “המחכמה שרעיה” (4 שעבן 1289) את הקדשת הקרקעות של בית הכנסת ושל בית הספר, וכמו כן הכספים ושטרות הערך שהיו מופקדים בבנק לשם זה – למחלקת ה“וקף” לצמיתות, שלא ימָכרו ושלא ימָשכנו לעולם, ותמיד יהיו תחת הנהלת הזקן שבמשפחת די מנשה “הזכרים”, ובמקרה שלא יהיו זכרים, אז תעבור ההנהלה לידי נשים.

כמו כן הקדיש ע“י ה”ואקף" שני בתים גדולים בקהיר, כדי לחַלק הכנסותיהם בין עניי המשפחות הקרובות לו.

הברון בכור די מנשה מהר לעשות את רצון אביו המנוח וימנה את האדונים: יוסף טילקי, שלמה סלאמה, ושלמה בארדה להשלים את הבנין, ובשנת 1885 חגגו את חנוכת בית הספר ברוב פאר והדר, שבה השתתפו רבים מגדולי המדינה וכל צירי ממשלות ארופה. למנהל הבית נתמנה האדון יוסף קארלו, לפנים תלמיד בביה"ס החקלאי במונפלייר, ובית הספר נפתח ובו מאה תלמידים.

הקרן הקימת של שתים עשרה אלף לירות אשר הוקדשו להחזקת בי“הס הכניסה שנים עשר אלף פרנק לשנה, ואולם עוד בשנה הראשונה היו ההוצאות עודפות על הסכום הנ”ל, אז פנו שוב האדונים יוסף טילקי ושלמה בארדה, שהיו מחברי הועד, אל הבּרון בּכור די מנשה ויבקשו ממנו להבטיח את קיומו של ביה"ס. הברון הקדיש עוד חמשת אלפים לירות שנאספו על הקרן הקימת ובמשך חמש שש שנים חסך הועד עוד אלף לירות, ואז הגיע הקרן הכללית לסך שמנה עשר אלף לירות מצריות.

בשנת 1911 מכר הברון ז’אק די מנשה, נכדו של המיסד המנוח, את כל שטרות הערך שהיו מופקדים בבנק, הרס את הבית הישן שהיה בנוי על שטח רחב ידים הפונה אל “בוליבאר שולטן חוסין”, ויקֶם שני בתים גדולים אשר הכנסותיהם תהיינה מוקדשות להחזקת בית הספר, ועל המגרש אשר בצד חלק הגן בנה בית ספר חדש משוכלל לפי כל חוקי הבריאות והפדגוגיה החדישה, עם חצר מרווחת מוקפת עצים גבוהים ואולם גדול המשמש להרצאות.

עד שנת 1908 היה בי“ס למתחילים ובינונים, שהתחיל בלימודי האלפא-ביתא. היו בו אחת עשרה כתות. כאשר נבנה המעון הגדול של בתי הספר לקהלה ברחוב “נביא דניאל” נשלחו אליו מבי”הס “מוסד מנשה” תלמידי ששת הכתות, וכך נשארו בו רק חמש כתות. בשנה הראשונה והשניה נשארה אותה התכנית של בי"ס עממי. שתי שנים אחר כן, הודות למנהל האדון אלי' ענתבי – התפתח בית הספר יפה יפה, ולאט לאט היה המוסד לבית ספר תיכוני בתכנית למודים כללית. בכתות העליונות מכשירים את התלמידים לקבלת תעודת בגרות בקונסוליה הצרפתית (מדעים, שפות חיות) וגם למודי מסחר, והתלמידים בגמרם את הכתה העליונה מתקבלים לליציאום הצרפתי, ואחר שנת למודים אחת שם, ניתן להם החלק השני של תעודת הבגרות או תעודה מסחרית.

בית הספר מספיק ארוחת צהרים חמה בכל יום לשמונים תלמיד. מלבד זה מחלקים בגדים ונעלים שתי פעמים בשנה לתלמידים היותר נצרכים.

שום מפעל חסד אינו תומך בבית הספר מיסודו של מנשה ואינו משתתף בהוצאותיו. מלבד חברת “טפת חלב” המספיקה ארוחת בקר, לחם וחלב חם בכל יום לששים-שבעים תלמיד.

הודות לנדיבות לבם של הבּרונים: פ’ליקס ז’אק-אלי' וזו’רז' די מנשה העניקו לתלמידים אחדים מן המצטינים את סכום ההוצאות הדרוש להשלים את חק למודיהם בחו"ל: צרפת איטליה ובירות.

————-


 

בּית החולים מוסד הבּרון בּכור די מנשׁה

עם השתקעותה של משפחת ברון די מנשה באלכסנדריה, החלה תקופה חדשה בחיים הצבוריים של הקהלה היהודית. נפתחו אפקים חדשים יותר רחבים. אוכלוסיה הגיעו קרוב לעשרת אלפים נפש. בנינים צבוריים, כגון: בית כנסת, בית ספר ובית חולים נבנו מכספו הפרטי של הברון. נוסדו אח"כ בתי חסד שונים לבוא לעזרת העניים וקשי היום אשר החלו להגר מכל צד, נוסדה חברת “מוהר הבתולות” במטרה לעזור לבנות עניות לכלולותיהן ועוד ועוד. וככה התרוממה לאט לאט הקהלה היהודית באלכסנדריה הודות להשפעתה הגדולה של מפחת הברונים לבית מנשה – למדרגה זו, שלא הגיע אליה שום קהלה אחרת בכל ארצות הקדם: בסדריה, בתקנותיה, בבתי החנוך והתרבות ובבתי-החסד שלה.

עד העת ההיא לא היה לקהלה שום בית חולים. היתה רק חברת “בקור חולים” שנוסדה לבוא לעזרת חולים עניים, שהצטמצמה במרפאה (קליניקה) בבקור רופא ורפואות חנם. העניים סבלו נוראות מחוסר בית חולים. אז התעוררו האחים מזרחי עם האדון משה אבּוהף ומשכו אליהם גם את עוה“ד יעקב קאסטרו, יוסף טילקי, האחים בּאנון, מ' פ’ירו ועוד. ראשית מעשיהם היתה לנדב כל אחד מהם סכום ידוע, ויסדו אגודה והטילו תשלומים חדשיים על החברים, וככה שכרו להם דירה ברחוב פ’ראנס, העמידו חמש מטות ויבחרו בועד זמני להנהלת בית החולים, והד”ר גוסטב ואלנסין נמנה לרופא הבית שקבל על עצמו לתת את שרותו בלי כל קבלת פרס.

אפס, למרות כל מסירותם של המנהלים, היתה העבודה קשה וכבדה, ולא יכלו להחזיק מעמד מחוסר הכנסות קבועות, מספיקות; הישוב היהודי הלך והתרבה, עניים חולים דופקים בשערי בית החולים ואין מקום לקבלם. אז פנו מנהלי האגודה אל ועד הקהלה שיקבל עליו את הנהלותו. זה האחרון נאלץ להעתר לבקשתם, אחרי אשר איימו לסגור את הבית. ועד הקהלה הקציב סכום הגון להחזקתו, ויורשי הברון בכור די מנשה ברצותם לקיים את צואת אביהם המנוח, הפרישו חלקת אדמה גדולה במוחרם ביי לבנין בית החולים עפ“י התנאים האלה: א) הקהלה תתחייב להפריש מהכנסותיה סך אלף ומאתים לי”מ לבנין הבית. ב) בית החולים יקָּרא בשם: “בית החולים של הקהלה היהודית " מוסד מנשה”. ג) זכות נשיאות הנהלת הבית תהיה תמיד לזקן משפחת הברון די מנשה. ד) כל הרהיטים והמכשירים וכמו כן הוצאות ההנהלה וכלכלתו של בית החולים תחולנה על הקהלה.

בחוזה האחרון שנעשה בשנת 1893 הוסכם כי בית החולים יחד עם המגרש של חמשת אלפים אמה מרובעת מסביב לו, שייכים לאחוזת עולם לקהלה היהודית באלכסנדריה.

הקהלה הפרישה לקרן קימת סכום של 3900 לירות שהיו מופקדים בידה מחברת “מחזיקי חולים”, שהכנסותיו תהיינה מוקדשות לכלכלת הבית. וכמו כן הפרישה עוד לתכלית זו אחד למאה ממס הנדוניות, עד שיגיע הסכום הכללי לשלשים אלף לירות שישארו קרן קימת בשביל בית החולים.

הברון בּכור די מנשה מת בשנת 1884 ויקבר בכבוד גדול. זכרו לא יסוף עד עולם. המנוח השאיר אחריו חמשה בנים ובת אחת והם: ז’אק, פ’ליקס, אלפ’רד, אלי' ויוסף, ואשת האדון רובּינו, כולם כבר הלכו לעולמם, ויבדל לחיים הברון פ’ליקס די מנשה.


 

בּית החולים החדש בּספורטין קלובּ

אותו הבית במוחרם ביי שנבנה לפני ארבעים שנה לא היה מתאים יותר לדרישתה ולצרכיה של הקהלה היהודית באלכסנדריה שאוכלוסיה הולכים ומתרבים, (הקהלה מונה היום בערך שנים ושלשים אלף נפש, כן ירבו).

הוחלט לבנות בית חולים חדש משוכלל ויפה. פתחו במגבית והקהל היהודי נענה לדרישתו של הועד, הגברת לוצאטו פשה ומשפחת הברון די מנשה היו בין ראשי המתנדבים. ששים אלף לירות הוצאו לבנין הבית החדש בספורטין קלוב על שטח של 1800 אמה מרובעת, עם כל הרהיטים והמכשירים הכי חדישים. הבית מכיל 140 מטות. בית חולים זה הוא כיום הכי משוכלל והכי חדיש בארץ מצרים, המנחיל כבוד ותפארת לקהלה היהודית.

באלול התר“צ חגגו את חנוכת הבית ברוב פאר והדר תחת חסותו של הוד מלכותו פ’ואד הראשון ע”י נציגותו של חסאן סברי פשה. היו נוכחים רבים משרי הממשלה: הנסיך טוסום פשה, מושל העיר, ראש העיריה וצירי הממשלות הנכריות.

הקהלה החליטה לקרוא את הבית בשם “בּית החולים לקהלה, מוסד מנשה”.


 

הברון ז’אק די מנשה

בנו הראשון של הברון בּכור די מנשה נולד בקהיר בחדש ינואר 1850.

כאשר גדל ונתבגר נכנס לבית הספר ונשתלם בידיעת השפות: ערבית, צרפתית, איטלקית, אוסטרית והונגרית. ומתוך שהיה גדול האחים, עמד במדרגה הראשונה בין אחיו וילך בדרכי אביו זקנו בעסקיו הפרטיים ובמעשי נדבותיו.

בשנת 1874 נשא לאשה את בתו של המנוח נחמן ויולדו לו ששה בנים והם: הנרי, אדמונד, אמיל, גסתון, בּיני, אוז’ין ובת אחת מרגרית שנשאה להאדון ז’אק אגיון.

ברון ז’אק די מנשה היה בנקאי מפורסם. השתתף בהנהלת הבנקים הגדולים: קרידי פ’ונסיה, בנק נציונל, “חברת המים” ועוד ועוד. בשנת 1871 נספח ללשכת “הבונים החופשים” ותפש בה עמדה חשובה. בשנת 1886 הוכתר באותות הכבוד מג’דיה השני והשלישי ע“י תופיק פשה חידיב מצרים. וכן הוכתר ע”י קיסר אוסטריה באות כתר הברזל שכבר הוכתר בו זקנו. היה חבר במועצת העיריה האלכסנדרונית ויתפטר משם לרגלי טרדותיו הרבות בעסקיו. הוא היה נשיא הקהלה במשך עשרים וארבע שנה, משנת 1890 עד 1914. בימי נשיאותו הגיעה הקהלה היהודית באלכסנדריה למרום פסגתה, כי זכתה בתביעתה בבית המשפט בענין קרקעות “שאטבי”, ומכרה אותם, ובכסף מחירם בנתה (בשנת 1908) ביהכ"נ המפואר “אליהו הנביא” ברחוב נביא דניאל, וסמוך לו ארמון בתי הספר, בנין גדול ונהדר שהוא לכבוד ולתפארת הקהלה, ואשר בו התרכזו כל בתי החנוך שלה; וכמו כן בנתה את הבתים הסמוכים המוקדשים להחזקת מוסדותיה.

הברון ז’אק די מנשׁה היה אהוב ורצוי לכל, רודף צדקה וחסד במלא מובנן של המלים האלה, קשה יהיה לפרט את כל מה שעשה לטובת בני הקהלה אשר אהב, ואת השתתפותו בכל מוסדות-החסד השונים – גם לא-יהודיים – ע"י נדבותיו הגדולות, ולא רק ביחס לעניי מצרים, כי גם וביחוד בעניני הארץ הקדושה השתתף תמיד ביד נדיבה בבתי החסד והחנוך שלה: כל “שליח” הבא מהתם, לשם איזו מגבית שתהיה, משפחת די מנשה היא תמיד ברשימה הראשונה בנדבות.

בלוח “ירושלם” להחכם אברהם משה לונץ משנת תרנ"ט (1898), בדברו על יסוד בית תלמוד תורה לעדת הספרדים ביפו, כתב:

“ואחרי טלטולים ויסורים ותלאות מחסרון בית לת”ת, נתאספו כל בני העדה ביפו וימלאו את ידי רבם ר' יהודה הלוי לנסוע לערי מצרים לקרוא לנדבות לבנין ת“ת. והאיש זקן מאוד ושנותיו הגיעו לגבורות; וילך הרב למסעיו ויבוא ראשונה לעיר אלכסנדריה של מצרים, ויבוא לפני אחינו השר הנעלה ברון די מנשה שישב באלכסנדריה בעת ההיא, ויחמול השר על הרב ויאמר לו: “הן זָקַנְתָּ ושַׂבְתָּ, ובכל זאת הנך הולך לחו”ל, אות הוא כי הדבר אשר ימריצך לזה נחוץ הוא; ובכן שוב נא לעירך ליפו, ומצאת שם בית המוכשר לת”ת וקנית אותו, ואני אשלם מחירו“. וישב הרב שמח וטוב לב ליפו וימצא חצר גדולה ורחבת ידים ויקנה על שם השר, והשר שלם מחירה משָּׁלם, ויהי הבית לת”ת עד היום הזה".

ובחדש יוני 1916 נפטר הברון בן ששים ושש שנה. לויה גדולה ונהדרה נערכה לו, שבה השתתפו רבים משרי הממשלה המקומית והאוסטרית וחשובי הקהלה ונכבדיה.

 

הברון פ’ליקס די מנשה

נולד באלכסנדריה בחדש אוגוסט שנת 1865. עוד בימי עלומיו הצטיין בכשרונות בלתי רגילים. בשנת 1890 נשא לאשה את בתו של הברון יוסף די מנשׁה וזו ילדה לו את בנו ז’ורז'. אחרי מות אשתו הנ"ל נשא את רוזיט ותלד לו בן ושתי בנות.

בשנת 1901 הוכתר באות הכבוד “פרנץ יוסף” על עמדו בראש בתי החסד האוסטרים. גם נתכבד מממשלת צרפת בלגיון הכבוד. בשנת 1926 נבחר לנשיא הקהלה. בימיו פרחה הקהלה והתפתחה על ידי יסוד הרבה בתי חסד שונים ובתי חנוך ותרבות. וכזקן משפחת די מנשה היה מנהל את המוסדות שנוסדו על ידה, והם: בית ספר “מוסד מנשה”, בית החולים “מוסד מנשה” ובית כנסת: “בית כנסת מנשה”.

בימי המלחמה העולמית, עת שהותם של אלפי עולי א“י בעירנו, התמסרה משפחת ברון די מנשה לכל לבה לטובתם. הברונית פ’ליקס לקחה חלק פעיל “באגודת הגבירות” שנוסדה לבוא לעזרת הפליטים. והיא בלוית האדון וינוצי מנהל הבנק “די סקונטו” יצאו לאסוף כספים לשם זה. הלכו מבנק אל בנק וממשרד אל משרד באלכסנדריה ואח”כ בקהיר ויאספו סכום של שני אלפים ושלש מאות לירות מצריות. הברונית היתה ג"כ חברה בועד החנוך של הגולים ותתענין ביחוד בבית הספר במחנה “וארדיאן”.

אחרי הצהרת בלפור, היה הברון פ’ליקס די מנשה מהראשונים אשר התמסרו לטובת בנין ארץ ישראל בכל חום לבבו הטהור; ובתור ידידו של המנהיג ד"ר חיים ויצמן חדר אל עומקו של הרעיון הלאומי בקחתו חלק פעיל בכל ענין הנוגע לישוב הארץ.

בי“ב אוגוסט 1918 יסד הברון אגודת “פרו פלשתינה” והוא היה נשיאה. הועד הפיץ קול קורא לקהל האלכסנדרוני ויאסוף סכום של עשרת אלפים ותשע עשרה לירות, נבחרה ועדה ( מורכבת מה"ה: הברון פ’ליקס די מנשה, דוד סאקס, דוד יודילוביץ וז’אק די מנשה) לבקר את א”י כדי לשפוט על המקום לפי ראות עיניהם ולחלק את הכספים בין המוסדות הנצרכים.

בחודש מאי 1920 ערך ועד “פרו פלשתינה” בהשתתפות ההסתדרות הציונית באלכסנדריה, מגבית לטובת “קרן הגאולה”. גם בועד זה היה הברון יושב ראש. מנו עשר ועדות שונות כדי לחלק ביניהן את עבודת אוסף הכספים ולעַנין בקרן זו את כל שדרות הקהלה, וככה אספו סכום של יותר משלשה עשר אלף לירות. משפחת הברון לבית מנשה תרמה אלפּים לירה.

הברון משתתף ביד נדיבה במגביות לקרן היסוד שנה בשנה.

בחגיגה למלאת עשר שנים להצהרת בלפור, נתקימה אספת עם גדולה ב“בית העם”. הברון פ’ליקס היה נשיא האספה. דבר לפני הקהל הגדול בהתלהבות גדולה – לא כמנהגו – בתארו את רשמי מסעו לארץ ישראל ואת הקִּדמה הגדולה שנעשתה במשך זמן קצר למרות המשבר. הדגיש ביחוד על חובתם של כל יהודי אלכסנדריה להשתתף בבנין הבית הלאומי. ידעתי – אמר הברון – כי רבים מכם משתמטים לנדב, בטענה כי ישנם הרבה מוסדות חסד בקהלתנו ושצריכים לדאג להם ראשונה בעד קיומם, ואינכם מספיקים גם בשביל בנין א“י. – אך עליכם לדעת כי יש לנו שתי חובות: חובת הקהלה וחובת העם ואין האחת מפקיעה את השניה. אין שום יהודי יוכל להשתמט משתי חובותיו הקדושות האלו…”

הברון פ’ליקס די מנשה היה נשיא הקהלה משנת 1926, לפני שנתים התפטר לרגלי מחלתו, וכעת הוא נשיא הכבוד שלה. גם בהסתדרות הציונית הואיל לקבל עליו את נשיאות הכבוד.

הסופר הידוע האדון יודילוביץ, לפנים מנהל “כרמל-המזרחי” באלכסנדריה, כתב בקונטרס “מימים ראשונים” בפרק “גולי א”י במצרים", את הדברים האלה:

“בין האנשים שהבינו לשאיפות ולאידיאלים שלנו יש להזכיר את הברון פ’ליקס די מנשה נשיא הקהלה ואשתו הברונית, הברון תפס את הציוניות לכל היקפה, וכשהיה מעשה, וציוני אלכסנדריה לא יכלו לשלוח ציר לקונגרס, לא פקפק הברון אפילו פקפוק כל שהוא וקבל עליו שליחות זו, ובשובו מן הקונגרס הרצה לפני הקהל. ודומה היה אותה שעה כאילו עומד ומרצה לפנינו אחד מותיקי הציונות ברוסיה. גם אשתו הברונית ילידת צרפת, בת עם חי, ומשום כך בעברה אלינו להיות בת לעמנו, הביאה עמה בלבה רגש טבעי ועמוק להבין ולהכיר את כל הקדוש לנו ואת כל תביעותיה של לאומיותנו אנו”.

הבן, הברון ז’ורז' די מנשה הולך וממשיך בדרכי אביו.

 

הברון אלפ’רד די מנשה

אלפ’רד, בנו השלישי של המנוח בכור די מנשה נולד בפריז בשנת 1867. ב-1894 נשא לאשה את בתו של האדון פ’ליקס סוארס ולתד לו בן ושמו שארל.

הרבה שנים היה חבר מועצת העיריה באלכסנדריה והתפרסם בשרותיו החשובים לטובת העיר, כאדם נקי במצפונו ודואג לתועלת הכלל בפעולות הצדקה ושרות האנושיות. נתכבד באות הכבוד “פרנץ יוזף האוסטרי”. היתה לו גם משרת כבוד: קונסול הונגריה. והיה בנקיר בשותפות האדונים רולו.

הברון אלפרד אהב את עמו בכל לבו החם. ובכל תוקף סגנונו החריף ערך מלחמת סופרים עם כל אשר העיז לדבר סרה על אחיו ועל היהדות בכלל.

בחדש אייר תרפ“ה קרה מקרה מעציב בבית הספר ס”ט קטרין: בכתה השלישיית למדעים דבר האח ליאונס לפני התלמידים, נוצרים ויהודים, על היהודים המשתמשים בדם נוצרים לחג פסחם. התלמידים היהודים מחו נגד עלילה זו. המאורע המחפיר הזה הרגיז את כל יושבי אלכסנדריה, ועתונים יהודים ולא-יהודים גינו את הנעשה בתוך כתלי בית הספר. ועד הקהלה העברית דרש מהמנהל לפטר את המורה. המנהל בתשובתו הביע את צערו העמוק על המאורע והבטיח כי רגשי צער אלה יובעו בכתה על ידי מנהל בית הספר, ובנוגע לדרישה לשלח את המורה, אמר, כי אי אפשר לו לעשות את זאת מיד, אולם יתחשב עם הדרישה בסוף שנת הלמודים.

התשובה הזאת לא השביע רצון את הקהל המתרגז והמתמרמר. נערכה אספה גדולה בהשתתפות כל ראשי הקהלה. הברון אלפרד די מנשה דבר בהתלהבות גדולה ואמר: כבוד היהדות נפגם הפעם באופן מחפיר מאד, לכן התשובה היחידה שאנו צריכים לתת למחרפינו היא: יסוד בית ספר יהודי. סכנה רוחנית גדולה נשקפה לדור החדש ההולך ומקבל חנוך זר ומרעל לרוח היהדות…

ובאותה האספה החלט לפתוח בית ספר במוחרם ביי. נבחר ועד שבראשו עמד הברון, ובין המתנדבים הראשונים היו הברון אלפ’רד ובנו שארל, אברהם עדה בּיי, יעקב סטון ומגואל טאראב. והליציאום היהודי נפתח באוקטובר 1925 עם ארבע מאות תלמידים, לשמחתם של כל יהודי אלכסנדריה.

הברון אלפ’רד מת בפריז ביום ערב ר“ה תר”צ וביום י"ג חשון הובאו עצמותיו לקברות המשפחה באלכסנדריה. תהלוכת הלויה היתה כבודה. לראשונה הלך גדוד חילים רוכבים, אחריו שורות-שורות של תלמידים מכל בתי הספר של היהודים. בין מאות המלוים נוכל להזכיר: אל ליוה, סאדק יחיא פשה, שנוכח בשם הוד מלכותו, חוסין סברי פשה, חסן מזלום פשה, צדיק ביי, סיר הנרי בארקר, בורטין פשה, כל הקונסולים, כל השופטים של בית המשפט המעורב, כל חברי ועד הקהלה היהודית ועוד הרבה אנשים מעולם המסחר והכספים במצרים, מנהלי בנקים, עורכי דין, רופאים וכו' וכו'.

עפ"י צואת המנוח לא נשאו שום נאומים והספדים על קברו.

כל העתונים המקומיים ספרו בשבחו של המנוח בהעריכם את ערך האבדה הגדולה שאבדה לאלכסנדריה במותו של האדם היקר הזה.

יהי זכרו ברוך.


בן ציון טרגן, אלכסנדריה

 

תולדות הרב הגאון הגדול רבי בכור אליהו

ב“ר יוסף רפאל חזן ז”ל רב ראשי באלכסנדריה

הרה"ג בכור אליהו חזן בן הר' יוסף רפאל חזן הוא חוטר למשפחה מפורסמת בישראל מדורת רבים הנודעת באצילותה ביהדות הספרדית. וקבלה בידי המשפחה ששרשה מתיחס לזמן גאוני בבל.

וזאת שלשלת היוחסין שלה:

הנשיא הרב משה בכמוהר“מ מתתיהו חזן ז”ל (מובא בס' “אמונה רמה” נמצא בכ“י באוצר הספרים של הותיקן ברומא, כתוב בסופו: לכבוד הנשיא מוהר”ר משה בכמוהר“מ מתתיהו וכינויו חזן, ביום מ' לספירה שנת הדר”ך (ה' רל"ה – 1475) צלח רכב).

הרב אברהם חזן (בספרד) מחבר הפיוט הנודע “אחות קטנה” שאומרים הספרדים בליל א' של ר“ה - ה' אלפים ר”י (1450).

רבי אליהו חזן נולד בקונסטנטינופל בשנת ה' ש"ע (1610).

רבי יוסף חזן נולד בקונסטנטינופל בשנת ה' ש"צ (1630).מחבר הספר “עין יהוסף”, ולעת זקנתו עלה לירושלים ונתמנה לראש אב בית דין.

רבי חיים חזן נולד באיזמיר בשנת ה' תט"ו (1655). נסע בשליחות מארץ ישראל לערי פולניה.

רבי דוד חזן נולד באיזמיר בשנת ה' ת"ל (1670). היה רב גדול ומקובל, מחבר הספר “עץ דוד” ועוד.

רבי יוסף רפאל חזן נולד באיזמיר בשנת ה' ת“ק (1740). מחבר ספרי “חקרי לב” שמונה חלקים. בשנת תקע”א עלה לארץ ישראל. שתי שנים שרת בקודש בחברון בתור רב ומו“ץ, ובשנת תקע”ג באו כל גדולי ירושלם ורבניה לחברון וימנוהו לראש הרבנים בירושלם. נפטר בשנת התק"פ.

רבי אליעזר חזן נולד באיזמיר בשנת ה' תקכ“ה (1765). היה חכם גדול בגפ”ת ומקובל.

רבי חיים דוד חזן נולד באיזמיר בשנת ה' תקנ“א (1790), ובשנת התרט”ו עלה לשכון כבוד בירושלם, ותומ“י מנוהו לראש אב”ד וסגן להרב הראשי רבי חיים נסים אבולעפיה (הנודע בשם חנ"א), ובחדש סיון תרכ“א נתקבל ל”ראשון לציון“. הוא היה החכם-באשי הראשון בארץ ישראל אשר מנויו נתאשר על ידי הממשלה העליונה בסטמבול, ונתכבד מהדר השולטן באותות כבוד: “עוסמניה” מדרגה ג', ו”מג’דיה" מדרגה ג'. גם נתכבד במכתב מיוחד מאת נפוליון הקיסר. נפטר בשנת התרכ"ט.

רבי משה חזן נולד באיזמיר בשנת התקס“ה ובשנת התקע”ה על לירושלם ונתגדל על ברכי אביו-זקנו ה“ראשון לציון” רבי יוסף רפאל חזן. בשנת התר“ח בעברו דרך עיר רומא לרגלי שליחותו מאה”ק נתקבל שם לרב ומו“צ. בשנת התרי”ב ישב על כסא ההוראה בעיר קורפו, ובשנת התרי"ז (1857) נתמנה לרב ראשי באלכסנדריה.

ואלה תולדות הרה“ג בכור אליהו חזן: נולד באיזמיר בשנת התר”ו. עוד בימי בחרותו נסע לירושלים ויצק מים על ידי אביו-זקנו החכם באשי הרה“ג חיים דוד חזן ז”ל. וכשהיה בן כ“ח שנה (התרל"ד) נשלח לטרבלוס המערבית לכהן שם בתור רב ומו”צ. בבואו שם עסק בעניני סדור הקהלה, ובמשך י“ג שנות כהונתו תקן הרבה תקנות, יסד הרבה מוסדות חנוך ומפעלי חסד ויהי אהוב וחביב בעיני כלם על מסירותו לטובת הכלל, ובשנת התרמ”ח (1888) נקרא לאלכסנדריה למלא תפקיד רב ראשי בקהלה, - אחרי מותו של הרה“ג ר' משה פארדו ז”ל – וכהן בה פאר במשך עשרים שנה (התרמ“ח – התרס”ח).

במנויו של הרב אליהו חזן לראש הרבים באלכסנדריה החלה תקופה חדשה בחיי הקהלה פה, אשר היתה הולכת ופורחת, הודות לנשיאיה ממשפחת הברונים לבית מנשה שעמדו אז בראשה. בעת ההיא הגיע מספר אוכלוסי היהודים לשמנת אלפים נפש.

ישנם רבים יחידי סגולה הרצויים מאוד רק בעיני חלק מהמון המשכילים, מפני חכמתם והשכלתם הרחבה. וישנם אחרים אשר הם קדושים ונערצים בעיני קהלתם מפני גדולתם בתורה ויראת שמים, ובהרה“ג אליהו חזן היו כל הסגולות והתכונות הטובות כדי לרכוש את לבות כל המפלגות. כי מלבד גדלו בתורה ובקיאותו הנפלאה בש”ס ופוסקים אשר נחל שם גדול בתור ה“יחיד בין גדולי דורו”, היה בקי בספרות החדשה, בחכמות ומדעים, וידע לדבר ולכתוב את השפות: ספרדית, איטלקית, צרפתית וערבית.

הרה“ג המנוח תקן הרבה תקנות חשובות בקהלה, יחד עם הרה”ג רפאל אהרן בן שמעון רב ראשי בקהיר. והעולות על כולנה: א) תקנת הפקעת הקידושין לטובת בנות ישראל, וכל המקדש אשה בלי רשות בית דין הקידושים בטלין. השידוכין של בני הקהלה צריכים להעשות לפני בי“ד, ועל החתן והכלה להביא תעודות מקוימות שהם פנויים, וארבעה שבועות לפני החתונה מכריזים בכל בתי הכנסת בעיר, כי פלוני ישא את פלונית. ב) מנהג מוזר היה בקהלה, כי את ארון המת היו מכניסים בבית הכנסת ושם היו מספידים אותו. והרה”ג אליהו חזן בטל המנהג הזה.

ולמרות עבודתו הקשה והכבדה בקהלה, היה אדם פעיל לטובת היהדות בכלל, וביחוד בעניני הארץ הקדושה. רבים ממפעלי החסד בירושלם נתמכו על ידו וע"פי השפעתו בנדבות שנתיות או ארעיות, וישתדל תמיד בכל הזדמנות לדבר על לב נדיבי אלכסנדריה לתמוך בעניי ארץ ישראל.

הוא היה הראשון אשר תמך במחולל רעיון אספת הרבנים בקראקו, הרב אהרון מנדל הכהן אב“ד לעדת האשכנזים בקהיר, כדי “לטכס עצה להרמת דגל התורה ולבקש אופן נאות ורצוי לגדור הפרצות ולבנות הנדחות” וכו'. ע”פי השתדלותו החליטו ראשי הקהלה באלכסנדריה, תחת נשיאות הברון ז’אק די מנשה, לנדב סכום הגון לצורך הוצאות הקונגרס שנתקיים בקראקו בחדש אוגוסט 1903 (אב התרס"ג.)

הרה“ג המנוח היה נשיא הכבוד של חברת “עמלי תורה” שנוסדה על ידו בהשתתפותו של מזכיר הרבנות אז, הרב אברהם אביכזיר בשנת התרכ”ז (1897), לשם הפצת למוד התורה בקרב עניי הקהלה.

בימי הפוגרומים בקישינוב כונן חברה מיוחדה לאסוף כספים לטובת נגועי הפרעות.

בשנת התר“ס (1900) סדר חגיגות “בנות מצוה” בביהכ”נ “אליהו הנביא”, והוא עצמו הורה לחניכות שעורי דת ודברי ימי ישראל.

במות ראש הרבנים בירושלם, הרה“ג יעקב שאול אלישר בשנת התרס”ג, פנו מצד שתי הכתות אל המנוח הרה“ג אליהו חזן לקבל עליו משרת חכם באשי באה”ק, אך בהיותו מטבעו אוהב שלום, לא רצה להכניס את עצמו במקום סכסוכים ומריבות, שנה לפני פטירתו נסע לירושלם בלוית ד"ר גאסטיר הרב לעדת הספרדים בלונדון.

ע“ד בקורו זה בירושלם, נתפרסמו ב”היהודי" בלונדון מיום ה' אב התרס“ז, מאת כותב הטורים האלה, בתור סופרו המיוחד של העתון הנ”ל באלכסנדריה, הדברים האלה:

“הרה”ג אליהו חזן ראש הרבנים באלכסנדריה שב לעירנו אחרי שהותו בארץ ישראל כשני חדשים.

"ידוע כי אחת ממטרות נסיעתו זו של רבנו היתה להשתדל להשלים בין שתי הכתות המתנגדות אשר ברצו בירושלם לרגלי בחירת “חכם באשי”, אולם לצערו הגדול לא יכול לעשות את השלום לחלוטין, אך השתדל עד כמה שאפשר לקרב את הלבבות ולמנוע את החרפות והבזיונות והדפסת כתבי פלסתר שהיו מפיצות שתי הסיעות הנלחמות, ואשר גרם לחלול שם ירושלם ועדת הספרדים בעולם.

“רבנו הגדול עמל הרבה בהיותו בירושלם להוציא לפעל את רעיונו הגדול אשר בו הגה תמיד גם בשבתו רחוק מארץ אבותיו, והוא: לאחד את הספרדים והאשכנזים לפחות בענינים רוחניים. רבנו אסף את רבני שתי העדות ויציע לפניהם בשם כבוד ירושלים ובשם כבוד התורה הקדושה למנות בית דין גדול מאוחד מרבני הספרדים והאשכנזים. בית הדין הזה ינהל כל הענינים הדתיים בארצות הקדש ועל פיו יצאו, וכל שאלה דתית, כל ריב חיוני שיקרה באחת מערי ארץ ישראל יגישו את משפטם אל המקום אשר בחר ה' לפני בית הדין הגדול המאוחד שבירושלם ומשם תצא תורה והוראה”.

“אפס כי גם בזה מצא רבנו לצערו הרבה מכשולים על דרכו, ולא יכול להוציא את רעיונו לפעל, ורק אחרי אספות רבות, שקלות וטריות ווכוחים רבים, הוסכם מטעם רבני וגאוני ירושלם ספרדים ואשכנזים כי: בבוא אליהם שאלה דתית מאחת ערי א”י יתאספו יחד כל בתי הדין של שתי העדות (ובשום אופן לא חלילה בית דין מאוחד) וישאו ויתנו בשאלה, והם בהסכמתם ישפטו ויפסקו את הדין".

*

"יסוד ישיבת “נוה שלום” בירושלם.

“ולא בלי צער ועגמת נפש ראה ויתבונן על מצב הישיבות ובתי האולפנא של קהלת הספרדים, כי רובם ירדו פלאים והנם בשפל המדרגה, עזובים ושוממים ומבלי כל דואג לקדמתם של התלמידים אשר מהם כל תקותנו לעתיד. ומי יודע אם לא יעברו ימים ויבוקש, לחרפתנו, איש בין העדה הגדולה העתיקה הזאת להורות הוראה ולא ימצא!… ויאזר רבנו הגדול כגבר חלציו ויקנא קנאת עדתו וייסד ישיבה גדולה בשם “נוה שלום” וימנה מורים מצוינים ללמוד גפ”ת ודרכי ההוראה, ומורים ללמד להם את השחיטה, מוהלות, גם מורה ערבית ללמד את התלמידים שפת המדינה".

“גם ביהמ”ד “דורש ציון”, לרגלי מות המנהל מוהר“ר יוסף חיים אופלטקה ז”ל, נשאר עזוב מבלי איש ראוי והגון להדריך את הבית. במשך שנים רבות היה ביהמ“ד “דורש ציון” היחידי שגדל “חכמים” שבהם מתפארת עדת הספרדים בירושלם עד היום. – הרה”ג אליהו חזן דאג גם לזה ויעש סדרים נכונים ויבטיח עזרתו החמרית לטובת המוסד".

“עוד ימים רבים יזכרו בני ירושלם את הופעת כבוד רבנו הגדול בשערי ירושלם. ותמיד יהללו את שמו לטובה ולברכה בעד הפעולות הגדולות אשר עשה ופעל לטובתם החמרית והרוחנית”.

המנוח נאסף במוצאי שבת כ“ב סיון התרס”ח, והוחלט להלין את המת עד למחרתו יום השני בשעה הרביעית אחרי הצהרים כדי לחלק לו כבוד גדול. לויה גדולה ונהדרה נערכה לו שהשתתפו בה כל גדולי הממשלה המקומית, ובראשם סעדת איזמעיל ניאזי ביי בשם ה. מ. החידיב עבאס חילמי פשה, נציב מצרים וכל צירי ממשלות חוץ.

עפ“י יזמתו של האדון יעקב בובלי, אחד מתלמידיו בסמינר שיסד הרה”ג המנוח בעירנו, הונחה אבן הפנה לבנין בית כנסת בספורטינג (רמלה) על שם רבי אליהו חזן ביום ל“ג לעומר התרצ”ו. חגיגה נהדרה נערכה על המגרש מתנת האדון אברהם ברצילון, שהשתתפו בה כל סלתה ושמנה של הקהלה היהודית האלכסנדרונית. ובה הובעה הערצתם להאדם הגדול ששרת בה במשך עשרים שנה. יהי זכרו ברוך!

אשתו של הרב המנוח היתה בת הרב ר' ישעיה ברדאקי, שליח צבור בחורבת ר' יהודה החסיד. ילדה לו ארבעה בנים ובת אחת. שלשת בניו הם עורכי דין מצוינים ומפורסמים בעירנו.

ואלה הספרים אשר חבר:

1. “טוב לב”, דרשות שנדפסו בספר זקנו “טוב לב” (איזמיר 1868). ב) קונטרס

2. “ישמח לב”, פסק דין בדבר הירושה של קאיץ' נסים שמאמה (ליוורנו 1874).

3. “זכרון ירושלם” (שם). בספר הזה ישנה הקדמה להחכם המפורסם א' בן אמוזג. שם הוא כותב, כי סגנון הרב המחבר בספר זה אינו נופל מסגנון המחברים היותר מפורסמים ביהודי המערב.

4. שו"ת “תעלומות לב”, שלשה חלקים, והספר היותר מפורסם ומועיל:

5. “נוה שלום”, מנהגי אלכסנדריה (1894) נחלקים ע“פי ארבעה טורי השלחן ערוך. נדפס באלכסנדריה בהוצאת העסקן הצבורי האדון שלום טובי ז”ל. והוצאה שניה בשנת התר“צ (1930) בהוצאת בני הרה”ג המנוח, בהשתדלותו של כבוד הרב הראשי הרה“ג מוהר”ר דוד פראטו שליט"א.


ש. יעקבסון, ירושלם


 

יעקב משה חרל"פ

אם יש את נפשך לדעת…

אם תאבה דעת את המחבא בו נשמרה

-ובעצם טהרה –

רוח עמך הכבירה…

אל בית המדרש סור הישן והנושן…

אז יגדך לבך, כי רגלך על מפתן בית חיינו תדרך

ועינך תראה אוצר נשמתנו. (ביאליק)


הן עבדי אתמך בו בחירי רצתה נפשי, נתתי רוחי עליו (ישעי' מ"ב)


א.

אז בימי קדם, כשעל פני ירושלים נסוכה שכינת-אל, והיא כולה קדש, טבולה בשפעת כבוד ה'. “יראה ושלמה” על רבניה, סוחריה ופועליה. מאוכלסת מגאוני עולם שעלו מתפוצות הגולה, כבירי רוח, שמסרו נפשם על חבת הארץ והגלו ועלו מהתם להכא. אז… כשירושלים כולה עוד לבשה זקנות והדר שיבה, אז… התהלך צעיר בינות שביליה והאיר בברק שכלו ובנועם קדושתו על ירושלים ועל תפוצותיה. בין הגאונים נשא מדברותיו, ובין הענוים בעלי המוסר, ויודעי חן הטיף מלקחו.

ב.

בהיותו עוד צעיר, בן עשרים וחמש שנה, כבר זכה לכתר רבנות בירושלם, רב בישוב החדש של ירושלם. ולא רב סתם בתור מורה הוראה גרידא, אלא רב משפיע! רב-רבי. רב שיוצק מרוחו על כל הסביבה, על כל הבאים בצל קורתו.

והיתה אז הפתעה. צעיר רודם זה משך אליו בהוד קסמו המונים המונים, ובכל העיר עברה הרננה, רבי יעקב משה חרל"פ ידרש בשבתא זו. מעין חדוש שבישן, מעין הזרמת כחות נעורים בלבות הדוויים והמעונים. מעין טל רענן ומחיה בדבריו.

והיו נוהרים אליו מכל קצוי העיר לשמוע לקחו ולהסתכל לתוך מעשיו ומנהגיו, לתוך הסנתיזה המופלאה של גאוניות ליטאית וחסידות מעשית.

ככה נהג לו בשקט ובענוה, בגבורה שבתפארת, ביופי פנימי, בלב טהור וברוח טהורה וזכה.

וכשהישוב צריך היה לעצה ותושיה, התיעצו הגאונים הישישים אתו. את צעיר זה…

וכתב עליו הריד"בז ז“ל בברכתו אל ירושלם החדשה לרגל מנויו של הרב חרל"פ לרבנות, שרבם הצעיר הנהו גאון, “שבכרך גדול שבחו”ל קשה למצוא גאון כמותו”.

כך הביע, דברים מפורשים כאלה.

גְדול גאוני דורו הריד"בז ז“ל שבבואו נזדעזעה א”י על ישיבותיה וגדוליה, גאון תקיף זה הידוע בבטולו היחסי לגדולים וטובים, הגיד דברים לוהטים וברורים כאלה לצעיר בן הכ"ה.

ומאז החל הגאון הצעיר להטביע את חותמו על היהדות התורנית בארץ ובחו"ל.

ודרכו דרך שקטה וצנועה. הוא אינו אוהב את הפרסום וההתראות, ואינו מחשיב את ההתערבות בכל, כצורך הכרחי. ובמקום זה בחר בשקט תמידי, בענוה, ושביליו תמיד סוגים בשושנים.

ואולם התורה שבו, בלוית דרך של פרישות, צדיקות וחסידות, קשרה לראשו קשרי הערצה וגדולה והתרוממות מכל מכיריו ויודעיו.

רבי יעקב משה חרל"פ נחשב לאחד מגאוני הזמן, הבקי בכל מכמני התורה, חריפותו מסמלת את נוגה שכלו של הגאון ר' משה יהושע ליב דיסקין זצ"ל מבריסק.

גאוני ליטא ופולניה קשורים אתו מזה עשרות בשנים בשאלות ותשובות בכל עניני הלכה והוראה.

בכל העולם מפורסם הוא עוד מימי צעירותו. כצדיק נשגב ובעל נפש עדינה יקרת רוח, נואם ודרשן מצוין, בעל בטוי בהיר ונעים, נוח עם הבריות, אמיץ בדבריו וישר בפעולותיו. וכשאתה בא אתו בדברים מיד אתה נוכח, כי איש אלוקים עומד לפניך, ויוצק מרוחו הטהור על כל סביבו.

הגאון רבּי יעקב משה חרל"פ, מטבעו הוא נחבא אל הכלים. אולם כשהשעה צריכה לכך, הרי הוא מופיע מיד בכל מלא קומתו הגדולה ומדבר לבלי חת ולבלי הִסוס את דבריו היוצאים מעומק לבו הטהור, הוא נושא בלבו חזון הגאולה, והוא הגאון היחידי בדורנו זה, אשר מעצמו, מעומק רוחו הכבירה קרב את היהדות החרדית לרוח התחיה של ארץ ישראל.

ג.

אחרי סערת היהדות העולמית, - ואז היא כולה חרדית ותורנית – בדבר השמיטה והמצוות התלויות בארץ. כשצריכה היתה לשאת את דברה לאכרי המושבות, ולישוב החדש בכלל, במי בחרו אז? – הלא כן יספרו דברי הימים: בשלשת עמודי העולם ומשפיעי הדור בחרו לדבר על לבות האכרים מְחיי אדמות ארצנו, ה“ה הרב הגאון המנוח הרא"י קוק זצוק”ל, הרב הגאון המנוח רבי יוסף חיים זוננפלד זצוק“ל, ויבדל לחיים טובים הגאון הצעיר רבי יעקב משה חרל"פ שליט”א.

מאז מים רבים זרמו בירדן, ומאורעות כבירים חלפו ועברו… ובבוא ד“ר ויצמן בראשונה אל ארץ האבות, וברצותו לפנות אל רבני הדור שבארץ, ולשוחח ע”ד הגאולה ועבודת הגאולה, וע“ד ההתנדבות לצבא ישראל, - לגדוד העברי, למי פנה, ועם מי שוחח? שוב אל הצעיר שבין רבני ירושלם, שוב אל אותו גבור רוח רבּי יעקב משה חרל"פ שליט”א.

ואז נשא מדבריו ונאומו המזהיר קבל עם –ירושלם בנוכחות כל הרבנים הגאונים מורי הוראה, עסקנים ואנשי מעשה, ובפני ועד הצירים והברון רוטשילד ועוד, ודבריו השאירו רשמים עמוקים, כן, עמוקים למאד…

ומה יפים הם אותם הרשמים. עוד יבוא זמן ויתפרסמו תעודות חשובות מכל המאורע הזה.

ד.

ידועה אהבת הנפש העמוקה של רבנו הגרא"י קוק זצוק“ל אל הגאון רבי יעקב משה חרל"פ שליט”א, שהחשיבו לחברו, ואשר שניהם יחד חזקו ואמצו אחד את השני להמשכת דרכם ועבודתם לקרב היהדות החרדית והתורנית לבנין ארץ ישראל, ולקרב את המוני העמלים בבנינה של הארץ לאבינו שבשמים, לרוח התורה וחזון אמונת הגאולה.

ושוב זרמו מים רבים בירדן. ושוב חלפו ועברו מאורעות רבים ותמונות שונות, בעלי ערך עולמי, ארצי ויהדותי, ודברי הימים יגידו ויספרו ראשיתן וסופן. ולדורות ישראל יגידו: היה היה אור מאיר לָעולם, ור' אברהם יצחק הכהן שמו, והאיר בשמשו כל מחשכי תבל. ואחרי מערכת חייו, כשנקרא למתבתא דרקיע, ונשמתו הטהורה עלתה למקור מחצבתה, ועם ישראל עומד ומצעק אחריו: רכב ישראל ופרשיו! וירדה דומיה לעולם. ותלו אז את עיניהם שוב לאותו גאון וצדיק, חבר נאמן של הגרא"י קוק ז“ל, שפי-שנים ברוחו אליו כיום לשאת דבר ד' לעם ולהפיח תקות הגאולה של האמונה, ולהיות רועה נאמן לישראל, ה”ה מיודענו, רבּי יעקב משה חרל"פ שליט"א.

 

זכור ימות-עולם

מצוה מן התורה לזכור

(פרק מתוך מאמרו של הר"י ברדקי שעוד יופיע בשלמותו)

“אני נזכר בפנינים אחדות ששמענו מפי רבנו הגאון המנוח רבי אברהם יצחק הכהן קוק זצוק”ל, באספה הגדולה שנערכה בביהכנ“ס מזכרת משה ביום כ”ז אלול תרפ“א1 לזכרו של העסקן הגדול ובונה הישוב רבּי יוסף ריבלין זצ”ל מטעם ועדי השכונות היהודיות הראשונות שבירושלים, והייתי נוכח בה. רבנו זצ“ל באר אז את הפסוק “זכור ימות עולם” ואמר: מכאן אנו למדין כי חובה עלינו להזכיר בזכרון קיים את פעולותיהם של גדולי אנשי המעשה “בינו שנות דור ודור” כשאנו מזכירים את גדולינו הקדמונים ואת מעשיהם ישנם בודאי כאלה המבקרים את פעולותיהם באמת-מדה של מצב הענינים החדישים, לפי אמת מדה זו עלולים לבטל את מעשיהם של הקדמונים בהיות והיום עושים את הדברים יותר טוב ויותר נוח וכו' ע”ז אמר הפסוק “בינו שנות דור ודור”, דהיינו עליכם להבין את התנאים של כל דור ודור, למדוד את פעולותיהם של הקדמונים לפי מצב הדברים של התקופה ההיא את קושי תקופת הייסוד, ואת תוכחו כי מה שעשו היה טוב ויפה ומצלח באופן יוצא מן הכלל, ואם אינך מבין זאת " שאל אביך ויגדך זקניך ויאמרו לך“, אם אינך יודע את התקופה ההיא ואת תנאיה, אם לא למדת היטב את ההיסטוריה, שאל אביך ויגדך וזקניך ויאמרו לך, אלה שידעו והכירו וראו בעינים את התנאים הקשים של הימים ההם וע”י כך תוכל לשקול במאזני צדק את פעולותיהם המוצלחות של העסקנים הקדמונים, הבונים הראשונים.

“מצוה עלינו לספר” המצוה הזאת נאמרה על גאולתנו הראשונה, והתחלת הבנין של ישובנו זה היתה אתחלתא דגאולה ומצוה עלינו לספר בנפלאות ה', ובשבח שלוחיו שמסרו נפשם מתחילת היסוד מתוך עוני וכל אלה הממשיכים את בנין הארץ במסירות נפש.

כאן עומדים לפנינו נואמים רבנים גדולים מזקני ירושלים ובאי כח ועדי השכונות הראשונות בעיר הקודש ומספרים על דברי ימי הישוב הראשון, מתארים את הסכנות והאסונות שהיו בימים ההם, את מסירות נפש הראשונים המיסדים ובראשם המנוח ר' יוסף ז“ל והיחידים חברי השכונות שבנו להם הבתים הראשונים במדבר שמם מתוך דחקות ומצב של תנאים קשים ונוראים ומחלות ר”ל. החובה על כל איש ישראל לזכור ולהזכיר תמיד ומצוה עלינו לספר על “החלוצים הראשונים” האלה בהערצה קדושה ולשים כל זאת זכרון בספר גדול. ואני מאחר ברכה לכל הנכבדים והסופרים המתעסקים בזה.


 

ברית השלום

אחת מפעולותיו האחרונות של רבּי יוסף רבלין ז"ל, הכתובה באותיות-זהב על ספר "דברי ימי הישוב הישן-החדש, הוא דבר “ברית השלום” שהציל את שניהם מכליון, מחרפות וגדופים, ממלחמת דברים חדים ונמרצים; ברית השלום טהר את שמי העתונות מכל הדברים המרים הומרעלים, והכל על מקומו בא בשלום.

זה היה בשנת תרנ"ו, השנה שלדאבון מת בה במבחר שנותיו ופעולותיו. רבּי יוסף רבלין עמד תמיד כתריס בפני הישוב הישן וכל קדשיו, שמר עליו מכל משמר ולא נתן לנגוע ולפגוע בו לרעה, שיחד עם

זה היה גם מן החובבים והעריץ מאד את התנועה של חבת ציון.

בארבע עשרה שנה לקיומה, משנת תר“מ עד תרנ”ד, הלכו הישובים, הישן והחדש, הלוך והתפתח באין שטן ומפריע, באין קנאה ושנאה, אך בשתי השנים האחרונות, תרנ“ה ותרנ”ו, בא השטן להפריד בין אחים, - סופרים ידועים, סנבלטים, בודי כזבים, הציתו אש בשני המחנות, שהביאה מהומה ואנדרלמוסיה בעולם, הישובים נתחלחלו באופן איום וסכנת ההרס רחפה על שניהם גם יחד. אז התעורר גבור הישוב, גבור הרוח לשים קץ לדברי הנרגנים ולהביא השלום והאחדות בשני המחנות. ושלשתם יחד: ר' יוסף רבלין ור' יואל משה סלומון מצד הישוב הישן ור' יהושׁע אייזנשטדט מצד הישוב החדש, התועדו יחד ועבדו במרץ לפזר את העננים השחורים מעל שמי הישובים ולהביא אורה לעולם, “ברית השלום” נכתב2 ונחתם מצד הועד הכללי כנסת ישראל, “בדברי שלום ואמת” חתום בידי: זיסקינד שחור, מיכאל בּרוך רייזיס, אריה ליבּ הכהן, יואל משה סלומון, יוסף רבלין, ובראשם הגאון רבּי שׁמואל סלאנט. ומצד ועד חובבי ציון: ד"ר הלל יפה, נתן קייזירמן, יהושע אייזינשטדט. ה – צבי.

נולד לאביו הרב שרגא פייבל ב"ר שמעון מיכלין ז“ל בשנת תרכ”ז (כ"ט שבט). עלה עם הוריו ירושלימה בתשרי תרל“ו. למד בת”ת וישיבת עץ-חיים וגם בבי“ס לֶמל. נשא לו אשה את בת הרב רבי מיכל הכהן (בעל האריאל). נולדו לו בניו: ד”ר יעקב אליעזר מיכלין, בנימן פיביש מיכלין; בנותיו: רחל קפלן, אשת הסוחר הידוע מר שמעון קפלן (בפירמא: כספי דיסקין וקפלן), ואהובה פייג, אשת מר יצחק פייג, אכר בפרדס-חנה. מבתו המנוחה מ' חנה לאה ז"ל, נשארו שתי בנותיה: הגברת שולמית גרינשטין אכרה בפתח-תקוה ואהובה נטקין בנויארק.

הרב מיכלין עבד:

א. בעסקנות צבורית:

1. במזכירות הת“ת וישיבת עץ חיים ובקו”ח הוספיטאל (תרמב - נג)

2. בתור מזכיר פרטי של הגאון רבי משה נחמיה כהניו ז"ל ( תרמ – מז)

3. מזכיר ומנהל הלשכה של הגאון רבי שמואל סלנט ז"ל (תרמ – נג )

4. מזכיר הגאון חכם-באשי רבי יעקב שאול אלישר ז"ל (תרנג – סה )

5. מזכיר הגאון רבי יעקב מאיר שליט"א (תרפב – צג )

6. מזכיר מנהל בית-החולים משגב-לדך (תרנג – צג )

7. במזכירות עדת הספרדים בירושלם (תרנג – עב )

8. חבר המועצה של הת"ת וישיבת תפארת ירושלם (ספרדים) (תרנג – עב )

9. " " של התמחוי ותמיכת אלמנות ויתומים " "

10. חבר מיסד של בית-הזקנים והזקנות הספרדים בירושלם

11. חבר במועצת בית-מושב-זקנים האשכנזי הירושלמי (כשנה)

12. חבר מיסד בית-חנוך-עורים בירושלים

13. חבר מועצת ביהכנ"ס הגדול בית-יעקב בפתח-תקוה

14. נואם ודרשן מצוין.

ב. בהוראה

1. מורה בת"ת עץ –חיים (תרמא – נג)

2. מורה ראשי בסמינר “העזרה” ובהליציאום של הבנות (תרעד – עח)

3. מנהל חדר-תורה (תרעד – עח)

4. מורה בישיבת המשתלמים תחת פקוח ועד החנוך והמזרחי ( תרעח – עט)

5. מורה בתפארת ירושלם ——– " ——————– ( תרעט – פו)

6. רב ומורה בביהכנ"ס שירת-ישראל בירושלם (תרצא – צג)

ג. בישוב ובציונות

1. חבר ראשון בירושלם לריכוש מניות הבנק היהודי

2. התכתב עם ד"ר הרצל ונשיאי הציונות

3. מיסד לשכת המזרחי בירושלם, ויושב ראש שלה (תרעב – עה)

4. מהמיסדים הראשונים של חברת “אגודת נטעים” וחבר ההנהלה (תרסה"צ)

5. חבר ביסוד שכונות: עזרת ישראל, שערי צדק, וזכרון משה, בזכרון משה היה גם בין מיסדי ביהכנ"ס

6. ממיסדי חברת “בנין הישוב” וחבר ההנהלה (תרפה- צה)

7. ממיסדי חברת ישוב ארץ הקדש

8. ממיסדי חברת בית וגן בירושלם

9. היה אכר בפתח תקוה

10. ממיסדי חברת “הנחלה” בירושלם

11. היה חבר מרכז מסחרי של הכשרת-הישוב

12. עסק הרבה ברכישת אחוזת פורת-יוסף בירושלים ת"ו

13. חבר בחברת האתנוגרפיא

14. עסק ברכישת הרבה אחוזות לטובת בתי חסד שונים

ד. בספרות

1. בהשנתון: “כנסת-גדולה” של סובלסקי נדפס מאמרו הגדול בשם: “המים בירושלם בימי קדם”.

2. ב“הצפירה” (תר"ן?) נתפרסם (בהמשכים) מאמרו הגדול ע"ד הכוללות בירושלם בשם: “שמש-צדקה”.

3. ב“המגיד” (תרנ"א? ) נתפרסם (בהרבה המשכים) מאמרו הזואולוגי בשם: “החי באה”ק".

4. היה עורך “המעמר” ח“ג של הר”מ לונץ (לאחר מותו) בהוספת הערות רבות. וכתב בהמאספים: “האסיף”, “תלפיות”, “מזרח-ומערב” (אלמאליח). והיה, לזמן קצר, העורך של “הפרדס” העברי והזרגוני. וכן מסר הרבה זכרונות מקוריים חשובים בחוברות “מגנזי ירושלם”.

5. היה סופרם הקבוע והזמני, של העתונים: “הצפירה”, “המליץ”, (בכנוי: הנחלמי), “היום” (בכינוי: בן-שם), “המגיד”, “עברי אנכי”, “העברי” (הניויורקי), “החבצלת”, “הצבי”, “האור”, "ההשקפה " ועוד ועוד.

6. בה“יידישע-גאזעטען”, וב“הטאגבלאט” פרסם השקפה שבועית מכל הנעשה באה“ק ת”ו, (בכינוי: בן-ציון) וספורים רבים בהמשכים, והיה בא-כחם היחידי בא“י במשך ארבעים שנה. וכן בה”יידישער אדלער".

7. הוציא לאור את הספרים: “עוגת-אליהו” של הר“א שרהזון (בלוית הערות מדעיות רבות), “הר הבית”, חלק א, (נדפס ב“ירושלם” של לונץ שנה יא), וספרו “המצפה” (נדפס בהנ“ל שנה י”ב ), שהופיע גם במהדורות מיוחדות. בשו”ת “משה האיש” של הרה“ג מוהר”ר חיים אלישר ז“ל נתפרסמו חליפות שו”ת שהיו לו עם המחבר וגם עם הגרצ"פ פרנק שליט“א, על אודות מקום המקדש והר הבית והמזבח ועוד דברים חשובים. הספר נדפס בתרע”א, בירושלם. חוברות: ספור “הנזירה” (בשתי מהדורות) וספור “באבאג’אן”, יוסף איננו ועוד.

8. הרחמ“מ ושותפו הר”נ נתנזון היו הראשונים שהוציאו לאור בירושלם סדורי תפלה וספרי תהלים בצורות מקטנות בנוסחאות אשכנז וספרד, שנתקבלו אז ברצון רב בכל תפוצות-ישראל. והיו ב“כ היחידים של האחים ארגלברנד בוורשא, בעלי בית-חרושת גדול ליציקת אותיות דפוס, שעל ידם קנו כל בתי-הדפוס באר”י את האותיות.

ביבליוגרפיא:

1. נזכר בספר הזכרון לרח"ד ליפא (הנזירה)

2. בספר זכרון לאחרונים של הרב"צ אייזנשטדט

3. בהרבה עתונים עבריים וזרגוניים.


ואנחנו מאחלים להרב מיכלין שנות חיים טובים בעבודה פוריה על שדה התורה והמדע, הספרות ובנין הישוב בארץ. ותחזינה עיניו ועינינו בשוב ה' את שיבת ציון בב"א.

איש ירושלים


 

מכתבי הערכה וברכה

בבואנו לתת הערכה לדברי ימי עם בכלל ולתולדות עם ישראל בפרט, עלינו להסתכל ראש וראשון לספר-הספרים: התנ"ך. בתוכו נמצא – מלבד תולדות ומאורעות מחיי עמנו ומהלך התפתחותו התרבותית - גם “ספר דברי הימים” א – ב.

מזה נוציא מסקנה ראשונה ויסודית על חשיבותם התרבותית של תולדות עם ישראל הנותנת לנו עדות נאמנה על ערכם הכביר בהתקבל ספר דברי הימים לתוך כתבי הקדש אשר נגמרים בתולדות אבדן עצמאותה של מלכות ישראל וחרבן בית ראשון, גלות בבל, פרס ומדי ועלית עזרא ונחמיה עם חלק מאוכלסי היהודים לבנות את “הבית השני” ולהאחז שנית בארץ ישראל.

מקורות להסטוריה שלנו נמצאים גם בתוך “כתובים אחרונים”, בתלמוד, במדרשים וילקוטים וכו' ובספרי יוסיפוס פלביוס על תקופת ממשלת הרומאים באר"י, זמן חרבן בית שני ופזורנו בין האומות.

רק בזמן מאוחר קמו לנו היסטוריונים בארצות פזורנו אשר לקטו ואספו חמר הסטורי מתוך המקורות העתיקים ומאוחרים, ויבנו בנין נצחי ע"י ספרי דברי ימי ישראל מסודרים – אשר המפורסמים שבהם הם גרֶץ ויעבץ.

אכן לחקירת תודות הישוב של ירושלם עה"ק מתקופת מאת השנים האחרונות לחדוש הישוב של היהודים, לא קמו לנו הרבה גואלים ורושמי רשימות מדויקות.

יזכרו לטובה: ר' יוסף שברץ ע“י ספרו “תבואות הארץ” שבתוכו נמסרים מאורעות חשובים ותאורים בהירים גם בצורה גאוגרפית על מצב ירושלם וסביבותיה, ורבי אברהם משה לונץ ז”ל בספריו החשובים.

ואחרון חביב מופיע לפנינו ההסטוריון המומחה ר' פנחס גריבסקי בספורי תולדות הישוב של ירושלם שבתוך החומה ומחוצה לה, המלוקטים ונמסרים לקהל בצורת חוברות בודדות כסדרן.

הסופר החשוב מקריב את מיטב שנותיו וכוחותיו בלי לֵאות בחקירות, חטיטות וחפושים בארכיויונים, מלקט ואוסף דוקומנטים, תעודות, תמונות ותאריכים המגלים תעלומות העבר על התלבטויות ראשוני המתישבים בירושלם שעלו בהרפתקאות ובמסירות נפש לבנות את חרבות עיר הקדש.

בחוברותיו המופיעות לזמנים קבועים ובלתי קבועים, במגלות היקרות האלו מסופרים מאורעות כה חשובים בחיי הישוב הירושלימי שלעולם לא היו מגיעים לאור עולם. בהן מתוארים ע“י המחבר מר גריבסקי זמנים ותקופות של מצוקות אחינו והצלתם בנסים, בהשתדלות של רבנים ומנהיגים. נזכרים המון גזרות וסכנות שזעזעו את ראשוני המתישבים בירושלם עה”ק.

הסופר החרוץ מוסר לנו בחוברותיו “חובבים ראשונים” תולדות אישים חשובים מאותה תקופה, ראשוני הבונים של שכונות ירושלם החדשה שמחוץ לחומה, והכל בצורה מלבבת וסגנון נעים עד למאד. תכן החוברות הללו הוא בעל ערך נצחי. עתיד הוא כל האוצר של האבנים הטובות והמרגליות שבספריו – לשמש חמר רב ערך לבנין ההיסטוריה של ארצנו בכלל וירושלם בפרט, בידי ההיסטוריונים שיקומו לנו בדורות הבאים, אשר בודאי ידלו ממנו פנינים ואבני חן שישמשו לזכרון וליסודות מוצקים לספר תולדות ירושלם המתחדשת.

כעת סופר נכבד ר' פנחס גריבסקי! מביעה אני לכב' בעונג מיוחד את הערכתי המלאה ואת ברכתי העמֻקה להופעת החוברת המאה ועשרים, ויהי רעווא שיוכל להמשיך את עבודתו הקדושה בכרם ישראל מתוך הרחבת הדעת באמצעים יותר נאותים מאשר עד כה.

מן היושר והחובה של חוגינו התרבותיים להתענין בעבודתו הכבירה והחשובה ולתת לו סעד רוחני וחמרי לעודדו ולאמצו במפעלו היקר לנו. ועל הצבור העברי מוטלת החובה לרכוש מתוך הערכה את החוברות המופיעות מתקופה לתקופה ולקראן מתוך עיון והתענינות הראויה.

וכשם שזכית, סופר נכבד, לחזות בהופעת החוברת המאה ועשרים, כן תזכה להגיע לגיל מאה ועשרים, שנים טובות ומבורכות אמן.

בכבוד והערצה

לאה זליגר בת ר' יוסף רוזנקרנץ (אלמנת הרב ד“ר יוסף זליגר ז”ל )

ירושלם, אדר תרצ"ו

י. בן צבי

 

ס"ט

שתי האותיות המסתוריות הללו הבאות בסוף חתימתם, או אחר הזכרת שמותם של אחינו הספרדים – מהו פירושן?

הביאור הפופולרי ביותר של ראשי-התבות הללו הוא: “ספרדי טהור”. בזה יש כעין רמז לטהרת הגזע היהודי, שעליה תפארתם ועליה גאותם של יהודי ספרד, המתיחסים כידוע לשבט יהודה ובעקר למשפחות המיוחסות של ירושלים. ובזה נתלים באילן גדול: בפסוק “וגלות ירושלם אשר בספרד” (עובדיה כ). ובהיות והציון הזה הוא “מונופולין” המיוחד לספרדים, יש בזה משום הדגשה מיוחדת שטהרת הגזע היא סגולה המיוחדת לספרדים המפלֶה אותם לטובה מכל שאר שבטי ישראל, כגון האשכנזים, התימנים וכו'. אולם לא כל דעה מקובלת היא נכונה ומבוססת. להיפך: מצוה עלינו לבדוק בעין בקורת אחרי דעות מקובלות, ורק במקרה שמנצא אסמכתות מספיקות הנשענות על יסוד מוצק, עלינו לקבלן ולאשר אותן.

נעבור לענין הנדון. עובדה היא שבראשי-תבות הללו, ס“ט, משתמשים רק הספרדים המתיחסים לגלות ספרד – דהיינו גולי ספרד שהשתקעו בצפון אפריקה ובשאר ארצות שהיו שייכות לאימפריה העותמנית, כגון ארצות הבלקנים, אסיה הקטנה, וכן צאצאי הספרדים שבאירופה המערבית, בסוריה וכו'. לעומת זאת לא מצאנו שהיהודים בארצות אשכנז ותימן, או אפילו בפרס, ישתמשו בסמן זה. עובדה זו משמשת ראיה לכך, שפירושן של ראשי-התיבות הנ”ל הוא – “ספרדי טהור”. אולם כנגד זה יש לטעון, שמעולם לא מצאנו את המלים הללו בשלמותן. וזהו מה שמטיל ספק בפתרון הפופולרי הנזכר.

לעומת זאת נתגלו מקרים אחדים שבהם באות לאחר השם המלים “סופא טבא”, או “סופיה טב” וכיו“ב. כך הגיע לידי לפני שנתים כתב יד קדמון, השייך לתחלת המאה הי”א לסה"נ, שבו באו, במקום ראשי-תיבות, המלים: “סופא טבא”. הכתבת שאני מתכון אליה, רשומה בצורת קולופון בכתר-תורה קדמון השייך כעת לעדת הקראים בקהירו-מצרים, ושמור בבית הכנסת הישן שלהם ברחוב הקראים.

וזוהי הכתבת בשלמותה, כפי שהעתקתי אותה בעצם ידי:

אני זכריה שדי זה הכתובים

הסופר בן ענן למר יצחק הפרח

המלמד מארץ הטוב בר אפרים

מערב נוחו בגן הכהן סופא טבא

עדן כתבתי בשנת ארבעת

ונקדתי בעזרת אלפים ושבע

מאות ושמונים

ושמונה לברית עולם.


מתוך קולופון זה נראה ברור שהספר נכתב עי ידי חכם מערבי, ויש להניח שגם מר יצחק הפרח בר אפרים הכהן יהודי מערבי הוא, והחתימה סופא-טבא, המתיחסת לזה האחרון, היא תואר רגיל ושכיח במקומותיהם באותה תקופה (בשנת 1028 לסה"נ).

אין שום יסוד להניח שספר התורה נכתב על ידי קראי, יען כי הקראים, בתור כתה יותר קטנה מהרבנים, לא הזניחו שום הזדמנות מלציין את שיכותם ל“בני מקרא”. עצם העדר ציון כזה משמש אות והוכחה לכך שהסופר והמזמין יהודים “רבנים” הם ואינם שיכים לעדת הקראים. ואין בכך שום תמיהה, שספר תנ“ך הכתוב ע”י סופר רבני, עבר לעדה הקראית והוא נערץ על ידיה. כדבר הזה קרה גם לכתר-התורה הקדמון (“מקדשיה”) השיך לעדת הקראים בירושלים, שגם הוא נכתב ע“י רבנים. וכך יקרֶה גם להיפך, כגון כתר-התורה המקודש אצל עדת היהודים אשר בארם צובא, שנכתב בשעתו ע”י סופר קראי, כפי שכבר הוכיח ידידי ר' מאיר נחמד בשעתו.

בקולופון אחר באותו כתב היד נזכר שוב שמו של “מרי יצחק הכהן… בן מרנא אפרים הכהן, סופ' ט' ב' הוא וזרעו וצאצאיו ארבעה דורות וכו'”.

לפי כל זה אני מוציא מסקנה, שהתואר הזה ס“ט קדום הוא לפחות עוד מראשית המאה הי”א, וכונתו היתה מאז לא למוצאו הספרדי הטהור של נושא השם, אלא לציין את “סופו” או אחריתו – אם בתורת שבח, שהאיש גמר את ימיו כיהודי נאמן, ועמד בנסיון ולא נכשל, או להיפך, בתורת משאלה ותפלה, שיזכה האיש להתגבר על כל הנסיונות והסכנות ויגמור ימיו בטוב. במקרה זה צריך להניח, שהסכנה הרמוזה היא סכנת השמד, ו“סופא טבא” פירושו להנצל מסכנה זו ולגמור את החשבונות עם החיים כיהודי נאמן. ואם במאה הי“א היו רדיפות אלו חזיון בלתי נפרץ, הרי במאות שלאחר זו נעשו לשכיחים ורגילים, וגם התואר הזה או המשאלה הזאת – קבלו ערך ממשי. הכנסיה הקתולית בכלל והאינקביזיציה בפרט, אָרבה לכל אדם מישראל, ואדיר כל רצונו של יהודי כשר היה – שלפחות יגיע ל”ספא טבא", ובחתמו את שמו צרף אליו משאלה כֵּנה זו.

לרגלי מצבם הטראגי המיוחד של יהודי ספרד נעשה מנהג זה להם להרגל, ונתקבל על ידם. אולם שאר חלקי הגולה, שלא היו בתנאים דומים, לא היה להם צורך פנימי דומה להביע משאלה זו, ולא גלו להם את המנהג הנפוץ בקרב הספרדים לצרף לשמם את המשאלה הפנימית “ספא טבא”.


ירושלים, כ“ו בתשרי, תרצ”ג, ת.ד. 121.

אדוני הנכבד, מר פנחס גראיבסקי!!

תודה לו בעת מחברותיו החדשות. בכולן מצאתי דברים, שכל יהודי אוהב את ארצו צריך למצוא בהם חפץ. תחזקנה ידיו! ברוב ברכה ותודה

פרופ' יוסף קלוזנר


ירושלם עיה“ק ת”ו, פורים דפרזות תרצ"ו

לכבוד הרה“ח רבי פינחס גרייבסקי נ”י

חכם נכבד.

יקבל נא גם את ברכתי להופעת חוברת היובל – חוברת המאה ועשרים – של “מגנזי ירושלם”. יהי רצון שיזכה עוד שנים רבות לצרף פרוטות לפרוטות לחשבון גדול. והיו חוברותיו מאה ועשרים כפלי כפלים. כי יזכה להוסיף עליהן כהנה וכהנה.

כברכת החותם בכבוד ויקר

ד"ר יצחק מירקין


 

מכתבים רשמיים מהמושלים התורכים לגדולי עמנו

א.

מאת ולי דמשק, חאג' מוצטפה, להשר רפאל פיג’וטו ששרת כקונסול אוסטריה בעכו. נכתב ב-8 אב שנת 240 לספירתם3


לכבוד פאר האומה היהודית והעדה הישראלית, ידידנו מר רפאל, קונסול אוסטריה, יהי' סופו טוב.4

קיבלנו את מכתבכם בנוגע להתנצלותכם על אשר לא שלחתם את מתורגמנכם לקבל פנינו בחאן אלמינה ביום השבת.

התנצלותכם נתקבלה ברצון משום שאנו יודעים מקודם ומעכשיו אהבתכם ונאמנותכם לנו, גם בקשתכם בנוגע ליהודים תושבי ירושלם, ה' ישמרם, עבור למלאות רצונכם נצוה להמתסלס שלנו בירושלם שיסעד אותם ויתן להם הגנה יתירה ושמירה מעולה.

ולי דמשק חאג' מוצטפה

————–

ב.

מאת איסמאיל קיאמיל, פחת ירושלם, לד“ר אלברט כהן ז”ל.

אדוני! לדאבון רוחי לא יכלתי עד היום להתענג בזה להשיב על מכתבו הנכבד, רוב עבודותי אשר עלי עמדו לשטן לי בדבר הזה ואבקש לסלוח לי על כי אחרתי עד הנה.

מאד שמחתי על רגשות לבבו וזכרון אהבתו אלי כאשר ראיתי זאת מתוך מכתבו הנכבד, ידע אדוני כי מאושר אנכי אחרי רואי את פניו, ויהי לבו בטח בו אשר לעונג גדול יחשב לי, עת אמצא מקום לעשות הטוב והמועיל לאנשי אמונתו ככל אשר בכחי. ולא לבד פה בעירי כי אם גם אל כל מקום אשר תשלחני רצון הממשלה!

יאמין, אדוני, כי בכל לבבי הנני לעשות כמחשבות הנכבדות והטובות מאדוני המושל, וידע כי מכובד הוא בעיני מאד

ירושלם, י"ב דצמבר 1856 איסמאיל קיאמיל פאשה

 

משפחת בן-וינישטי

ספרד-ירושלם

המשפחה המיוחסת והמפורסמת בישראל, משפחת סופרים וספרות מעוטרת ומוכתרת בכתר תורה וגדולה, עשירות ואצילות, ובכל קניני שלמות האדם המעלה.

כתובה לזכרון בספר מאת אחד מבניה, מילידי ירושלם ומתושביה, הרב סעדיא המכונה רבינו בן-וינישטי הי"ו.

המשפחה האצילה הזאת, שהעניקה בתולדה הישראלית הדרומית, אנשים גאוני רוח ומדינאים גדולים אשר הנחילו כבוד רב לעמנו, ידועה למדי לכל הקורא בספרי הדורות. כמה סופרים בספרד מזכירים בספריהם את תולדות משפחת בן-וינישטי ואת פעולותיה הנשגבות לטובת הממלכה בספרד, ואת עזוז כבודם ותפארתם בחצר בית המלכות. אבל מהו מקור השם, ומאין מוצאו?

הנה זה אשר שמעתי מפי הרב של רודוס יע“א הגאון האמיתי ר' יצחק רפאל ישראל זיע”א שהיה הראב“ד ביע”הק ירושת“ו בזמן הראש”ל וראש הרבנים יש“א ברכה זיע”א ואשר סֻפַּר לו מפי עט“ר מר זקני הרב ח”ר רחמים שניאור בן וינישטי זיע"א:

"לפני כמה מאות שנים ישב ראשונה במלכות בחצר מלך ספרד יהודי אחד ושמו דון אברהם בכר, הוא היה יועצו הנאמן ושר הכספים באוצר בית מלכותו. המלך אהבו מאד וישם את כסאו מעל כל השרים אשר אתו, כי היה השר אברהם חכם גדול ונאמן רוח מאד. אך אחד הכמרים שהיה בארמונו קנא בַּשַּׂר אברהם קנאה גדולה ויהי שונא אותו שנאת מות. ויביא הכומר את דבת השר אברהם רעה אל המלך. והמלך לא אבה לו ולא שמע אליו, ויהי כי הרבָּה הכומר לדבר סרה על אברהם היהודי למען הבאש את ריחו בעיני המלך ולגרשו מבית המלכות, ויחשוב המלך לטפח לו את שקריו על פניו ולהוכיח לו כי אין נבון וחכם ונאמן כאברהם, וכי רק לו, לאברהם השר היהודי יאתה גדולה וגבורה בחצר בית המלכות, באשר חכמתו רחבה מני ים, ואהבתו את המלך עָצמה לאין ערוך, מה עשה המלך? הזמין אליו באחד הימים את הכומר לבדו, לטייל בחצר גנת ביתן המלך, ואברהם השר היהודי איננו אתם. בעת הטיול הראה לו המלך את כל שלל הפרחים והצמחים אשר צומחים בגנו, וישאלהו על תכונותיהם ושמותיהם.

ויענהו הכומר אחד לאחד ככל אשר שאלו המלך, ויהי כי הגיעו אל אחד הצמחים הנפוץ מאד, וישאלהו המלך לאמר: הגידה נא לי, ומה שם הצמח הזה הנפוץ מאד בגני, ויענהו הכומר מיד, אדוני המלך! שם הצמח הזה “מאל-בה” שמובנו בספרדית: "בואו לרעה “. ויחריש המלך ולא דבֵּר אליו דבָר, וילך לביתו. למחרתו הזמין אליו המלך את שניהם, את השר היהודי ואת הכומר וילך עמהם שנית לטייל בחצר גנת ביתָנו, וישאל המלך שנית את שמות הצמחים לשר אברהם לפני הכומר, והוא ענה לו אחד לאחד ככל אשר שאלו המלך. ויהי כאשר הגיעו אל הצמח הנזכר, וישאלהו המלך לאמר: ומה שם הצמח הזה? ויחשוב השר אברהם רגע קט ויאמר “ביין-בה”, שמובנו בספרדית “בואו לטובה”, או בואו לשלום… כי לא רצה השר אברהם לבטא בשפתיו לפני הוד מלכותו מלה אשר כאילו מנבאת חלילה “לרע”, או שמובנה “רע”, ולכן שינה מיד את שם הצמח מרעה לטובה, ויקראוהו בשם “ביין-בה”. וישמח המלך שמחה גדולה, וישק את דון אברהם היהודי על ראשו, ויפן אל הכומר הקנאי ויאמר לו: הראית את אברהם היהודי ואת חכמתו? כלום חשבת שלא ידעתי את שם הצמח הנזכר ואת תכונתו? הלא רק לנסותך ולהוכיח לך על פניך את רום גודל בינת השר אברהם ואת מעוט ודלות בינתך, למען לא תוסיף עוד דבר אלי סרה באברהם היהודי היקר לי מכל השרים היושבים במלכותי – עשיתי זאת. פני הכומר חפו מבושה, ואל השר אברהם בכר פנה ויאמר לו: דון אברהם יקירי! יען אשר השכלת ולא בטאת דבר רע ומגונה בפני, יקרת בעיני מאד, נכבדת, ועל כן לא יקָרא מעתה שמך דון אברהם בכר, כי אם אברהם בין-ביניטוס (או ביין ביניסטיס) יהיה שמך, שמובנו “בואך לשלום” או “בואך לטובה”, כי טוב אתה וטוב תבשר”. מהיום הזה והלאה נקרא השר בפי כל בשם דון אברהם בן-וינישטי. הוא שם משפחתנו “בן-וינישטי” עד היום הזה.

וזה מה שראיתי בכתיבת ידי אבותי הקדושים זיע"א:

לפני מאה ושמונים שנה היו בירושת“ו שני אחים רבנים גדולים ממשפחת מרזוק האצילה. שם האח האחד מנצור מרזוק זיע”א ושם השני סעדיה מרזוק זיע“א בעהמ”ח ספרי קרבן-אליצור בן-פדה-צור וצור-תעודה, ולו שתי בנות שהאחת מהן נשאת למר זקני הרב ח“ר שניאור בן וינישטי זיע”א. (אחיו הרב ח“ר יאודה בן וינישטי זיע”א נודע לשם ולתהלה בזמנו. ובשטר אחד ישן מצאתי את חתימתו יחד עם הגאון הראש“ל רבי יום טוב אלגאזי זיע”א). ולהרה“ג ח”ר שניאור בן וינישטי זיע“א מ”ז, בן אחד ושתי בנות. שם בנו סעדיא המכונה רבינו דון בן וינישטי זיע“א שהראש”ל וראש הרבנים שלמה משה סוזין זיע“א כתב עליו כמה פעמים: “הרב המופלא והדיין המצויין צי”ע וסיע”ה" ועוד תוארים אחרים. ושתי בנותיו שרה ורחל האחת נשאת להרה“ג ח”ר יאודה דוד סורנאגה זיע“א והשניה להרב ח”ר בכור מורינו דכדן זיע“א. ולהרב ח”ר סעדיא רבינו הנז' שלשה בנים ושתי בנות הלא הם הרב ח“ר בכור יוסף והרב ח”ר משה והרב ח“ר יעקב זיע”א ושם בנותיו רבקה ורחל. רבקה נשאת לדודו ח“ר יעקב וילדה לו שתי בנות אורו וקאדין, אורו נשאת להאדון הנכבד אליהו ארוואץ ז”ל וקאדין לאחד ממשפחת אשכנזי. ואחרי כן גרש ח“ר יעקב הנז' ז”ל את אשתו רבקה בת אחיו הגדול ולקח אשה אחרת וילדה לו עוד בת ושמה רחל ונשאת עם משפחת קאסטיל. רבקה המגורשת נשאת אח“כ עם ח”ר מרדכי חסון ז“ל אביו של הראב”ד של עי“ת חברון הגאון רבינו חנוך חסון זיע”א שנהרג בחבתו בפרעות של שנת התרפ“ט, ולהרב ח”ר שניאור בן וינישטי זיע“א נכד, והוא הבכור, בשם ח”ר בכור יוסף בן וינישטי זיע“א (בן הרה“ג ח”ר רבינו סעדיא הנז') ולו בן אחד ושמו הרה”ג ח“ר רחמים שניאור זיע”א אבי אבא. הוא לקח את רבקה בת ח“ר בנימין חמואי ז”ל לאשה. חבריו היו הרבנים הגדולים הרה“ג ח”ר רבינו אהרן עזריאל זיע“א בעהמ”ח ספרי כפי אהרן ומקוה מים ח“א וח”ב. והרה“ג ח”ר יצחק פרחי זיע"א.

הרב מ“ז ח”ר רחמים שניאור הנז' נפטר בקציו“ש והרבנים חבריו הנז' היו בעצמם האפיטרופסים של שני היתומים שהשאיר אחריו ה”ה עט“ר מ”א הרה“ג בכור יוסף ואחיו ח' אליהו ז”ל שנפטר חשוך בנים ובקיציו“ש ר”ל.

עט“ר מ”א זיע“א לקח לו אשה מעי”ת סאלוניקו ממשפחת מודיאנו הנכבדה ושמה רחל. היא ילדה לו הרבה בנים ומתו ר“ל, ורק אנכי הצעיר סעדיא רבינו ושתי אחיותי נשארנו לחטו”ל. ויקראו את שמי כשם עט“ר מ”ז הרה“ג רבינו סעדיא בן וינישטי. ולי הצעיר בן יחיד ושמו אברהם ושלש בנות. ולבני בן אחד וַנִּקרא לו כשם הרב מ”א זיע“א יוסף חי בן וינישטי הי”ו.

אנכי הצעיר נולדתי ב' אדר התרל“ו ונתגדלתי על ברכי התורה והיראה. בהיותי בן עשר שנים התחלתי ללמוד גפ”ת בביה“מ דורש ציון שהיה אז תחת הנהלת הגאון המפורסם ר' יצחק (אופלטקא) מפראג זיע”א, ורבותי היו הרה“ג רחמים יוסף חיים זיע”א (שהיה חותם רי"ח טוב מפראג) בנו הגדול, והרה“ג ח”ר רפאל הכהן שאקו זיע“א מחותנו, מרביצי בתורה והיראה באותו זמן. כשגמרתי את חק למודי שם, נכנסתי ללמוד אצל הרה”ג ח“ר מנחם בן יצחק זיע”א שהיה בקי בתלמוד ומפרשיו מאד והעמיד תלמידי חכמים רבים. אחרי כן נכנסתי ללמוד בישיבת תפארת ירושלם עם הגאון האמיתי הרב ח“ר יצחק אשכנזי זיע”א, ויבדל לחיים טובים וארוכים הגאון המפורסם בכל קצוי תבל הרב ח“ר בן ציון אברהם קואינקה שליט”א הראב“ד והחבר הרבנות הראשית לא”י כיום הזה.

כשיצאתי מהישי' הנז' נמניתי כמורה עברי ותלמוד בת“ת הגדול של הספרדים אשר היה אז תחת השגחת הגאון סבא דמשפטים הרב ח”ר נסים אלישר זיע“א. ואז נשאתי לי אשה ונולדו לי ממנה בן יחיד ושמו אברהם ושלש בנות. ולבני בן ושמו יוסף כשם הרב מ”א זיע“א. אחרי פטירת הרה”ג רי“ח טוב מפראג ז”ל עזבתי את הת“ת הנז' ונתקבלתי למורה תלמוד בביהמ”ד דורש ציון ע“י בנו היקר והנכבד החוה”נ נסים אופלטקא הי“ו, ומפני דוחק הפרנסה הוכרחתי לצאת מקודש לחו”ל בראשונה לערי קוקאנד ובוכארה בתור מורה ושו“ב. לאחר המלחמה העולמית מפני צרת הבולשביקים יצאתי משם בידים רקניות ובאתי לשלום לירושת”ו.

הגאון והראב“ד עט”ר הרב חזקיה שבתי שליט“א שהיה אז ראש הרבנים באר”ץ טובה הזמינני כמורה בבי“הס של שם ומשם עברתי לבירות ג”כ בתור מורה ושו"ב.

בשנת תרפ“ז עזבתי את משרתי שם ונסעתי לערי אמריקה הדרומית בתור מו”ץ ושו“ב ומוהל. ושבתי בשלום לעה”ק ירושת“ו באלול תרצ”ה. תפלתי לה' שלא אצטרך עוד לצאת מקדש לחו"ל ואראה בנחמת ציון וירושלם. ואשמע בשורות טובות מכלל ישראל ובתוכם משפחתי הנכבדה אמן.


 

שיח יצחק

מכתב מאת קרל נטר מיסד “מקוה ישראל” אל הרב הראשי בירושלם (בשנת תרל"א)

שלום וכטו“ס לעט”ר הרב הגאון המפורסם צי“ע ראשון לציון כמו”ה אברהם אשכנזי נ"י


אחרי שנתברר אצלי עת שנמצאתי אתו במחיצתו הטהורה מכל הדברים הנחוצים לחפצי – לכן באתי כעת בשיחי, שיח יצחק, שיעשה עמי לטובה אות ליתן בידי שורותים חתום בידו הגדולה והטהורה עם חתימת בי“ד הגדול נ”י, אמיתות הדברים, למען תהיה בידי לראיה – ושכרו כפול מן השמים. כ"ד עבדו מוכן ולשרתו בכל עת

הצעיר יצחק נטר


ובקשתו נמלאה – עיין “שאר ישוב” (האסיף תרמ"ה ) למר אחי הרב ר' יעקב גולדמן ז"ל.


 

בן-ציון לבית טַרַגַן

משפחת טרגן השתקעה בירושלים- לפי קבלת המשפחה – עוד מגרוש ספרד (עיין תולדות חכמי ירושלם הוצאות ר"א ריבלין חלק ב' צד 215 ובמלואים צד 90). רבי יוסף טרגן היה תלמיד חכם שהתפרנס מ“ישיבות” וכל ימיו היה גבאי וחזן בביהכ“נ האמצעי הסמוך לביהכ”נ רבן יוחנן בן זכאי. ובכל ימי השבת והחגים היה משכים ומכתת רגליו משכונתו לביהכ"נ הנמצא בתוך רחוב היאודים בעיר העתיקה.

הוא היה חסיד אדוק מאד, עד כי נחשב עוד בימיו לאחד מהדור הישן; מעולם לא יצא מחוץ לירושלם, ולא ראה מימיו ים יפו. בנו בן ציון נולד לו בירושלם בשנת התר“ל, בשכונת “משכנות שאננים” (בתי יהודא טירא), הם הבתים הראשונים אשר נבנו מחוץ לחומת ירושלם בשנת כת”ר. חונך בתלמוד תורה לעדת הספרדים בתוך העיר ואחר נכנס ליבה“מ “דורש ציון” שתחת הנהלת הרב הגאון ר' יצחק אופלטקה ז”ל. ובשנת התרמ“ב כאשר נפתח בי”ס האליאנס ע“י הא' נסים בכר, ורבים מחכמי הספרדים הכניסו את בניהם שם, לא רצה רבי יוסף בשום אופן להעתר לבקשת המשפחה להכניסו בבית הספר ללמוד צרפתית. כל חפצו ומאויו היו כי בנו ילמד תורה ויהיה ל”חכם" ו“דיין”, וכאשר הגיע לשנת הארבע עשרה הרכיב עליו ריחים בצוארו בהשיאו לו אשה, מבלי לדאוג איך ובמה יפרנס את אשתו, כי אין להרהר חלילה אחרי מדותיו של הקב“ה. נכנס ללמוד תלמוד ב”ישיבה" יחד עם עוד איזה צורבא דרבנן, ובשום אופן לא רצה ללמד את בנו איזו אומנות ומלאכה, רק כאשר הציעו לו ללמדו מלאכת הדפוס, כי הלא זוהי עבודת הקודש המוציאים לאור ספרים קדושים – נעתר והכניסו לדפוס צוקרמן.

בשנת תרמ"ה בא בן יהודה לירושלם. ובעיר התפשטה שמועה כי בן יהודה מדבר עם אשתו ובניו בעברית. האברך הזה התפעל מאד מזה ויהי הדבר לפלא בעיניו, ומאד השתוקק להיות בקרבת המשפחה הזאת וליהנות מדבורם. ויהיה היום ור' צדיק טרבלוס (רפורטר “הצבי”) הציע לבן ציון לעבוד בדפוסו ולסדר את הצבי. הוא לא שאל על התנאים ועל המשכורת ויסכים תיכף ללכת למחרתו אליו, כי אמר: דייני שאהיה יותר קרוב אל המשפחה המדברת עברית.

בדפוס הקטן שלו היו מעט אותיות “פטיט” ו“נונפריל”, והיו צריכים לחכות עד שיודפסו שני העמודים התיכוניים ולפזר את האותיות כדי לסדר את העמודים א' וד'. מכונת ההדפסה היתה מתקלקלת בכל שעה, וכן עכובים שונים גרמו שלא תמיד יצא “הצבי” השבועי בזמנו. ועפי"ר היה כל לילות הששי ער כל הלילה כדי לגמור את ההדפסה ולשלוח את הגליון בבקר ליפו ולהמושבות. והמנוח בן יהודה היה אנוס לחכות על-יד שלחן הכתיבה שלו עד אחר חצות כדי להגיה את ההגהה האחרונה.

היחס של בן יהודה לפועליו היה מצוין. יום יום היתה אשתו המנוחה דבורה שולחת לנו בין הערבַּים כוסות תה ועוגות. משכורת הפועלים היתה אצלו דבר שבקדושה, השתדל עד כמה שעלתה בידו לשלם להם בכל יום ששי בשבוע. בן יהודה היה הראשון שהנהיג לשלם לפועליו גם בעד ימי חוה“מ פסח וסוכות. (אז היו כל הדפוסים סגורים בכל ימי חוה"מ ופועליהם לא קבלו כל שכר), כי אמר: עפ”י היושר צריכים היינו לשלם להם כסף משנה בעד החגים שצרכיהם מרובים. ומלבד זה היה נוהג לתת לפועלי הדפוס תשורות כסף בערבי ר"ה ויום הפורים.

וכן היה בן ציון טרגן בקרבת משפחת בן יהודה במשך תשע עשרה שנה. הוא השתתף אתו בכל הצרות וההרפתקאות שעברו על ראשו: מות אשתו דבורה, מות שלשת ילדיו במחלת האסכרה במשך עשרה ימים, האסרו בבית האסורים לרגלי מלשינות הרבנים (בשבוע שאשתו השניה חמדה ילדה אז את בתה הבכירה ) וכו' וכו'.

בשנת תרס"ב יסד בירושלם בהשתתפותו של האדון אברהם אלמאליח והמנוח משה עזריאל אגודת צעירים בשם “צעירי ירושלם” (אסור היה להזכיר את השם “ציון”) שפעלה הרבה לקרב את הצעירים הספרדים להשכלה וללאומיות.

אחד ממפעלי האגודה היה להוציא לאור את ה“השקפה” של האדון בן יהודה פעם שניה בשבוע. העתון יצא אז בכל יום הששי, רצו הצעירים שהקהל הארצי-ישראלי יהיה בקשר עם העולם הגדול לפחות שתי פעמים בשבוע. בן יהודה לא יכול היה לקבל עליו לא העריכה ולא ההוצאות, כי אז התמסר כולו לחבור מלונו הגדול. אגודת הצעירים החליטה להשתתף גם בחמר וגם ברוח. וכן יצאה ההשקפה בימי השלישי והששי לשבוע.

בשנת תרס“ג5 קנה בן-ציון, בהשתתפות ה' שלמה ישראל שיריזלי, את דפוס בן-יהודה. אך הצנזורה הממשלתית הציקה להם מאד שלא יכלו להדפיס שום דבר בלי רשיון מקושטא, אז עזב את ירושלם בשנת תרס”ו ויסע לאלכסנדריה לעבוד בדפוס פרג מזרחי. ושם לרגלי עבודתו התודע אל המנוח הרב הראשי הרה“ג רבי אליהו חזן, ויבדל לחיים הרה”ג אברהם אביכזיר. זה האחרון הציע לו לעזוב את הדפוס ולהכנס בתור מורה לעברית בבית הספר של הקהלה, אז היו למודי ה“עברית” על ידי “חכמים” שלמדו את התפלה והפרשה בטעמיה ונגוניה. בן ציון החל להכניס סדרים חדשים בלמדו את השפה עפ"י השטה עברית בעברית. חיבר ספרי קריאה שונים מלוקטים ומעובדים ממבחר הספרות החנוכית. (האדון בוגרשוב השתמש בהם בשביל בתי הספר לגולי א"י באלכסנדריה בימי המלחמה העולמית).

בשנת תרס“ז נוסדה אגודה ציונית “בני ציון”. האגודה הראשונה ממין זה באלכסנדריה שבראשה עמד ד”ר דוד (בנו של האדון דוד שו"ב מצפת) והאדון דוד יודילוביץ, מנהל הכרמל. בן-ציון השתתף באגודה באופן פעיל ויהי אחד מחברי הועד, וכמו כן באגודת “צעירי ציון”, ה“אחוה היהודית”, וב“בקור חולים” לקח חלק פעיל.

הקשרים עם משפחת בן יהודה המשיך כל הזמן. תמיד שלח את כתבותיו מאלכסנדריה לעתוניו בירושלם: הצבי, האור, ההשקפה ואחר גם בדאר היום.

הוא כתב הרבה בעתונים שונים ב“היהודי” שיצא לאור בלונדון ע“י יצחק סובלק; ב”השופר" בפיליפופולי, וכמו כן בהעתונים המקומיים: “ריוי איזראליט די איגיפט”, “אורור”, “ישראל”, “אילוסטר-ציון ז’ואיף” וכו'.

גם בניו הולכים בדרכיו. בנו אפרים היה אחד ממיסדי ה“מכבי” באלכסנדריה ועד בשנת תרע"א

בהשתתפות האדונים: נסים כלב, דוד בנבניסתי (כעת אחד מחברי העיריה בתל-אביב) ויוחנן וינבלט. הם עבדו במסירות לטובת האגודה הספורטיבית ברוח הלאומית, מה שעורר חמתם של המתבוללים שנלחמו בכל כחם להכרעתה, אך באחרונה עלתה ההצלחה בידם.

בנו מנשה גם הוא אחד הלוחמים להפצת הלאומיות והעברית בקרב הצעירים. בשנת תר"ף יסד עם עזרת חבריו, אגודת “התחיה” לשם זה. הוא נשא לאשה בת “ראשון לציון” והקים בית עברי באלכסנדריה.

בן ציון טרגן ובניו הם אהובים ונכבדים בעיני כל בני הקהלה.

אחרי שלשים שנה לעבודתו בבתי הספר של הקהלה, ועד בתי הספר מצא לנחוץ לתת לו פיצוי הגון, “ספריה יהודית” נוסדה על שמו בהקדישו איזה סכום בהשתתפות אחדים ממוקיריו. הספריה מכילה לעת עתה: ספרי מחקר, הסטוריה ומדעים בשפת עברית, וכמו כן בצרפתית על נושאים יהודים.

בחוברות “מימים ראשונים” בתור הוספה ל“בוסתנאי”, בפרק “גולי א”י במצרים בימי מלחמת העולם" להאדון יודילוביץ כתב:

“ובסוף פרקי זה חובה עלי להזכיר, ששנים הם העברים הנאמנים, אשר ידם נטעה מעט העברית. בבתי הספר של העדה האלכסנדרונית, ובכח עמלם הרב הושלטה זו במקצת על הדור הצעיר: רב העדה, חכם אברהם אביכזיר עבד במסירות לב ללשון העברית, ולא נשא פני איש כל שעה שראה חלול העברית, ועמו יחד הסופר והמורה רבי בן-ציון טרגן, יליד ירושלם, העובד זה יותר מחצי יובל שנים עבודת מורה עברי בבית הספר של העדה האלכסנדרונית, מעט העבריות שנקלטה בבית ספר זה משלו ומשל עמלו היא כולה. וברוכים הם שני העברים הנאמנים האלה, ויברך אלוקינו, אלקי העברים, את פעלם!”

לפני שתי שנים פרסם ספר בלשון צרפתית: “הקהלות היהודיות באלכסנדריה”. בו נתן המחבר סקירה קצרה מראשית התישבות היהודים בעיר זו עד התקופה הנוכחית. ביחוד תולדות ראשי הקהלה, רבניה, בתי-הכנסת, בתי-הספר ובתי –החסד, שבתקופה האחרונה בצרוף תמונותיהם. – ובסופו בא פרק חשוב: “גולי ארץ ישראל באלכסנדריה בימי המלחמה העולמית”. וגולת הכותרת לכל מעלותיו ומדותיו התרומיות: עדינותו אצילותו ויראתו, יראת ה' טהורה, החופפת על כל הגיוני נפשו ופועל כפיו. והיה “בית טרגן” לברכה בארץ.


ש. ז. גיסין

 

מר חיים כהן ז"ל

האגרונום היהודי הראשון בא"י

לפני ארבעים וחמש שנה שלח הברון רוטשילד בפעם הראשונה לא“י אגרונום יהודי, חיים (שארל) כהן ז”ל. האגרונומים הראשונים במושבות שיסד הברון היו, כידוע, צרפתים נוצרים, שנשלחו לכאן להורות את המתישבים היהודים תורת הנטיעה ולהדריכם בעבודתם. והנה נהיתה חדשה בארץ: צעיר יהודי, יליד ירושלים, שלמד תורה ודעת בסמינריון בהאנובר, הלך לונדונה, נכנס לבית ספר חקלאי גבוה, ואחרי שגמר בו בהצטיינות את חוק למודו נשלח לכאן מטעם הברון.

מיד ראינו מה בין האגרונומים הנכרים לבין האגרונום היהודי שלנו. הללו היו בקיאים בגידול עצי נוי ופרחים, אבל לא היתה להם כל ידיעה בנטיעת גפנים ותפוחי זהב. זקני הכורמים זוכרים את העובדה, שבפקודת קולין, האגרונום הצרפתי, היו צריכים לנטוע שתילי גפנים כשה“עינים” למטה דוקא, ורבות לעגו לאגרונום הזה כביכול. מובן, שהנכרים היו זרים לרוח עמנו ומתיחסים בזלזול אלינו.

והנה בא אגרונום, צעיר יהודי, בעל כשרונות, מסור בכל לבו לישוב העברי החדש. הוא הביא אתו ספרים רבים, גם במקצועו וגם בהשכלה כללית, והיה הוגה בהם תמיד. חיים כהן נתחבב מיד על כל בני המושבה. כל האכרים וכל הפועלים היו משכימים לפתחו, שואלים ממנו שאלות בהלכות נטיעה, דורשים בעצתו, לומדים לקח מפיו, והוא היה עונה לכולם בחבה ובסבר פנים יפות, כיד מומחיותו הטובה עליו.

הוא נטע את הפרדס הראשון בפתח-תקוה בשביל הברון. וזוכרני, שכל בני המושבה, אכרים ופועלים, היו הולכים בימי הבטלה ממלאכה, בשבתות ובחגים, לראות כיצד הולך וגדל הפרדס הראשון. מעט מעט התחלנו בעצמנו לנטוע פרדסים, והוא לא מנע את הטוב מאתנו, והיה מנהל אותנו בעצותיו ובהדרכתו, הוא היה הראשון, שהביא לארצנו עצי האקליפטוסים שתועלתם מרובה מאד.

לאחר שנים אחדות נשלח לפקח על המשק הגדול של הברון בחוורן, אבל חלה שם וחזר לפתח-תקוה להשתקע בה כנושא משרה בפקידות הברון. כשהִבְריא, התחיל מתענין (מלבד עבודתו בפקידות) בעסקי המושבה. ראינו ונוכחנו שאינו דומה כלל לאנשי הפקידות, כי אחינו הוא ברגשות הלאומיים שלנו ומסור בכל לבו להצלחת הישוב החקלאי העברי. לפיכך בחרנו בו לראש הועד של המושבה. זה היה מאורע חשוב יוצא מן הכלל, שהרי כמעט כל הפקידים היו נוהגים זלזול כלפי כל התושבים, ולפיכך לא היו אהובים על האכרים והפועלים, ופתאום אחד הפקידים הללו, המלומד שבהם, נהיה לראש הועד.

אין לשער, כמה טרח ועמל חיים כהן בלי ליאות לתקנתה של פתח-תקוה: סלילת דרכים, הספקת מים, השגת הלואות, שפור היחסים עם השלטון הטורקי ועם פקידי הברון ועוד ועוד. חבה יתירה היה מחבב את הפועלים העברים העובדים את עבודתם באמונה ובחריצות. הוא היה להם למורה ולמדריך, והיה משתדל להיטיב גם את מצבם החמרי. והכל עשה מתוך התנדבות נאמנה, שלא על מנת לקבל פרס.

כותב הטורים האלה היה עד ראיה לעמלו הרב בלי הרף ולמסירותו המפליאה להצלחת המושבה, כי גם שנים אחדות לפני המלחמה זכיתי להבחר לסגן ראש הועד, ועבדתי אתו במחיצה אחת, ובמשך שלש שנים רצופות כשהיו מתאספים בני המושבה בכל שנה לבחירת ועד, כנהוג, היו הכל מרימים את ידיהם וקוראים פה אחד: “יחי הועד הקודם!” ושבים לבתיהם בקורת רוח.

לועד זה היו קוראים “ועד השלום”, כי בועדים הקודמים היו תמיד מריבות וקטטות בין הזקנים ובין הצעירים.

בימי המלחמה, בשעה שכל הדרכים היו בחזקת סכנה, הלך לחו“ל ובהשתדלות מאומצת השיג הלואה על חשבון הברון בשביל פרדסני א”י, ובזה הציל את מטעי תפוחי הזהב מכליון גמור.

הוא אהב את ארצנו, אהב את הישוב החדש, אהב את הטבע, וביותר אהב את העץ. שעות רבות היה מתהלך בין העצים, מתבונן אליהם בחבה, חושב ולומד. היא היה בעל נפש עדינה וטהורה, נוח לבריות ומורה פדגוג מצוין ללמודי הטבע.

כל הישוב החקלאי ובני פ"ת ביחוד לא ישכחו אותו. ( “הארץ”)


 

תשובה לשאלה

לידידי רבי פנחס בן יאיר

שאלתני פעם מי הוא השד“ר שנתקבל ע”י אומברטור מלך איטליא ואשר קבל ממנו נדבה אלפים לירא איטלקית, דע לך כי השד“ר הוא הרב יוסף ארוואץ, והוא נסע אז לטובת ביה”ח משגב-לדך, ובכח זה שנתקבל לראיון מאת המלך וגם זכה לנדבתו הצליח מאד בשליחותו זו. כעין זה קרה לו גם כן בשנת תרנ“ח, אשר נסע לגרמניא לטובת כולל מערבים, הוא היה השליח, והמשלח היה הרב משה מלכא, אבל בברלין היו אז שתי מפלגות. הר' צבי הילדסהיימר עורך ה”יידישע פרעססע" תמך בשליחות ר“י ארוואץ, והד”ר קלויזנער עורך ה“יידישע וואכענשריפט” היה ממתנגדיו הקיצוניים, (הוא אינו ד"ר יוסף קלויזנר הידוע לנו). ועל ידו היה דחיק ליה לר' יוסף ארוואץ עלמא, וכמעט באו לידי מלשינות עליו, והיה כפסע6 בינו ובין מאסר חזק, וע“כ הוכרח לשוב ירושלימה. ובאותה שנה, בתחילת תרנ”ט, בא ירושלימה קיסר ווילהלם, אז באו אלי שני הרבנים רבי משה מלכא ור' יוסף ארוואץ, שניהם כבר נוחי נפש, ובקשוני לסדר מכתב יפה בגרמנית להקיסר לטובת היהודים המרוקנים אשר בירושלם שיבא לעזרתם, והמכתב הועיל וקבלו מהקיסר 1000 מארק בצירוף תשובה יפה. וע“י תשובת הקיסר עם נדבתו חזר שוב ר”י ארוואץ לגרמניא והצליח הצלחה יוצאת מן הכלל.

פתח-תקוה, ג' אדר, תרצ"ו ידידך חיים מיכל מיכלין

 

החוקר הירושלמי מר שמואל רפאלי ז"ל (לבית רפאלוביץ)

בין הסופרים הותיקים בירושלם, החכמים והחוקרים, התנוסס השם שמואל רפאלי (מקודם רפאלוביץ) במאמריו, ספריו ובחקירותיו המדעיות בתגליות עתיקות. הוא היה אחד החוקרים המובהקים במקצוע הארכיאולוגיה הארצי – ישראלית ונתמנה מטעם הממשלה למנהל המחלקה העברית לחקירת העתיקות. חדר אוסף המטבעות העתיקות אשר בבית-הנכאת “בצלאל” בירושלים נקרא על שמו.

מאמריו המדעיים עשו תמיד רושם גדול בעולם המחקר. נאומיו והרצאותיו, בנושא זה, נשמעו תמיד בהקשבה רבה ובהתענינות גדולה ע“י רבים אנשי-שם וגאוני-מדע. כן הצטיין במקצוע הנומיסמטיקה (מדע המטבעות) וכתב על זה ספר חשוב מיוחד בשם: “מטבעות היהודים” הכולל תולדות המטבעות בישראל עם 230 תמונות (ירושלם תער"ג, בהוצאות מר אפרים דיינארד). הרבה מאמרים מדעיים לחקירת הארץ, מקורים ותרגומים מקובצים אנגליים, פרסם בעתונים שונים בארץ ובחוצה לה, מהם בהוצאות לונץ השנתיים: “ירושלים” ו”לוח-ארץ ישראל".

ראוי לציון מיוחד מאמרו שנדפס בהמשכים, בירושלם- לונץ: “הארץ לפני כבוש יהושע” (עפ"י הכתבים והרשימות של מלכי מצרים). כן השתתף תמיד: בספרי השנה “כנסת ישראל” – שפר, ו“האסיף” – סוקולוב; בעתון “היום” הפטרבורגי; בשבועון “היהודי”, שבו פרסם תרגום אחד הספורים להול קיין בשם “חטאת הקהל”. והוציא את העתון “דער ארץ-ישראל-יוד” יחד עם ידידו מר שלמה אפשטיין.

מבין תרגומיו יש לציין את גן העדן האבוד ל“מילטון” אשר עבדו בפרוזה בשם “תולדות אדם וחוה”.


ספוג היה בזכרונות קדומים, והרבה פרקים פרסם על החיים בירושלם בתקופה הראשונה. עסקן-צבורי היה, אח-נאמן לאגודת בני-ברית, וחבר-פעיל בכל דבר טוב ומועיל. פקח וחרוץ, נאמן ומסור לתפקידיו. שרת בתור מנהל “הכרמל” ו“הדסה”, ואח"כ בועד-העיר ליהודי ירושלם. הוא יסד סניף להסתדרות המכבים הקדמונים והיה מנהלה ורוח החיה בקרבה. מאמריו הצבוריים היו תמיד רציניים וגם עדינים. התרחק תמיד מעוקצים וסלונים “לדקור” את מי שהוא. -


נולד בתרכ“ז בעיר בוהופולי, פלך פודוליה, להורים אמידים בעלי תורה ומדע, שעברו לא”י, מקום שם עלה לפני רבות בשנים אבי-זקנו רבי קלמן רפלוביץ שהרי“ד פרומקין מצאהו לאיש הראוי להיות ממונה על כספי הכוללים. אביו רבי משה רפלוביץ מסר את שני בניו שמואל וישעיהו לישיבת “עץ-חיים” שהצטיינו בלמודיהם בתורה ובמדע, והם הם האחים המפורסמים: “האחים רפלוביץ בירושלים”. שמואל רפאלי (חתנו של ר' מאיר חיים בק ז”ל ( ורבי ישעיהו רפלוביץ שיחיה (חתנו של הרי"ד פרומקין בעל החבצלת ) ששמש רב ומטיף באנגליה ורב הכולל בברזיליה ובא-כח האיק"א שם, שניהם הצטיינו בעבודתם על שדה המדע והישוב הישן-החדש.

החכם והחוקר מר שמואל רפאלי ז"ל נפטר בירושלם

וזה נוסח מצבתו:

פ“נ נפש עדינה משופרא דירושלים חוקר עתיקות וקדמוניות ר' שמואל בהר”ר משה רפאלי רפאלוביץ ז“ל. נלב”ע ז' כסלו תרפ"ד ת.נ.צ.ב.ה.


 

זכרונות-הסטוריים

של איש-האשכולות, איש-ירושלם

הרב רבי חיים מיכל מיכלין הי"ו.


א: שניהם בסגנון אחד מתנבאים

כמעט כל ימי הייתי מגודל ומתאבק בעפר רגלם של גדולי רבני א“י. בימי ילדותי זכיתי להכיר את הגאון הג' מוה”ר מאיר אויערבאך ז“ל בעהמח”ס אמרי בינה. אח“כ הייתי מתלמידיו של הגאון הג' מוה”ר משה נחמיה כהנוב זצ“ל, שהיה מקודם רב בעיר מולדתי חסלאוויץ, ואח”כ ראש ישיבת עץ חיים בירושלם. הייתי כעשר שנים מזכירו הפרטי של הגאון בג' מוה“ר שמואל סלאנט זצ”ל ומנהל לשכתו, וכל עניני המשרד היו נחתכין על פי. הייתי אח“כ זמן רב מזכירו של הגאון הג' ראשון לציון מוהר”ר יעקב שאול אלישר זצ“ל ואח”כ של הרבנים ששרתו אחריו. הייתי עייל בלי בר בביתם של הגאונים הגדולים מוהר“ר יהושע ליב דיסקין זצ”ל ומוהר“ר שלמה זלמן שניאורסון זצ”ל הגאון דלובלין. ובכלל הייתי שגור ומצוי בין כל רבני העדות השונות, אשכנזים, ספרדים, תימנים, בוכארים, מערבים, בבלים כו' כו'. בהמשך הזמן נעשה לי ההרגל כטבע לא כל כך להתפעל מגדלותו של גאון ולא להתחשב בכל עת עם דעתו של רב, לוא גם גדול. הקרוב ביותר הוא רחוק ביותר מהערצה. אבל מקרה אחד בחיי, השיבני אל הדעה המאוששת, כי אפילו סתירת זקנים בנין, ומכל שכן בנינם. ומאז הנני שוקל בעיון רב דעתו של כל רב בישראל.

המקרה היה בתמוז התרס“ה, ביום כ”ו לחודש, וביום החמשי לשבוע, הייתי אז מזכירו של הגאון ראשון לציון וחכם באשי מוהר“ר יעקב שאול אלישר זצ”ל, שנלב“ע באותו שבוע ביום השבת כ”ח תמוז תרס"ה.

ביום ההוא באה על שם הרב טלגרמה ארוכה מאד מווארשא בגרמנית, בצרוף טופס שכבר נשתלם גם בעד תשובה של 113 מלה.

הרב היה באותו זמן כבן 92 שנה, חושיו כבר קהו קצת, עיניו כהות, סובל היה מחולשת הלב, ולעתים קרובות היה מתעלף, והיו צריכים לשפשפו באלכוהל, אבל רוחו ונשמתו היו ערניות ופקוחות ולא פג טעמו עד רגעו האחרון.

הטלגרמה הנז' באו יומַים לפני מותו

הוא שלח תיכף לקרא לי, למען אסביר לו תוכנה של הטלגרמה המוזרה הזאת.

והנה נוסח הטלגרמה אות באות:

ווארשא. 13 יולי 1905.

אנכי, רב בנאוואמינסק, בשם כל העדה, מבקש ממעלתו, כי בצרה גדולה אנחנו. לפני איזה חדשים נרצח פה אחד מפקידי הממשלה, נאצאלניק, והאחים אליעזר ונח הורוויץ והאשה מאטיל, הנמצאים כעת בירושלם, בבית יצחק פרידמן ממעזעריטש, קודם נסיעתם, מפני שנאה העידו עדות שקר כי חמשה נוצרים אשמים בהרצח, ועל יסוד זה נשפטו למות. מבקשים אנו ממעלתו לקרא להאנשים הללו אליעזר ונח הורוויץ והאשה מאטיל, ולחקור ולדרוש מהם שיודו כי רק מפני שנאה עשו הדבר הזה, ואז אפשר עוד להציל את הנשפטים למות ולהציל בזה את היהודים משנאה ומחרפה ומפוגרום. ולהודיע כל זה להקונסול הרוסי שם, למען יודיע הוא טלגרפית להגוברנטער בווארשא.

האדרס אלי: רבינר רבינוביץ נאוואמניסק מחוז ווארשא.

עד כאן תוכן הטלגרמה, מלה במלה.

כל תכנה ואפיה וסגנונה ואריכותה של הטלגרמה הפליאונו הפלא ופלא, ויותר היתה נפלאת בעינינו כי טלגרמה כזאת עברה באופן גלוי כל כך.

למען הבין יותר את הענין הצעתי לפני הרב שימלא ידי למצוא את האנשים הנקובים בשמותם בהטלגרמה ולדעת מהם גופא דעובדא היכי הוה.

הלכתי ומצאתי את האנשים בדיוק עפ“י האדריסה שנמסרה בהטלגרמה, שני גברים ואשה אחת, הם היו רצענים במקצועם, פשוטים מאד, ממש המונים ובורים. כאשר נכנסתי עמם בדברים ע”ד המקרה הזה שקרה בעירם, השתוממו לשמוע כי נודע הדבר גם פה בין החיים, וכי איש כמוני יודע כל כך פרטים בזה. בתחילה התיחסו אלי בלי אמון, כאלו באתי לרַגֵּל אותם, אבל אחרי כן הסברתי להם כי לדעתי נוח להם שיחליפו מעונם מפני עינא בישא הן מצד הקונסוליה הרוסית וגם אולי מצד הממשלה המקומית. מהם נודעתי כי באמת הנוצרים שהעידו הם עליהם, הם רצחו את נפש הפקיד ההוא, אם כי גם אחדים מב"ב עודדום לזה, מפני שהפקיד ההוא היה איש אכזרי ועוכר ישראל, ויתפלאו על המשפט הקשה הנחרץ על הרוצחים.

מדבריהם הבנתי כי באמת יש לחשוש שיתחולל פוגרום שמה, מפני שהנוצרים יודעים אשר גם היהודים סייעו לזה, ובכל זאת נחרץ רק משפטם של נוצרים למות ביריה…

שבתי אל הרב, ומסרתי לו את הרשמים שקבלתי מבקורי את האנשים הפשוטים ההם.

אז אמר לי הרב: דע לך ידידי שאנכי מרגיש עצמי ברגע זו חלוש מאד, והיות שהענין רציני, נוגע לבטחון קהלה שלמה בישראל, לכן אבקשך לקרוא לאספה לאחדים מחכמי עדתנו, והם יעיינו בשאלה זו, ולפי מה שיסכימו להשיב כן תסדר את התשובה. אבל נא למהר בזה.

שלחתי להזמין כעשרים איש, חכמים וסוחרים, משופרי דשופרי, משמנה ומסלתה של העדה, וכלם נקבצו ובאו באותו יום לעת המנחה בבית הרב, התפללנו מנחה וערבית וישבנו לדון בנידון זה, והרב ישב בראש המסבה היפה ההיא. הקראתי לפני הנאספים את הטלגרמה, וספרתי להם את פִּרְטי בקורי הנז'. וִכּוּח גדול החל בין הנאספים ע"ד תוכן התשובה. זה בונה וזה סותר. סדרתי נוסח של תשובה, וכל אחד השתדל לתקן ולהגיה. אחרי כשתי שעות של וכוחים, באו סוף סוף לידי מסקנה מאוחדת איכה צריכה להיות מסודרת התשובה הטלגרפית. במשך כל הזמן ישב הרב דומם ושומע לכל פרטי הוכוח, בלי להתערב כלל בדבריהם. בידו היתה קופסת הזהב של טאבאק, והיה ממעך אותה בין אצבעותיו, שכך היתה דרכו של הרב, בשעה שמוחו היה עובד הרבה באיזה ענין, היה תופס הקופסה בידו ומשפשף אותה בין אצבעותיו. אולם כאשר נגשנו כבר לסדר את התשובה כפי ההסכמה הכללית, קם הרב ממושבו, ויאמר: אחים יקרים! לצערי עלי לומר לכם כי שגיתם לגמרי בכל הענין. לדעתי, כל הטלגרמה מזויפת היא, אפשר שהרב החתום עליה איננו יודע כלל ממנה, ואפשר שהוכרח להסכים לתת שמו עליה. אבל, הטלגרמה נשלחה מצד משפחות הרוצחים והיה אם נודיע מפה שיש איזה יחס לזה ולהעדים היהודים שהם פה, אפשר שדוקא זה יוכל לחולל פרעות…

הנאספים הופתעו מהכוון החדש שהכניס הרב בכל השאלה. זה לא עלה על דעת שום אחד מהם, שהטלגרמה מזויפת היא, ואפשר תוכל לההפך לחרב המתהפכת ביד אויבינו להשתמש בה נגד היהודים.

ובכן שאלנו את הרב מה יש להשיב לוורשא?

הרב עיין בזה ואמר: אם אפשר להשתמט ולא להשיב כלל מה טוב, אבל מצד הנימוס, כיון שכבר נשתלם בעד תשובה, אפשר להשיב רק כדברים הללו: כי אנכי בתור רב ראשי בפלך השייך לטורקיה, אי אפשר לי להתערב בעניינים פנימיים שבמדינה אחרת מפני שזה נגד החק. תשובה כזאת אינה אומרת כלום אבל גם בלתי מזיקה.

לא כל הנאספים רצו להודות בצדקת ההנחה של הרב, ושוב החל וכוח חריף. אז פנה הרב אלי, ואמר לי: שמע נא ידידי מר מיכלין, אחלה נא פניך, שתקח השַּׁמָּש עמך, ותלך עתה, תיכף, למרות שכבר השעה היא מאוחרת בלילה, לתוך העיר העתיקה, לחורבת רבי יהודה החסיד, ותעיר משנתו את הרב הגאון רבי שמואל סלנט, ותספר לו כל הענין, בלי שתודיעהו דעתי ודעת הנאספים, וככל אשר יאמר לך כן תעשה, הנה לפניך חותמי, ותחתום את הטלגרמה ותשלח אותה תיכף כפי מה שיסדר לך הרב שמואל סלנט.

כל הנאספים הסכימו לזה פה אחד.

הגאון הגרש“ס היה סגי-נהור, ודרכו היתה אשר תיכף אחרי תפלת ערבית היה טועם איזו טעימה קלה ותיכף הלך לישון, עד אחרי חצות הלילה, ואז היה קם ורוחץ פניו וידיו ולומד עד תפלת שחרית, עפ”י רוב בחברת צעיר אחד מבני הישיבה. וע"כ היה קשה לי ללכת להפריע את הרב הזקן האומלל משנתו, אבל פקודת הרב ראשון לציון היתה חזקה לא להחמיץ התשובה עד מחר, לכן לקחתי עמי את השמש מר אהרן סוסתיאל, אחד משרידי הענקים היהודים שהיו בירושלם, ובידו פנס גדול. בחוצות ירושלם היה שורר חשך ואפלה, עגלה לא מצאנו, כי השעה היתה כבר מאוחרת, אוטומובילים בכלל לא היו אז עדיין בירושלם, ובפרט אור החשמל לא יראה ולא ימצא, כי נאסר מטעם הממשלה (וכאשר כן סדר פעם אחת יהודי אחד אור חשמל בהרחוב שהוא גר בו בפנים העיר העתיקה, נענש קשה ע"י הממשלה).

הלכתי רגלי, השמש עם הפנס לפני, ואנכי אחריו, דרך רחוקה, משכונת אבן ישראל מקום מגורי הרב יש“א ברכה, עד העיר העתיקה, עד חורבת ר”י החסיד. בכל הרחובות השלך הס, החשך כסה ארץ, מפני כי זה היה בסוף החודש. עָלִינו אל החורבה ועליתי במדרגות למעונו של הגרש“ס ז”ל, דפקתי על הדלת, והנה כאוב מארץ אנכי שומע קול שואל: מי שם? אנכי, חיים מיכל, היתה תשובתי.

“אָה, ידידי ר' חיים מיכל, ובשעה כל כך מאוחרת, מה קרה?”

“בבקשה וסליחה רבה, לפתוח לי, ענין חשוב הביאני עד הלום!”. בקושי ירד הרב מעל מטתו, רצוץ ושבור, ומדוכא מעוורונו, בקושי מצא את הדלת, ובקושי גלגל המפתח, ועד שמצא את הגפרורים ומסר בידי להדליק נר, והוא הלך ליטול ידיו ולהתלבש קצת. עברה שעה קלה וכבר ישב הרב אל ראש השלחן ואנכי על ידו.

מה כל החרדה הזאת? שאל הרב אותי.

בקשתי סליחתו על הפריעי אותו ממנוחתו בספרתי לו כל פרטי הענין, וכי הרב ראשון לציון פקד עלי בחזקה ללכת אל כבוד תורתו בשעה זו.

הרב התענין היטב בכל דברי, בקש לקרוא לפניו את הטלגרמה, ואח“כ בקש שאחזור ואשנה ואשלש את קריאתה מלה במלה, בלי לדלג אף על אות אחת. אח”כ שאל: ומה דעת ידידי הרב בכור אלישר על זה?

ספרתי לו כי היו וכוחים גדולים בזה בין הרבנים והאדונים הנאספים ובין הרב ראשון לציון, ולכן בקשני הרב ראשון לציון ללכת אל כת"ר ולהרצות לפניו כל הענין, וכפי מה שיאמר כבודו כן אסדר התשובה.

הרב נשען על זרועו, עיין בדבר, ואח“כ קם ויתעורר ויקרא: שמע נא, ידידי! לדעתי, כל הטלגרמה מזויפת היא מצד הנוצרים הרוצחים. וכנראה, יש ביניהם עשיר שידע לבזבז סכום הגון על הטלגרמה ועל התשובה, יחד בערך מאתים וחמשים רו”כ, ויוכל היות שהרב דנאוואמינסק אינו יודע מזה, ואפשר גם אין רב כזה במציאות, וגם את שמו בדו הזייפנים.

התפלאתי לשמעו עד כמה מכוונת השערתו של הגרש“ס אל השערתו של הגאון יש”א ברכה.

אח"כ שאלתי: ובכן, מה יש להשיב על הטלגרמה?

כלום. – תוכל להשיב דברים סתומים שאינם אומרים כלום, כמו, שהרב ראשון לציון שיחיה הוא רב בפלך טורקי, ואסור לו עפ"י החק להתערב בענינים פליליים של מדינה אחרת.

להפתעתי לא היתה קץ. כל כך השתוות בדעות, כאילו שני הזקנים הסומים האלו נדברו יחד, עד כי כל מה שדבר זה דבר גם זה, בלי שינוי, ממש שני נביאים מתנבאים פה בסגנון אחד!

והתפלאתי גם כן על הרעיונות של הזקנים הרצוצים הללו. בהגיע דבר לשלום צבור בישראל, הלאה הזקנה, הלאה החולשה, התגברו כארי, והתענינו בזה בכל חומר הדין.

סדרתי תיכף התשובה בגרמנית כדברים הללו:

הרב רבינוביץ, נאוואמינסק פלך וורשא.

לצערי בתור ראש רבנים רשמי בפלשתינא, פלך טורקי, אין לי רשות להתערב בענינים כאלה.

חכם באשי אלישר

מסרתי הטלגרמה להשמש שיוליכה לבית הטלגרף ואנכי שבתי הביתה. מלמחרת הודעתי להרב אלישר כל מה שעשיתי – והנאהו.

זה היה בליל הששי בשבוע אחרי חצות הלילה, וביום השבת נפטר הרב יש"א ברכה לבית עולמו.

אחרי איזה שבועות קבלתי העתונים העבריים “הזמן” ( No. 150) ו“הצפירה”, מצאנו שם כדברים הללו:

הודות לפקחותם העֵרה של רבני ירושלם, לא הצליחו שונאינו ללכדנו ברשתם ע“י טלגרמות מזויפות ששלחו להם בשם הרב שלנו, וע”י זה נצלנו מפרעות, ולוא היו הרבנים בירושלם הולכים תועים אחרי הטלגרמים, כי אז לא היה גבול למה שהיינו סובלים פה…

אז אמרתי, מה גדולים דברי חז"ל: “סתירת זקנים בנין”, ומכל שכן בנינם!

ב: מונטיפיורי במדבר

רבי יצחק קליין, היה ידוע בירושלם בשם “ר' איטשע שמש”, איש גבור אדיר, קומתו זקופה, ושרירי גוו מוצקים כברזל, ענק ממש. כי על כן בחר בו הגאון רבי ישראל פרוש זצ“ל בין שומרי ראשו, כי כן היה נוהג הרב ז”ל גם בהיותו בצפת, להיות מסובב על ידי חֶבֶר צעירים גבורים עושי דברו, שהיו מכונים בפי ההמון ה“שאבאב של רבי ישראל”. וכן נהג גם בהיותו בירושלם. וכלם היו מסורים לו ואל מוצא פיו ייחלו.

מהחבר ההוא הכרתי בילדותי רק שרידים שנים: את ר' שמואל מוני קרמר (כנויו: בלוטין וגם שטייגראד) אשר על אודותיו פרסמתי מאמר באחת מחוברותיו של ר' פנחס שלנו, ואת ר' יצחק קליין שעל אודותיו הנני חפץ לספר מה ששמעתי ממנו.

רבי יצחק קליין האריך ימים עד למאת שנה, ועד ימי זקנה ושיבה היה בריא אולם והולך בקומה זקופה. כח דבורו היה שוטף. וכמה ידע לספר ספורים יפים מהעבר הרחוק ומהעבר הקרוב, ספורים שהיו מושכים לבבנו בהדר קסמם.

פעם אחת שכב חולה קצת בביה“ח בקור חולים בהעיר העתיקה. זה היה לפני כחמשים וחמש שנה. הלכתי לבקרהו, ואז ספר לי הספור המענין מנסיעת סיר משה מונטיפיורי לדמשק בדבר עלילת הדם של שנת ת”ר.

בכל פעם שהיה מונטיפיורי בא לאה"ק שם את ר' יצחק קליין בן לויתו וגם לשומר ראשו. וגם בנסיעתו לדמשק לקחהו עמו, יחד עם עוד שיירה קטנה, בני לויה.

מונטיפיורי נסע באלונקי (בערבית תחתריואן) בנויה מעץ ושני חלונות קרועים לה משני צדדיה, והיתה נשאת בבדים על ידי ששה אנשים גבורי כח.

המה הגיעו במדבר עד גולן בבשן, והנה קבוצת בידואים שודדים תחת פקודת “שיח” צעיר התנפלה עליהם. השיח הצעיר היה זקוף כתומר, ועיניו כעיני נמר, הוא התפרץ עד האלונקה, ויפתח בחזקה את החלון ויסתכל בעיניו החודרות במונטיפיורי וישאלהו: מי אתה? מה שמך? ולאן אתה נוסע? והכל בחוצפה גדולה, פתאם השתרע ר' יצחק הנז' עליו וירביץ בו סטירת לחי מצלצלת אשר קולה נשמע מרחוק. השודדים חפצו להתנפל על הנועז הזה ולקרעהו כדג, אבל השיח עצר בעדם, ונגש אל מונטיפיורי ובקש סליחתו, ואל ר' יצחק פנה ואמר: הבידואי מכבד את העָז! וילחץ את ידו.

ר' יצחק החל בשפתו הצחה בערבית טהורה לבאר להשיח שיֵדע כי הנוסע המכובד הוא יד ימינה של המלכה בבריטניה, אשרי מי שיעזרהו לנסוע בשלום למטרתו, שכרו הרבה מאד, ואוי לו למי שיגע באצבעו הקטנה בו לרעה, כי אז נקמת אנגליא תשיבהו בכל מקום שהוא, ועתה. בידואים בחרו לכם באחת משתי הדרכים, ודעו וראו כי “אללה-אל-כביר” משקיף עתה ממרומים, ומשגיח אל כל תנועותיכם.

רבי יצחק במליצתו הערבית המשולהבת השפיע עליהם וכלם נכנעו ובקשו סליחה ממונטיפיורי, ויבטיחוהו לשרתהו וללות אות בדרכו עד בואו למקום תחנותם של בידואים אחרים, והמה ימסרוהו תחת השגחתם, וכן יהיה עד בואו לדמשק.

מונטיפיורי פקד לשלם להשיח שכר טרחתו 25 לירא זהב, ועוד הבטיחהו רק יצחק שהמלכה תעניק לו ביחוד איזה סכום אחרי שוב השר ללונדון.

והשודדים שמרו הבטחתם, ויהיו בין שומרי השר עד בואם לגבולם של בידואים אחרים, וגם שמה, בשמעם מפי הקודמים כל מה שקרה אותם, נלוו גם הם אליו בכבוד גדול, ור' יצחק בשפתו הערבית הצחה מנצח עליהם ושובֶה את לבבם בספוריו היפים, וכן היה עד בואם שלום לדמשק.

ג: אהל המשיח

חברי הנוצרים הפְרֶסְבִיטריאנים7 בירושלם, המחכים עדיין לביאת המשיח, רחש לבם לפני כשמונים שנה בערך, להכין מקום חשוב לקבלת פני המשיח שיבוא פתאום, עפ"י האמור במלאכי ג'. למטרה זו הסכימו לאסוף סכום הגון, ולקנות בו כמות גדולה וחשובה של בד לבן, וגם להכין יתדות, קורות, מסמרים וחבלים, והכל מהמין המעולה ביותר, למען יספיקו להקים מזה אהל גדול על מרום הר הזיתים, או על מרום הר הצופים אשר שמה בטח יופיע המשיח בראשונה. אהל שיכיל לכל הפחות חמשת אלפי איש.

אחרי ההסכמה מהרו והחליטו, ויקנו כל החומר הדרוש להקמת האהל, ויבזבזו על זה כסף רב. כי עשו הכל מתוקן על צד היותר טוב והיותר יפה. הקורות והיתדות היו צבועים יפה, והבד היה חתום בכל איזה מטרים בחותם העדה שלהם.

הכסף למטרה זו נאסף עפ"י רוב מחבריהם אשר באמריקא ובבריטניא הגדולה.

נתעוררה דאגה מי ישמור על הרכוש הזה התופס מקום גדול. אצל מי להפקיד אותו עד ביאת הגואל. לכתחילה נמסר זה ביד אחד מחבריהם מר גריי-הִילל אשר בנה לו בית במרום הר הצופים. ויגר שמה8, אח“כ הוסכם להפקיד זה בהקונסוליא האמריקאית בירושלם. אבל גם שם לא היה די מקום להכיל את הפקדון הזה, ובפרט כי היה זקוק לטפול, לבל יכנס בו רקבון ועָשׁ, ע”כ יעץ הקונסול האמריקאי לבקש את ראשי הנהלת בית החולים של בית רוטהשילד בירושלם שיאספו הם את הפקדון לחצר ביה"ח החדשה.

בשנת 1888 נגמר בנין ביה“ח הרוטהשילדי חוץ לחומת העיר, ושם הפקד הפקדון הנז', עד ביאת הגואל. רופא ומנהל ביה”ח היה אז איש ישר, ד"ר שוורץ, והוא שמר היטב על הפקדון.

אבל אחרי מות ד“ר שוורץ נכנס לשרת בתור רופא ביה”ח ד“ר יצחק ד’ארבילה, גיסו של ד”ר שוורץ, מי שהיה רופאו של סולטן זאַנזינבאר, והוא לא כן חשב, בראותו כי הבד עתיד להרקב, וחבל, מדוע לא ישתמשו בו להכנת בגדי לבן בעד החולים, כתנות ומכנסים וטליתות-קטנות וחולצות כו'. ובלי שים לב שיש על הבד חותם הנוצרים, צוה ויחתכו ויתפרו בגדי לבֶן למכביר בעד החולים, ושנים אחדות הסתפקו בחומר זה למטרה זו. ולא זו בלבד, אלא ששנה אחת היתה בצורת בעצים, ומלבד יוקר העצים עוד היה קשה להשיגם, וע“כ צוה ד”ר ד’ארבילה לקחת את הקורות והיתדות ולהשתמש בהם לצרכי הסקה. באמרו כי בבא המשיח ישתדלו שרי רוטהשילד לשלם המחיר ולקנות בד חדש וחמרים חדשים לצרכי האהל. כמובן, לא היתה לשרי רוטהשילד כל ידיעה ממעשי הרופא שעשה כל זה על דעת עצמו. כי חק היה לשרי רוטהשילד לשלוח לרופא הבית כסף התקציב של ביה"ח לשנה, והוא עשה בהתקציב כפי שעלה על דעתו, בתוך גבול התקציב.

ויהי היום, ויקם סכסוך גדול בין רופא הבית ההוא ובין בן משק הבית מר אריה ליב זכס, וזה האחרון ידע היטב מה שעשה הרופא עם הפקדון, והוא היה אומר שהוא מחה בפני הרופא שלא יעשה זר מעשהו, מפני שיגדל חלול ה'. וע“כ לקח שתי כתנות ושני סוגי מכנסים וגם שתי טליתות קטנות, שבמקרה נשאו עליהם שני החותמות יחד, חותם של הנוצרים הפרסבטריאנים וחותם “הכביסה” של ביה”ח, ויעש מכלם (בנוכחות כותב הטורים האלה) חבילה אחת וישלחה לפאריס להשר רוטהשילד, למען יתעורר וינזוף בהרופא. בפאריס השתוממו על המעשה הנורא הזה. לא עבר זמן רב והרופא הוכרח להגיש פטורין. וגם בן משק הבית התפטר, ועי“ז רבו הסכסוכים הפנימיים זמן רב. אומרים שהרופא אבד עצמו לדעת בחו”ל. ויש אומרים שמת מיתה טבעית.

בנוגע להרופא הנז' יש הרבה לספר, אבל זה יבא במאמר אחר.

 

החופה במגרש שמעון הצדיק

מלפני שבעים וחמש שנה

“שמחה” ו“ששון” ויקר

בשנת תר"כ הופיע בירושלים אחד הצעירים מן המשפחה הכבודה בישראל, משפחת ששון בכלכותא, אהרן גבאי ששון, צעיר לימים, שבא עם בני לויתו להשתטח על קברי אבות בחברון לזכות בשדוך הגון. – בשובו ממערת המכפלה התאכסן במלון ר' מנדיל9 שזכה לבנים ובנות טובים והגונים. ביניהם הצטיינה הבת הצעירה “שמחה” בחכמה, ביופי ובעדינות רבה. ואם אמנם עוד טרם הגיעה לשלש עשרה שנה, השתדך אתה אהרן גבאי ששון בסימן טוב.

ולפי “שאין מעמידין חופה בעיר העתיקה לצעירה פחות מי”ג שנה " העמידו את החופה מחוץ לחומת העיר, על מגרש שמעון הצדיק.

בתקופה ההיא טרם היו עגלות, וכלם, גברים ונשים, ובראשם רייזא דינה קמיניץ הגבורה מבנות ציון, רכבו על סוסים דוהרים. אחד הסוסים, שהיה מקושט הדר, נבהל בדרך והפיל את רוכבו, את הכלה בעצמה, אבל תיכף קמה מן הארץ בצחוק נעים על שפתיה ואמר “שמחה” לארצך ו“ששון” לעירך; לא נפלתי כי אם הצנחתי. החתן שמח ב“שמחה” הזאת ובחדודיה הנפלאים.

הרב הראשי, החכם באשי בירושלים שגם הוא הופיע על סוס דוהר, סדר את הקדושין, ומטבעות כסף פזרו לקהל הגדול מדלת העם יחד עם מגדנות ומיני מתיקה. קראו הידד: “שמחה” ו“ששון” ויקר! הזוג נסע לכלכותא, והקים דור ישרים, ארבעה בנים: דוד, צלח, אהרן ויוסף, ושתי בנות: מוזלי וחנה.

פנחס בן יאיר


 

בית מדרש לרבנים

Rabbinical High College

“זכרון מאיר” “ZICHRON MEIR”

ירושלים ת.ד. 851 Jerusalem P.o.b 851

בחודש אדר שנה זו, מלאו שמונים שנה לראש רבני אר“י, הרה”ג כמוה“ר יעקב מאיר שליט”א. קבוצת עסקנים מקרב צבור הספרדים בירושלים ותל-אביב, הקרובים אליו ואל שלשלת פעולותיו הארוכה והמעונפת, החליטה לציין את המאורע החגיגי הזה בהקמת מפעל חנוכי נאה, שיהיה בו המשך לדרך חייו הברוכה, ע“י יסוד בית מדרש לרבנים, שתורה ומדע יתמזגו בו כאחד. מוסד זה, שישא את שמו של רבנו הנערץ, יהיה מקום כנוס לחכמים ומלומדים, ומרכז תורני שבו יתחנכו אברכים צעירים צמאי דעת, בני א”י וחו“ל, בתורת וחכמת היהדות לכל ענפיה, שאח”כ בצאתם ממנו מושלמים בתורה ובמדעים, יפיצו תורה ואורה בקהלות היהודים שבארצות חוץ.

הצעירים אשר ישלימו את חוק למודיהם בבית המדרש לרבנים הנז', ישאו את חבת הארץ באשר הם. יחנכו וידריכו ויחממו לבבות, וישמשו מורי הוראה מוסמכים ורועים רוחניים בקהלות היהודים לתפוצותיהן, ובה בעת יסייעו לחזק ידים רפות. בדור תחיה זה שומה עלינו להוציא רעיון זה לפועל. ולתכלית זו הננו פונים אל קהל אחינו בא“י ובחו”ל, נדיבים ועסקנים ומוסדות צבור, בבקשה שיואילו לתרום בעין יפה למגבית, אשר תשמש קרן קימת, להחזקת המוסד וכלכלתו.

הננו חדורי בטחון ותקוה, כי בית המדרש לרבנים “זכרון מאיר” יהיה עד מהרה לאחד ממוסדות-הפאר בבירת ארצנו, שיסמל במהותו והויתו את הטוב, יחד עם היפה והמועיל, והוא ינציח את שמו של רבנו הראשי הנערץ בקרבנו.

הועד המיסד את בית המדרש לרבנים החליט על מגבית של עשרת אלפים לירות א“י, שיש לאסוף אותה בא”י מאת כל מוקירי שמו של בעל היובל, והמבינים את הערך הנשגב שיש ליסוד מוסד כזה בא"י, שישמש כעמוד מאיר לכל הגולה היהודית, בהמציאו רועים רוחניים נאמנים ותלמידי חכמים לכל הקהלות העבריות שבתפוצות הגולה.

בשם בית מדרש לרבנים “זכרון מאיר

הנשיא בן ציון מאיר חי עוזיאל

רב ראשי לקהלת תל-אביב יפו

הכתובת למשלוח תרומות ומכתבים: ועד בית מדרש לרבנים “זכרון מאיר” ת.ד. 8511 ירושלם


 

צרור תעודות עתיקות

נתגלגלה זכות ע“י ידידי המופלג בחריצותו לחשוף גנזי קדם, רבי פנחס בן צבי גרייבסקי נ”י, בגלותו עתה כמה תעודות בלות, מהן עתיקות יומין באמת, הקורעות חלון אל העבר. אמנם אם גם נניח כי אין תכן כתבים אלה רב משקל וערך, הנה מכל מקום אין לשלול את חשיבותם, באשר על פיהם אפשר ללמוד את תנאי הקיום בתקופות הקודמות, יחסים ונמוסים חברותיים, וארחות חיים של הפרט והכלל. המאסף הנכבד, הואיל באדיבותו לאפשר לי את העיון בתעודות הללו כדי לעמוד על טיבן וערכן, ודבר זה חייבני לרשום שורות מספר, מסביב לדפים הנזכרים:

1. מקומה: ירושלים. תאריכה: ר“ח אב, תק”ט. תכנה: עניני חזקות. חתומים עליה: הצעיר אברהם גדליה, אברהם עובדיה.

2. מקומה: ירושלים. תאריכה: חשון, תק"נ. תכנה: חלוקת ההכנסות של ישיבת “יפאר ענוים”. חתומים עליה: יום טוב אלגאזי (ראש"ל), עובדיה הכהן, הצעיר רפאל מזרחי, יהודה גאזאל, שמואל אלחדיף, הצעיר אברהם אליעזש, שלמה ארגואיטי, הצעיר רפאל יוסף חיים, דוד אלקלעי, רפאל חיים פיזאנטי, אברהם זאנגוניטי, יאודה בן וינישטי

3. מקומה: ירושלים. תאריכה: אייר, תקנ"ה. תכנה: חזקות בירושלים, פרטי ירושה ועזבון. חתומים עליה: חביב מרז’וק, שלמה פרנס.

4. מקומה: ירושלים. תאריכה: אדר, התקס"ו. תכנה: זכות לשמירה על המצות. חתומים עליה: יום טוב אלגאזי, אביגדור עזריאל, משה מרדכי בכר מיוחס ישראל יעקב בורלא.

5. מקומה: ירושלים. תאריכה: שבט, תקע“א. תכנה: שטר שדוכין רב ענין, בתנאיו. חתומים: אברהם הכהן ס”ט, והחכם הירושלמי הנודע לשם בספריו ובפעולותיו, ר' יצחק פרחי.

6. מקומה: ירושלים. תאריכה: אלול, תקע"ז. תכנה: שטר חוב של היהודים על “דיר העמלקים” חתומים: רחמים רפאל נסים אריה, יוסף עובדיה.

7. מקומה: ירושלים. תאריכה: ר“ח טבת, תקפ”ח. תכנה: אגרת לראש רבני תוגרמא בענין הקדש הגביר שר וגדול ליהודים ג’יליבי יצחק, המכונה בכור קארמונה, בסך שמונת אלפים אריות. חתומים עליה: שלמה משה סוזין ס“ט, רפאל אברהם שלום מזרח ידידיע שרעבי, ס”ט.

8. מקומה: קושטא. תאריכה: אלול, תקפ“ט. תכנה: אגרת לרב העסקן סעדיה בן וינישטי הקובלת על המצב הדחוק, המונע כל אפשרות לשלוח כספים לעה”ק. חתום עליה: אברהם אמאדו.

9. מקומה: ירושלים. תאריכה: מנחם אב התק“ץ, לפ”ג. תכנה: שטר זכות. חתומים עליה: בכור יהודה, אברהם בדרשי, מאיר אליהו סורנאגה, ס“ט. שלמה משה סוזין, ישראל חיים רפאל סגרי, ס”ט. רחמים רפאל נסים אריה, יהודה בכמוהר"ר רפאל נבון.

10. מקומה: ירושלים. תאריכה: תשרי תי“ב. תכנה שעבוד הכנסות. ח”ר בנימין חמוי הלוה לגבאי ומשגיחי ק“ק תלמוד תורה ששת אלפים וחמש מאוד גרוש לצורך תיקונים הכרחיים בביהכ”נ. חתומים: יצחק קובו (ראש"ל) אברהם חיים אשכנזי, מיכאל ב“ר רפאל דידיע באדהב, אברהם ח”ר חשה חיים ס"ט.

11. מקומה: ירושלים. תאריכה: כסלו, תי“ד. תכנה: עניני חזקות ועזבונות במשפחת ן' וינישטי. בה נזכרים הרב המופלא סעדיה ן' בינישטי – המכונה רבנו, הרב הכולל כמוה”ר משה ן' וינישטי, החכם השלם והכולל יעקב ן' וינישטי, הרב הכולל רחמים ן' וינישטי, חתומים: יוסף יהושע קאריו, ס"ט, יוסף דוד שיבלי.

12. מקומה: ירושלים. תאריכה: סיון, תרט“ז. תכנה: דרכי תוכחות נגד האיש אליהו אירוזה שמש ק”ק ת“ת “על שבזה את הגבאים מקטנם ועד גדולם”.חתומים עליה: אברהם חיים אשכנזי, אברהם ח”ר משה חיים, רבנו עזריאל.

13. מקומה: ירושלים. תאריכה: סיון, תרי“ח. תכנה: ברור חשבונות ושטר-פשר בין הכוללות והרב בנימין חמוי. חתומים: שמואל משה חיים לוי, ס”ט, רבנו עזריאל, הצעיר משה פארדו.

14. מקומה: ירושלים. תאריכה: תשרי, תרמ“ז. תכנה: שטר שליחות של ק”ק בית אל שנושאו הוא הרב יוסף, המכונה בכור ן' וינישטי בן הרב רחמים ן' וינישטי. חתומים: יוסף ויטאל, ששון ב. משה, ס“ט, מסעוד הכהן אלחדאד ס”ט, אהרן משה פירירה.

15. מקומה: ביר אלעזב (תימן). תאריכה: אדר ב‘, אלפים ומאתים ושלשים ושתים לשטרות. תכנה: כתובה לחתן ברוך ן’ סעיד והכלה נצרה בת מרי יוסף אלערשי.

ירושלים, אייר התרצ"ו. מ.ד.גאון


  1. דבר האספה תכניתה ונואמיה נתפרסם אז בעתוני דאר היום והארץ.  ↩

  2. במקור נכתב בטעות כך: “נבתכ”. הערת פרויקט בן יהודה  ↩

  3. גוף המכתב בשפה התורכית, היה בידי הרא"מ לונץ שתרגמו לעברית.  ↩

  4. מכאן אישור לדברי מר י' בן–צבי בדפים הקודמים.  ↩

  5. במקור כתוב ללא גרשיים כך:“תרסג”. הערת פרויקט בן יהודה.  ↩

  6. במקור נכתב בטעות כך: “כפשע”. הערת פרויקט בן יהודה  ↩

  7. הם כת של נוצרים המתנגדים לשלטון הבישופים ומתנהלים ע"י ראשי עדתם על ידי בחירות ישרות  ↩

  8. הבית נמכר אחר כך להאוניברסיטה העברית בירושלם על הר הצופים.  ↩

  9. ר' מנדל קמיניץ, מחבר “קורות העתים באר”י, היה בעל המלון הראשון בירושלם.  ↩

המלצות קוראים
תגיות