ממחנה המעפילים באה לנו תגבורת. החולמים על ארץ־ישראל ירוקה נוספו להם שני מטיפים. בימתם היא מעין תערוכה־חנות־משרד בלבה של תל־אביב. אנשים באים ושומעים את דבריהם ואת שידוליהם.

לנטוע ושוב לנטוע — זו קריאתם העיקרית. מלבד זאת הם מדברים על יופי ועל טעם, והם חוזרים גם על רעיונותיו של בורים שץ בעניני מלאכת מחשבת, מבלי דעת שהוא הקדימם ועשה הרבה. ט״ו בשבט מאחורינו, וכדאי לשמוע מה אומרים יהודים חדשים בארץ, אמנים משכילים בעלי־טעם, שכבר ראו ושמעו ועשו משהו. מיכאל גורנשטין הוא ארדיכל ושתלן. דור שלישי לאנשי אדמה יהודים בבסרביה. משה (מארסאֶל) יאנקו הוא ארדיכל, מהגדולים ברומניה. אך זה שב אלינו מעולם טמוע ועשיר. שם בנו ונטעו ושתלו ארדיכלים אלה. אנשים עשירים ידעו להפיק מהם תועלת.

בשבילנו לא חדשה חובת הנטיעה, מצותה והנאתה. אנו כבר הגענו מתוך נסיון ומעשה גם לידי ביקורת עצמית על כמה משיטות־היעור שלנו עד כה. מחלקת היעור של הקרן הקיימת אינה נחה על זרי־דפנים, והיא מחפשת ומבקשת להוסיף את הטוב ביותר למרגוע. לתעשית־עץ, לחומר־גלמי אחר. אך ברוכה השתערותם של אנשים חדשים, בכל כוח האמונה העצמית — ולא בלי תמימות־מה — בחדש שהם מביאים, ואין שום ספק שהם מעוררים את הציבור לחַדש, להוסיף ולבקר.

אין די לומר נטיעה סתם, — הם טוענים. דע, מה אתה נוטע. לא עצי־נוי סתם. יש עצי־פרי נאים ומפארים את הסביבה והנוף. מדוע אין, למשל, די עצי שסק בארץ? כלום אינם נאים למדי? וכל עצי־הפרי הסובטרופיים – פיטאנגו, אבוקדו וכדומה? הזית והחרוב! אילו שדרות־נאות!

נחוצים לנו סלים ואין נצרים – טעוּ סאלאֶכס וימינאליס. נחוצים עצים לספינות –הרי דלבאֶרגיו סיו. מדוע דוקא “התאנה המזהירה” לאורך חוצות עיר ומושבה וככרים בקיבוץ? משום שקאהיר מלאה את העץ הזה, שהגננים צרים בו צורות־ אבן וחומה? מדוע לא עצי התנ״ך ועצים אחרים, המפיקים חמרים מחמרים שונים, ורפואות בכללם?

עדיין לא קם גואל לעץ הכופר, הוא הנותן את הקאמפור (הכופר) שנחיצותו רבה כל־כך. לדעת חולמי הירוק דנן יש להרבות בחזרן (במבוס) בארץ. לדבריהם, גזעיו טובים אפילו כצינורות השקאה מתחת לקרקע ולא ירקבו.

צמחים מטפסים מייפים את הבית ואת הצריף, אך גם מטפסים עשויים לתת פרי, אם למאכל ואם לשימוש אחר. אפילו עציצים לא כולם צריכים לשמש לנוי בלבד. אנשי־העיר יכולים לנצל אפילו עציצים לצמחים מועילים, שהם גם נאים. תות־השדה נאה גם בעציצים. צמחי־רפואה מסוּיימים יצמחו גם בעציצים. התעסקות מועילה ומוסרית היא לאנשים חלשים ולילדים, ושעשועים כשרים הם לכל אדם, לרענן בהם את רוחו אחרי עבודתו הרגילה.

ביתו וחצרו של יהושע חנקין, מול בית־הכנסת הגדול בתל־אביב, מתאים כאכסניה לתערוכה־חנות־משרד־בימה שכזאת. בגינתו הקטנה יש גם אילנות אחדים יקרי המציאות. על חזית הבית הונף עתה דגל־פרסום של זוג האנשים, הקוראים לצרף בנטיעה את הנאה והמועיל. דגל־שק, רקום מגן־דוד ירוק, המכריז: “בבוקר זרע את זרעך ולערב אל תנח ידך”.

אנשים מבקרים כאן. רבים מבין עולי מערב אירופה ומרכזה יש להם אוזן קשובה לדברים כאלה. חברינו ממשקי־העובדים באים גם הם; רוצים להוסיף לקח וללמוד מכל הבא ללמד. בעלי־התערוכה מטיפים גם בענין־הבנייה. מלבד שהם מעונינים לקבל עבודה (תכניות ופיקוח) של גנים, ככרים, רחבות, תכניות־ישובים (אלא ממה יתפרנסו מומחים עולים מעפילים?), יש להם גם להטיף. צורות ישובינו – הם טוענים – אינן נאות.

מתי יש שעת־כושר לעם לבטא את טעמו ורוחו בבנין? איך אנו משתמשים בשעת־הכושר ההיסטורית שבאה לידינו? איך ישפטונו העוברים בארץ ומשוים את המושבה ואת השכונה שלנו ליצירות־המיבנים של עמים אחרים, שהתפתחו מאות שנים?

ואתה לך ובאר ליהודי, שהיה שנים רבות “תינוק שנשבה”, כיצד נעשה כל זה, מה היו האמצעים, ומה הושג. על כל פנים הבקורת נאמרת מתוך כאב ומתוך רצון לשתף פעולה לתיקון. ועוד רעיונות נשמעים כאן על מלאכת־מחשבת ועל צירוף הנטיעה עם המלאכה ועם תעשיות־בית, – נוסחאות חדשות לחלומות ישנים, אשר לעולם לא יאבד עליהם כלח.

מאז היו החידושים נחלתם של המחפשים מתוך דוחק. תורה, המתקיימת דוקא מתוך פת במלח. וכשאנו מאחלים לאנשים, שיקיימו את תורתם מתוך רווחה, הרינו יכולים לומר בביטחה, שהטפתם בתקופה זו לא תאבד בתוהו, והם יוסיפו משהו לנוף החלומות הירוקים, שבו אנו בונים ונבנים.

שבט תש״ב