נקלעתי לישיבה של מועצת־תל־אביב, לאחר הפסקה של שנים רבות, והנה ראיתי בעיני תייר ציוני, הנמשך אל משאת־נפשו, ואין אבק יום־יום דבק בראייתו. נשקפו אלי באורם הפנימי המסיבה, האישים, צירופם, האולם וסדריו, והעיקר – הרקע המרחיב: תחומי הסמכות והשטח בתוך גוש יהודי כבד, בן מאה וחמשים אלף נפש, כן ירבו, משתרע על כברת ארץ, גובל בישובים יהודיים אחרים, ומהווה אתם יחד איזה כוח. אמרתי, כי יסלחו לי הקוראים את המעילה הקלה בתפקיד, אם בישיבה אחת, רק אחת, אניח את הרצאת הדברים הענינית ואת הארתם מבחינת מאבקי־יום־יום, החשובה והמחייבת סיוף לא־פוסק, ואפנה לבחינה אחרת של המראות.

הישיבה נחשבה רגילה, בלי סנסציות. קראו פרוטוקול של ישיבה קודמת והעירו הערות קצרות. דנו על תורנות של בתי־מרקחת בלילות, הודיעו על מהלך הפעולות במלחמה ביקרות ובספסרות. עמדו על יוקר הבשר. ואולם היו פסגות ציוניות גם במהלך הענינים הזה. כלומר בעצם מהלכם, אף כי לא נשמע כל נאום נלהב. אני “התייר”, זקפתי אוזן, פקחתי עינים לרווחה ורב הזוהר ורמה מנגינת המעשה והמצוות היהודית מאחורי סדר־יום של ישיבה רגילה זו: הודיעו שהעיריה משתדלת להרבות את מספר גינות־הירקות הפרטיות, שיגיע מספרן עד אלפיים. מחלקת הגננות תחלק לתושבים מיליון שתילים, תעמיד מדריכים שיסייעו להצלחת היבולים, עומדים במשא־ומתן עם מומחים בענין לולים זעירים בחצרות, שיגדלו¹ תרנגולות על שיירי־המטבח והשולחן, בלי הוצאות מיוחדות למזון מיוחד. יגדילו את תנובתה של העיר עצמה בירקות, ביצים ובשר, ויוקל במקצת מצב המחיה והאספקה.

המספרים לא עברו סתם על פני אזני. אלפיים גינות לירקות יכולות לספק ירקות אולי לארבעת אלפים משפחה בתל־אביב – שבעת אלפים בית, ולחלק גדול מהם חלקת קרקע זעירה, ובשטח הצפוני־מזרחי של העיר מגרשים פנויים רבים. לעיר – הגדול במפעלי־המים שבארץ. עשרות המשקים החקלאיים המקבלים מים מ“מקורות” אינם צורכים, לפי שעה, כולם יחד ככמות המים שצורכת תל־אביב. מים רבים נשפכים גם לבטלה. אולם חלק עשוי לשמש להשקאה, וחלק זה הוא כולו ריוח.

היה זה סרט קולנוע יהודי אדיר, שהתגלגל לפני בחדר הישיבות של המועצה: גינות עצים ולולים, ושטח ומרחבים. אמנם, המצוקה היא שהעלתה את הנושא, אך הבחנתי בצליל הדיבורים, כי אינם בחינת הכרח־לא יגוּנה, אלא בבחינת מצוה־שבאה־לידי. מוציאים יקר מזולל. אדרבה, הואיל ויש מצוקה, הבה ונרתמנה במרכבת השיבה לאדמה, ליצרנות, – עוד אמת־שלחין ועוד אמת־קרקע ועוד ליטראות של תוצרת עצמית. היו אסוציאציות לדברים, ונמשכו אתם קוי אור ממרחקים, והיתה נחת ציונית, במגמת הקריאה להתגברות על המצוקה, במגמת “הפנים אל סובלי מחסור”.

ולא שהיתה הישיבה אידיאלית, חסרת רמזים של מלחמת־מעמדות. ואף ענני מלחמת־העולם לא נעלמו כלל מאפקי הישיבה השקטה הזאת באולם הקטן, שיכול להיחשב אינטימי, לגבי אולמות מדיניים של מוסדות־נציגים. הספסרות, הסתרת מיצרכים, יוקר הבשר, אנקת המונים דחוקים ומיוסרים במחסור – אינם מן הנושאים המרוממים את הנפש. אבל מאליהן נדחקו ובאו ההשואות. והמלחמה הזכירה את אירופה שנעשתה לחשכת־גיטאות־אסיה וג׳ונגלים שבאפריקה, את החורף בעיירה היהודית, בבקתות לא־מוסקות בקרה החותכת; בלי בגדים חמים, כיון שנשדדו, בלי מזון, כיון שנשללה הזכות להשיגו אפילו ביגיעה כשרה; בנגישות, בהתעללות, במגפות, במוראים העוברים את כל אשר יכולנו להבהיל עצמנו בהם.

וכאן ישבתי במועצת עברים, היושבים ודנים כיצד לצמצם את הסבל, ובכל כוח הארגון של שלטון מקומי חוקי, ובמקצת עזרה מאת ממשלה שכוחה אדיר לאין כל ספק, ובהרבה רצון טוב הבולט לעיני, ואני מאמין בו גם לגבי מתנגדי הציבוריים, לגבי הסיעות היריבות לי. שבט תש״ב