רקע
יצחק בן־דור
אביב בעמק
mנחלת הכלל [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: ברונפמן; תשל"ב

 

האדמה המחייכת

נוף העמק באביב ודאי שיוּשר ויוסיף ויוּשר, כי רבה ועמוקה ההשראָה, שהוא מאציל על רואיו. מאלפי אורחיו של העמק בחג־הפסח, לא ייתכן שלא יימצאו אנשי־ביטוי שיתארוהו, אם מיד ואם לאחר זמן, על הוד טבעו ועל חן יהודיו, שבזכות צורות־חייהם הכשרות הצליחו להתערות ולהשתבץ במסגרות הקסם האלה של הטבע ודברי הימים.


אך יש מראות הבולטים גם לעין העירומה של יהודי־סתם, ומצוה לספּר עליהם מדי פעם, בטרם ינשאוּם הפייטנים למרומים הראויים.


כ“חבל־ארץ מחייך”, smiling country תיאר לורד (אז סאֶר) הרברט סמואל את העמק בדין וחשבון הרשמי שלו על חמש שנות־נציבותו בארץ־ישראל. דוקא בתעודה, שנועדה להיות יבשה, העביר אלינו את הביטוי האנגלי הזה לתיאור ארץ, שהיא ההיפך לשממה, קדרוּת, אכילת־תושבים, צחיחות וצהב אפרורי, – כל התכוּנות שהיו לעמק בטרם הוזרמה אליו התרפקותנו על חיק־המולדת.


ואם ב־1926 כך, עתה לא כל שכן. בשנים האחרונות נוספו עיניים לחבל ארץ זה. מקוה מים, או בריכות ואגמים, כפי שקוראים להם שם, והרי אלה מבליטים את שינוי פני הנוף. אגמים כחולים שובצו פתאום במקומות רבים, ויודעי פרצוף הארץ, כפי שהיה לפנים, מביטים ומשתוממים. בראשונה הופיע אגם קטן (בריכת־עפר) בעין־חרוד, לצבירת מי מעין שאין מנצלים אותם בלילה. עד מהרה נתקבלה השיטה גם בישובים אחרים. והנה עתה – לעיני העובר בכביש וברכבת – אגם די גדול באדמת גבע, והוא משותף לכל ישובי הגלבוע. האגם צובר את המים העודפים של מעין־חרוד בחורף, שיהא אפשר להשתמש בהם באביב ובראשית־הקיץ. שמונת ישובי גוש הגלבוע (לפנים קראו לו גוש־נוריס), מכפר־יחזקאל עד בית־אלפא, יש להם חברת־מים משותפת, המתקדמת בהסדרת המים הקיימים, מחלקת אותם בין חבריה, מתקינה את זרמי־המעינות, חופרת בארות חדשות, משתדלת לצבור את העודפים, שלא ילכו לבטלה, ואין ספק כי ברבות הימים תעשה משהו גם למי־הגשמים בהרים שבתחומיה. ובעמק בית שאן הופיעו הבריכות לגידול דגים. הנה מכסים המים שטח של 350 דונם בניר־דוד ו־180 דונם בשדה־נחום ושטחים קטנים יותר במסילות, נוה־איתן, מעוז־חיים ועוד.


לא חן רומנטי לאגמים אלה מקרוב. מזבלים את קרקעם, שיצמיח אצות ועשבים לדגים. לא שיחים סבוכים לשפתם. שומרים על גדותיהם שלא יהיו קיני יתושים. אופי תעשייתי לטיפול במיקוות־מים אלה. יש להריקם ולמלאם לעונות בדיוק מסוים. יש לשמור היטב על הנעשה בהם ועל שלום הדגים המתפטמים בהם. כך וכך צריך להיות משקלם של הדגים בחודש זה, וכך וכך בחודש הבא. שיהא אפשר להוציאם בשבוע פלוני ובערב חג פלמוני לשוק, והם צריכים להיות בני כך וכך גראמים. לא אקוואַריאַ לדגי־זהב הם כאן, אם כי לפי ההכנסה הרי העסק לפי שעה במזל זהב וכמעט במזל תפוחי־אדמה, שהם למעלה מדרגת זהב. גם לא מקומות־מנוחה הם למחפשי־מרגוע בדייג בחכּה. רוח הייצור הרציונלי מרחפת על פני המים האלה. הנוי אולי עוד יצורף הנה ברבות הימים. נסמוך על הטעם הטוב ועל העריגה ליופי של חברינו וחברותינו.


אך המשקיף על העמק בכללו הן ייראו לו אגמים אלה בעינים שמחות, המצהילות את כל הסביבה, שלא ידעה כלל את הברכה הזאת ושמעה רק על בריכות בחשבון.

 

קסמי נחל

אולם ילדי העמק יכולים לראות גם את קסמי־הנחל בכפר, נחל ממש, שזרם מימיו כמעט שאינו מורגש ובכל זאת הם זורמי־חיים, וגדותיו עוטות בחן את העשבים ושפתיו את הסוּף. על חלקתו – ברווזים שטים וטובלים את מקוריהם ומתהפכים כדי לרחוץ את הגב והכנפים, כשהרגלים מפרפרות באויר לשמחת לב הקטנים. ומעל מימיו – מעברה צרה, שראש אמא או סבתא מתחיל להסתובב בעברה עליו. גדתו האחרת של הנחל גבוהה יותר, וכאשר עברנו את המעברה והגענו אליו, נראה לנו פתאום אפר ממש וערמות שחת ריחנית, ובחורים ובחורות טורחים בקלשון, ממש כמו שנגלה לנו עבר־הנהר מחוץ לעיירה שם, וראה – אחינו ואחיותינו הם העובדים בשדה זה ומעמיסים עגלה גבוהה, ואין כל חשש לפגיעה של שנאה או להלצה גסה, כאשר קרו לנו בהיותנו אנו הילדים משתוקקים אל השדה. ראינו זאת עתה בביקור הפסח בניר־דוד. נחל אסי שוב משחק עם ילדים יהודים במחבואי־מעקלים, וסוף ומסתרי־שיחים ועצי־תמרים וערבה על שפותיו. בחגים ושבתות הוא מהנה המון ילדים – ובינתיים לוגמים את הנוי גם המבוגרים המלוים את הקטנים – מכל קצוי העמק וגם מהערים. הזריזים מביאים אתם חכות ומדייגים. הנחל מלא דגים, ואילו דגים! הן נשארו בו שיבוטים מהבריכות הראשונות הנסיוניות שסודרו כאן, בטרם היו לתעשיה מסודרת. לא עוד ואדי נידח הוא האסי, אשר רק על הגיאוגראפים לדעת את שמו ושמימיו המלוחים נישאו אל הירדן בעיקולים יוצרי ביצות וקטב מרירי. עתה באים מרחוק להזין את העין בו, ואין ספק כי נהר אדיר הוא בדמיונם ובחלומותיהם של הפעוטים, הבאים אליו מסביביו.


כדי להגיע אליו, עוברים את שער המשק (וכמובן – לאחר טבילת הנעלים בליזול שבגיגית, סגולה נגד מחלות הבהמות), עוברים את החצר הנאה של הישוב הזה. מימין – שטח המגורים בתוך גן־מדשאות ושדרות, ומשמאל בניני המשק. בית האוכל כאן – מראהו מחוץ כארמון כפרי קטן, מקורי בקוי־חיבורו. רושם הסדר הטוב והטיפול המתוקן מלוה אותך בכל שטחי הישוב הזה, ואפילו לנהר סייע מעט הטיפול, אך לא להסיר ממנו את לבוּשו הטבעי.

 

צבעים לא ידענום

לא תשבע הנפש משלל־הגוונים של שדות־אביב בירוק התרבותי ובצבע פרחי הבר. אך הנה נוספו חדשות. כחול־הפשתן – מי ידע את המרבד העדין הזה כאן? ושדות הפשתים מתרחבים בעמק־בית־שאן. מצוה לזרוע גידולי שמן, וזרעי פשתים מכילים שמן חשוב לצבעים. והחיטה? לא זו שידענוה בארץ־ישראל. הנה שני שדות־חיטים, ומה שונה מראיהם. הנה החיטה חסרת־השער, והשבולת כולה גרעינים, מזדקרים למעלה על גבי גבעול דק. והנה זן שגבעוליו דוקא רחבי־עלים, עסיסיים וכהים מאוד. וסולם־ההבשלה עשיר: הללו מקדימים והללו מאחרים. אין משמרים הבל אצלנו. תחנת־חקר־החקלאות של רחובות ותחנת הנסיון הממשלתית של עכו ואגודת מגדלי־התבואות מעוררות ומעודדות לזרוע זנים חדשים, כדי להגדיל יבולים או להקדימם, בטרם יכוו בם החמסינים של תחילת חודש מאי. בצעדים מהירים למדי עוברים במשק העברים מזני חיטה מקומית לזנים אוסטראליים ומארוקאיים. היבול הממוצע עולה מ־80 ל־200 קילוגראם הדונם. ואשר לשיאים – הרי יש יבולים גבוהים מאוד. אילו נעשו אלה לממוצע, היתה ארץ־ישראל נושאת את עצמה גם בתבואות. לבשה הארץ צבעים חדשים לשדותיה, כגוני הזנים החדשים והגידולים החדשים. שדות חמניות, שדות סלק־סוכר – הן חדש הוא!

 

וגם כאן נחוץ שיפור

מה פלא, אם יוצאים יהודים את העיר לראות את ארצם באביב? ומדוע לא יטעמו את טעם הקסמים האלה של טבע מרגיע, מרפא ומבריא ושל כפר יהודי, שהויתו מרוממת את נפש כל הבא במחיצתו? ואנשי העמקים מקבלים אורחים. קשה לנחש, כמה אורחים היו באים לפסח, אילולא היו בקשות בעתונים שלא לבוא, אם מחמת המחלות בבהמות ואם מפני מצב האספקה, אבל ידוע, כי למרות בקשות אלה באו אלפים. השירות (כך קוראים בעמק לאוטובוס הקבוע של ״אגד״ והילדים אומרים: “הזהר, השירות יעלה עליך”) היה תמיד מלא וצפוף, ויש שנעשו פה נסים, ומספר העומדים היה מרובה בו על היושבים. האורחים הגיעו לא בלבד אל המרכזים המפורסמים, כגון עין־חרוד ותל־יוסף, או דגניה ואפיקים, אלא גם אל הגושים, עד עין־גב וטירת־צבי וגינוסר ודן. חמש מאות אורחים הסבו לסדר באפיקים, למעלה מארבע מאות בעין־חרוד. ולא פחות מעשרות במקום הקטן ביותר. באו אל קרובים ואל ידידים ומכרים ואל הקיבוץ סתם. עדיין לא חזר הגל הראשון של האורחים ומחזור שני ושלישי באים, ומשוטטים במכוניות וברגל, אנשים מגילים וממעמדות שונים, בלבושים שונים וגם במדים, חיילים וחיילות. בולטת שאלת ההסדר של הענין הזה. טובים הקשרים האלה ונחוצים, אך דרושה מסגרת להם. אם איננו רוצים להרוס את המידה היפה של הכנסת־אורחים, שהיא מסורת מקודשת בכפר העברי, נדאג נא לכך, שמידה זו לא תימתח על ידינו למעלה מכוחה הפיסי. התיירות הפנימית הזאת צריכה טיפול של חברה הסתדרותית־ ארצית. החברה תקבע כללים בענין זמני־הביקורים, סידורי־אכסניה, כלכלה, נסיעות, הדרכה, ביאורים וכיוצא באלה. ולא שנצמצם את תנועת הביקורים במשקים, אדרבה, הרבה נרבה אותם, אלא שלא על חשבון הכפר ולא על חשבון מנוחת אנשיו העייפים. כל מי שהיה בפסח זה בעמקים, נוכח לדעת, כי גם שדה זה, שדה־התיירות הפנימית, הוא מרהיב עין בגילוייו הטבעיים, אבל הוא טעון טפול – ובכל תקופות השנה. שבט תש״ב


 

משק עם

הבצע לא יבנה את משק העם. לא חטיפות יחידים, לא כלכלה של טורפים הבולעים זה את זה – כי אם מאמצי המונים… ברעיונות אמת ייבנה משק.

להרחיב את היחס ואת המבט אל החברה כולה, אל המסירות הפשוטה של אח לאח – זאת תורת הכלכלה שלנו ותורת המשק, אחרת לא תצלח בשבילנו.

הערבות ההדדית אינה חובה מוסרית בלבד, היא מקור אמצעים וכוח.

המלצות קוראים
תגיות