א    🔗

בכל הדרכים – סיסמה נכונה היא גם בשביל ההתישבות, ולא רק בשביל העליה. הדגשת כל הדרכים, פירושה לא רק מה שאוסרת הממשלה, אלא גם מה שמוזנח מצדנו. השעה מחייבת הרחבת שרשרת עמדותינו, בכל חלקי הארץ, שעודנו יכולים להגיע אליהם.

בכל הדרכים – גם התישבות עירונית היא דרך. גם ולא עיקר. לא להפחתת המאמצים לתוספת נקודות חקלאיות, אלא לתוספת מצוה – להרחבת עמדותינו העירוניות; ובתור ראשון – שיבה אל עמדות עירוניות שהיו בידינו ואנו עזבנו והזנחנו אותן.

הננו דורשים מדינה יהודית, ואם לא – החיאת המנדט ככתבו ורוחו, ואין חיזוק הדרישה אלא במעשים: מעשים שהם טובים לעצמם וגם לפעולה המדינית, לשעתם ולדורות.

איננו רשאים להשאיר בלי יהודים שום מקום בארץ־ישראל, שבו היינו יכולים להימצא. כשעולה שאלת ארץ־ישראל על שולחן הדיונים הבין־לאומיים, ואותה שעה הננו נעדרים מחברון, למשל, הרי שהננו מסייעים לאמתלה הידועה בפי שונאינו: “האופי הערבי של הארץ”. אם יבואו ידידים וירצו לעזור לנו, לפי השגתם הם, בפשרה, ויציעו לנו מדינה קטנה, או איזור אוטונומי, הם יטו אחרי אויבנו שיטענו, כי לא כדאי לעורר בעיה במקום שנפתרה, והפתרון הוא אפס־יהודים. ומשאנו דוחים את שיבתנו אל ערי הארץ, שבהם חיינו עשרות ומאות בשנים, הרינו מחזקים את ידיהם של הרוצחים שגירשו אותנו מאותם מקומות בטבח 1929 ובהתנקשויות 1936–1939.

כיום לא קל לחזור לחברון ולשאר ערים שבהן היו לנו ישובים. מי יודע אם מחר לא יהיה הדבר הרבה יותר קשה.

– – – לפני המלחמה העולמית הראשונה עוד היו יהודים בודדים מצויים בעבר הירדן. “יוסף־אל־יהודי” היה היהודי האחרון בקיראק. בארץ־ישראל כמעט שלא היתה עיר בלי יהודים גם אחרי המלחמה הראשונה. ברמלה, בבית־שאן ובג’נין, בשכם וברמאללה, בעזה ובבאר־שבע, בחן־יוניס (חנוֹת יונה), בבית־לחם, בבית גאלה, בנצרת וביריחו, בכל מקום היו קהילות קטנות או יהודים בודדים. מאז לא נעשה עדיין מאמץ מתוקן כדי לחזור אל ערים אלו.

יותר מכל עיר אחרת משוועת חברון לשיבה. עיר־האבות, מרכז תפילות, השניה במעלה ב“ארבע ארצות הקודש”, עיר שיש בה ליהודים נכסי בית וקרקע, מקום אויר מצויין להבראה בקיץ – ואנו עודנו דוחים את שיבתנו. עד מתי? החוזרים לחברון כיום, לא יהיו מרוחקים מישובים עבריים כאשר היו יהודי חברון עד 1929. במחצית הדרך בין ירושלים לחברון יש לנו כיום גוש־כפר־עציון, המונה ארבעה ישובים, ואף מדרום־מערב לחברון, בקרבת בית גוברין, יש כבר ישוב יהודי. החוזרים לחברון, לא יהיו, איפוא, בודדים כל־כך, ומאידך יחזקו הם את הישובים העברים הקרובים.

ב    🔗

את האמתלה של “האופי הערבי של הארץ” עלינו להרוס בהקדם על פני כביש תל־אביב–ירושלים. חובה עלינו להבליט יותר את אחוזותינו בדרך־המלך הזאת (שממנה מתרשם מאוד כל המסייר את הארץ), וגם לבצר לארכה, ביצור של ממש, את נקודותינו.

במקום כה חשוב כאצל כפר בית־דגון, ליד צומת הכבישים המובילים מכאן לירושלים ולים, לשדה־התעופה הגדול שבארץ, ולגוש ישובינו הדרומיים, איננו יכולים להרשות לעצמנו להחזיק שטח קרקע משני צדי הכביש בשביל גידול חציר לרפת של קיבוץ בירושלים. כאן צריך לעמוד ישוב עברי חזק, ובאין קרקע רב, מוכרח ישוב זה להיות תעשייתי. איננו רשאים להשאיר שטח כזה בלתי מיושב כראוי.

לוּ אפשר היה להחליף לכפר־הנוער בן־שמן את חלקתו הוא, בת מאה דונם, ליד צריפין, בחלקה אחרת, היינו מטיבים לעשות אילו הקמנו במקום זה נקודה ישובית, שמאה הדונמים ישמשו לה גרעין ראשון.

אדמת קרית־יערים ליד משטרת ענב־אבו־גוש, משתרעת אף היא משני צדי הכביש כנקודה החולשת על הסביבה ועלולה לחזק יפה את השטחים העברים מערבה לכביש (גוש קרית־ענבים–מעלה־החמשה–נוה־אילון), וגוש הגון ממזרח לכביש שעדיין אינו מיושב.

גם נקודות מעטות אלו היו חושפות את כזבה הכללי של סיסמת “האופי הערבי של הארץ”. והן למעשה יש לנו יותר נקודות אחיזה לאורך הכביש, אלא שאין דואג לבנייתן ולהכללתן המהירה בתוך השרשרת העברית שלנו, שתחבר את ירושלים עם תל־אביב.

משנת 1937 מרחפת על ראשינו סכנת המובלעת הירושלמית, כלומר, התכנית להכריז על ירושלים וסביבתה למדינה מיוחדת, מנוהלת למעשה על־ידי הבריטים, ומנותקת מעל גוף הישוב העברי. ולא עוד אלא שגם כל הכביש אל הים יסופח למובלעת זו כפרוזדור אל יפו, שצריכה אף היא להשתייך לאותה מדינה, מוצא אל הים.

אולם במשך עשר השנים שכבר עברו מאז, לא נקף איש אצבע, כדי להבליט על־ידי מעשים את אָפיו העברי של “הפרוזדור” הזה; כדי לקשור את תל־אביב וירושלים בקשר של ישובים עברים חזקים, ולהכביד על תכניות הניתוק, ואולי גם לבטלן.

ג    🔗

ההתישבות העירונית הדחופה, שאותה הננו תובעים, אין פירושה ישובים מתרחקים מכל משלח־יד חקלאי. לא. ברוב המקומות צריך יהיה לצרף מלאכה, תעשיה, קייטנות, הובלה, רפת ולול, וכל ענף חקלאי אחר שאפשר יהיה לעסוק בו בסביבה הקרובה.

על כל פנים יש להניח כי יכול נוכל ליצור לנו משק עירוני, בכל מקום לפי תנאיו, אם רק נכיר שחובתנו היא לחזור אל כל המקומות הנטושים כיום, ושגזרות הקרקע שוללות מאתנו את האפשרות להגיע אל רוב שטחי הארץ על־ידי ישובים חקלאיים.

ד    🔗

בכל הדרכים, פירושו אפילו בדרך האפשרויות לרכך את תקנות הספר הלבן בלי שינויים מדיניים עיקריים.

– – – אין בישוב הרצפלד של ההתישבות העירונית. אין מי שירגיש, כי גם בשטח זה הננו חיים באוירת דליקה, ויש למהר ולהציל.