במסילת־הברזל מרומא דרומה מתנהלת עתה לאיטה רכבת־קרונות־משא, ובה מטען יקר, מאות עולים לארץ־ישראל. באחת ערי־הנמל שבדרום יצטרפו עוד אחים ואחיות לגורל ויחד יהיו שיירה בת תשע־מאות העולים מאיטליה. מאיטליה ולא איטלקים, כי היהודים האיטלקים הם רק חמשה־עשר אחוזים בשיירה. לאחוז גבוה מזה לא הסכימו השלטונות הבריטיים: הרשיונות הם קודם כל לפליטים, שיחדלו להיות פליטים. יהודי איטליה הצטערו, אך למחות על מתן שמונים וחמשה אחוזים לפליטים לא יכלו. יש סולידריות יהודית ויש חובה אנושית.
בתחנות־הרכבת, ואפילו הנדחות שבהן, מצויים חיילים ארצישראליים, מהפלוגה העוסקת בתחבורה. ומובן, כי ברכת־שלום חמה מקבלת את פני הנוסעים בכל מקום, ואולי יש בה כדי להפיג במשהו את אי־הנוחות שבחוסר משכב מסודר, שבצפיפות, שבישיבה על גבי חבילות־קש, שהביאה מכונית של חיילים יהודים ברגע האחרון לתחנת־הרכבת שברומא, למען יהיה, בכל זאת, על מה לשבת ולנוח.
גם אלו היתה דומיה ברכבת, היו מכירים מיד את הקרונות שלנו. מתנוססים על דפנותיהם מגני־דוד של גיר לבן על גבי השחוּם של רכבת גרמנית. הקרונות הם גרמניים, ושמות הערים והתחנות גרמניים, וכל הכתובות גרמניות, כמובן. עתה בולטות מעליהם הכתובות העבריות באותיות אשוּריות, או באותיות כתב: שלום, ציון, לארץ־ישראל וכו'. ויש כתובות ציוניות גם באיטלקית. קיבוץ הכשרה “לנגב” מכריז על עצמו בהרחבה, בכתובת עברית מאירת עינים, בתוך מגן־דוד.
אבל אם לא יישנוּּּ האנשים, הרי בוקעים שירי־ציון מתוך משכנות־ישראל מטולטלים אלה. בני הנוער והילדים יודעים את שירי־הארץ, ומרבים לשיר. הקשישים מסייעים בפיזוּם. מצב־הרוח חגיגי. אביב מסביב. וניסן. וערב פסח. ויוצאים ממצרים. זה ברור כל כך. מתקרבים אל החירות. טובה רכבת־משא מגלגול־מחילות. לא הרי רכבת זו כאותן רכבות שעברו בכיוון אחר באירופה. כמעט כל הנוסעים כאן נזכרים בענין ומוזגים לעצמם בכוס־הששון את נטף היגון הזה.
נוסעים כאן גם גֵרים לציונות, אך גם ותיקים. נוסעים אוּדים מוצלים ממשפחות שלימות. נוסעים טפסים של קרבנות של אימי־השנים האחרונות. כאן מי שכבר אבד לו הכל, וכאן גם מי שמתכונן להתחיל בארץ לחקור מחדש איה אמו ואחיו ואשתו ובנו. כאן מי שמבקש עתה בארץ מעט מרגוע לרוחו הקשה וגופו התשוש, וכאן גם מי שלא פסק שעה מעסקנות, מעזרה לאחרים, מפעולה ציונית, בגלוי או במחתרת, בשלום או במריבה; ועתה הוא מטפל בחברים וחברות לדרך, ובארץ יתחיל מיד בעזרה להקלטת־עולים, ועל לחמו עצמו לא ירבה לדאוג. די לו בקב־חרוּבין.
נוסעים החוזרים. מי שהיה זמן קצר במסוה־נצרוּת, כדי להציל את חייו מעיני בלשי־הגסטאפּו, ומי שחיתה שנים רבות כנוצריה, כרעיה לגבר נוצרי, מפונקת מקודם בבית הוריה הגבירים בבירת־אוקראינה ומפונקת אחר־כך באוניברסיטה באיטליה ובבית בעלה המלומד. היא חזרה. הוריה מחכים לה בארץ. רק נעוריה גזוּ. נשארו לה מהעבר ניגונים, שפות, זכרונות ועייפות כבדה ורצון לכפר במשהו על העבר.
נוסעים ניצולים מלפני סף־ההמרה. רק חצי צעד עוד חסר הוא או היא. והנה פנו ההורים אל הארצישאליים, והתמורה הטובה עלתה יפה. אבל נוסעים כאן גם העקשנים האלה, אשר בעודם נערים נלחמו ליהדות בשנים האפלות שבאיטליה; נלחמו בביתם. הם ינקו יהדות מכל מקור, מכל מעיין, שנקרה להם. באין מורה ומדריך. ובהגיע השחרור, התפרצו לפעולה ציונית מסתערת. הללו יכלו להיות עתה מאושרים לגמרי, אלא בלמדם בינתיים את הציונות הממשית, הגיעו גם לפרשיות הכאובות של פירודים והתפלגויות, והם יודעים, כי לקראת מערכות הם הולכים.
מפולין ומרומניה, מגרמניה ומאוסטריה, מהולאנד ובלגיה, מצרפת ויוגוסלאויה, מיון ומתורכיה, מלבד אשר מאיטליה – הם העולים. השפות מרובות, אך הכל מכירים בבכורת הלשון העברית, ומכובדת כל מלה הנאמרת בה. מוציאים מבית־הגנזים כל מלה שנרכשה אי־פעם. מתקנאים במעטים היודעים עברית כהלכה, כי יש גם כאלה. הנה לפנינו משפחת יהודי איטלקי, שבחודש לפני הנסיעה שכר לו הביתה מורה לעברית, והלומדים היו: הוא ואשתו, ששניהם בשנות־העמידה, וארבעת ילדיהם.
כמה התרוצץ יהודי זה, עד שהובטח לו, כי הוא ברשימת העולים. חיסל רכוש. מכר ירושת־אבות. הפסיד כספים גדולים. עקר את עצמו מבחינה נפשית מאיטליה, שלא יכול לחזור לעסקים. לא יטעם את אשר יאכל. יושב ובולע באסיפות הציונים את דבריהם של הנואמים ומתפעל מכל משפט ומשפט.
היתה מלחמה על הזכות להיכלל ברשימה. טען אחד: אני נכדו של פלוני, ממייסדי מושבה פלונית ונחלה רשומה על שמי בארץ־ישראל. טענה אשה: הגרמנים לקחו את בעלי. עד אנה תשאירוני פה עם שתי בנותי, הילדות. אחרת אמרה: חוסו, הצילו, ילדותי בבית־הספר קולטות יותר מדי מאותם הלימודים והטקסים; עוד מעט תהיינה בקיאות בהצטלבויות כבנות־רומא. וכיצד משיבים ריקם את פניהם של הבחורים והבחורות, שנכנסו לחות־הכשרה וקבלו עליהם עול עבודה וחקלאות וקיבוץ? ואיך דוחים ארוסה של חייל ארצישראלי וקרובים של תושבי ארץ־ישראל ופליטה בת־טובים, המתהלכת פה כצל? וסתם יהודי אין לו כלל הזכות על ארץ־ישראל?
ויש בעלי מקצוע. פלוני חימאי, קשור בתעשיות חשובות ויוסיף דבר־מה על הקיים בארץ. אלמוני בא אל הציונות בסערה, אבל הוא מהנדס אוירונים חשוב, וידע רב לו בהדרכת־נוער בידיעת־התעופה ובנין־האוירונים. והציונות שלו שלמה, עקיבה. נואש מן הגולה. נחוצה ארץ־ישראל, וכמדינת־יהודים. אינו מכיר בחצאיות: כל מרצו לקו אחד, למטרה אחת.
כאשר תקראו את הדברים האלה, אולי כבר יהיו האנשים בארץ. כמה היינו שמחים אילו שמענו, כי לא נשאר אף איש מהעולים בלי קורת־גג, על אף מצוקת הדירות. כמה מפחדים אנו, פה, פן לא יהיה הדבר כך, וחטאנו לגולה חטא לא־יכופר. דוקא אם נצטופף עכשיו תוחש ותומרץ תנועת־הבנין, שאמנם רק בה הפתרון המלא לשאלת־המגורים. כבר מרבים להזכיר באספות־יהודים כאן את ענין הדירות בארץ. זה הועמד כמעט במדרגה אחת עם דאגת־הפרנסה. והרי המצב הקיים עלול להיות אבן־נגף בדרך־העליה. ומי רוצה באבני־נגף?
ובכן, קבלו את פני השיירה השניה מאיטליה. הראשונה הפליגה מכאן באפריל 1944, והכל שואלין: מתי השיירה השלישית? כבר יש רשומים ומחכים, יהודים פליטים ויהודים איטלקים. ובינתים באו עוד פליטים מיוגוסלאויה, אשר בודדים מהם בלבד יוכלו להצטרף לשיירה השניה. אנו מחכים לשיירה הבאה.
כ“ז ניסן, תש”ה
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.