רקע
יצחק בן־דור
איש לב, איש ל"ו, איש אבן
mנחלת הכלל [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: ברונפמן; תשל"ב

[שבתי לוז’ינסקי1]

בתור צדיק מכונה שבתי לוז’ינסקי, איש עטרות, בפי ד“ר ש. א. נכון, נציג הסוכנות בירושלים, במברק המודיע על האסון. כאיש ל”ו היו מתארים אותו חברים, עסקני ההסתדרות ושליחים מאר־ישראל ופליטים, שביניהם עבד בחמשה־עשר חודש האחרונים, מראשית תש"ו. הוא בא אל המחנות ומסר נשמה ואהבה משובצות בתבנית הבינה והחריצות וההקרבה העצמית ללא שיוּר.

בנו בבריגדה העברית בצרפת. והוא אינו מבטל מזמנו, לגשת אליו לראותו. עתה הקונגרס בבאזל, והוא אין לו פנאי לכך, הוא אינו יכול לזוז מהמקום, בו נדרשים כה אורו וחוּמו.

הוא מביא את נשמת הארץ ואינו שליחם של פלג וכיתה, אף כי נאמן הוא מאד גם למפלגה וגם לתנועת המושבים. אהבתו מחבקת כל יהודי. כשהוא בין אנשי “אגודת ישראל”, הוא מגדל – סיפרו לי – כמוהם זקן ופיאות ושוכן בתוכם כאח שחזר ממרחקים. ואין בזה משום הזדייפות, כשם שלא בזיוף עשה כן שמואל יבנאלי בשעתו, במסעו אל יהודי תימן. כי כל מה שהוא יהודי, הוא טבעי בשביל שכאלה ובשבילנו.

אנשי ה“ג’וינט”, וכן שאינם־יהודים שבעובדי אונר"א, השלטונות, יהודים איטלקים – הכל רואים בשבתי לוזינסקי את התפארת שבנאמנות יהודית ארצישראלית, שאין איתה צללי מחיצות.

לרחם ענות־אחים, לנחמם ולעודדם היה כולו לב, ועת עמל עם חבריו לבנות את ראש־הגשר העברי צפונה לירושלים, בקילומטר האחד־עשר מהעיר, בלי מים ובלי נסיון, היה אבן מאבני המקום, כבדה, מחוברת לבסיסה ואינה זזה ואינה נמסה, לא בסגריר ולא בשרב. מפלאי דור שיבת־ציון הוא, כי משכיל ממושקף, בעל גוף פריך, רך וענוג, מפונק מבית עשירים, יהא בידו לעדור עם חברים מוכשרים לכך אולי יותר ממנו, בין סלעי־מגור ממש, מגור מחמת הסביבה, ולהצליח ולהקים ולקיים משק חקלאי, עד שבאה התגבורת העצמית, הבנים והבנות שלו, והם עמסו על כתפיהם מה שיכלו לעמוס, והמשק די הגון, מן הטובים במושב: ובית־אכרים עברי טבעי פורח בעטרות־ירושלים מכוח צעיר־ציון בוברויסקאי שכזה.

אילו יכולתי לשלוח עתה לשבתי לוזינסקי דרישת שלום, הייתי מוסר לו דברים וענינים שהיה שועה אליהם, דברים של נחת, מקצת נחמה והרבה דאגה.

הייתי אומר, כי הנכד הראשון פורח. שבתי היה מן המעטים, שבא לא בגפו אל ההתישבות המסגפת שלו אז. ואולי לא עול היה זה עליו, אלא משענת רוח ועבודה וכוח נפשי ניתנו לו על ידי חברתו לחיים שחברה אליו ב“החלוץ”. ובטרם מלאו לו חמשים שנה והוא סבא. הבנים והבנות התיחסו אליו תמיד – ראה זה פלא בעולם הצברים – כהתיחס אל פּטריארך, והוא כה צעיר.

הייתי מספר, כי הוקמו הקירות להכפּיל את בית המגורים. כי חוּדש לגמרי בנין הלוּל, וגן־עצי־הפרי וכרם־הענבים הם בגיאותם. פּעמיים נעקרו מטעיו. בפעם הראשונה משום שהכּנות, שהיו מובאות מחוץ־לארץ, לא היו טובות בשביל הסביבה. בפעם השניה עקרה הממשלה, כי איותה לה את מעט המישור של המושב היהודי היחידי אז בצפון ירושלים לשדה־תעופה. ערביי כפר שעפאת לא הסכימו לתת. הם קרובים יותר לירושלים, והמקום מתאים מפני זה יותר מאשר עטרות לשדה תעופה, אבל אין הערבים נוטים לוותר בנקל על אדמה. מטעי עטרות נעקרו, איפוא, בפעם השניה. ותמיד היה שבתי ראשון לטעת ברינה ובאמונה, ובזה עודד את הציבור.

ועוד הייתי מוסר: הילדים העולים מסוריה, שאתה, שבתי, כה דאגת להם שיתקבלו בכל משפחה בעטרות, ודאגת להם ברחמי אב, גדלים ולומדים ומתחיים איש־איש במשפחה שקלטה אותו, ועתידים כמה מהם להתמזג יפה עם הנוער המשובח של עטרות, המעמיס על עצמו בחדוה את המשך בנייתה.

והאגף החדש של עטרות, תוספת ארבעה עשר הבתים של המתישבים החדשים – עובדה היא. דרומית־מזרחית למושב כבר עומד טור בתים, ואך הרעפים נחוצים לגגותיהם. והם כבר יתנו מחסה וצל. עוד רחוב קטן יתווסף מדרום. המאמצים להגדלה זו, שחלקך בהם היה כה רב, לא היו לשוא.

ומשטעם המושב טעם גידול, שוב אינו רוצה לחזור אל השיתוק. חולמים על מוסד־חינוך לנוער־המושבים, על מוסד לעלית־נוער, על בית־הבראה משותף, שאנשי עטרות תובעים, שיעזרו להם לצאת מן הבדידות ומקלישות המספר בחלק יקר זה של ארץ־ישראל.

והשטח ממזרח לעטרות, הוא שצריך היה להיקרא אבן משה על שם משה בילינסון, ושאתה, כראש חברת אבן, רכשתו בשביל מפעל האבן ושכונת העובדים בו, – העבודה שוקקת בו. חברת אבן וסיד הולכת ומרחיבה את המפעל, ואולי תהיינה עתה האזנים קשובות יותר גם לתביעה להקים פה את הישוב־השכונה, והיתה כאן אחות חזקה לעטרות החלוצה.

לא הייתי מסתיר גם את האמת המדאיגה, שעדיין איננו רואים פעולת הצלה של האדמה העברית חלקות־חלקות פה־ושם בסביבה. “גן הדסה” הוא שם של שטח בן 300 דונם דרומה לעטרות. חלק ממנו – להכשרת־הישוב, אבל רוב השטח – בידי יהודים יחידים. ועדיין לא למדו יהודים מן הנסיון, ועודם מחזיקים בתעודות־הקנין, ואילו האדמה עצמה עוברת לערבים. ואילו להציל את הרכוש על ידי העברה לקרן הקיימת ולמתיישבים עברים – לאו. ועוד ועוד אדמות יהודים, חלקות חשובות, רובן ליהודי בגדאד, הולכות ונכבשות על ידי ערבים, ומי יודע אם עוד אפשר יהיה להצילן. וכך גם בסביבת נוה־יעקב. לאלפי דונמים היו מצטרפות החלקות הקטנות. ישוב יהודי גדול היה יכול לפרוח כאן.

והייתי נאלץ לספּר, כי לאורך הכביש מירושלים עד המושב אני רואה בינתיים בנייה ערבית. – – – והבניה הזאת אומרת: מהרו, כי אץ לכם הזמן.

היש גוף ציבורי יהודי שידאג לגליל ירושלים בתור שכזה? עדיין איננו, ועת להקימו.

ועד הקהילה – הלואי ויספיק לשאת במשא העיר לבדה. ועד הגושים החקלאים – עניני המשקים והחקלאות עליו. חזקה עליו שיש לו תפקידים משלו. אך ירושלים היא גם מחוז יהודי, מסדום עד נוה־אילן ומעטרות עד הר־טוב, ויש בו גם חקלאות וגם תעשיה (גם הר־טוב עומדת על סף תעשיה), ויש בו שאלות גידול ותחבורה וקייטנות וקליטת־עולים וקליטת־נוער בכל הצורות ובכל הישובים ושאלות של עתיקות וזכויות ועתידות. איך נסמוך על המקרה וההזדמנות ונוסיף לחיות כאן בחוסר תכנית ובחוסר צירוף של הכוחות הקיימים והמתהוים?

יאה היה לוועד קהילת ירושלים שיתעורר לקראת מילוי החסר, ועל דעת המוסדות הלאומיים יכנס את נציגי כל הישובים היהודיים במחוז, לבחור להם מועצה־גלילית, ולמצוא את בעלי הכתפים שיעמיסו בעבודת־יום־יום את המשא הגדול והנכבד הזה, שאין לו היום נושאים כלל.

אב, תש"ז



  1. הערת פב"י.  ↩

המלצות קוראים
תגיות