רקע
יצחק בן־דור
המכה ברחוב בן־יהודה
mנחלת הכלל [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: ברונפמן; תשל"ב

על רקע צהוב של אבק הריסות, באודם דמנו השפוך לרוב, נכתבים בירושלים בימים אלה בלשון העובדות פסקי־דין היסטוריים. האם לטובתנו? הנעצור כוח לממש החלטה טובה ולקרוע גזירה?

מתמוטט, מתפורר המשטר הישן בגילויים בולטים גם לעיניהם של קצרי־ראות, ומה חדש מסתמן ומבצבץ מבין החרבות? האם תימצא בצדה של הגבורה העברית העולה גם התבונה להפעילה בעוז ברגע הדרוש ובנקודה הנחוצה?


מלחמתנו, שאינה פשוטה כלל וכלל בשום חלק מחלקי הארץ, מתנהלת בזירה מסובכת, בין־לאומית, בירושלים. זירה זו, שהיא צומת־נימים לנו, נוגעת גם בכוחות־עולם גדולים ומקוממת אותם לפעולות. כמה עוז, כמה קרבנות, כמה מחשבה וסבלנות נחוצים לנו, שלא להסתבך בחזית זו יותר ויותר?


הוכינו מכה רבה ברחוב בן־יהודה ביום א׳, י״ב אדר. גם לאחר שננכה את כל קליפת הגוזמאות העתונאית הבאות מחמת בהילות ופזיזות, תשאר העובדה של נזקים גדולים וקשים. אבל הסבך הבינלאומי של המאורע חמור לא פחות. הענין יוצא מתחומיו החמריים הפשוטים.


שלושה בתים נהרסו ברחוב בן־יהודה, האחד מהם של ערבי, והוא הגדול, ושנים של יהודים. נזקי־הבנין של היהודים מגיעים לרבבות אחדות. חלקי־מבנה פנימיים נהרסו או נתערערו, ומחייבים הריסה ובנייה מחדש, בבתים רבים הקרובים למקום־המעשה, והתיקונים בתוך אלה יעלו בהוצאות מרובות יותר ממחיר שני הבתים שנזכרו. הפגיעות השטחיות בחלונות, תריסים, דלתות וכדומה הקיפו איזור שלם, ושלוחות של גלי־הדף־האויר הגיעו למרחק חצי קילומטר. אך לא פחות מהריסות בנין – כבד החורבן ברהיטים, סחורות וכלים. ובסך־הכל כוורת יקרה של עמל ויצירה.


מכאן ראשית־הרושם של כמה עתונאים, כי נהרס הרחוב כולו. הנכון הוא כי הרחוב רחוק מחורבן מלא. ברובו של הרחוב כבר חזרו בתי־המלאכה, המסעדות והמשרדים לעבודתם, ובעוד בעלי־מלאכה משפּצים את הנפגם, התחילו החיים זורמים על פני פצעים נגלדים והולכים.


לא דרך ריפרוף של סקירה ייקבע עומק האסון האנושי של חמשים ומעלה נפשות שנספו. מי אביר־לב ויצפה עד תהום חורבנן של משפחות כה רבות? אך במפקד העגום של צרת הרבים, שבה אנו עסוקים כרגע, יצוּיין, כי בבת־אחת הוכפל מספר חללי ירושלים מן המארב. בהתנקשויות ובקרבנות נפלו בתחומי־ירושלים (מחוץ לבני ירושלים שנהרגו בחזיתות מחוץ לעיר, במחוז או במקומות רחוקים), ב־57 ימי מלחמה שלפני אסון רחוב בן־יהודה, כחמישים נפש. והנה קפץ המספר השחור הזה קפיצה כה גדולה למעלה, ורושם המאזן הלא משפיע על כל אחד ואחד בינינו גם בחזית גם בעורף. המכה זיעזעה בכלל את הרגשת־קיומו של העורף מבחינת הבטחון.


בעיית תחומי המבטחים בירושלים היא משולשת: 1) איך להגדיל את השטח העברי הטהור, שבו נרגיש את עצמנו בביתנו? 2) איך נחסום את הכניסות והמעברים בתחומינו בפני כוחות־השלטון, אשר להם דרכי־ תחבורה עיקריים דווקא כאן? 3) איך לקיים את התחבורה עם אגפינו המרוחקים, כגון העיר העתיקה, ימין משה, תלפיות, מקור־חיים, הר־הצופים והר־הזיתים?


הרבה אומץ לב וקרבנות לא מועטים הושקעו בכל הסעיפים האלה ובכל המסתעף מהם ולא בלי הצלחה. שטח של קילומטרים, ממערב למזרח, פּוּנה מערבים ונעשה בית שקט שלנו. מבית וגן דרך בית־הכרם, רוממה ומרכז־העיר, עד רחוב הנסיכה מרי שליד המצוּדה במזרח, ועד שכונת פאגי בצפון־מערב, הננו מהלכים עתה בתוך שטחים שלנו. עם יציאת האנגלים ממחנה־יהודה נשאר רק מחנה שנאֶלר פוגם את האחדות.


היינו קרובים לטהר את שיך ג’יראח בצפון, או אז היינו כמעט מתאחדים עם הר־הצופים על כל מוסדותיו. האויב התמוטט והיה בנסיגה. אז באה התערבותם של האנגלים בצורת עמדות־צבא בבתי יהודים מול שיך ג’יראח, והאויב הולך ומחזק את התקפותיו בגבול היהודי הצפוני ועל התחבורה אל הר הצופים. מרחביה התחיל מתפשט שטח המבטחים שלנו דרומה לטלביה. הכנופיות, שהתקיפו את רחביה ואת קרית שמואל קיבלו מענה־אש, עד שהתחילו נסוגים. והפורעים היו אולי נאלצים להסתפּק בגושי המזרח המצטמצמים. שוב באו האנגלים לעזרה.


בעיר העתיקה היינו חזקים יותר, אילולא נעשה שטח המסגד ראש בסיס לחמרי־מלחמה ולתוקפים. יש גם מסגדים קטנים בחלקים אחרים של העיר העתיקה, ויש עוד כנסיות, שהן שטח בינלאומי רגיש ביותר. האמתלה, שנתנו לידי הערבים כמה מעשים מכשילים של הפורשים, לא היתה חורצת במידה כה מוחלטת את המצב ולא היתה כובלת אותנו, לולא הרגישות הבין־לאומית המיוחדת הטבועה במקום. מכאן פתח לסבך ולהסתבכויות.


בסיס משפּחת החוּסיינים, מרכז הבולשת הבריטית, מוסד שמטבע־ ברייתו שורצים בו אנשים, שהמזימה, הרצח, השוד, החרחור וההרפתקה היא אומנותם – תחנה להרפּתקאות ולהרפתקנים עוברים ושבים, ראש פינה לקנאי דתות ולצבועים שהדת היא מסוה להם – אין פלא כי מבחינת החומר האנושי נגועה ירושלים ביסודות חותרניים וקטלניים. יחס הכבוד וההערצה, שרוכשים מיליונים בעולם לעיר־הנצח, ממריץ גם את התרכזותם של אנשי השפל הבין־לאומי, מבין אנגלים, פּולנים, יוגוסלאַוים, מוסלמים מארצות שונות. אנו מהלכים כאן על גבי מוקשים, שחוטי־החיבור שלהם מפותלים בקרבתנו ומגיעים למרחקי־ארצות.


רק שני שמות, פאראן ודיקסון, נודעו לפי שעה מבין “גיבורי” המלחמה המתועבת ביהודים, ועדיין אין הישרים שבאנגלים במולדתם, וכן ידידיהם בארצות אחרות, מאמינים, כי עד כדי כך ירדו רבים מאנשיהם בארץ־שראל, וכי כאן נוצרה מעין מאורת־פריצים שאין דוגמתה. למעשה עשתה הקבוצה הפאראנית את ארץ־ישראל לשדה־אמונים של מלחמת חבלה ורצח פאשיסטיים, לא בלבד בשביל המקום, אלא גם בשביל אנגליה עצמה. הלואי ונתבדה: עוד ידעו שם את תנואתם. אנשים שאינם יודעים את שלבי התפתחותם של הלוחמים האלה אשר הוזמנו בשביל פעולות “נגד הטירור היהודי בארץ־ישראל”, אינם מאמינים, כי בזוועת רחוב בן־יהודה יכלו להשתתף אנגלים. ואין פלא שההכרזה הגלויה שלנו על אשמת האנגלים, נתקלה ברוב אי־אמון ואי־הבנה. רק אנו כאן מכירים את המעגלים הטראגיים של השרשרת המכושפת, השזורה מעשי רצח וצמודה בנשק טובל־ארס־ורעל.


רק אחרי זוועת ההסגרה־למות של ארבעת חברי־ההגנה, בידי רב־סמלים בריטי וכמה שותפים מחבריו, נודע לנו, כי הפושעים הם חברי היחידה הצבאית, שנפגעה על ידי פצצות, בהיות אנשיה שותים ונחים במסעדה יהודית בירושלים. ומדברי הקצין, שגילה את הדבר, ניתן להניח, כי הארבעה אינם הקרבנות הראשונים של חברי היחידה הזאת. וכי ״יחידה״ זאת אינה בודדת במינה – יתפוש כל מי שיזכור את רוחו של גנרל ברקר בצבא.


רקמת הפשעים נגדנו לא נחשפה עדיין כולה.


ירושלים היא הנותנת את הדוגמה החותכת כי אילו היתה לפנינו רק חזית אחת היינו מקצרים מאד במלחמה. ירושלים מוכיחה, כי מתוך חזית שניה מתקיפים אותנו קשה לא בלבד התקפות מדיניות שבגלוי אלא גם התקפות צבאיות שבמחתרת. בירושלים הננו רואים גם את סבך ההשתלשלות, שבה נתהותה חזית שניה צבאית, משום החזית השלישית, שיש לנו, והיא הפנימית. כאן הננו בסכנה של הסתבכות, חלילה, גם בחזית של האומות המאוחדות. אם הפורשים ימשיכו לעשות מדיניות־חוץ על דעת עצמם ומלחמות־צבא על דעת עצמם.


באקלים מדיני ואתנוגרפי כזה עלינו לבנות, להגן על הישגינו ולרכוש לנו הישגים נוספים, כשקולות הנפץ ופירצות־הבנינים כבר מספרים על התפוררות המשטר הישן ועל המכשולים והסכנות. תוך כדי נפילת חורבות הוספנו ובנינו, וגם אחרי יום טו"ב כסלו. באויר הספוג דמים, הספקנו לשבץ בפרצותיה של העיר התחלות של בנינים חשובים. ועתה – לא מליצת שיגרה, כי אם עובדה חיה היא, שהננו מקיימים בימים אלה את הצירוף הלאומי־ההיסטורי שלנו: של היד העושה במלאכה, כשהשניה מחזקת השלח.


על רקע ההרס של רחוב בן־יהודה בולטת דמותם של העוסקים בתיקון ובניה, והם מוגנים על ידי תופסי־שלח ביד. אם יעמוד לנו הכוח לקיים בהתמדה ובאמונה את הצירוף הגואל הזה, יוסיפו חומותינו לעלות מתוך ההתפוררות הזאת לבצרון מלא.


אדר א׳, תש״ח


המלצות קוראים
תגיות