רקע
יצחק בן־דור
בירושלים הלוחמת
mנחלת הכלל [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: ברונפמן; תשל"ב

 

א

כ״ב אייר תש״ח.

היום יום קל בירושלים.


עד שעה מאוחרת אחר הצהריים לא הובאו הרוגים לבתי־החולים – לא ילדים שהתפרצו מבתים וממקלטים החוצה לשחק, לא נשים שהגיחו מן הבתים כדי להביא בנפשן משהו בשביל הילדים, לא זקנים שהתפללו בבתי כנסיות וניזוקו.


היום יום קל. לא היו הרבה סוגי תור לעמוד בהם. בסך־הכל – למים. וכבר יש מקצת סדר בחלוקת המים. פּחות עצבנות וכמעט שאין צעקות. באים עם פתקאות מוכנות, ובפתקה – מספר. כבר הסתגלו לחסכון בנוזלים. יודעים להתרחץ בספל אחד.


יש יודעים לגמור בכוס זו גם שטיפת שיניים וגילוח. בעלות־הבית יודעות לכבס לבנים ברבע הכמות הרגילה של המים.


אין הרבה סוגי תור. אין תור לנפט. מי ימצא נפט? מדליקין בסולאר. אם משיגים מלוא־הבקבוק. עוזרים למשפחות, שיש להן תינוקות. להן נחוצה טיפת־דלק יותר מאשר לנו, המבוגרים.

אין תור לעצים. אין חלוקה למיצרך זה. מלקטים ומקוששים מאשר יימצא. בחשאי מגדעים ענפים ומשחיתים אילנות. לא הכל התקינו להם פּחים מתאימים לבישול בעץ. הפחחים עודם עסוקים בהתקנת דוודים לאגירת־מים. סוף־סוף אם יכול אדם לחסוך מיום־ליום טיפּת־מים, הוא צריך להחזיקם בכלי.


לא צריך להסתכּן בפגזים וללכת היום לצרכניה או לחנות להביא לחם. התקינו שהלחם יתחלק לא יום־יום אלא שלוש פעמים בשבוע. המאפיה תהא זקוקה לפחות דלק, ולפגזים תהיינה פּחות שעות־כושר למצוא אנשים בחוצות. אין מחסור לחם ואין עצבנות. החלוקה צודקת, ואין רוטן. המנה מספיקה, משפּחות הזקוקות למנה מוגדלת, יכולות להשיג אצל אחד השכנים, שאינו צוֹרך את כל מנתו.


והן לא תצא עקרת־בית היום לחפש דגים או בשר. תמול־שלשום נזדמן פתאום בשר לעיר. שחטו בחפּזון את הבהמות במשק חקלאי קרוב, שהתחיל סופג פגזים. שני משקים כאלה מכרו את שוכני־לוליהם. היה בשר בזול לאלה שידעו על כך. אי־אפשר היה להנות את כל העיר. בחוצות הילך המות ובמיקלטים ישבו באימה או באדישות.


יום קל היה היום. הלילה היה קריר, וההפגזה היתה מועטת. אנשים ישנו היטב גם במקלטים, בפרוזדורי־הקומות הבינוניות, על הרצפות. הילדים התרגלו לארעיות הזאת. גם האמהות. לא צריך להתהלך יתר על ההכרח. אנשים החליפו כוח. קמו רעננים יותר, מאוּששים יותר מאשר בלילות החום המחניק, שהיה רצוף גם רעמי שטן של תותחים ומרגמות.


הדכאון מחמת כניעת הרובע היהודי של העיר העתיקה עבר מהר. הכריעה שמחת־הפגישה עם הניצולים. היו הפתעות של פגישת בני־משפחה, רעים ואהובים. חשבון ומאזן של קורות העיר העתיקה בששה חדשים – אי־אפשר שלא יבליטו, אפילו אצל בעלי המרה־השחורה, את הזוהר שבעמידה זו. נעים היה לשמוע על סדרי־חיים במצור שם, על גילויי מסירות־אנושית, על גבורת גברים ונשים, ועל תפארת היקוד אשר לילדים. כמה עזרו הללו, כמה בערו במלחמה.

כשמן לעצמות כאובות באו ידיעות מקילות, מנחמות פורתא מקצוי־הארץ. שבעה עשר ימי־פּּלישה, ומדינת־ישראל איתנה ונלחמת ומתאמצת לשחרר את ירושלים. וירושלים מאמינה. על כל פנים היא בטוחה גם בגבורתם של המבקשים להבקיע אליה דרך. היא ראתה אותם, כשבאו פעם דרך שער־ציון והגיעו לרובע־היהודים.


מדוע לא השאירו תגבורת מספיקה? מדוע לא הוציאו מיד את הנשים והילדים? ועוד הרבה “מדוע״ים” אינם מערערים את יסוד האימון והבטחון. מאמינים, שהאחראים למלחמה מבינים, על־כל־פנים, לא פּחות ממני וממך, מה נחוץ. צריך להניח גם זאת, שאינם חסרים להט לירושלים העתיקה. ודאי שאין ראש ממשלת ישראל חסר להט זה. השאלות מוסחות ונאצרות אי־שם בגנזי ההכרה והזכרון ומשתתקות.


יום קל היום בירושלים. לא יצאו מביקור־חולים מכוניות־משא טעונות סוארים של ארונות־מתים של עץ לבן לא־מהוּקצע, לקבורה בבית קברות זמני חדש, משום שאי־אפשר ללכת לבית־הקברות הזמני של סנהדריה. סנהדריה – חזית, במטחוי־מכונות היריה של הלגיון הערבי, שעודנו מחזיק בגוש הבנינים והחורשה של בית־ספר לשוטרים. אנשינו אינם נותנים לו, ללגיון, לזוז משם לצדנו, אבל את יריותיו אין לשתק בנקל. בינתיים מביאים את המתים למנוחה זמנית בתוך ארונות־קרשים. והרבה עשרות גויות נצטברו, עד שנמצא הסידור הזה. לפיכך היו סוארים גבוהים במכוניות. ו“פרי” הפגזים הוסיף והוסיף עליהם. לא כפצועי־כדורים פצועי־פּגזים. מאלה, הרוסקניים, קשה הרבה יותר להיחלץ ולהירפא.


היום היה קל יותר. מספר חנונים העזו ופתחו חנויות. אנשים ונשים עודם רצים, בחצותם את הרחוב. עודם נלחצים במעט אל הקירות, בעברם על גבי מדרכות לאורך־הבתים. אך נפצי־פּגזים נשמעו רק מעט. הדי־התותחים מאיזור קרית־ענבים ומעלה־החמישה לא נשמעו כלל. רק מעטים מאד הפצועים שהביאו משם.


הילדים מוכרי־עתוני־הצהרים, שלא פסקו אף פעם משירותם, כמעט חפשים היום, בהתרוצצם ובהכריזם על הסחורה. ירושלים חוטפת וקונה. מגיחים מדלתות ומחלונות וקוראים “ילד!” קונים יותר מעתון אחד. מחפשים עקבות ישועה קרובה. מקלטי־הרדיו נתאלמו בבתים, מאין חשמל, וחשמל אין משום שאין דלק.


ולא נפלה הרוח. רוצים, אמנם, שיחדלו המוראות, אך רוצים גם להתגבר, לא לוותר, לא להיכנע; רוצים לשמוע, שיש חיל־אויר, יותר מהרושם המתקבל מהמטוס האחד או השנים המזמזמים בלילה בשמי ירושלים וכאילו מנחמים ואומרים: אל תיראו, אנו באים.


שואלים זה לזה: הכבר באו התותחים, השריונים? מה בלאטרון? מה בכביש? ומוכנים לסבול עוד מחסור ועוד מורא, ובלבד לעקור מן השורש את סיבת הייסורים האלה, את הגלות.


יש פחות תבוסנים עתה משהיו, אף כי ההפגזה מטילה מורא יותר. גם אבירי־הלב מרגישים צינה בקיבה, כשהם עוברים על כתמי־הדם על פני המדרכות; על “צנצנות” קטנות בכבישים; על גגות פרוצים; חלונות שנסתמאו; על תריסים שנעשו ככברות. מוזר דבר – הפחד והעוז יורדים עלינו כרוכים יחד. ודאי שאי אפשר לחברה, במצב כזה, בלי תבוסנים, אולם הם מעטים מאד.


ובערב ירונן. אין מאור חשמל בחוצות, אך מספר בתי־קפה ברחוב המלך ג׳ורג׳ נפתחים, והנוער במדים שוקק בהם. ושרים ושמחים. יש שנפשו סולדת למישמע הרינה ויש סולח ואומר: הלא זכאי־חיים הם, ולמה נדרוש מהם שיאבלו האין די במס היקר שהם משלמים?


וגדולה ירושלים. אין אנקות נפגעים מגיעות למקומות שבהם ירועע. אין רואים בלילות בתוך החברה העליונה שבבית־הקפה את מראות החלשים ואת פני הרע.


גדולה ירושלים כיום. עשרים וחמשה קילומטר משער־הגיא עד קירבת שער־יפו – תחום־ישראל. ואם כי אין מגיעים לשני קצוות אלה, שהם תחומי צבא, אבל הרגשת־המרחק ישנה. ובחלק גדול של התחום המערבי שמחוצה לעיר יש גם תחבורה כלשהי. מצפון לדרום הרי התחום מסנהדריה עד קטמון ועד רמת־רחל; שוב כמה קילומטרים. בסך הכל מלכות שלימה. תחום־הגויים נצטמצם מאד.


והננו שואלים מערב לבוקר: מה בכביש? אולי כבר נפרצה הדרך, ולא לשעות אלא לתמיד? האומנם ייבצר הדבר מגיבורינו אשר מנשרים קלו? והלואי ויבוא הדבר בלי מתנת חסד לאומים ובלי סייגים שאינם אלא למחנות־שבויים, ולא יבולע למדינת־ישראל.


 

ב


כ״ד אייר תש״ח.


המפגיזים את ירושלים עושים עסק טוב בהפסקות שהם קובעים בין הפגזה להפגזה. אנשי ירושלים הם אופטימיים, ולאחר שעות שקט אחדות הם נוטים להאמין, שהוטב המצב ואפשר לצאת לרחוב או אפשר להיזהר פחות בחצר. ואז – – – יוצא מלאך־המות בריוח ניכר.


מלאך־המות נשכר גם מהשיחות על הפסקת־האש. בימי השיחות האלה ודאי שמתגנבת האמונה ללב, כי הנה הכל עומד לחזור לקדמותו, וחללו של העולם אינו מלכודת, ואפשר להוציא את הראש החוצה. אז יש ומשפחה, שבילתה את כל ימי המצור בעיר העתיקה וניצלה והשתכנה אצל קרובים במאה־שערים – והנה פה היא נפגעת.


רוב המשפחה – בהלם אחד. כל הילדים. חמש נפשות. הם רצו ליהנות מזיו־היום בחצר.


לא היו הבוקר פגזים מרובים כל־כך, אבל הקרבנות הספיקו כדי לקח, מה הן השיחות על הפסקת־האש. ואף כי קשה מאד למוחם של אלה שכבר פיתחו את החגור וכבר קיוו לימים אזרחיים בלי “קטב ושוד בצהרים”, שיתגייסו בנפשם מחדש למצוות־הסבל וידעו, כי זוהי הדרך, בה ללכת עד תום, הנה תאלץ אותם המציאות ושוב יתבצרו בתוך קליפת “ואף על פי כן” והיו לחלמיש.


עוד היום יחדשו את עמל הנמלים המבצרים את פתחי־הבתים, דלתיים וחלונות, במחיצת שקי־חול ובחומות־אבן או לבנים ממש. עוד הלילה ילכו, מתוך הכרה מחודשת, לעבוד ברצון בביצורי שכונות ורחובות וסימטאות.


ירושלים פושטת ביצורים ולובשת ביצורים בשנים האחרונות. בראשונה התקפּדו הבריטים והחיילים מפני התקפות עליהם. ויהי כל רחוב לצניפות־תיל, לשורות “שיני־דרקון” (“מונטגומרים” בני שלושה טון כל אחד), למחיצות רשת גבוהות ולעמדות שק־חול ובטון אורבות.


אחר כך נזקקנו אנו למחסומי אבן וברזל וקילונות בפני מכוניות־תופת למעצורים בשביל בדיקות. ותימלא העיר “משוכות” ענקיות של שיני פסי־ברזל וקני־צנורות ממולאים ביטון ושאר מיני מכשולים למכוניות.


עתה בא תור המיתרסים הכבדים על הגבולות מפני צר ואויב גלוי, בין אם יופיע ובין אם ינסה להתפרץ בלילות.


ותחומי־ישראל של ירושלים אינם צרים עתה, ויש לעבוד ולעבוד בשביל ביצורים של ממש. יש שאפשר לעבוד ביום ויש אשר רק בלילה, שלא יראה האויב. אם ביום, ויהא זה ביום־חול או ביום־שבת, וגרפה העבודה את הרבים בהתלהבות. עובדים דורות יחד. בני חמש מביאים צרורות. כדרורים הללו לבנין בית המקדש. נשים למודות־משא ויגיעה גוררות אבנים ועפר בסירים וסלים ובכל אשר ייגרר. קשישים עובדים בישוב־הדעת ונערים רצים ומערים את כוחם ברבעי־שעות עד זיעה ודפיקות־לב. והמיתרס מתרומם בינתיים נדבך על גבי נדבך ועושה רושם ומבטיח וכאילו מנחם ומדבר: לא לשוא… הרימונו עוד והבטחתים יותר.


פלוגות תלמידים בני חמש־עשרה ושבע־עשרה עובדים קבע ימים וערבים. אם נדמה להם, שהנם בטוחים מצליפה ערבית – מה טוב. תוך כדי עבודה מספר זה לזה, איזה “כלי” כבר למד ואילו אימונים הוא מתכונן להתאמן בימים הקרובים. הללו כל ישותם בתוך המלחמה, יודעים מידות־התחמושת לכל כלי־יריה, בקיאים בתוצרת סוגי המקלעים הצ’כיים, הגרמניים, הפולניים, האיטלקיים והשאר. הם מבחינים בקול־היריה של מרגמה ותותח, בני כמה אינטשים קוטר הפגז ומה משקל הפגז הזה.


סיפוריהם אחרי העבודה לאמא: הייתי היום בארמון ערבי; התקלחתי בו בשפע מים: תלשתי בצל בגן, והנה לך ממנו גם שלוש שושנים.


הדברים אמורים, כשיד המ.צ. תקיפה ועינו פקוחה. אם הותרה הרצועה באחת הפינות של השכונות הערביות הנכבשות, הרי מתקבצים השודדים הקטנים ובוזזים ומכלים הכל כארבה.


אשרי מי ששם דברים קטנים לכליו ועובר מבלי שיראוהו. לסחוב פחי־נפט או חבילות כבדות של מזון, ייתפס והסחורה תוחרם. את הכלים היקרים, השטיחים שאינם גדולים ביותר, החפצים היקרים מן הארונות כבר הוציאו הראשונים. בטרם היות עין רואה ומשגיחה.


אם היו מחסנים של סיגריות, ביסקביט וכדומה, תשים עליהם יד הרשות הרשמית, לפי תכנית מוכנה מראש. בכל זאת היו הימים הראשונים של הכיבוש ימי “בבוקר יאכל עד, ולערב יחלק שלל”. כשצריך היה להבקיע דרך מחנות לחנות בכיוון לעיר העתיקה, ולא בחוץ תחת אש האויב, אלא בשיטת “המנהרה”, כלומר, פריצת קירות מחנות לחנות, כדי לעבור בביטחה, הרי אי־אפשר היה שלא לקחת מזכרת־מה. יש שזכרו את הילדים ונטלו בשבילם צעצועים, ויש שזכרו את המטבח והוסיפו לו קצת כלים. אין בדיקה בדרך כלל על השלל ברגע החם של ההתפרצות. עתונאי־חוץ סיפרו בהתפעלות מה שראו אצל פלמ״ח – ״הפורצים״, – לאחר שחדרו לעיר העתיקה ושבו עמוסי שלל. איזו משמעת, השתוממו. המפקד רק ציוה, וכולם שמו את השלל בערימה אחת והוא אמר להדליק, ממש, כמסופר ביהושע. חרם הוא, אמר המפקד. הוא השאיר להם רק מעט סיגריות וסוכריות. השאר נשרף בערימה.


ויש שלל מציל ממש. אם הצליחה ועדת־ירושלים (הרשות המרכזית שלנו) לשים יד על כמות־מה של דלק, הרי עוד ימים אחדים של זרם־חשמל, ויהי מקוצץ, ויהי שאינו ניתן אלא אחת לשבוע לסירוגין של שכונות וסביבות. עוד חצר ערבים, הרי עוד כמות מים, וכדאי להריק קודם את הבור הזה ורק אחר־כך את הבורות בסביבותינו המקוריות. אגרנים מובהקים הם הגויים. אוצרות ממש של מיצרכים נמצאים אצלם גם בעיר וגם בכפרים. אם יש לך עתה סיכוי להשיג מידיד בקבוק נפט או סולר, אין זאת אלא שהשיג מידידו הוא חצי פח מתוך איזה בית ערבי שהיה לבז.


הולכים ברגל. אין בנזין למכוניות. היית משלם לטכסי כמה שיקבע, כי מה תעשה בכסף המעט שנשאר לך? תקנה מזון? ואם יש סחורות אחרות בחנויות, הרי הן סגורות. מובן, שנשאר אך שלד של קוי־אוטובוסים לשכונות המרוחקות, וגם זה רק בזכותה של התנועה הצבאית. אם כבר צימצמו את ימי־האפייה ואת מקומות־ההדפסה של העתונים, ודאי שאין דלק. הזהירים ממעטים גם להתהלך. אשרי יושבי מקלט. ולו רק אפשר היה לשמור על הילדים שלא יצאו.


חדשות עוד נפוצות על־ידי העתונים, נדפסים וכתובים במכפלות. אין מקלטי־הרדיו פעילים אלא לעתים רחוקות, כשמופיע כאורח־פלאי מיטיב ומצהיל – זרם־החשמל. אז ממהרים להכין ולהרתיח מים, לגהץ קצת, מחפשים כל תחנת־ראדיו אפשרית, לקלוט חדשות.


לא פשוט ענין־התחבורה. עתונאים אמריקאים ואנגלים נעשו שונאי־ישראל ממש, על שאינם יכולים להעביר את “הסיכום” הנפלא של חיי ירושלים. הם היו מוכנים לכתוב לטובתנו. הם באמת נתרשמו לטובתנו, ואיך זה אין ה“הגנה” והסוכנות היהודית, הכל־יכולים, מעבירים להם את הסיפורים לעתוניהם? מה זה לשלוח בשבילם אוירון אחד, רק אחד, ליום לחיפה?


בראשונה רטנו, אחר־כך צעקו, אחר־כך שלחו טלגרמות לבן־גוריון ולכל מי שיכלו. אילו קרה זה בתוך עם אחר, אולי היו משתתפים בצער על החסר, על המצוקה, ומבינים את האחראים להנהלת־המלחמה. לגבי יהודים – שאני. עילה נוספת לכעוס, לשנוא. והנה כבר יצא חלק מהם לרבת־עמון (האם נכחו שם בשעת־הפצצתנו, כדי “סטורי” נוסף?) ועוד חלק יצא בקרוב לתל־אביב. אין תקוות לירושלים. כאן אוכלת הקנאה לחבר הנמצא בצד השני, הערבי, והוא חי לו בשפע ושולח “סטורי׳ס” ומתפרסם.


ומעשה בשני סופרים של סוכנות טלגרפית אחת, האחד אתנו, והשני בעיר העתיקה, בחסותו של הלגיון הערבי. רצה זה שאתנו להודיע לחברו מען טלפוני שלו. מה עשה? השתמש באלחוט של הקונסול הכללי הצרפתי, למסור בואשינגטון ומשם ללייק־סאכסס. הנציג הצרפתי במועצת־הבטחון מסר לנציג ערבי, והלה לרבת־עמון, ומרבת־עמון הגיעה הידיעה מיד על־ידי שידור הלגיון הערבי לסופר פלוני בירושלים. אין המעגל הזה אפשר לידיעות יום־יום. זה היה מעשה חסד ביחס למען. אילו היה הדבר אפשר לגבי “סיפורים” רגילים, היה נפתח לריגול פתח נרחב למדי. ובידוע שאין פתחים רחבים לנגע זה. רק חשדנות חולנית ואַטביזם של “ציד מכשפות” מעורר לפעמים יהודים ויהודיות בירושלים לומר: הנה עלתה אשה פלונית על הגג ומיד לאחר זה הועף פגז לרחובנו, סימן היסטאֶריה רגיל הוא. ערביי ירושלים, והאנגלים אשר אתם, יודעים יפה את ירושלים העברית ויודעים את המרחקים למוסך, לבית־חרושת, לבית־ספר, שמשערים כי מקום־ריכוז הוא כיום, והמפות העירוניות מדויקות וכל בית מסומן בו, ואין צורך בריגול מיוחד, כדי לקבוע את המרחק אליו. בכלל, אין צורך להתכוון במיוחד בהפגזת ירושלים. כל מקום שתפגע בה, תזיק ליהודים. האזורים הבטוחים ביותר הם אלה שנכבשו מידי הערבים. לתוכם אין הפגזים מגיעים, ואמנם בחלק מהם שוכנו הניצולים הכאובים ביותר, הזקוקים ביותר למעט נופש ומרגוע, לשבחם של האחראים ייאמר: דואגים לכאובים ביותר.


המלצות קוראים
תגיות