בן אשה אלמנה היה אהרן, בחור חסון כאלון ומשכמו ומעלה גבוה מכל העם. הוא היה לומד תלמוד ופוסקים אצל הרב דמתא, והיה גדול מהרב פי שנים במידתו וגם בתורתו. שכלו חריף, גם בעל חשבון הוא ויודע היטב חכמת-התשבורת, אבל בלבו אין מַעין חי, חמדוֹת ורגשות-נפש לא ידע כלל. התפילה היתה לו ענין יבש, דבר בלי שכל, והחיים בעצמם הנם מין ריקנות רבה, שאין למלאם אלא בשיחות בטלות או בלימודי הפלפול וההוראה. זה אומר כך וזה אומר כך ואחר אומר דבר אחר לגמרי… לזה שיטתו ולזה שיטתו, ולזה מין דרך שונה משניהם. יש צדדים נוטים לזה ויש צדדים לזה; אפשר לחייב וּלזכּוֹת דבר כאחד, לטמא ולטהר, להחריב ולבנות, ואותו הסיבוב והעיקוּם, הביאורים והסיבובים וכל כגון דא, המה כבר ענינים נותנים לאדם מה ומעסיקים את מוחו. – מקרה הוא שדבר זה הוא טוב ושזה הוא רע, שזה כשר וזה טריפה, וזה פיגול וזה ירצה. הקדוש-ברוך-הוא רוצה שיהיו יהודים כשרים בעולם, ושתהיה להם גמרא, ושיהיו להם שולחן ערוך ודינים, ואפילו סעיפים וליקוטי דינים, ואנו הלא אנו הלומדים והעוסקים באלה… תאמר שיש לקיים המצווֹת ולשמור את הדינים ושלא למלא רצונו של היצר-הרע, אבל דבר זה כבר טפל הוא ואינו עיקר, והא ראָיה, אם גם תשמע אל עצת היצר-הרע ועברת על איזה דין, תוכל עוד לעיין בנושא הענין בטור ובפוסקים, ותוכל עוד לדון עליו…
באות להרב נשים לשאול שאלות שונות בדיני מאכלות וטהרות ולפעמים גם צעירות הן וגם יפות. החטא באשת-איש בודאי זה עוון חמוּר, ואפילוּ הרהוּר אסרוּ חכמים. מה שייך? מדוע לא יאסרו כל נטיה שבאדם? הלא חכמים היו, הלא ישבו מסביב לריש מתיבתא כחצי גורן עגולה, דנו ואסרו, ופסקו הלכה, לפעמים כדעת הרבים, ולפעמים כדעת היחיד, אך בסתם. מכל זה נתחברה הגמרא; והיא נמסרה למשה בסיני, בעת למד הכל מפי הגבורה. משה לא היה פוסק סתם, כי אם איש אלהים; אבל הוא כבר ידע אז את אמרות הש“ך ואת דברי ה”כּרֵתי וּפלֵתי" ואת ה“נוֹדע ביהודה”, וכל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש…
כה היה אהרן לבן עשרים ושלוש שנה. בבוקר השכים, רחץ את ידיו, הלך לבית הרב, לקח את הגמרא או את הפוסק או את המפרש וישב אל השולחן ולמד בשפה רפה, נשך את צפרניו או חתך בסכינו בשולחן. וכשהתחיל הרב לומר דברי לשון-הרע על השו"בים או על החזן דמתא, או אפילו על נגיד פלוני ופלוני, היה אהרן נהנה מעט מזה, לפי מידתו. לפני הצהרים הלך לקלוֹיז “לחטוף את התפילה”, לשיח ולדבר עם בחורים אחרים, להתלוצץ או לשבת בשעמום. אחר-כך הלך לבית אמו, שטותה פוזמקאות והתפרנסה בדוחק גדול, ואכל אצלה מה שהכינה בעבורו בעמל; ולא חשב מעולם איך איש גיבור-כוח כמוהו מתפרנס מידי זאת האשה החלשה…
בצהרים שוב הלך לבית הרב, לעשות מלאכתו שם בספרים, ואז כבר באו לפני הרב “דין-תורות”, עסקי-עיר. אהרן נפנה גם לשיחות בטלות עם סוחרים סתם או שדכנים… כה תבוא עת תפילת-מנחה; ואחריה תפילת-מעריב, שתי תפילות זו בצד זו, “שמונה-עשרה” אחת תכופה ל“שמונה עשרה” שניה. אחרי היריקה ב“עלינו” ישוב לבית אמו, יאכל פת קיבּר במלח או גם עם חתיכת דג מלוּח, ואחר-כך שינה ארוכה, שינה בלי טעם ואף בלי חזון. מה יחלום איש כזה והן מוחו הוא כארץ מישור, בלי אילנות, ואף בלי כל עשב ובלי כל צמח.
תאמרו: מה צורך באדם כזה בעולמה של קיטוֹב העיר? תטעו, אהרון הוא בריה הגונה בקהילה, והוא אחד מאבריה. אהרן שייך לקיטוֹב בשביל שישנוֹ בה, בשביל שהכל יודעים שאהרן למד בבית הרב; ובשביל שמנהג הוא שבבית הרב ילמד תמיד איזה בחור. איך שיהיה – אהרן הוא אהרן, חריף ובקי ובעל שׂכל וראוי להיות רב.
אל תוציאו לעז על אהרן!
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.