גם להאיש הזה עלי לעשות זכרון, והוא היה מורה בני-הנעורים לתורה ולתעודה ויפתח להם לב…

ולא משכיל היה האיש הזה ולא בן משכיל. מארץ הגאון, המתנגד הגדול, בא, מקום טומאת העמים לגבי החסידים, ובתלמוד לא היה בקי, ומתנגד להכעיס גם כן לא היה; אדרבה, איש מתון וחושב מעט היה, איש לא ממהר בלכתו, מדבּר לאט ומונה כל מלה בשיחותיו, ויודע להטיל כבוד על אחרים. הלא לכאורה מלמד היה, מלמד לאיזה בני בעלי-בתים הגונים תנ"כ עם “מצודות”; אבל כבר באותו דבר, שלימד את התורה הכתובה, ולא את המסורה, ושידע לקרוא בספרי הנביאים ובספרו של המחוקק בניקוד וּבטעמים ולבטא את הפסוקים כצורתם, לא התיחס כבר לגזע הלומדים הרגילים, וגם לא היה שייך להם כלל. בביתו היתה שוררת איזו נקיות; ואשתו היחידה בּבית – בנים לא הביאו אתם – השגיחה ברב על הסדר והמשטר. על כל שולחן היתה פרושה מפה, כל כסא עטוף לבנים, וילאות מכסים את החלונות וקדירות של נחושת קלל עומדות על תנור החורף. חיבה יתירה היתה לאנשים האלה לבני-הנעורים, וידברו אתם רכות ויאמרו לטעת בקרבם רגשי נוֹעם.

המורה הליטאי הזה היה לפנים – לפי אשר אמרו הבריות – איש סוחר וגונב את מכס הגבול, וַיוֹרוּ המוֹרים אחריו, וּכפשׂע היה בינו ובין המות. ואז ביקשה והתחננה לפניו רעיתו שיחדל מעבודה מסוכנה זו; והוא שמע בקולה, ויעזוב מלאכת המסחר ויחל לעסוק במלאכת-שמים. הוא כבר ידע את הרד"ק וספר מכלוֹל ישן היה עוסק בו כל ימיו; ואם גם לא היה מתלהב מדברי החוזים, אבל הוא היה מכבד אותם מאד, והיה אוהב יותר לשון-נבואה מלשון-תורה. –

ואל תחשבו כי לא צררו אותו בעיר קיטוב ושלא דיברוּ בו ובמלאכתו, מלאכת לימוד הפסוק. – החסידים ואנשי-מעשה לא אבו גם להסתכל בפניו, ויאמרו כי “צלם” חרוּת במוֹח כל בן-וילנה ואגפיה. לבעלי-המלאכה והמון העם היה האיש מוזר – ידעו כי יודע זה בתורה, אבל אינו תלמיד-חכם רגיל…

אמנם האנשים האלה, שמעמדם נכון בחיים, וכבר דאגו מעט לחינוך הבנים, החזיקו בידו וישלחו לחדרו את בניהם, למרות הרינוּן וגם הקיטרוּג של נשותיהם, כי תאמרנה בנות-חוה לבעליהן: אם כבר משלם אתה שכר לימוד הגון, למד את הבן תורה הגונה של גמרא ותוספות, ולא אך מיני מתיקה של נ“ך וכדומה… ולאידך, עשה לימוד הפסוק על הנערים רושם אחר מלימוד התלמוד. תלמידי התלמוד ונושאי-כליו מורידים את ראשיהם לשחות בו ומתרגלים להטות את הראש כלפי מטה, ותלמידי התנ”ך הולכים בקומה זקופה! הם גם משגיחים על מלבושיהם יותר מחבריהם בני-התלמוד. וכה התפלגו נערי העיר לשני שבטים, לשבט חניכי-התלמוּד ולשבט חניכי-התנ“ך, ונתקנאו בני-התלמוד בבני-התנ”ך, כי ידעו אלה להתכבד על הבריות וּלהיחשב לאנשים מנומסים, שיודעים כבר מעט בתהלוּכות העולם. ובני היראים האמיתים, שנאסר להם מאביהם גם לדרוך על מפתן בית הליטאי, התגעגעו אחרי אויר הבית הנקי הזה, ויראו בו אור נמנע מהם.– –

חמש שנים רצופות ישב המלמד המוזר הזה בעיר החסידה, ויזרע נטעי השפה ועיוּן בשכל ישר בלב בני-הנעורים. תלמידיו אהבו אותו כאָב וכיבדוהו מאד; והיו באים אליו ביום השבת בצהרים לבקרו, שאז כל חדרי בית-ישראל סגורים הם ומסוגרים. זה היה יחס אחר מזה שבין שאר תלמידים למורם; ואפילו מתנגדיו, שעברו על ביתו וראו מבעד החלונות את אורחיו הצעירים, לא יכלו לומר שזה רע מוחלט.

אבל הנה ביום אחד יצא הקול פתאום בעיר, שזה המורה הזר הוא משומד ומסית.

ויהי רעש גדול בעיר, ולא ידע איש מהם מי הוציא את השמועה; ויהי כאשר עלתה חמת ההמון על המסית והמדיח, וכולם כבר האמינו באמונה שלמה שאמנם כן הדבר, ואמרו להתנפל עליו בביתו ולעשות בו שפטים – מצאו את הקן של הליטאי ריק…

בלילה שלפניו לקח המורה את רעיתו אתו ויברח. לא נודעו עקבותיו עד היום הזה!