שלמה הזקן, המחזיק את הריחים של מים בכפר הקטן דֶרִיָה במחוז לַדינה, היה איש נדיב ונשוא־פנים, ירא את ה', עושה צדקה וחסד בכל עת, ושייך לרכוש הרוחני של העיר רוחניה הסמוכה. שלמה היה ראש המתנדבים לכל דבר שבצדקה. כשנשרף בית־המרחץ תיקן את הגג על חשבונו; וכשנתבגרה בת השו“ב דמתא או בת שאר אחד מהיראים היה מקיים מצוַת “הכנסת כּלה” כהלכתא. בבוא שלמה בעירה היה מַלוה ונותן לכל פושט יד; ובבוא אליו איש הכפרה, היה עשיר או עני, מוֹדע או זר, האכילוהו והשקהו, כמעט עד לצבות בטן ולחלי־מעים. גם איכרי המקום לא יצאו מביתו ריקם, ושלם ישלם להם בעין טובה בעשותם אצלו מלאכה, כוס יי”ש וחתיכת חלה הם מצאו תמיד לפניהם.
גם אשתו זלדה היתה אשה כשרה ונדיבת־רוח מאד. לבבה לא ידע רע, ואת בני־ישראל חשבה לצדיקים וחביבים לפני ה'. אמנם בעלה לא מלומד תורה הוא, אבל הוא חובב ומוקיר רבנן; הקדוש־ברוך–הוא ומלכו של עולם יודע אותם, אם גם יושבים הם
בכפר… לפנים היתה נוסעת העירה בכל ליל־טבילה, ותעניק ביד נדיבה לאשת הבלן, לַמסיק ולמתקנת. בלבה היו תמיד חיבה וכבוד לשלמה וידעה כי כשימותו שניהם תינתן להם פינה אחת בגן־עדן; היא צריכה לשבת עמו גם שם, כדי להביא לו את החמין בבוקר ולשרת אותו בכּל.
שם בשמים הכל כבשבת אריכתא דָמיא… וכאן אחרי כל קבלת שבת באים מלאכי־השרת לברכם… בכפר דרים רק ערלים, אף עברי אחד אין עמהם והמה, זרע ברוכי יה. שמחים על החלות, על הדגים וקידוש היין… ביום הזה נחים המה מעבודתם, הם ישנים בצהרים וקוראים אחר־כך בספרים. שלמה קורא בפרשת השבוע וההפטרה, והיא – ב“צאינה וראינה” ו“נופת־צופים”. – ובספרים אלה גדולה המנוחה עוד יותר. ומלאכים יוצאים ובאים בהם כבבתי בני־אדם… השבּת מתנה היא רק לבני־ישראל; בית־הריחים לא ישבות עתה מעבודתו, מפני ששיך הוא ליוַנקה, שומר הסוסים, העבד התמידי שלהם, שקנה אותו בשטר־מכירה. יונקה היה בעיקר בעל מזג טוב, רק “שותה” היה לפעמים יותר מדאי; וכשהוא ישן בעגלה על ערימה של תבן הוא שוכב פרקדן. האם יכולים בני־אדם כאלה, בני־אדם בלי נשמה, לעשות אחרת?
ויוּטה, הבת היחידה של שלמה וזוגתו, היתה המאור התמידי שבבית. ירקרקת היתה, אבל חוּט של חן מתוּח עליה.כשדיברה עם איש הביטה בפניו. היא לא עשתה כל עבודה וישנה היא עד ד' שעות ביום. – הוריה שמרו אותה כבבת עינם; חשׂוֹכי בנים היו שנים רבות. אחר־כך נולדה להם המרגלית הזאת. רואה היא אנשים בעלי סוגים שונים… יש אנשים נושאים בגדים ארוכים והם מעטים, ויש אנשים מלובשים בגדי צמר גס או פשתן לבן והם הרבים… האיכרים אוכלים ובולעים כמעט את המאכל. וכשאוכלים המזומנים אצלם לסעודה לעתים רחוקות הם מביטים אל הקערה פנימה ומנענעים בגבות עיניהם… הוריה נוסעים לעתים תכוּפות העירה. הרב מטוּרנוֹבה, המבקר אותם לפרקים, ייטיב לרוּחה, קולו רך… ביום השבת היא מבינה את הוריה יותר מבימות החול, ולה אוזן קשבת ליהדות שאינה כתובה בספר… בין־הערבּים, כשהיא יושבת לבדה על הסף, ששומעת היא את המית הנחל… בעברה על הגשר המשופע, כשפני השמש מתאדמים במים אשר מתחת, תעמוד ותסתכל בהם… הסוסים הם שונים מהעיזים, המה יפים… השׂכוי והתרנגולות מנקרים באשפה, בערב מקרקרות הצפרדעים, כשכלבים נובחים לא תירא מהם: גם המה בעלי־חיים. לה ינתן תמיד לחם לבן רך ועליו מרוחה חמאה, ועל השולחן מונחת פת קיבר. פת יותר שחורה מזו אוכלים הערלים. הטה שהיא שותה מהול הוא בנופת; בתחילה הוא רותח, וכשעומד שעה קלה על השולחן יתקרר…
הדגים צפים המים והצפרים עפות באויר.
ותגדל יוטה ותגיע לפרקה. שדכנים באים מהעיר והולכים, באים והולכים. תור זהב כזה לא היה להם מעולם; איך שיהיה, הם ממלאים כרסם וכיסם בבית התמימים האלה. גם בשעה שכבר הם יושבים בעגלה לנסוע נותנים להם הורי יוטה ברכת הדרך ביד רחבה, כלומר: מעניקים להם בצלים, ביצים תפוחי־אדמה ושאר ירקות. ויוטה יושבת אז בגן, או היא עומדת ומסתכלת בעצים הגזורים המונחים ומוכנים להסקה…
ובאחד הימים גם נתארסה. הודיעו לה זאת בבואה מהחצר וראשה עטוף מטפחת לבנה. בלב מלא בושה ותמהון שמעה את הדבר ותגש אל תנור־החורף ותחל להחליק בידה את לבניו. – בצהרים של היום הזה נשאה עיניה והנה עגלות רבות עומדות לפני הבית… “כלי־קודש” מטוּרנוֹבה באו ועמם עוד אנשים… בבית שוררת ערבוביה… אמה לבשה שמלת־משי שחורה, ואביה שם על ראשו כובע של שבת. שותים אורחי העיר ומיטיבים את לבם והערלים גם הם שותים בחוץ… השמש מבהיק וחודר בעד החלונות… שני השולחנות מכוסים לבנים ובקבוקים נוצצים עליהם… שתי נשים, שלא ראתה אותן מעולם, עוזרות בבית ורצות הנה והנה… איש ידוע חולי, החזן, יושב בראש השולחן וכותב… אביה עומד עליו ולוחש לו באזניו… יוטה לא תבין מכל אלה מאומה, אבל בלבה מַקשה מעט… התגנבה כרגע מבין המסובים ועומדת על יד הפתח… הגשר נראה מרחוק… רוח קל עובר על שטח המים. נוגע ואינו נוגע… הסוף הירוק מתנועע. – בחוּבּה רגש כמו לפני הבכיה… בידיה מכסה היא את עיניה… אומרים כי האלהים שוכן שם ממעל…
שנה שלמה עברה מאז בהכנות לחתונה, בעשית בגדים ובתפירת לבנים. אביה ואמה נוסעים העירה כמעט מדי שבוע בשבוע ומביאים צרורים של פשתן, צמר, משי ועוד. יוטה כבר יודעת כי שם החתן, אשר באה עמו בברית, דויד־שמואל ושהוא עלוי גדול ולמדן כמו הרב בעצמו…
ודויד־שמואל החתן היה באמת אחד מהבחורים החריפים. שׂכלו חד לנתח כל דבר ולהקיש דבר לדבר. התלמוד כלי אומנותו היה, אבל לא נגע בלבו. נעלה ממנו הוא “המורה” והרלב"ג. אבל גם האכילה והשתיה טובה היא וכשתסתייעא מילתא… אינו מוציא לז, הוא כבר היה למעלה מעשרים שנה, והיצר הרע לכל הדעות יושב על שני פתחי הלב…
רוֹנוּ שמים וארץ! הנה ימי החתונה באו… חתונה רבה כזאת ומשתה גדול כזה לא היה לעולמים בטוּרנוֹבה וכפריה… היי"ש והיין נשפכים כמים… עופות למאות נשחטים… שור ופר ושני אֵילים ועזים שלוש גוועים בדמם… התנור בוער ככבשן ובו אופים ומבשלים… אנשים מכל הסביבה. הם ונשותיהם ובניהם, יושבים צפופים ואוכלים ושותים… “כלי־הזמרים” מנגנים… עצובים הם הקולות… ביותר השתפך הכנור… יוטה היא כנדהמה… היא לובשת בגדים חליפות… אִמה מנשקת אותה ועיניה זולגות דמעות… מצלצלים ומרקדים… אבוקות בידי אנשים… על פניה פרוש הסינר… רגליה כאבנים… סובבים מלפניה ולאחריה, הרב מברך. הכוס נשברה…
החתן והכלה יושבים בראש השולחן… המרק ירוק הוא ועיני השומן צפות על פניו… בחצר הכל מתהולל ושמח… מכריזים על “מצד החתן” ו“מצד הכלה”… הכלה עומדת באמצע האולם ואוחזת מטפחת לבנה; בקצה השני עומדים אביה, אמה, והקרובים אחד אחד… המה סובבים עמה… ריקוד הוא זה…“מי שברך”…
חדל החזון, הכלה אינה רואה מאומה… בחדר הם לבדם… הנר דולק… נכבה…
והשחר עלה למחר כאחר שינה ארוכה… האויר וכל אשר בו מלאים הֵד בּוקר, פרושׂ הבּוקר על הנחל, על הגשר, על האילנות אשדר מסביב לבית ועל בית־הריחים שהלבין מזוקן, העצים הגזורים רטובים הם מטל; אי אפשר לעבור עליהם שלא לנגוע ביד במקום החתך – יוַנקה כבר קם ומטפל בסוסים, החתול שוכב על אבן שבורה מאבני הריחים. עייפים הם האנשים מהמשתה דאתמול, אחדים מבליעים את התפילה. המחותן שלה לבוש שמיכתו השחורה יושב נשען על אצילי ידיו. הוא זוכר את הימים שעברו כשנשׂא הוא… זמרת הכנור מאתמול נכנסה אל לבו… בתו עוד ילדה היא… והוא החתן, אינו ילד, כחוש הוא.
השפחות מטהרות את הכלים ומנקות, התנור בוער עוד פעם, הזקנה הולכת הנה והנה, איש עני אחד נושך בחמדה בחַלה לבנה, כאיש שעושה זאת בפעם הראשונה בחייו; נותנים לו דגים, חתיכת עוף ומרק… כוהן הכפר שלח זה עתה את ברכתו…
השמש כבר עומד ברקיע, האויר חם. האילנות מתנועעים מרוח קל, ילדה קטנה לבושה לבנים קרעה בגדה; תרנגול הוֹדוּ מתנפח בגאון – האומלל הזה לא ידע שמוכן הוא לשחיטה עוד היום.
יוטה נראתה על הסף, מטפחתה הלבנה עלי ראשה מכסה את מצחה, כתוֹעה היא עומדת… שם הכל כמו מרחוק… מה עתה? היא תשען על ציר הדלת, האדמה כאילו תשוּפּע… הם שׂוחקים… השמש חודר – אחד המנגנים מכין את חצוצרתו: תַּ–תַּ–תַּ… הקול רועד… נפסק… נבלע…
עשר שנים רצופות עינה דויד–שמואל את חותנו וחותנתו, עת אכל על שולחנם וכל צרכיו עליהם. ויוטה הרתה ותלד, הרתה ותלד ולה בנים ובנות שבעה. כשחלתה ועל בעלה היה להשגיח על הילדים להלבישם ולהנעילם בבּוקר, היה קוצף אל זה. – הוא לא היה לומד הרבה, אם כי הספרים היו מונחים על שולחנו, ספר על גבי ספר. הוא היה גוער בעבד ובאָמה ויהירותו עוברת כל גבול. ידעו הזקנים מה טיבו, מי הוא בעל בתם היחידה, אבל לא דיברו נגדו, אף שלא בפניו. – בענין ההשגחה אסור לבן־אדם להרהר, הקדוש־ברוך־הוא הוא הקדוש־ברוך־הוא.
ויוטה גם היא נשמטה לשבת עם אביה ואמה בחדר, באין תינוק ביניהם… בעת שפניה רעים והיו שואלים אותה: מה לך, בתנו? לא ענתה מאומה ותדוֹם. – במעשי בעלה לא התערבה ולא אמרה לו דבר מטוב ועד רע. ה' הוא ה'… הבנים קטנים ורכים הם… ישראל’קל בכוֹרה הוא חלש… היא אֵם לילדיה… אִמה היא גם כן אם, אבל אין לה ילדים קטנים… בעלה שוחק על הרבי, והוא הלא למדן הוא… כשהיא ישנה בערב היא חולמת שמדברת היא עמו…
ודויד־שמואל כמעט אינו מדבר עמה כלל. הוא רק שואל, מבקש ותובע. – הוא כבר החל לעסוק במסחרים שונים ויאבד כספו וכסף חתנו. הוא כמעט הפיל את בית־הריחים למַשׂוּאוֹת בהמצאותיו לפרקים, לוּ לא נתעקש הזקן בכל כוחו שלא לתתו להתערב עוד בדבר… ויקצוף דויד – שמואל מאד ורק בחזקה נשא בשרו בין שיניו… בכל אשר פנה הוא רואה היזק, אם כי חכם הוא בעיניו ממשיבי־הטעם. הוא כבר קיבל שלוש פעמים נדה בזה אחר זה וכל הסכומים האלה היו לו לטרף.
יום ירדוף יום וזמן זמן. ותקצר רוח דויד־שמואל לשבת בכפר הקטן ויאמר לצאת העירה. – הזקנה מצטערת, לב הזקן כבד: איך תיפרד בתם היחידה מהם ולא ישׂישׂו עוד בבניה? אבל ענו אמן בעל כורחם.
שבוע שלם נעשו ההכנות לדרך, מהפכה בכל החדרים, פותחים הארגזים ומוציאים את החפצים גם מתחתיהם, סדינים לבנים פרושים על הקרקע ועליהפ מונחים תלי־תלים של בגדים; מיטלטלים ושאר דברים נאגדים יחד בכל פינה מתגוללות חבילות חבילות, כל הידים עסוקות והרגלים רצות לעזור במשא. שלוש עגלות טעונות כל טוּב עומדות לפני הבת. קשה היתה הפרידה… יוַנקה יושב על העגלה הראשונה, כובעו השעירי על גבחתו והוא מכה את הסוסים אחת ושתים, אחת ושלוש, הסוסים הולכים בכבדות…
ותהי יוטה כמתפלאת בבוֹאה אל המקום החדש, איוה אותו בעלה למושב להם. בעיר הדברים שונים מאשר בכפר, אין שם נחל ואין ריחים, האנשים ממהרים בלכתם והנשים מגביהות קולן כשהן מדברות. – בצאת השמש כמו גחים הילדים מחוריהם ופניהם מלאים אבק. – הגשם לא יברך ברדתו, והבוקר מתאחר לבוא… כשכלבים נובחים בורחים הנערים מפניהם. המים נקנים הין הין…
אביה קנה להם בית ברחוב התיכונה ואינם גרים בשכונה. הבנים הולכים לחדר. בכל שבוע ושבוע שולחת אמה עופות ודגים, קמח תפוחי־אדמה וירקות. דויד־שמואל עוסק באיזה מסחר, כלומר, מכלה ממון בידים.
אין מזל לחתן שלמה, אומרים הבריות, ועם זה יחשבוהו לכת הנגידים. אינם מכבדים את דויד־שמואל בעיר, אבל יראים הם ממנו.
כשכלו מסחריו בענין רע נתן לו חותנו פרס קבוע מדי חודש בחודשו; והוא החל להורות לקח לבני העשירים. יוּטה התביישה בדבר, אבל הלא בעלה אינו מלמד פשוט, רק מורה לשני בחורים העומדים לנישואין פרקי תנ“ך עם ביאור רד”ק, הפלא ופלא, דויד־שמואל יודע גם כן מעט בספר “חכמת־השיעור”.
אבל הנה ההורים בכפר אינם מרויחים עוד ברב, צינור השפע נפסק. – לפעמים הם נאנחים ומתחרטים על זה מיד. מהו ילוד אשה בלי בטחון? –
ואז, כשכלו המתנות הרגילות לבוא, סר רוח דויד־שמואל מרעיתו ויענה אותה עוד יותר. לעתים בא אל ביתו מעט שיכור. הוא התפאר כי מוחו סובל יי"ש בלי מידה…
רעיתו מדברת עמו רכּוֹת והוא מתקצף ואומר לה שאביה הוא שוטה…
את בניו חינך רק מעט, ואל הבנות לא שׂם לבו.
ותהר יוטה ותלד עוד ותקש בלידתה; ובקומה לא היו לה עוד פניה היפים.
בימים ההם שירתה שפחה נאה בביתם. פעם אחת… למה אספר לכם אותו דבר? יוטה התאבלה במסתרים.
כשלא היה לדויד־שמואל מה לעשות הכה את הבנים על לא דבר, פעם שבר גם כלים בחמתו; ויוטה לא הוכיחה אותו בדברים. גם בבוא הוריה העירה ובהציקם לה בשאלותיהם היא שותקת: אין דבר.
… מתו הזקנים. – האשה מתה קודם לבעלה שלמה: בּצוָאה היה כתוב, לחלק סכום מה לעניים, גם קרן קיימת השאירו לעירוב בעיר. – ויתר הפליטה אכל דויד־שמואל כשנתים ימים.
כל ימי הירושה התנהל הבית באיזה הרחבה, ואחר־כך, כשכּלוּ המזומנים, החל דויד־שמואל לעבוֹט את החפצים.
בתחילה מכרו את התכשיטים אחר־כך את כלי־הכסף. ויהי מחיר חפץ אחד לרבע שנה, חפץ לחודש, חפץ לשבוע…
ואז שותה דויד־שמואל יותר מדי צרכו… יודע הוא כי בזמן לא רב לא ישאר לו ולביתו מאומה; והוא ממהר להחיש את העת. כמו מוכרח הוא לכך, על פי איזה כוח רשע, המושל בו…
וליוטה קשה מאד להיפרד מן הכלים והחפצים אשר טיפחו הוריה. רואה היא בהם מעין שארית נשמה, מעין “קדיש” לדורות.
ודויד־שמואל כועס עליה בהיוָדע לו כי מַסתרת היא הימנו איזה דבר יקר לה, וכמעט אמר להכותה פעם בשביל זה…
כן כלו כל כלי הבית אחד אחד, ולא נישארו רק שני כיוֹרי־הנחושת, שעמדו זה בצד זה בשורה אחת על הקיר והיו משׂושׂ הזקנים בחייהם.
ויהי כיוֹר אחד לשבוע ולמחצית השבוע… ובאחד הימים הגיע זמנו של הכיוֹר האחרון, שארית השארית.
לשוא התחננה יוטה לפני בעלה שלא ימכור את הכיוֹר הזה ויניחוֹ לה, הוא אינו שומע בקולה ועיניו מלאות כעס.
פעם לקח דויד־שמואל את הכיוֹר מתחת למדיו וירץ לבית־הפקדונות לעבוט אותו ולהינקם גם בו.
ויוטה ישבה בעזבו את הבית ותבט מאחריו. – עיניה התחילו זולגות דמעות, והיא עוצרת בעדן, כדי שלא לחטוא נגד ה', שרצונו בכך. – היא נשענת על הספסל וידה נתונה על לבה הכואב.
הדבר היה בצהרים. בניה משחקים בחול, השעון משמיע את השעה השלישית וקורע את עקת הדממה…
יוּטה לא יכלה עוד להתאפק, ותשא קולה ותבך.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.