א

שם, באשדות הנהר יַתּרן, בעקמו דרך כפר זרקובה ועובר אל העיר טלופה, מתנשאות גבעות ירוקות מעבר האחד והאדמה מתרוממת, כאילו משם מתחילה דרך חדשה ורחוקה; ומעבר השני, בשיפולי השדמות, הזרועות לרוב פשתה, ישתרע בית-הקברות ליהודים, הישן, במצבותיו הישנות מעשי עץ ואבן, שמהן הרבה נפלו, ועלה בהן חציר. בית-הקברות לא ייפתח עוד למתים, השער סגור ומשולב בקרשים; והיה כול הבא מן החיים על קבר אבותיו, באלול או בשאר ימות השנה, עליו לטפס על החיץ השבור, שגובהו אמה. בכל שנה ושנה בהמס הקרח של הנהר הזה, ויצא וישטוֹף, יחתוך לו רצועה משוּלי בית-הקברות ויבלע איזה עצמות נרקבות אל לועו. דומיית המוות שוררת פה בכל תוקפה, כאילו התאחד מאז עם הטבע, כאילו שכחו על הנקברים את כל אשר ראו וחיו בהיקף חייהם… רק זעיר שם, זעיר שם, לעתים רחוקות, עוד יבוא אליהם עוד מת חדש, אחד מזקני העיר, שקנה לו שם בשכבר הימים קבר-משפחה, ורוצה הוא להיקבר אל אבותיו. גם הרב דמתא ציווה לפני מותו, שלא יקברוהו בבית-העלמין החדש, רק בבית-העלמין הישן, על-יד קבר הרב הקודם לו, רב יצחק לבית שמלקיס ז"ל.

ושומר בית-הקברות, הגר שם בבית קטן, קניין קהילת היהודים, ואסיל שמו, הוא בן אישה ובנים ארבעה ושני כלבים ועז אחת, כי פרה אין לו בעוניו. העז תרעה בבית-הקברות, באין מחריד, ותאכל את החציר לשובע; והכלבים הרעבים מוכנים לקפוץ על כל איש עובר ולהחרידו בקולם. רק בקושי יעצור בהם הנער או האישה, בבוא אחד מהיהודים לבית-הקברות, ואגורות חמש בידו, כדרך כל מבקר. השֹכר המעט והגן לתפוחי אדמה ולאבטיחים ולבצלים, מעט החלב ועבודה בת יום, שיעבוד האיש או האישה בתור משרתים ושכירי יום לפעמים, יתנו להם את לחמם בדוחק; דגים קטנים על שולחנם יבואו מהנהר. לפעמים תתע פרה מזרע היהודים, והלך ואסִיל לבקשה ולמוצאה ויבוא על שכרו. בחורף יקח לו את הגרזן ויבקע עצים בבית-המדרש הגדול ויקבל רו“כ שלם בעבודתו. גבאי הקהילה ישתמש בו לכל דבר נחוץ לו, וגם ישלח אותו פעמים עם מכתב או חשבון לזרקובה אל בית-הריחיים אשר שם. בערב פסח ואסִיל השומר קונה את כל החמץ של העיר בעד רבע רבבה שקל, וירוויח מכל העסק הגדול הזה כארבעים פרוטות ושתי צלוחות יי”ש במזומנים. וביום הכיפורים הוא מכבה את הנרות המעשנים וימלא את שני בתי-ידיו בשעווה מן ההקדש… בכלל, בדיני שלי ושלך הוא מן המקילים מעט – ואמרו עליו, שבשעת הדחַק פשוט גנב תכריכי מת אחד וימכרם, ויהי הדבר לנס – איך לא ירא מן המת? אבל הדבר הזה היה בשכבר הימים. את אשתו יַרִינָה אינו מכה, כנהוג, אבל גם אהוֹב לא יאהבנה הרבה. הוא בכלל מן השותקים ואינם מדברים הרבה, ומתייחס לכל דבר בשוויון נפש. בקיץ הוא נושא מעיל ישן של צמר, שכבר ייראו בו החוטים; ובחורף הוא לובש אדרת-שׂער של עז, עם עור לבן ממעל, שבה משתמשים גם אשתו ובניו לצורך הלילה והיום. אשתו מתקנת שקים ישנים לפני הקציר בעד הסורים למלאות אותם בתבואות השדה, ותקבל מהם מסת-יד חלף עבודתה זאת, ותהי איפוא, גם בזה עוזרת לאישה בכלכלת הבית.

המתינו! עלי להניח לעת עתה את שומר בית-הקברות ואסִיל ולספר לכם עוד מאדם אחר מבני היהודים, שיש לו קישור הדברים לכאן. את כפר זרקובה כבר הזכרתי, שָמָה נלך עתה לרגל סיפורנו.

ב

יִצִי-נחמן ה“נאמן” של בית-הריחיים של האציל הפולני לבית ודיסלויף בכפר הנ“ל, היה איש ישר וירא את ה'; את דברים עשה באמונה, לא לקח שוחד מאת ה”טוחנים“, כדי שיבואו על מלאם; חס היה על כל דבר של אדונו ויסתפק בשכרו המט, לו ולביתו. בנים שניים לו וחתנים שלושה, וכולם מוצאים את עבודתם בבית-הריחיים, אם גם העבודה קשה ויגעה. בטבעו של יצי-נחמן להיות טרוד בלבו ובמוחו בענייני הריחיים ערב ובוקר וצוהריים, מבלי להסיח דעתו מהם גם באוכלו ושתותו; בכל אשר עשה היה שקוע ראשו ורובו בענייני הריחיים. הוא היה יודע תורה בימי נעוריו, וזה שלושים שנה רצופות, שלא פתח ספר, גם ביום השבת, פן יבלבל אותו בימות החול; והוא הלא “שכיר יום” הוא, ואסור לו להתרשל בדברי שוכרו. גם בעת נישואי בניו, בשעת אירוסין או ברית-מילה לא שכח את הריחיים. בעבור הרב דטלופה או השו”ב דרך זרקובה לגבות כסף על “מעות חיטין” או צדקה אחרת, או אם גם גבאי הצדיק מטלנא בא לגבות את ה“מעמדות”, שבוודאי אורח חשוב היה, יצי-נחמן נותן ונותן, אבל חושב הוא בתוך כך בריחיים ובעבודת היום של הריחיים… חבל, כי הממשלה לא תתן לצדיקים לצאת מעירם על הימים; אבל לוּ עבר דרך זרקובה גם הצדיק בקדושתו בעצמו, הינוקא או הקשישא, לא היה שוכח יצי-נחמן לרגליו את ענייני היום ולא היה מַרפה את ידיו אף רגע מעבודתו. אם מקבל אתה שכר מאת אדונך, היה מרגלא בפיו תמיד, אז עליך להיות מסור לו בכל לבבך. כיאות וכדין, וגם הרבי בעצמו לא ידרוש ממני אחרת. אבל אחת הוא עושה גם על-יד עבודתו. הוא מתפלל הרבה. לא שיפסיק מענייניו ומתפלל, אלא מתפלל הוא בתוך ענייניו, מתפלל גם באיזו כוונה; ושניהם, ענייני חול וקודש, אינם מתערבים זה עם זה ואינם נוגעים זה בזה… היה הדבר, כאילו היה לו לב בתוך לב ונפש בתוך נפש. ונפשו של יצי-נחמן אם אינה טובה – להפך, כעסן הוא לפרקים ואדם קשה הוא, אבל מיגע את עצמו להיות נוח לבריות, מפני שכתוב בספרים, שטוב לעשות כן. רחמים שבלב אינו יודע, אבל נותן הוא צדקה, כדי לשבר את הברזל הקשה שבו. קשה לו להראות פנים שוחקות לאדם, אבל ירא הוא את ה'. גם לנכרי יתן את שלו ולא יגנוב את דעתו ח"ו, לא מפני שאינו יכול לעשות זה, רק מפני שזה אסור.

ג

חורף קשה היה, השלגים היו מונחים חומרים חומרים ויכסו את כל הדברים. כל עובר ושב בלילות היה בסכנה, כי הסערות לא חדלו והסוסים לא ידעו את דרכם. בליל סועה וסער כזה, בניו של יצי-נחמן נסעו לעיר ונשארו שם. חתניו לנו בבית-הריחיים, כי שמירה מרובה הייתה צריכה אז, והוא עבד כל היום קשה וינוח על משכבו החם וימצא מנוח. הפעמון השמיע שתים-עשרה. חצות הליל! והנה איכר אחד תעה עם עגלתו כל הלילה ויגיע עד ביתו של יצי-נחמן, מבלי יכולת לנסוע הלאה. רגליו כמו קפאו, הסוסים עייפים וטבועים בשלג; והוא דופק בחלונו של יצי-נחמן להעיר אותו משנתו, כי יפתח לו הדלת ויתנהו לבוא הביתה. יצי-נחמן תפוש בשנתו וחלומות הריחיים במוחו. הוא אמנם שומע את הקול הדופק, אך איננו חפץ לקום ממיטתו, כי שנתה ערבה עליו והחום ינעם לגופו. ביקש היצה"ר להטרידו בשעה זו מן העולם! הוא שוכב על משכבו ואינו פותח. רשע! הוא טוען עם לבו – בן-אדם נתון בקור, ואתה שוכב ושומע את קולו הרועד, ואינו פותח לו! הוא מתאזר לקום דווקא להכעיס את היצר הארור, וקופץ ממיטתו ופותח לאיכר את הדלת ונותן לו כוס שרף לחמם; אבל כל זה הוא עושה רק בדמיונו, והאיכר דופק ומקלל, ובראותו, כי אין שומע, הוא מקלל לשובע, יכה את הסוסים העייפים וינהלם הגבעה לבקש מפלט. יצי-נחמן נטל את ידיו במהרה וילך חציו מלובש וחציו ערום החוצה ויפתח את הדלת בקושי, כי הסוגר קופא על צירו, אבל הסער כבר יפריד בין קולו ובין עגלת האיכר, הוא רק שומע נחרת הסוס או הסער, ותמונה אינו רואה. והנכרי תועה, תועה ובקש בית וכמעט קופא בקור. ויך לב יצי-נחמן אותו, כי הרשיע. וגם במרום נכתב עליו הדבר לחטא. פוקד אלוהים כל בשר…

למה אאריך? יצי-נחמן לא הוציא את שנתו. הריאה שלו כבר היתה חלושה מימים רבים, ויש אומרים מטבילה ביַתּרן הקר בימי הסתיו. וימת בחורף הבא ויצו לביתו אחריו: עִבדו את האדון הלאה ואל תרֵעוּ בעבודתכם. את עזבוני חַלקו ביניכם חלק כחלק: הבנים יקבלו פי שניים, והחתנים אך שליש; חמישים רובל כסך תתנו לבית-המדרש של טלופה, וחמישים רובל כסף לבית-המרחץ, תנו עשרה רובל כסף על ה“תלמוד-תורה” שם, ועשרה רובל כסף על העירוב; ואותי תקברו בבית-העלמין הישן, לא הרחק מהרב רבי יצחק-שמלקיס, ככל אשר ישיתו עליכם. ויהי הדבר כן.

בית-דין של מעלה פתוח גם בימות החורף, וכיוון שאין משוא פנים לפניהם, קראו את יצי-נחמן תיכף אחרי קבורתו לדין. ואם אמנם מצוותיו לא היו מעטות ומכריעות על עוונותיו וגם זכות אבות הייתה לו וגומר, לא היה יכול הסניגור למחוק אותו העוון, שעשה נגד האיכר, בהקשותו לבו ולא מיהר לפתח לו. ויצא דינו ללכת ב“עולם התוהו” ולהתלבש כנכרי ולילך ולחַפֶּש אותו נכרי, שחטא כנגדו בלילה ההוא, ולשרת אותו כעבד, עד כי ימצא את לבבו וימחול לו את אשר עשה. ברוך דיין צדק!

ד

ליל מנוחת החורף היה. הקור גדול ויקפא כל בשר. קרוש היַתּרן, הגבעות יעטו לבן. ובית-הקברות קבור בערמת שלג, ורק פה ושם ייראה עץ שבור, או ראש מצבה גבוהה לנוגה הירח, שישפוך את תימהונו על כל מכסה הליל. והנה קבר אחד ייפתח ומת שחוח לבוש לבנים יַגִּיחַ מלועו, וקם על רגליו והולך לאטו עד קצה הגדר הפרוצה לפניו, ומשם הוא בא לפתחו של השומר. חצות הליל הגיע. הבית של השומר ישן שנת החורף, כמו קפוא הוא אל האדמה ואל מכסה הלבן. כוכבים שניים נוצצים. המת ישא את עיניו ויראה את כל הכיכר ההיא, אין מסילה ואין דרך, והתכריך הלבן הנהו כסרח העודף של כותנתו. האמנם יצי-נחמן הוא? ואיה האיכר?… והוא דופק על דלת השומר פעם ושניים, ובשלישית כבר ניצב ואסִיל לפניו, ויכירהו ויחכך בראשו ואומר לו: האמנם יצי אתה; בוא הביתה, כי קר לך. “לא אוכל לבוא אליך”, השיבהו המת, “אבל אם לבך טוב עלי, שאל לי את מנעליך וכובעך ואדרת-השער שלך, ונתתי לך סימן לאשתי בזרקובה, וקמת בבוקר ותבוא לשם ותיתן לך איזה כסף מחיר זה”. וימלא ואסִיל את שאלתו ולא שאל אותו עוד דבר.

וישם המת את המִנְעָלִים ברגליו ואת הכובע השחור שם בראשו ואדרת-השיער עטף על תכריכיו וייעלם ולא נודעו עקבותיו בשלג. ויהיו כבוקר השכם, קם ואסִיל מוכה תימהון. חלום קשה חזה; ויחפש פה ושם וירא, כי מִנעָלָיו וכובעו ואדרת-השׂער אינם אתו, ויספר לאשתו את כל הדברים האלה אשר קרוהו, ותפחד ותחשבהו למשוגע.

איני יודע, באיזה אופן השיג ואסִיל מִנְעָלִים וכובע ובגדים אחרים; אבל אחת אני יודע כי בגדיו החדשים לא הֵחֵמוּ לו. ואדרת-השער, עם המנעלים והכובע אשר לו עתה לא יכלו להסיר מלבו אותו התימהון, אשר נשאר בו ממקרה הלילה ההוא. בערב, כאשר שכב ונח מעבודתו, והלך גם יצי לישון, והסיר מעליו את אדרת-השער, ולב ואסִיל לא ידע רע, כאילו לא קרה כל דבר. אבל בבוקר, כאשר קם ממשכבו, ויקם יצי גם הוא, וישם עליו אדרת-השער ויצא לעבודתו לאותו האיכר, שמצוא מצאוֹ שנים-עשר פרסה הרחק מטרוצה, ונעשה לו לפועל ולשְכִיר-יום. אז החל רוחו של ואסִיל לתעות ולא ידע את נפשו, ויחפש אנה ואנה… ובהגיע הלילה ובעלותו על משכבו, אז כמו סר ממנו קשי רוחו ורווח לו; ובבוקר השכם עוד הפעם, כמו איזה דבר מתחיל לענות אותו. ויהיה למשא על אשתו יַרִינָה, ותקלל אותו בעד כל הגה ודיבור, ויהיה גם למשוגע בעיני איכרים אחרים, בפוגשו אותם, ויספר להם את אשר קרהו. ויתלוצצו עליו צעירי בית-המדרש, בבואו לשם לבַקֵעַ עצים, באומרם, כי שתה את אדרת-השער שלו לשָכרה ונכנס זבוב במוחו… והוא היה באמת מוכה-אלוהים. דרש במכשף ולא מצא פֵּשֶר; וילך אל כוהן המקום להתוודות ולא עלתה לו ארוכה. גוו שלו ורוחו לא שלו, הוא חושב לפעמים, שפשטו אותו ערום, והולך להתחבא מפני הבושה, עד ימשמש בבגדיו ויראה, כי לא כן הוא. ואם יבקע את העצים, אז יפנה אנה ואנה, מיראתו פתאום, פן ייחטף אצלו הגרזן. פעם אחת שכח את שמו שני ימים רצופים, עד כי פגש את הבלן ויאמר לו: היה שלום, ואסִיל! ויהיה הדבר בעיניו לפלא, כי שמו ואסִיל ולא נַאום… מוכה אלוהים היה והוא חף מפשע.

ה

משפט רשעים בגיהינום שנים-עשר חודש. אבל שנתיים ימים ומחצה עבד יצי-נחמן בטלקה אצל האיכר אִיבַן מַתֵּקָה בקרמזינה, ויהי עובד אצל הסוסים והשוורים ועוזר בבית ובשדה בכל עבודה. גם את אשר לא יכול יצי לעשות בחייו, היה מוכרח יִצְקָא, כמו שמִתקָרֵי עתה, לעשות; ובהסירו מעליו בלילה את אדרת-השׂער וסר גם הרוח הזה מעתו ויתפלא על עבודתו הרבה והקשה שעבד היום. הוא אינו אוכל ואינו שותה, את הפת יאפה לו בעצמו ואת תפוחי-האדמה יבשל לו, אם גם אינו אוכלם. פטור הוא מכל המצוות וימים רבים ישכח לגמרי, שהוא אינו יִצְקִא. הוא רק אורח בהאי עלמא, ובבוא הרוח ויַפְשֵל את אדרתו ויראה את תכריכיו נוצצים מתחתו, יזכור לרגע, כי מן המתים הוא, וישכח את הדבר תיכף.

בלילה ישכב באורוות הסוסים, בקיץ ובחורף, ולא יחם לו ולא יקר לו; בשרו אינו מרגיש באיזמל ואת החלום אינו יודע, רק לפעמים ירגיש חרסי חרש על עיניו ועל פיו ועפר על גבו… ואת גזר-דינו כבר שכח, אם גם יבין, מדוע ולמה הוא כאן? מַתֵקָה יחשבהו לאיש זר, שעובד על אחת שבע ושכר לא יבקש. לפעמים אמנם מתיירא, פן יקום האיש הזר הזה ויצית אש בדַיש שלו ובגורן, ובלילה יקום ויתגנב בלאט לראות, אם אינו שותה מעטין חלב הפרות כדי לכשפן… והנה פעם אחרי נסועַ מַתֵקָה לטרוצה בליל חורף ושלגים, ויקח אתו את יִצְקָא בעגלת החורף. והסער סוער ויכבד על הסוסים ללכת. רק בקושי הם הולכים לאט לאט; והנה תעו מן הדרך ויסבבו עד חצות הלילה, עד כי הגיעו לפני שער קרמזינה. ויספר מַתֵקָה ליצי, את אשר קרה אותו הלילה, עד כי כמעט יצאה נשמתו. אז חרד יצי חרדה גדולה, בשומעו את הסיפור הזה מפי האיכר, ולא יכול להתאפק עוד ואמר:“אנוכי הנני היהודי הזה ואנוכי הסיבותי בכל אלה, ועתה שא נא לחטאתי וסלח לפשעי, כי לא ידעתי את לבי”. נרעש מפחד ומבהלה נדרש מַתֵקָה לשאלתו ובקול כאוב מארץ ענה: אמנם כן, הנני סולח לעוונך, אבל אם שֵׁד אתה, אל נא תזיקני… ואז נפתחו חרצובות יצי ונתקו מוֹסרוֹתיו וייעלם לעיני האיכר, שכמעט מת מפחדו. ובלילה הזה דפקו בחלון ואסִיל והושבו לו מנעליו וכובעו ואדרת-השׂער אשר לו; ובקוּם ואסִיל משנתו, מצא כולם מונחים לפני הסף, כאשר לקחו אז, ולא נשתנה בהם מאומה לרעה במשך שלוש השנים, כאילו לא נגע בהם איש. ותפעם רוח ואסִיל עליו מאוד ויעש הצלם בידו, וימשמש בבגדיו וישאל לאשתו: איזה יום בשבוע הוא, היום? וישב לאכול אל השולחן ורוחו שב אליו כקודם. וגם מנוחתו של יצי-נחמן בכבוד. – – –

שלמה הזקן, המחזיק את הריחים של מים בכפר הקטן דֶרִיָה במחוז לַדינה, היה איש נדיב ונשוא־פנים, ירא את ה', עושה צדקה וחסד בכל עת, ושייך לרכוש הרוחני של העיר רוחניה הסמוכה. שלמה היה ראש המתנדבים לכל דבר שבצדקה. כשנשרף בית־המרחץ תיקן את הגג על חשבונו; וכשנתבגרה בת השו“ב דמתא או בת שאר אחד מהיראים היה מקיים מצוַת “הכנסת כּלה” כהלכתא. בבוא שלמה בעירה היה מַלוה ונותן לכל פושט יד; ובבוא אליו איש הכפרה, היה עשיר או עני, מוֹדע או זר, האכילוהו והשקהו, כמעט עד לצבות בטן ולחלי־מעים. גם איכרי המקום לא יצאו מביתו ריקם, ושלם ישלם להם בעין טובה בעשותם אצלו מלאכה, כוס יי”ש וחתיכת חלה הם מצאו תמיד לפניהם.

גם אשתו זלדה היתה אשה כשרה ונדיבת־רוח מאד. לבבה לא ידע רע, ואת בני־ישראל חשבה לצדיקים וחביבים לפני ה'. אמנם בעלה לא מלומד תורה הוא, אבל הוא חובב ומוקיר רבנן; הקדוש־ברוך–הוא ומלכו של עולם יודע אותם, אם גם יושבים הם

בכפר… לפנים היתה נוסעת העירה בכל ליל־טבילה, ותעניק ביד נדיבה לאשת הבלן, לַמסיק ולמתקנת. בלבה היו תמיד חיבה וכבוד לשלמה וידעה כי כשימותו שניהם תינתן להם פינה אחת בגן־עדן; היא צריכה לשבת עמו גם שם, כדי להביא לו את החמין בבוקר ולשרת אותו בכּל.

שם בשמים הכל כבשבת אריכתא דָמיא… וכאן אחרי כל קבלת שבת באים מלאכי־השרת לברכם… בכפר דרים רק ערלים, אף עברי אחד אין עמהם והמה, זרע ברוכי יה. שמחים על החלות, על הדגים וקידוש היין… ביום הזה נחים המה מעבודתם, הם ישנים בצהרים וקוראים אחר־כך בספרים. שלמה קורא בפרשת השבוע וההפטרה, והיא – ב“צאינה וראינה” ו“נופת־צופים”. – ובספרים אלה גדולה המנוחה עוד יותר. ומלאכים יוצאים ובאים בהם כבבתי בני־אדם… השבּת מתנה היא רק לבני־ישראל; בית־הריחים לא ישבות עתה מעבודתו, מפני ששיך הוא ליוַנקה, שומר הסוסים, העבד התמידי שלהם, שקנה אותו בשטר־מכירה. יונקה היה בעיקר בעל מזג טוב, רק “שותה” היה לפעמים יותר מדאי; וכשהוא ישן בעגלה על ערימה של תבן הוא שוכב פרקדן. האם יכולים בני־אדם כאלה, בני־אדם בלי נשמה, לעשות אחרת?

ויוּטה, הבת היחידה של שלמה וזוגתו, היתה המאור התמידי שבבית. ירקרקת היתה, אבל חוּט של חן מתוּח עליה.כשדיברה עם איש הביטה בפניו. היא לא עשתה כל עבודה וישנה היא עד ד' שעות ביום. – הוריה שמרו אותה כבבת עינם; חשׂוֹכי בנים היו שנים רבות. אחר־כך נולדה להם המרגלית הזאת. רואה היא אנשים בעלי סוגים שונים… יש אנשים נושאים בגדים ארוכים והם מעטים, ויש אנשים מלובשים בגדי צמר גס או פשתן לבן והם הרבים… האיכרים אוכלים ובולעים כמעט את המאכל. וכשאוכלים המזומנים אצלם לסעודה לעתים רחוקות הם מביטים אל הקערה פנימה ומנענעים בגבות עיניהם… הוריה נוסעים לעתים תכוּפות העירה. הרב מטוּרנוֹבה, המבקר אותם לפרקים, ייטיב לרוּחה, קולו רך… ביום השבת היא מבינה את הוריה יותר מבימות החול, ולה אוזן קשבת ליהדות שאינה כתובה בספר… בין־הערבּים, כשהיא יושבת לבדה על הסף, ששומעת היא את המית הנחל… בעברה על הגשר המשופע, כשפני השמש מתאדמים במים אשר מתחת, תעמוד ותסתכל בהם… הסוסים הם שונים מהעיזים, המה יפים… השׂכוי והתרנגולות מנקרים באשפה, בערב מקרקרות הצפרדעים, כשכלבים נובחים לא תירא מהם: גם המה בעלי־חיים. לה ינתן תמיד לחם לבן רך ועליו מרוחה חמאה, ועל השולחן מונחת פת קיבר. פת יותר שחורה מזו אוכלים הערלים. הטה שהיא שותה מהול הוא בנופת; בתחילה הוא רותח, וכשעומד שעה קלה על השולחן יתקרר…

הדגים צפים המים והצפרים עפות באויר.

ותגדל יוטה ותגיע לפרקה. שדכנים באים מהעיר והולכים, באים והולכים. תור זהב כזה לא היה להם מעולם; איך שיהיה, הם ממלאים כרסם וכיסם בבית התמימים האלה. גם בשעה שכבר הם יושבים בעגלה לנסוע נותנים להם הורי יוטה ברכת הדרך ביד רחבה, כלומר: מעניקים להם בצלים, ביצים תפוחי־אדמה ושאר ירקות. ויוטה יושבת אז בגן, או היא עומדת ומסתכלת בעצים הגזורים המונחים ומוכנים להסקה…

ובאחד הימים גם נתארסה. הודיעו לה זאת בבואה מהחצר וראשה עטוף מטפחת לבנה. בלב מלא בושה ותמהון שמעה את הדבר ותגש אל תנור־החורף ותחל להחליק בידה את לבניו. – בצהרים של היום הזה נשאה עיניה והנה עגלות רבות עומדות לפני הבית… “כלי־קודש” מטוּרנוֹבה באו ועמם עוד אנשים… בבית שוררת ערבוביה… אמה לבשה שמלת־משי שחורה, ואביה שם על ראשו כובע של שבת. שותים אורחי העיר ומיטיבים את לבם והערלים גם הם שותים בחוץ… השמש מבהיק וחודר בעד החלונות… שני השולחנות מכוסים לבנים ובקבוקים נוצצים עליהם… שתי נשים, שלא ראתה אותן מעולם, עוזרות בבית ורצות הנה והנה… איש ידוע חולי, החזן, יושב בראש השולחן וכותב… אביה עומד עליו ולוחש לו באזניו… יוטה לא תבין מכל אלה מאומה, אבל בלבה מַקשה מעט… התגנבה כרגע מבין המסובים ועומדת על יד הפתח… הגשר נראה מרחוק… רוח קל עובר על שטח המים. נוגע ואינו נוגע… הסוף הירוק מתנועע. – בחוּבּה רגש כמו לפני הבכיה… בידיה מכסה היא את עיניה… אומרים כי האלהים שוכן שם ממעל…

שנה שלמה עברה מאז בהכנות לחתונה, בעשית בגדים ובתפירת לבנים. אביה ואמה נוסעים העירה כמעט מדי שבוע בשבוע ומביאים צרורים של פשתן, צמר, משי ועוד. יוטה כבר יודעת כי שם החתן, אשר באה עמו בברית, דויד־שמואל ושהוא עלוי גדול ולמדן כמו הרב בעצמו…

ודויד־שמואל החתן היה באמת אחד מהבחורים החריפים. שׂכלו חד לנתח כל דבר ולהקיש דבר לדבר. התלמוד כלי אומנותו היה, אבל לא נגע בלבו. נעלה ממנו הוא “המורה” והרלב"ג. אבל גם האכילה והשתיה טובה היא וכשתסתייעא מילתא… אינו מוציא לז, הוא כבר היה למעלה מעשרים שנה, והיצר הרע לכל הדעות יושב על שני פתחי הלב…

רוֹנוּ שמים וארץ! הנה ימי החתונה באו… חתונה רבה כזאת ומשתה גדול כזה לא היה לעולמים בטוּרנוֹבה וכפריה… היי"ש והיין נשפכים כמים… עופות למאות נשחטים… שור ופר ושני אֵילים ועזים שלוש גוועים בדמם… התנור בוער ככבשן ובו אופים ומבשלים… אנשים מכל הסביבה. הם ונשותיהם ובניהם, יושבים צפופים ואוכלים ושותים… “כלי־הזמרים” מנגנים… עצובים הם הקולות… ביותר השתפך הכנור… יוטה היא כנדהמה… היא לובשת בגדים חליפות… אִמה מנשקת אותה ועיניה זולגות דמעות… מצלצלים ומרקדים… אבוקות בידי אנשים… על פניה פרוש הסינר… רגליה כאבנים… סובבים מלפניה ולאחריה, הרב מברך. הכוס נשברה…

החתן והכלה יושבים בראש השולחן… המרק ירוק הוא ועיני השומן צפות על פניו… בחצר הכל מתהולל ושמח… מכריזים על “מצד החתן” ו“מצד הכלה”… הכלה עומדת באמצע האולם ואוחזת מטפחת לבנה; בקצה השני עומדים אביה, אמה, והקרובים אחד אחד… המה סובבים עמה… ריקוד הוא זה…“מי שברך”…

חדל החזון, הכלה אינה רואה מאומה… בחדר הם לבדם… הנר דולק… נכבה…

והשחר עלה למחר כאחר שינה ארוכה… האויר וכל אשר בו מלאים הֵד בּוקר, פרושׂ הבּוקר על הנחל, על הגשר, על האילנות אשדר מסביב לבית ועל בית־הריחים שהלבין מזוקן, העצים הגזורים רטובים הם מטל; אי אפשר לעבור עליהם שלא לנגוע ביד במקום החתך – יוַנקה כבר קם ומטפל בסוסים, החתול שוכב על אבן שבורה מאבני הריחים. עייפים הם האנשים מהמשתה דאתמול, אחדים מבליעים את התפילה. המחותן שלה לבוש שמיכתו השחורה יושב נשען על אצילי ידיו. הוא זוכר את הימים שעברו כשנשׂא הוא… זמרת הכנור מאתמול נכנסה אל לבו… בתו עוד ילדה היא… והוא החתן, אינו ילד, כחוש הוא.

השפחות מטהרות את הכלים ומנקות, התנור בוער עוד פעם, הזקנה הולכת הנה והנה, איש עני אחד נושך בחמדה בחַלה לבנה, כאיש שעושה זאת בפעם הראשונה בחייו; נותנים לו דגים, חתיכת עוף ומרק… כוהן הכפר שלח זה עתה את ברכתו…

השמש כבר עומד ברקיע, האויר חם. האילנות מתנועעים מרוח קל, ילדה קטנה לבושה לבנים קרעה בגדה; תרנגול הוֹדוּ מתנפח בגאון – האומלל הזה לא ידע שמוכן הוא לשחיטה עוד היום.

יוטה נראתה על הסף, מטפחתה הלבנה עלי ראשה מכסה את מצחה, כתוֹעה היא עומדת… שם הכל כמו מרחוק… מה עתה? היא תשען על ציר הדלת, האדמה כאילו תשוּפּע… הם שׂוחקים… השמש חודר – אחד המנגנים מכין את חצוצרתו: תַּ–תַּ–תַּ… הקול רועד… נפסק… נבלע…

עשר שנים רצופות עינה דויד–שמואל את חותנו וחותנתו, עת אכל על שולחנם וכל צרכיו עליהם. ויוטה הרתה ותלד, הרתה ותלד ולה בנים ובנות שבעה. כשחלתה ועל בעלה היה להשגיח על הילדים להלבישם ולהנעילם בבּוקר, היה קוצף אל זה. – הוא לא היה לומד הרבה, אם כי הספרים היו מונחים על שולחנו, ספר על גבי ספר. הוא היה גוער בעבד ובאָמה ויהירותו עוברת כל גבול. ידעו הזקנים מה טיבו, מי הוא בעל בתם היחידה, אבל לא דיברו נגדו, אף שלא בפניו. – בענין ההשגחה אסור לבן־אדם להרהר, הקדוש־ברוך־הוא הוא הקדוש־ברוך־הוא.

ויוטה גם היא נשמטה לשבת עם אביה ואמה בחדר, באין תינוק ביניהם… בעת שפניה רעים והיו שואלים אותה: מה לך, בתנו? לא ענתה מאומה ותדוֹם. – במעשי בעלה לא התערבה ולא אמרה לו דבר מטוב ועד רע. ה' הוא ה'… הבנים קטנים ורכים הם… ישראל’קל בכוֹרה הוא חלש… היא אֵם לילדיה… אִמה היא גם כן אם, אבל אין לה ילדים קטנים… בעלה שוחק על הרבי, והוא הלא למדן הוא… כשהיא ישנה בערב היא חולמת שמדברת היא עמו…

ודויד־שמואל כמעט אינו מדבר עמה כלל. הוא רק שואל, מבקש ותובע. – הוא כבר החל לעסוק במסחרים שונים ויאבד כספו וכסף חתנו. הוא כמעט הפיל את בית־הריחים למַשׂוּאוֹת בהמצאותיו לפרקים, לוּ לא נתעקש הזקן בכל כוחו שלא לתתו להתערב עוד בדבר… ויקצוף דויד – שמואל מאד ורק בחזקה נשא בשרו בין שיניו… בכל אשר פנה הוא רואה היזק, אם כי חכם הוא בעיניו ממשיבי־הטעם. הוא כבר קיבל שלוש פעמים נדה בזה אחר זה וכל הסכומים האלה היו לו לטרף.

יום ירדוף יום וזמן זמן. ותקצר רוח דויד־שמואל לשבת בכפר הקטן ויאמר לצאת העירה. – הזקנה מצטערת, לב הזקן כבד: איך תיפרד בתם היחידה מהם ולא ישׂישׂו עוד בבניה? אבל ענו אמן בעל כורחם.

שבוע שלם נעשו ההכנות לדרך, מהפכה בכל החדרים, פותחים הארגזים ומוציאים את החפצים גם מתחתיהם, סדינים לבנים פרושים על הקרקע ועליהפ מונחים תלי־תלים של בגדים; מיטלטלים ושאר דברים נאגדים יחד בכל פינה מתגוללות חבילות חבילות, כל הידים עסוקות והרגלים רצות לעזור במשא. שלוש עגלות טעונות כל טוּב עומדות לפני הבת. קשה היתה הפרידה… יוַנקה יושב על העגלה הראשונה, כובעו השעירי על גבחתו והוא מכה את הסוסים אחת ושתים, אחת ושלוש, הסוסים הולכים בכבדות…

ותהי יוטה כמתפלאת בבוֹאה אל המקום החדש, איוה אותו בעלה למושב להם. בעיר הדברים שונים מאשר בכפר, אין שם נחל ואין ריחים, האנשים ממהרים בלכתם והנשים מגביהות קולן כשהן מדברות. – בצאת השמש כמו גחים הילדים מחוריהם ופניהם מלאים אבק. – הגשם לא יברך ברדתו, והבוקר מתאחר לבוא… כשכלבים נובחים בורחים הנערים מפניהם. המים נקנים הין הין…

אביה קנה להם בית ברחוב התיכונה ואינם גרים בשכונה. הבנים הולכים לחדר. בכל שבוע ושבוע שולחת אמה עופות ודגים, קמח תפוחי־אדמה וירקות. דויד־שמואל עוסק באיזה מסחר, כלומר, מכלה ממון בידים.

אין מזל לחתן שלמה, אומרים הבריות, ועם זה יחשבוהו לכת הנגידים. אינם מכבדים את דויד־שמואל בעיר, אבל יראים הם ממנו.

כשכלו מסחריו בענין רע נתן לו חותנו פרס קבוע מדי חודש בחודשו; והוא החל להורות לקח לבני העשירים. יוּטה התביישה בדבר, אבל הלא בעלה אינו מלמד פשוט, רק מורה לשני בחורים העומדים לנישואין פרקי תנ“ך עם ביאור רד”ק, הפלא ופלא, דויד־שמואל יודע גם כן מעט בספר “חכמת־השיעור”.

אבל הנה ההורים בכפר אינם מרויחים עוד ברב, צינור השפע נפסק. – לפעמים הם נאנחים ומתחרטים על זה מיד. מהו ילוד אשה בלי בטחון? –

ואז, כשכלו המתנות הרגילות לבוא, סר רוח דויד־שמואל מרעיתו ויענה אותה עוד יותר. לעתים בא אל ביתו מעט שיכור. הוא התפאר כי מוחו סובל יי"ש בלי מידה…

רעיתו מדברת עמו רכּוֹת והוא מתקצף ואומר לה שאביה הוא שוטה…

את בניו חינך רק מעט, ואל הבנות לא שׂם לבו.

ותהר יוטה ותלד עוד ותקש בלידתה; ובקומה לא היו לה עוד פניה היפים.

בימים ההם שירתה שפחה נאה בביתם. פעם אחת… למה אספר לכם אותו דבר? יוטה התאבלה במסתרים.

כשלא היה לדויד־שמואל מה לעשות הכה את הבנים על לא דבר, פעם שבר גם כלים בחמתו; ויוטה לא הוכיחה אותו בדברים. גם בבוא הוריה העירה ובהציקם לה בשאלותיהם היא שותקת: אין דבר.

… מתו הזקנים. – האשה מתה קודם לבעלה שלמה: בּצוָאה היה כתוב, לחלק סכום מה לעניים, גם קרן קיימת השאירו לעירוב בעיר. – ויתר הפליטה אכל דויד־שמואל כשנתים ימים.

כל ימי הירושה התנהל הבית באיזה הרחבה, ואחר־כך, כשכּלוּ המזומנים, החל דויד־שמואל לעבוֹט את החפצים.

בתחילה מכרו את התכשיטים אחר־כך את כלי־הכסף. ויהי מחיר חפץ אחד לרבע שנה, חפץ לחודש, חפץ לשבוע…

ואז שותה דויד־שמואל יותר מדי צרכו… יודע הוא כי בזמן לא רב לא ישאר לו ולביתו מאומה; והוא ממהר להחיש את העת. כמו מוכרח הוא לכך, על פי איזה כוח רשע, המושל בו…

וליוטה קשה מאד להיפרד מן הכלים והחפצים אשר טיפחו הוריה. רואה היא בהם מעין שארית נשמה, מעין “קדיש” לדורות.

ודויד־שמואל כועס עליה בהיוָדע לו כי מַסתרת היא הימנו איזה דבר יקר לה, וכמעט אמר להכותה פעם בשביל זה…

כן כלו כל כלי הבית אחד אחד, ולא נישארו רק שני כיוֹרי־הנחושת, שעמדו זה בצד זה בשורה אחת על הקיר והיו משׂושׂ הזקנים בחייהם.

ויהי כיוֹר אחד לשבוע ולמחצית השבוע… ובאחד הימים הגיע זמנו של הכיוֹר האחרון, שארית השארית.

לשוא התחננה יוטה לפני בעלה שלא ימכור את הכיוֹר הזה ויניחוֹ לה, הוא אינו שומע בקולה ועיניו מלאות כעס.

פעם לקח דויד־שמואל את הכיוֹר מתחת למדיו וירץ לבית־הפקדונות לעבוט אותו ולהינקם גם בו.

ויוטה ישבה בעזבו את הבית ותבט מאחריו. – עיניה התחילו זולגות דמעות, והיא עוצרת בעדן, כדי שלא לחטוא נגד ה', שרצונו בכך. – היא נשענת על הספסל וידה נתונה על לבה הכואב.

הדבר היה בצהרים. בניה משחקים בחול, השעון משמיע את השעה השלישית וקורע את עקת הדממה…

יוּטה לא יכלה עוד להתאפק, ותשא קולה ותבך.

בעמק נַחלוֹן, הנקרא על שם נחל גדול, הסובב שורה של רכסי גבעות קטנות ברוסיה הלבנה, ורחוק מכפר המושב הראשון יותר ממהלך מיל ורק בכבדות נבוא שמה בדרך משופע, יש ישוב קטן של שבעה בתי-איכרים ארבעה עובדי-אדמה, נפח אחד ושני עובדים, נושאי-סבל, וכל הבתים האלה משתרעים סביב לבית רחב לבן עם גג משולש לפניו השייך לאחוזת הריחים של אבן עם שני בתי-האוסם שלהם, העומדים על אשדות הנחל כראשי מצודה. והבית היה מאז ומקדם משכּן לאיש עברי, שמריהו-אביגדור לבית נחום-שלמה, שהוא השוכר את הריחים מאת אדוניו היוָני. ונחל את ה“חזקה” עליהם מאבי אשתו מַלכּישוּע.

אמנם בית-הריחים לא היה בנוי לפי תוכנית חדשה, אולם מילא את תפקידו באמונה. מימיו נאמנים הם ורבים ולא יכזבו; קמחו היה נמכר בשער בו מצא בעליו את מעמדו ופרנסת ביתו.

הגלגלים של הריחים סבבו על צירם, איכרים באים ושבים. עוֹמדות עגלות, שמביאים בהן בר לטחוֹן או מטעינים שקי קמח עליהן. לא רחוק מעט מחזק הנפח במסמרות את פרסות הסוסים והפטיש הולם. שומר הריחים ונושאי-הסבל עסוקים במלאכתם ושמריהו עומד על משמרתו מבוֹקר ועד ערב. עד ארבע פרסאות מסביב למושב הזה אין יהודים; עסקוֹ עם בני נכר. הוא מדבר בלשונם, מכיר את כל אחד ואחד בשמו ובשם משפחתו ובקרבו יושב אֵל אחר, שומר ישראל!

שמריהו-אביגדור היה איש גבה–קומה, לחייו רזות וזקנו קצר וחד, בשעה שדיבּר הניע גופו מעט, והוא נוח לכל אדם. לא כעס אם גם לא נעשה דבר כהוגן; ולא חיזק דבריו בשבועות וחרמות. הוא היה זריז בהשכמת הבוקר ובהשגחה על הריחים, זהיר בתפילה ובאכילה כיהודי וזהיר גם במשא-ומתן. מבית אביו הביא לו סאה של תורה ויראה. מחותנו למד לדעת את יגיעת-הכפים ועבודת האדם לצרכיו; ובטבעו התמזג הכל לאחד. בימות החול לא היה לו פנאי לחשוב מחשבות או להגות בספרים, אבל דרך יראים חרישי ריחף על כל מעשיו. בכניסתו לבית-האוסם וראה את השקים המלאים דגן או קמח מסודרים איש על גבי רעהו אז היה נופל פסוק לתוך פיו, קצת מעין המאורע כמו: ברכי נפשי את אדוני, או ברכת תודה פשוטה בלבו. ביום השבת, שבו שבתו הריחים באמת, בו שבת גם עבדו וסוסו, היה נזכר לרוב בפרשה השש-עשרה שבספר שמות, כי לא ירד המן ביום השביעי, וניתן להם לבני-ישראל לחם מִשנה מקוֹדם, ואיך יצאו בני-אדם ללקוט ולא קראו שבּת שבתון לה'. ובמוצאי-שבת בריש החודש, כי הגיע זמנו של קידוש הלבנה בחידושה ושתיקת זהרה נשפכה על פני כל הכיכר ההיא, היה זוכר בדברי תהילות: הוד והדר לבשת! הטבע אשר מסביבו לא ידע פדות בין חי ומדַבּר, בין אדם לאדם וישמור את מועדי העולם. השמש יֵצא ויבוא, הכוכבים יאירו. בקיץ יעטפו הגבעות עשב ודשא ורעו עליהם פרות ועזים וכבשים למיניהם. יאכלו וישבעו באין מחריד. להיפך, יתכסו השדות בימות החורף בשלג עולמים. נהר יקרש עד מבוא הריחים, מתחבאים המים התחתונים ונוזלים חרש. בין צפורי-כנף אין אומר אז תפילת שחרית, כי נסעו לבקש את אלהים בארצות החמות. ובין חליפות הזמנים האלה מצא לו בן-ברית כאן משכּנוֹ. בימי קדם יצא עם אבותיו מעבר לנהר חי בהרי יהודה, בבבל, בפרס, בספרד, בכל ארצות הגולה, ועתה פה קנוֹ!

ומלכישוע רעיתו, שגם הורתה ולידתה היו במושב ההוא, לא נתמזגה בכל זאת היטב עם האויר מסביבה, איזה דבר נשאר ברוּחה בלי מנוח. – היא היתה אשה יפה ולא חיבּבה את העבודה ככפרית. יראָה היתה את ה'; אבל לפעמים צר לה ביתה. בימי נעוריה, כאשר עלתה כפורחת, שאפה לבוא העירה. לא אזכיר ראשונות.

וכאֵם שתי בנותיה הבכירות הנשואות. שרה ולאה; שתאומות היו ביפין ובבנין גון. שנה שנה ילדו והיניקו בנים וגידלו אותם. אין שכּולה בהן, ובפניהן לא נדעך הנוער. בעליהן, בני סוחרים אמידים, היו עוסקים במסחר העצים, ראו ברכה במעשיהם והיו מחבבים את נשותיהם. לשמריהו ולמלכישוע נחת מאלה.

ועוד להם בת אחת צעירה, שמה מתקופת זמן המקרא: חולדה, והיא שונה מאחיותיה באורח יפיה. חנה רב וקסם במהלכה. אמנם הכירו בה מעט מתוּמת פני האם וקצת מטבע האב; אבל ברובה נשתמר בה חלק מאגדת-עם. בפינה מעולפה כמו זו גדלים נטיעים כאלה, והדם בא מרחוק. –

ולחולדה חליפות ברוּחה, לפעמים עזרה בכל צרכי הבית, עסקה בחליבת הפרות ובללה גם מספוא לסוס, בטרם בוא העבד; ולפעמים לא עשתה שום דבר, כל היום ישבה על סף בית-הריחים ושמעה לשירת האופנים, או עברה את הגשר הצר ותעתה יחפה על הגבעה. היא לא ידעה כתוֹב וּקרוֹא בספר, כי לא לימדוה דבר, ובקול שיר בודאי לא התחנכה וכל השירה אשר בנפשה מצאה מפלט בדילוגים וקפיצות או בגלגול גופה מראש הגבעה ותחתיתה; ובקומה אחר זה ותתנער מן האבק בנגינה קלה, אז נתמלאה הארץ מעין הד גן-עדן, לפני בוא החטא.

מקלעות שערותיה נוצצו כזהב, מעיניה נשקף טוהר של שמי-צהרים בימי הספירה; וכשהטתה את ראשה ונראָה צוארה הארוך רשמה כמו אילת צביה בת-שנה המתמלאה תמהון בחדוַת היער.

היא מצאה פעם נחש זוחל על האדמה, הרימה אותו ותעש ממנו ענק לגרגרותיה, ולא היה פחד בלבה. כי ראה אותה איש זר עובר ושב, היה תוהה עומד ומביט בה ויהי כנדהם בנפשו. בלילות יפים לנה בחוץ תחת כיפת השמים, לא כבנות ישראל, ואיש לא הזיד לנגוע בה. קרה מקרה כי שנים מזאטוטי הכפר התחרשו עליה יחד לענוֹתה במקום אשר עין לא תראם; ובבוא המועד ראו אותה שוכבת מחוק על מצע דשא ככוכב תועה – ולא קם בהם רוח.

ככה היתה בת-פלאים הרחק משאון בני-אדם וממגע אדם. עד אשר בא היום ובאו הצללים…

בוא אתי, קורא, ואנהלך למקום אחר.

כי נעזוב את העמק ונעלה אל הכפר הסמוך ונעבור בו עד שערו, עומדים אנו על פרשת דרכים: הדרך האחד פונה לימין והדרך השני ימשוך לצד שמאל. ואנחנו הולכים בדרך ההוא כשלושת רבעי שעה ונבוא שוב לכפר קטן, שבתיו באהלים קטנים, מעבר לכפר ההוא הולך ומשתרע יער גדול מהלך שעה וחצי באורך. אילן עומד על יד אילן משני הצדדים והענפים משולבים איש באחיו, כי לא היו שם יד אדם וגרזן. ומחשבות כבדות עולות על לבבנו בלכתנו לבדנו ואין איש אתנו. אולם כי נעבור את היער הזה עד תומו, והעולם פתוח שנית לפנינו. יֵקל לנו. השדות משתרעים לכל עבר והדרך משם והלאה כבר מרוצפת ומיושרה, אחת למאה פסיעות אבן נטועה מן הצד, ועליה סמני המספר מסומנים. הולכים אנו באיזו מנוחה, -שכחה מעמל החיים כבר ימצא האדם במרחב! – ואחרי שעה אנו עומדים לפני מבוא עיר גדולה ליהודים, עיר פרזות נודעה, אם גם אינה עיר–המחוז.

בבאר-שדה אנו – העיר בעלת הרחובות הארוכים והבתים הרחבים, שנשקפים מהם דלתות וחלונות לכל עבר. צר המקום ואוכלוסי העיר המרובים, כי מוגבלה היא במצריה. ולכן לא ידבקו בית בבית ואגף באגף. כל אב בונה דירה קטנה בשביל בניו ולוקחי-בנותיו בחצרו או באסמו וישבו צפופים איש על יד אחיו, ונשאו בעול הארץ, במסים והאַרנוניות, בין להממשלה המרכזית ובין להאַדנוּת הפוֹלנית המקומית, אשר לה שייכים העיר וכל הקרקע מתחת מושב רגלי בני-אדם, ועבדו עם זה לאלהי ישראל ועשו הכל ככתוב בתורה וכמצוה; ומעולם לא אמר אדם שם: רבה העבודה, אבקש בחיי שבר משנה.

אנשי באר-שדה היו יהודים טיפוסיים נודעים; גלגלי החיים שם היו כמו גלגלי-היד, אין פרוד דעות אין מפלגות ואין תהום רב בין מעמד למעמד. בתי-מדרשות קטנים, הפזורים בכל אפסי העיר, ימצא כל אחד את מקומו אצל חברו, לחריצות אין צורך, תחת ההתלהבות העברית מושלת כאן איזה קרירות ואין שום נתיב לילדי הדמיון.

מה לאדם שיבוא אחרי המלך, מלך קונה שמים וארץ, ואיזו “תכלית” ישיג אם יעמיק לחקור ולעין?

שונה לגמרי מתכונת היושבים האלה היתה תכונתן של שתי משפחות גדולות שבעיר וקרובות זו לזו, הלא הן: בני ראובן ובני יהודה, והנה אלה נוגעים לנו.

ראובן ויהודה אחים היו ופעולתם ניכּרת בזמן שעוד לא נשברה זרוֹעה של ממשלת פולין כולה, ויעשו מסחר גדול עם האצילים רודפי התענוגים ויתעשרו ויצא להם שם. בחייהם לא הכריעה כף האחד את הכף של חברו, ולא היה עושר האחד רב מעשרו של השני. אבל במותם ובהיחלק הירושה בין בניהם אחריהם – לראובן היו תשעה בנים ולוקחי-בנות וליהודה אחד–עשר – השתנה המזל: בני ראובן הוסיפו להצליח ולהרבות קנין, והם גם עשירי העיר עד היום; ובני יהודה, אם אמנם החזיקו מעמד, הנה נחשבו רק לבעלי-בתים אמידים. קנאה מוסתרת היתה שוררת בין שני האגפים האלה, אבל כלפי חוץ היו שלמים יחד והיו מתאחדים תמיד בימי “שמחה” או “חתונה” בבית אחד מהם וימלאו במצהלות שׂשׂונם את אויר העיר.

לעיר ההיא היה בא שמריה-אביגדור לעתים, לסַדר סחר הקמח שלו, או לקבל מלוה לצרכיו – ב“ימים הנוראים” התפלל בכפר גדול, אשר שם בית-משרפות–היין והצטרפו שם בני אברהם למנין עשרה – ובבואו העירה סבבוהו השדכנים, בדבר הנכבדות, שהציעו לפני בתו עם אחד מבני יהודה אשר ידעהו. בת שמונה-עשרה לחופה ובת שש-עשרה לאירוסין! ככה חקוק במנהגי היהודים. והנה הבטחת נדן משני הצדדים, משפחת החתן היא משפחה רבה, כאשר תדעו, וגם את הכלה מהללים. שמריהו כבר דיבּר עם רעיתו על אודות הדבר הזה והיא אמרה הן. שבירת קערות. “המגיד מראשית אחרית”! חוּלדה מאורשה לבן באר-שדה. בואי, כלה, לך ולחידת יפיך אכרע ברך, ואת כסי בצעיף פניך!

נפתלי בן יהודה, הבן השביעי בשדרת האחים, התיק זה ימים את מסורת משפחתו ויעזוב את המסחר, שהראה לו פנים זעומות, ויאָחז בחנות לממכר בד וצמר וגם משי לבגדי שבת ויום-טוב. אמנם בני משפחת יהודה, אשר הטו לו חסד קרבה, לא מצאו אצלו את כל המינים הנאותים להם. ובנסעם לעיר-המחוז, או גם לעיר-הפלך, בּיכרו את החנויות אשר שם על חנותו; אבל הרי בבאר-שדה ובסביבה יהודים הרבה. והנה ימי-שוק למכּוֹר, והנה סמוך לעיר גם בית למעשה-נופת ובו פקידים ובני פקידים, בקצרה, היה לו לנפתלי מעמד בחיים והוא גם איש ישר ונאמן. הוא מצא גם עזר באשתו ברכה. ברכה היתה אשה צנומת פנים ודקת בשר, אבל דברנית היתה וידעה להתהלך את הקונים בין מבני-ברית ובין שאינם בני-ברית.

החתן, משה אברהם שמו, היה בנם בכורם בן שש-עשרה וגדול כבן עשרים. לא היתה לו נטיה רבה ללמוד ובחלל החנות לא היה זמורה זרה, אבל הוא בילה ימיו אצל מלמדי גפ“ת, ויהי שם ל”פועל בטל" וּלבחור עברי מהמין הידוע, שמבלה זמנו בשעמום מאפס מעשה.

צריך אני להזכיר כי מסורה אחת, מסורת בית, היתה למשפחות ראובן ויהודה, להשתדך על פי רוב זה בזה. כשגדלה בבית אחד מהם נערה יפה או ראו בן חריף מתפתח, היה בא אח או בעל אחות האב ויאמר לקרובו: תנה את בתך לבני או את בנך לבתי, מדוע יֵצאו החוצה ומגורל נחלתנו יגָרע? רק אם להפך, אם לא יפה היתה הבת שהגיעה לפרקה, או כשלא היה כשרון רב לבן המיועד, כי אז חיפשו להם נכבדות מן החוץ. ככה האירו לבני משפחתם את העידית ואת הזיבּורית או הבינונית נתנו חוּצה. אמנם החתן משה-אברהם לא היה מן הזיבּורית, אבל גם מן העידית לא היה. והוא עתה הארוס של חולדה בת-פלאים. כן כתוב בגליון התנאים בחצי קנס ובכל תוקף אָלת הברית.

ניתן להאמר כי ברכה, אֵם החתן, לא ראתה עוד את הכלה. ובהגיע ימי אלול ועשתה את ה“חתך” בחיי יום-יום שלה, עזבה כל עניני החנות והבית לבעלה ונסעה לעיר אחרת על “קבר אבות”, כמנהגה אחת לשלוש שנים, עשתה את דרכה גם לבית מחוּתנה ותבוא לשם ביום אחד בצהרים.

בינה לבין עצמה לא היתה דעתה נוחה מן השידוך, אם גם האמינה בעניני “זיווג” מצד השמים. לה לא הספיקה מכסת הנדה בעד בנה הבכור; צר היה לה גם לתת את בנה ללכת לכפר, להיות סמוך על שולחן חותנו כמדובר. כה העמידה פנים, בצעדה על סף המחותנים הבודדים. אבל לבה התרכך למראה הסדר והנקיון שבבית.

חוּלדה עוד לא נכנסה אל החדר. אמה דיברה על לבה כי תלבש את המלבושים של שבת. וכאשר נפתחה הדלת ונראה אורה בבית, עמדה המחותנת כתוֹמר מקשה מהשתוממות ומפחד, כי לא ראתה מן יופי כזה עלי ארץ. אבל התאזרה עוז לגשת אל הכלה ותעבר בידה על ראשה ותשק לה. גם בשבתה אל השולחן לאכול ממתקים ופירות וחוּלדה נשענה על המיטה לנגדה, לא נגולה האבן מעל לוח לבה. לוּ מצאה במיועדה אחת מעשרה היה די לה…

עוד ביום ההוא מסרה לכלה את המתנה, אצעדה ושרשרת זהב, נפרדה בשלום ולא ביקשה להישאר, למרות ההפצרות שהפצירו בה. וכשבאה ביום המחרת לאותה עיר, אשר בשדה-הקברות שלה מצאו הוריה את משכנם, ותמהר שמה, פתחה את ספר התחינות והחלה להרצות בהן ולצקת נפשה, בתחילה על קבר האב, ואחר כך על קבר האם. היא בכתה משנה והורידה דמעות יותר מבכל השנים. מבלי שידעה מה עתה ללבה. – החזן “שפל הברך”, המפגר אחרי המתפללות, חזר על ה“מלא” כדרכו. ולא המתים ולא החיים יענו לו. אָפס חזון!

כלה הקיץ, גם החורף הבא אחריו עבר. האביב, שהביא רב מנוחה, גם הוא פנה; ואנו עומדים שוב באמצע הקיץ, ימי הגבלת הנישואין במועד שבת-נחמו, ימים אשר האבלוּת והקינוֹת עם “הנזיפה למקום” כבר חדלו בהם ואינם, ותחתיהם באות חתונות ושמחות-מצוה ליהודים. אין שכונה בעיר ישראל שלא יחוֹגו בה חתונה. וכן היה בבאר-שדה עירנו. ברחוב זה יקָרא לחתן תורה, ברחוב אחר מכינים את עצמם לקבלת חתן. אהלים רבים נטויים, שמשים רצים הנה והנה, העיר כמו מתנועעה ולה עתה פנים אחרים. גם אנשים שלא ישיאו את בניהם הלא קרואים הם לשכניהם ולקרוביהם. נערה אחת מבקשת בגד חדש מאביה, ואסמוֹ דוקא אינו מלא… צריך להעניק “מתנת-דרשה” להרבה פינות. אין חשבון לעת כזאת ואין גם קימוץ. בני-ישראל מכניסים בניהם ובנותיהם לחופה. העם יגל וירנן!

ובשבוע כזה נועדו בני ראובן עם בני יהודה יחד לנסוע לעמק נחלון, לחתונת משה-אברהם בן נפתלי עם הכלה חוּלדה בת שמריהו. גם אחד מהם לא נפקד עתה. ויצאו הם ונשיהם, בניהם ובנותיהם בשורה של מרכבות ועגלות. ויהי המחנה גדול. גם תזמורת שלמה יצאה עמהם; נלוו אליהם רב ושו"ב ושלושה שמשים. לאות חדוה יצאו גם איזה חתנים צעירים ואמיצי-כוח על הסוסים, אחד מהם נשא דגל בידו; וכה הלכו כל הדרך בשאון ורעש, ובני הכפרים אשר עברו בהם יצאו לראות וישתוממו לכל הכבוד והיקר העובר לפניהם.

ובהגיע המחנה לדרך המשופע שלחו רצים לבני העמק, להודיע להם את בואם, ויצאו אלה לקראתם מבית הכלה בתופים. בני משפחת המחותנים התוַעדו, צהלה ושמחה! קולות הידד, הדגל מתנוסס, החתן יוּבל כמלך בגדוּד. ותחרד כל הככר, כי לא ראתה פנים חדשות כמו אלה מעולם.

לרבים מן האורחים פינו את בתי האכרים אשר מסביב למלון, פינו גם את האוסם, ה“לצים” והאברכים שמחי-הלב העמידו עגלה מול עגלה ומרכבה מול מרכבה ועשו אהלים עליהם. הבעירו גם אֵש בחוץ ובישלו וצלו תחת כיפת השמים, ויהי המראה כמראה חוֹנים במדבר.

ואחרי-כן, כאשר נחו הבאים, רחצו והחליפו מלבושיהם, קיימו מצד הכלה ענין קבלת פני החתן; ומצד החתן באו גם הם לראות את הכלה. וכאשר צעדו הראשונים על מפתן הבית וראו את המיועדה יושבת בתפארתה כחלום בת-ציון נבהלו, ולא האמינו למראה עיניהם, כי אמנם תומת-יופי כזאת תפול בחלקם.

והלילה בא, “ליל מחול” היה מוקדש למין הנשים. ורק בסעודה ובמשתה אחרי זה נאספו גם הגברים. שמריהו-אביגדור היה בחדותא דלבּא. נדמו החצוצרות והחל בעל החליל להשתּפּך בקולו ולזמר ניגון “כל נדרי”… והעם שומע. כבר חצות-הליל. מבעד החלונות של האוהל הגדול כוכבים ניתזים.

ושינה רבה נפלה על האורחים כאשר חדלה הסעודה ומיהרו איש איש לנוח בפינתו. בחלומות של אלה לא אפלס לי דרך. החתן ישן על מיטה ושנתו ערבה לו.

זרח הבוקר ועיני איש לא ראו את המראה, כי הרחק מעט מן המושב עלה כוכב מאוחר מן השמים… ושתי נשים זקנות עומדות ומשגיחות עליו…

יום צום לחתן עם הכלה. הבדחן יתנה קינים לפי דרכו וה“כלי-זמרים” מלוים אותו. וכיסו הצעיף את פני הכלה בצהרים; יושבת היא כשיש על הכסא באמצע האולם והנשים מסביבה עומדות ומתאוננות.

בין-הערבים! השמים התאדמו ובא השמש ונשקפו מגרשי האדמה בשטח הנהר. העמידו חופה בפאר. אנשים ונשים נושאים אבוקות. שחור הבגדים נוצץ, החצוצרות תוקעות. גם איכרים ואיכרות באו לראות המחזה. הרועים מעבר לנהר איחרו להשיב עדריהם. וחנו הם ובקרם מעבר לגבעות. איש עומד על יד איש. הכלה העטופה עומדת באמצע כאלילה הודית. סובבים אותה בהקפות. קידושין כדת! – קורא הרב את הכתובה ושובר את הכוס. קריאת “מזל טוב!” מרעים התוף, המצלתים רועשים. והנה אש מתלקחת עולה מרחוק ומאדים האויר. ידידי שמריהו-אביגדור האיכרים בקשו לשׂמח את לבו. ויאספו עצים דקים יבשים ויעשו מהם ערימה ויעלו מדורה. ורושם האש המבוערת, בשעה זו, כשעת משרפות עצמות בעולם העתיק בימי קרבנות אדם…

בקום החתן משה-אברהם ממחרת הבּוקר וילבש ויתעטף בטלית החדשה ממעל לראשו, מצא מעין מגן ומחסה… הוא עומד ליד הקיר ומתפלל בסירוגין. החלו אנשים להתנער ולבוא החדרה אחרי השכרון והחדוה של “ליל המשתה” מתמול, שעבר בהוללות, בריקוד ובמצהלות. גם הנשים באו למלא אחרי המנהגים הנהוגים באסרו-חג של יום החופה, והכלה עוד אינה.

כל שעת הבוקר יושבת אמה במלוֹנה, אשר ניתן לה בבית האיכר בשביעי, ותפצר בה לקום, ופני העלובה מוּסבּים על הקיר. —

ואחר הצהרים, כאשר אחד מן הקרובים העשירים אץ לדרכו, והמרדה היתה רבה, קמה הכלה ממיטתה, כי חשה בראשה, עזבה את בית-מלוֹנה ותמהר ותרד שנית אל מימי הנהר – ולא עלתה.

עוד בערב ההוא הוציאו גופה מן המים. כל הלבבות נקשים מאבל ואין אומר. איש לעברוֹ, גדול הכאב!

ולאט לאט עזבו בני המחנה את העמק, בשורה אחת באו ובשבעה שבו, כי נכלמו. השמשים היו לשומרי המתה. החתן מוכה תמהון!

ויאסרו ביום השני בבּוקר שתי פרות בעגלה וישימו עליה את המשׁוּיה ממים. ויצא שמריהו-אביגדור הוא ורעיתו העירה לקבור את מתם. ותגעינה הפרות בדרך. נתנו לה, לפלאיה, אנשי באר-שדה אחוזת קבר ולא דיברו דבר.

ויהי חוק מימים ימימה, כי יבוא איש ואשתו פעם בשנה לתנות להולכת ולא שבה.

שושקה – כפר גדול ורחב באוקריינה היפה, בעמק עקלתון על יד רכסי־גבעות ועל יד היער הגדול הנשקף ומשתרע לשני צדי דרך־המלך עד אוּמן רבתי, משוש כל הישובים מסביב. ונחל יַתְרָן מפלג את העמק ועושה אותו לשתי חלקות־אדמה או שדות. השדמות מתחילות מיד בצאתנו מלודיזין העיר, והן הולכות ונמשכות לאורך ולרוחב, והעין לא תשבע לראות בקמה. משם יפלס לו הנחל נתיב, הולך וסובב, פעם ירָאה מאֵם־הדרך, פעם יעלם תחת גבעה נישאה, עד כי בשושקה ימצא כר נרחב, בטרם הלוך ילך מזה להתאחד עם נהר אומַן וּלהיבּלע עמו ולרדת בבּוג. – פה, בשושקה, תלוה את היתרון עוד חזות של תמהון ופניו לא יחָלפו, רק בגיחוֹ מהקרח והכפור במות החורף ויבוא אביב. הנחל לא ישקה את הגינות והשדות, כי הגשם ממעל עושה את מלאכתו באמונה, אבל הוא יוסיף להם רוָיה. הדבר אשר יעשה בתמידוּת הוא – להניע בכוחו את הריחים של מים ולטחון את החיטים ואת הדגן את הכוסמים, שמביאים האיכרים מרחוק ומקרוב טעונים בעגלות שקים שקים. את בית־הריחים בנו אדוני הכפר שושקה אבני־גזית מאבני המקום; והיה יהיה עם קול האופנים ומשברי־המים אשר מסביבו ועורק החי אשר בכפר וּלהשמעת דפקוֹ...

וכל אשר נרחיק מן הריחים ולמעלה תקטן בת־קולם, עד כי יאָלם הֵדָם ויקָבר במנוחת הבתים הנמוכים. נטועים הם הבתים עם גגות־התבן וגדרי עץ או אבן שלהם, ובכל אחד נראה יד עושהו, איזה דומיה שוררת שם, גם אם תיחָצה כפעם בפעם בנביחת כלב או מעגלה טעונה עוברת. האדנוּת הפוֹלנית כבר חדלה והכפר הוא ממשלת־עם וישוב־עם. איכרים פשוטים יושבים בו, איכרים עמלים להוציא מן האדמה את יבולה, ואם שנת שובע לא תבוא אז יעבדו ביער הסמוך בגזירת עצים, או נשׂכרים הם להוביל את העצים הנגזרים בקרונות למרחקים. ובאוּמַן אין מסילת־הברזל בימים ההם, וכל המשאות יטענו על עגלות ההולכות לשדה־לבן מהלך שבוע. כעוברי שיירה במדבּר.

לכל אחד מן האיכרים ההם נחלה ובית. אשה ובנים, שור וסוס, כבשׂים ועגלי־בקר; את החזיר ינחרו פעם בחודש; ויהבהבו את שערותיו באש, ועלה יעלה עליו הלהב, והיה יום הנחירה לחג קטן. ואת האוזים והבר־אוזים, תרנגולים ותרנגולות יביאו בכל יום־השוק העירה יחליפו אותם בכסף. כעמהם כן יעשו עם הביצים, תפוחי־אדמה, בצלים ואבטיחים וירקות, עם פרי העץ בעתם ותבואת השדה. עובדי אדמתם לא ישבעו תמיד לחם; היי“ש חביב עליהם, והוא המלאך המלָוה אותם גם בשנה מלאה גם בשנת בצורת. כשהם שותים שיכור אז צועקים ומריבים איש את אחיו או כורתים ברית ונושקים איש ורעהו. וכשהם נותנים בשיר קולם, בשובם הביתה באישון ליל – הרי זה קול ענות בני־אדם, שלהם קישוּר עם האדמה אשר מסביבם. וזאת למוֹדעי, סיפורי הוא מאלה הימים שבית־המרזח עוד פתוח היה לרוָחה. איש איש יושב על יד שולחנו ועל יד כוסו ושותה לשמו ולשם החבורה. לא ככה היום, שהיי”ש נמכר בבקבוקים חתומים העומדים כאילמים שורות שורות כסמים בבית־מרקחת… הימים הראשונים היו טובים מאלה!

מרתה, הבת השניה של וסיל קוּטְשֶרֶנְקָא, שאחוזתו במורד המגרש המוביל אל הנחל, היתה מלכת־היופי שבכפר. קומתה גדולה, לפניה וּלמבנה גוה תכונות אַדנות, אִמה שרתה בבית־האצילים ימים רבים. – דמה היה היסוד הזה האחד בשלוַת הכפר. לוית־חן למהלכה ורשמי פניה הבהירים הרעידו את לב כל איש שהיה נפגש עמה, מנער ועד זקן. ולַדימיר חדוביץ, היה בחור חסון כאלון, כמעט נשתגע בראותו אותה מרקדת בין רעוֹתיה במגרש בית־המרזח, ובשלחו ידו לחבקה דחפתוּ בחזקה, עד כי נפל מלוא קומתו ארצה, ויצא לבו וימצאו אותו ביום ההוא נחנק באבנט מכנסיו באוּרוַת סוסי אביו – ויהי הדבר לשיחה בכל הכפר. מַקסים דוּבּרוֹביץ רעהו רדף אחריה, בהיותה בשדה לבדה; ותקח מרתה את החרמש להכותו נפש, והוא השתטח לפניה ויתחנן שתדרוס עליו ברגלה… בבוא האביב וכל בהמה, חיה ועוף ועץ־השדה יחדשו נעוריהם, באו זאטוטי שושקה ויזמרו בחלונה בליל: “קומי, נצא אחריך, נרוצה!” שמה היה בפי כל איש ואשה; ותקנאנה בה הבנות, ויאהב אותה כל בחור. היה היה הדבר כמו צילה מרחף בכל מעשה־אהבים וקסם־מראיה חָרוּת במוחות ובלבבות. גם הכלבים לא יחרצו לשונם לה, הפרות הולכות אחריה, כי תשב בקרון אביה ידיה אִתּה להטות את הסוסים גם בשיפולי ההר וכאחים ישמעו לה. וקול מצהלה יחרד כל גבר ולנהם סוסיה יִתּר כל לב. היא ידעה את הבּוקר ואת הערב כאשר יֵדע החי את מועדי הטבע. את החלב שתתה בלגימות ואת הלחם חתכה בסכין כגבירה, את השכנוֹת הרעימה בכל פעם ותעלם פתאום בעת הביטו אחריה, או להיפך: כמו להָשֵם כל עובר ישבה בכותנתה המבריקה על כרכוב של בית אביה. כוכבו הקבוע של הכפר היתה ופליאת כל לב. –

בין מלכא למלכא היה הדבר. העם נהרו המונים המונים לבית־התפילה להישבע שבועת־אמונים למלך חדש, שעלה על כסאו, ומרתה יושבת על עץ כּרוּת לפני סף הבית לבושה בגד־שבתה האדום עם כותנתה מעשה אורג. כל עובר עשה אות־צלב במחשבתו בראותו אותה. כקסם הופיעה אותו בוקר בהוד יפיה, פלחה את הלבבות. פעמון המגדל של בית־התפילה הרעים בקולו כביום תרועה, והקול חזק ומרעיש. הוי, כישופי־אשה! רעם היופי! המושך בפעמון דבקה נפשו בה.

אוֹסיפ בּוֹשנקוב, איש בלי אב ואם ואסופי מן השוק, גדל פרא, ויהי רועה חזירים, מנהל סוסים ועוזר לנפח. הוא עבד בצבא וידע מעט לכתוב, והיה איזה זמן מעין מזכיר בבית־הפקודות אשר בכפר פיליפיה הסמוך; נכשל בדבר ונפטר מעבודתו, ויחי ימים רבים חיי צועני, הלך מכפר לכפר, עבד יום או יוֹמַים, או ביקש חסד. אחר זה היה לרצען ומכר את המנעלים שניתנו לו לתיקון. בימים ההם נפגש עם כוהן שושקה, האב קוֹנסטנטין; והלז, במות עליו אשתו ואסור לו לישא אשה אחרת, לקח אותו לעבד, וייטב לאוֹסיפ בבית הכּוֹהן ונפשו מצאה שם מנוח. מקום משכבו היה באגף השמאלי ושם לו שולחן וארגז לנכסיו. ואחרי ימים נתעלה במשרתו להיות מושך בפעמון בית־התפילה ויחבב את מלאכתו זו. הוא שתה כדת. אבל רק לפרקים השתכר. לפעמים לקח את המכמורת וילך לצוד דגים בנהר ויבוא עד טבורו במים. ואם לא היטיב בעיניו את אשר צדה אז קרע את הדג חי וישלך את הקרעים המפרכסים המימה. ובאלה הימים כבר נשבּה לבבו ממַרתּה ומפחד יפיה והוא השתוקק לה כאשר יתאַו הארי לטרף… את מוסדות הבית היה יכול לעקור בעת ניצבה בצלם לפניו. נפשו התעלפה מחמדת־בשרים בעת נפגש עמה ברחוב או אצל שוקת המים; וכל המית סוס דוהר, עובר דרך הכפר לעיר־המחוז, נשאה את רוחו. ופעם ראה בחזון כי לקח את הנערה בציצית ראשה ויסחבה סחוֹב אל נקרת הצור, ויחָבקו שניהם יחד, ותצעק המכשפה ויפתח את סגוֹר לבבו ויתן לה למאכל…

בעלותו אל מגדל בית־התפילה למשוך בפעמון בעת עבודת־המשיח, כמו נקהל כל אשר בו להריע משוּגתוֹ, הפעמון מרעים, משמיע את קולו, ובדמיונו כמו פעמון המגדל של הכפר השני יענה לעומתו, וגם אותו של הכפר השלישי יתן קולו; והיה יהיו הצלצולים לתרועה רבה – והוא את כל הפעמונים יחד הוא מושך, ככל החבלים כמו רוּתקוּ יחדיו בידו והיו לחבל אחד, והוא מחזיק בו, את שיניו הוא תוקע בו, גם ברגליו אוחזו, ולשונות־ברזל יכו בחזקה במכסה־הנחושת המוּצק, וישָמע קול אדיר, קול יוצא אחרי קול, וקול עולה על קול, המיה גדולה מנסרת ברקיע, והקולות יהיו לחרדת־אלהים, לשגעון־אהבים; כל העם בבית־התפילה נופלים על פניהם ויתמוגגו וינשקו את האדמה אשר מתחת לרגליהם, סערת הנפש כי תצא ממחבואה מי יעצור בה ומי יציב לה גבולות!

מחריש ומשתאה עמד הלילה בערב ראשית הסתיו. הטבע, אשר חגג חג בריתו בימי האביב ולבש מעטהו בשדמות הקיץ ויתן מזון ומחיה לכל בריה, חום וקיץ לכל נפש – עושה הכנות לשבּתוֹ הגדולה. – עוד אוכלים השור והפרה את קציר העשב וילקטו את הספיחים - בחדריו פנימה של הטבע תינעלנה הדלתות לשנת החורף… ומלאכי היער מתגנבים ובאים למערותיהם והאילנות עומדים אילמים, בהמות־שׂדי חולמות חלום האופל והכלבים תולים את זנבם אחור. מנוחת הנחל כמו מכבידה על הלב, כל הארץ מלאה איזה משא קשה, והשמים והכוכבים אשר ממעל ישמרו את הסגוֹר בם. יום ה' לשבּת החורף והסתיו, יום ה' לשכון בערבה. —

ותעה תעתה מרתה בלילה ההוא ותסובב את הגבעה הנשקפת על פני הנחל. מימים ימימה אשר קול פעמון יחריד את נפשה בכל פעם. עשרים שנה גדלה כצמח השדה ויהי לה לילה ללילה ובוקר לבוקר; ובהחל שנת העשרים ואחת, בשלהי הקיץ, כמו רוח אחר בא אִתּה, כמו איזה סוד מוזר בנפשה משליך מעליו קליפתו, לבבה תוהה ומבקש דבר נחרץ. – חליל הרועה יקרא באזניה איזה דבר פלאי, וגם המית גלגלי־הריחים מניע את רוחה. מאחרת היא לקום משנתה ומאחרת היא בנשף. היא ראתה את אוֹסיפ לא פעם אחת ולא שתים ותפן לו ערפה – או גם עמדה ותעצום עיניה. היא חלמה פעם שהקיאה דם; גם חלמה כי עלה הלהב ושרף את בית אביה וינהמו הסוסים והבהמות ממחנק העשן; חלמה כי לקחה כלב בין ידיה ותפילהו ממורד ההר על הסלע ונשברו עצמותיו, ותקם ותלך בכל בוֹקר ובוֹקר לשאוב מים, ותקם ותלך בכל ערב. היא עמדה מאחורי הגדר. פעם ניצבה על הגבעה בקצה הכפר תקח חַלקי אבנים ותשליכן אחת אחת המימה. היא ישבה על הצור ותבט על מרחבי הנחל לאור הלילה.

ואוֹסיפ ניתק ביום ההוא ביד נעלמה ממקומו ויחץ את היער לאָרכּוֹ וּרכבּוֹ והגרזן בידו להכות אילן אילן על דרכו, לעורר אותם משנתם. הוא אמר ללכת לאוּמַן העיר, ללון שם בלילה. שלושה שקלים הפעם באמתחתו בכסף טהור וגם מספר פרוטות של נחושת קלל. הכסף מצלצל בכיסו, לשוא ישנס את רגליו ללכת למחוז חפצו. כמו במעגל קסם הוא אחוז, הוא תוחב את ידו לכיסו וממשש במטבעות… והוא הולך ושב הולך ושב, עד כי נקרב שוב לכפר ונפשו כמו מריחה הד חיים מרחוק. צלה של מַרתּה מרחף לפני עיניו, לוֹ הדבר כמו קפץ בפעם אחת חצי מיל והוא עומד מאחוריה. יושבת היא המכשפה על הגבעה – ויתפושׂ אותה אוֹסיפ בראשה, לבבו נרעם, כוחו יגאה, קפצה הנערה ותאמר להישמט ממנו; והוא אמר להשליך אותה המימה אם לא תישמע לו. הבריק הטבע עוד פעם אחת, ויתעורר הסתיו לחרדת עולמים, ויהי כל הככר ללהב והנחל ניתר ממקומו. כוחות שונים נלחמים ונשמעים זה לזה. —

ואוֹסיפ לא יסף לדעתה, כי נשבוֹע נשבע לה כי יעלמו עקבותיו עוד בלילה הזה וילך לו מהכפר ולא ישוב ולא יראה אותה לעולם. והיא שבה בית־אביה ותהר ותלד, לחריקת שן הוריה. ותיניק את הילד ותקחהו על שכמה ותיאָרש לאיש רוסי גדול, שעבר דרך שושקה וירא אתה ויקחה לביתו. ותלך אחריו כאשר ילך הכלב את האדון.

טֶרוֹבֶה, כפר דל בפוֹדוֹליה העליונה, רחוק שנים-עשר מיל מדרזנה העיר, על יד מזבז עיר הצבא, הטבע לא הראה שם את ידו הנדיבה, ולא רב הוא הדגן אשר יגדל שם, דלים הם תפוחי-האדמה אשר יצמחו, והאנשים – קטנים הם מאחיהם בני רוסיה האדומה. לא שחורה היא האדמה שם, לא מרחיב הוא אופק השמים, ועצי היערות צנומים המה ובפניהם שוּלח רזון. לאשר יקראו כאן בתים, הנה זאת באוקריינה אוּרוה לבהמה דרה או לחזירים. אנכי אקרא להם מלון לקשי-יום, גם את האוהל של התבן קל לא ידעו פה. מספר הצאן והבקר ימעט משנה לשנה.

עיור הוא הלילה בטוֹרבה, אין בית מצית נר; כל יושבי המקום הוזים שוכבים מעבודת היום לא נתנה טרף, ובנבחת הכלבים הרעבים עולה קול יללה נפסקת. מי מילל כי לפני ארבעים או חמישים שנה מעל משל בככר ההיא אציל פולני מִמשל רב וימלא את כל המקום בשטף חיתו? הארמון הגדול מעשה-אבן כבר נחרב. הראיתם שלד שנשרו שיניו? יש לחיים מפלצת, והעוני שבא בידי אדם הוא גדול מזה שבא מן הטבע; זה עושה את כל אשר מסביב חרש ואין שומע…

לעז אני מוציא. הנחל אשר היה שם אינו חרש. איני מדבר משלהי דחורף, עת יפרוק מצוּדת הקרח מעל גבו וישטוף בשצף קצף להסעיר בקול סואן, אז ישמע למרחוק, אך גם בשאר ימות השנה לבו לא ירגע. דוקא בבוא הקיץ, ימי מרפא לכל חי, בקרבו כנשמת חיה סוערת שואפת לחיי בן-אדם או בהמה, וחוק מימים ימימה, שיטבע בו אז בעל-חי ויבּלע בו. יודעים הם כל גרי הכפר תפקידו זה. ואם לא יצור נפש חיה אז הוא מכה גלים ומתירא כל אדם לרחוץ במימיו, פן ימשך בציצית ראשו תהומה. כאמור, זה חוקו מימים ימימה, ואיש לא בא אל סודו…

מהלך מיל מטרוֹבה נפתחה מחלקה חדשה לבי-דואר של סוסים. היו ימי מדידת חבל אדמה זו, ועל הפקידים היה לנסוע בכל פעם ממקום למקום. וַסיל אַבּרמוֹב היה שומר הסוסים ויהי משכמו ומעלה גבוה מכל האנשים. הוא אכל לפרקים גם לחם לבן שׂכרוֹ, וימשוך את עיני הבריות במנעליו השחורים, שהביא עמו מארצו הרחוקה. בכל יום ויום הוא בא לטרובה להשקות את הסוסים; והביטו בו ואמרו: איש-צבא הוא זה או מִשנה לפקיד. בימים אלה גבר החום מאד; והעם לא הרהיב נפשו לרחוץ בנהר, כי עוד לא נטבעה בו בהמה או גם אדם, וירא כל אחד ואחד פן תבוא עליו פקודת הנחל. ויחר לוַסיל הדבר, כי לא האמין בכאלה, וימהר ויפשוט את בגדיו ויקפוץ המימה. ויתפשוֹ גל אחד ויאמר להורידו מטה, ויאָבק וַסיל עמו, כפשׂע היה בינו ובין המות. הוא התאזר חיל והגל רודף אחריו. וישׂחה בחזקה. והנה הוא בא בין שיני המים; לוֹ הדבר כאילו דגים אוחזים בכפות רגליו ומושכים אותו למטה. הוא יגבר וישׂחה הלאה. הוא נמלט לעבר השני – ולבו בל עמו.

רד היום, וסיל שאל מאת איכר היושב לא הרחק מהחוף מכנסים וכותנת-בד. שׂמם עליו וילך לדרכו למצוא את הנתיב להגשר. לוֹ הרגש שפניו פרועים והוא מכסה בידיו את לחייו הרטובות. הוא עובר את הגשר המתנועע מתחת רגליו ובא אל המקום אשר שם פשט את בגדיו והם נעלמו. הוא יושב על אבן, כי עיף הוא, ומביט לפניו. אותו הרגש שיש להם לבני-אדם הנמלטים מסכנה אין לו; אדרבה, איזה דבר בוחן אותו ולבבו תועה.

כה עבר עליו אותו היום והיום שלאחריו. נשמע הדבר כי נמלט מן המים, ויתפלאו על זה, שאלו אותו לגוף המאוֹרע, והוא רק מנענע בראשו ואינו עונה. חדל גם לאכול. כמו סר צלו אשר אתו. –

היום היה יום מעונן. וַסיל קם ממשכבו וירגש כי באה עתו. שלם היה בגופו ואין לו מיחוש, אבל איזה דבר דוחף אותו. הוא נזכר כי חלום רע ביעתהו, כי שני דגים גדולים קרעו אותו חיים וירגש בבשרו את שיניהם הקרות. הוא טיפס על גג האוּרוה ויבט לכל צד. השמים נמשכים ממעל והארץ מתחת ורגליו כבדות. הוא נזכר שברח מאמו זה עשר שנים, ולא תדע איהו. לוֹ הרגש שעליו לראותה עוד היום והוא יורד וממהר ללכת, אבל מיד נטה מן הדרך ופנה לעבר השני. הצהרים הגיעו. הוא נטל את אבק הטבק מצלחתו ומעשן בחזקה. הוא הולך הלאה, והנהו עומד לפני הנחל וקפץ בבגדיו המימה; הוא מצא הפעם את המות בין גליו. נתן וַסיל לשׂר-המים את שלו…