בעמק נַחלוֹן, הנקרא על שם נחל גדול, הסובב שורה של רכסי גבעות קטנות ברוסיה הלבנה, ורחוק מכפר המושב הראשון יותר ממהלך מיל ורק בכבדות נבוא שמה בדרך משופע, יש ישוב קטן של שבעה בתי-איכרים ארבעה עובדי-אדמה, נפח אחד ושני עובדים, נושאי-סבל, וכל הבתים האלה משתרעים סביב לבית רחב לבן עם גג משולש לפניו השייך לאחוזת הריחים של אבן עם שני בתי-האוסם שלהם, העומדים על אשדות הנחל כראשי מצודה. והבית היה מאז ומקדם משכּן לאיש עברי, שמריהו-אביגדור לבית נחום-שלמה, שהוא השוכר את הריחים מאת אדוניו היוָני. ונחל את ה“חזקה” עליהם מאבי אשתו מַלכּישוּע.

אמנם בית-הריחים לא היה בנוי לפי תוכנית חדשה, אולם מילא את תפקידו באמונה. מימיו נאמנים הם ורבים ולא יכזבו; קמחו היה נמכר בשער בו מצא בעליו את מעמדו ופרנסת ביתו.

הגלגלים של הריחים סבבו על צירם, איכרים באים ושבים. עוֹמדות עגלות, שמביאים בהן בר לטחוֹן או מטעינים שקי קמח עליהן. לא רחוק מעט מחזק הנפח במסמרות את פרסות הסוסים והפטיש הולם. שומר הריחים ונושאי-הסבל עסוקים במלאכתם ושמריהו עומד על משמרתו מבוֹקר ועד ערב. עד ארבע פרסאות מסביב למושב הזה אין יהודים; עסקוֹ עם בני נכר. הוא מדבר בלשונם, מכיר את כל אחד ואחד בשמו ובשם משפחתו ובקרבו יושב אֵל אחר, שומר ישראל!

שמריהו-אביגדור היה איש גבה–קומה, לחייו רזות וזקנו קצר וחד, בשעה שדיבּר הניע גופו מעט, והוא נוח לכל אדם. לא כעס אם גם לא נעשה דבר כהוגן; ולא חיזק דבריו בשבועות וחרמות. הוא היה זריז בהשכמת הבוקר ובהשגחה על הריחים, זהיר בתפילה ובאכילה כיהודי וזהיר גם במשא-ומתן. מבית אביו הביא לו סאה של תורה ויראה. מחותנו למד לדעת את יגיעת-הכפים ועבודת האדם לצרכיו; ובטבעו התמזג הכל לאחד. בימות החול לא היה לו פנאי לחשוב מחשבות או להגות בספרים, אבל דרך יראים חרישי ריחף על כל מעשיו. בכניסתו לבית-האוסם וראה את השקים המלאים דגן או קמח מסודרים איש על גבי רעהו אז היה נופל פסוק לתוך פיו, קצת מעין המאורע כמו: ברכי נפשי את אדוני, או ברכת תודה פשוטה בלבו. ביום השבת, שבו שבתו הריחים באמת, בו שבת גם עבדו וסוסו, היה נזכר לרוב בפרשה השש-עשרה שבספר שמות, כי לא ירד המן ביום השביעי, וניתן להם לבני-ישראל לחם מִשנה מקוֹדם, ואיך יצאו בני-אדם ללקוט ולא קראו שבּת שבתון לה'. ובמוצאי-שבת בריש החודש, כי הגיע זמנו של קידוש הלבנה בחידושה ושתיקת זהרה נשפכה על פני כל הכיכר ההיא, היה זוכר בדברי תהילות: הוד והדר לבשת! הטבע אשר מסביבו לא ידע פדות בין חי ומדַבּר, בין אדם לאדם וישמור את מועדי העולם. השמש יֵצא ויבוא, הכוכבים יאירו. בקיץ יעטפו הגבעות עשב ודשא ורעו עליהם פרות ועזים וכבשים למיניהם. יאכלו וישבעו באין מחריד. להיפך, יתכסו השדות בימות החורף בשלג עולמים. נהר יקרש עד מבוא הריחים, מתחבאים המים התחתונים ונוזלים חרש. בין צפורי-כנף אין אומר אז תפילת שחרית, כי נסעו לבקש את אלהים בארצות החמות. ובין חליפות הזמנים האלה מצא לו בן-ברית כאן משכּנוֹ. בימי קדם יצא עם אבותיו מעבר לנהר חי בהרי יהודה, בבבל, בפרס, בספרד, בכל ארצות הגולה, ועתה פה קנוֹ!

ומלכישוע רעיתו, שגם הורתה ולידתה היו במושב ההוא, לא נתמזגה בכל זאת היטב עם האויר מסביבה, איזה דבר נשאר ברוּחה בלי מנוח. – היא היתה אשה יפה ולא חיבּבה את העבודה ככפרית. יראָה היתה את ה'; אבל לפעמים צר לה ביתה. בימי נעוריה, כאשר עלתה כפורחת, שאפה לבוא העירה. לא אזכיר ראשונות.

וכאֵם שתי בנותיה הבכירות הנשואות. שרה ולאה; שתאומות היו ביפין ובבנין גון. שנה שנה ילדו והיניקו בנים וגידלו אותם. אין שכּולה בהן, ובפניהן לא נדעך הנוער. בעליהן, בני סוחרים אמידים, היו עוסקים במסחר העצים, ראו ברכה במעשיהם והיו מחבבים את נשותיהם. לשמריהו ולמלכישוע נחת מאלה.

ועוד להם בת אחת צעירה, שמה מתקופת זמן המקרא: חולדה, והיא שונה מאחיותיה באורח יפיה. חנה רב וקסם במהלכה. אמנם הכירו בה מעט מתוּמת פני האם וקצת מטבע האב; אבל ברובה נשתמר בה חלק מאגדת-עם. בפינה מעולפה כמו זו גדלים נטיעים כאלה, והדם בא מרחוק. –

ולחולדה חליפות ברוּחה, לפעמים עזרה בכל צרכי הבית, עסקה בחליבת הפרות ובללה גם מספוא לסוס, בטרם בוא העבד; ולפעמים לא עשתה שום דבר, כל היום ישבה על סף בית-הריחים ושמעה לשירת האופנים, או עברה את הגשר הצר ותעתה יחפה על הגבעה. היא לא ידעה כתוֹב וּקרוֹא בספר, כי לא לימדוה דבר, ובקול שיר בודאי לא התחנכה וכל השירה אשר בנפשה מצאה מפלט בדילוגים וקפיצות או בגלגול גופה מראש הגבעה ותחתיתה; ובקומה אחר זה ותתנער מן האבק בנגינה קלה, אז נתמלאה הארץ מעין הד גן-עדן, לפני בוא החטא.

מקלעות שערותיה נוצצו כזהב, מעיניה נשקף טוהר של שמי-צהרים בימי הספירה; וכשהטתה את ראשה ונראָה צוארה הארוך רשמה כמו אילת צביה בת-שנה המתמלאה תמהון בחדוַת היער.

היא מצאה פעם נחש זוחל על האדמה, הרימה אותו ותעש ממנו ענק לגרגרותיה, ולא היה פחד בלבה. כי ראה אותה איש זר עובר ושב, היה תוהה עומד ומביט בה ויהי כנדהם בנפשו. בלילות יפים לנה בחוץ תחת כיפת השמים, לא כבנות ישראל, ואיש לא הזיד לנגוע בה. קרה מקרה כי שנים מזאטוטי הכפר התחרשו עליה יחד לענוֹתה במקום אשר עין לא תראם; ובבוא המועד ראו אותה שוכבת מחוק על מצע דשא ככוכב תועה – ולא קם בהם רוח.

ככה היתה בת-פלאים הרחק משאון בני-אדם וממגע אדם. עד אשר בא היום ובאו הצללים…

בוא אתי, קורא, ואנהלך למקום אחר.

כי נעזוב את העמק ונעלה אל הכפר הסמוך ונעבור בו עד שערו, עומדים אנו על פרשת דרכים: הדרך האחד פונה לימין והדרך השני ימשוך לצד שמאל. ואנחנו הולכים בדרך ההוא כשלושת רבעי שעה ונבוא שוב לכפר קטן, שבתיו באהלים קטנים, מעבר לכפר ההוא הולך ומשתרע יער גדול מהלך שעה וחצי באורך. אילן עומד על יד אילן משני הצדדים והענפים משולבים איש באחיו, כי לא היו שם יד אדם וגרזן. ומחשבות כבדות עולות על לבבנו בלכתנו לבדנו ואין איש אתנו. אולם כי נעבור את היער הזה עד תומו, והעולם פתוח שנית לפנינו. יֵקל לנו. השדות משתרעים לכל עבר והדרך משם והלאה כבר מרוצפת ומיושרה, אחת למאה פסיעות אבן נטועה מן הצד, ועליה סמני המספר מסומנים. הולכים אנו באיזו מנוחה, -שכחה מעמל החיים כבר ימצא האדם במרחב! – ואחרי שעה אנו עומדים לפני מבוא עיר גדולה ליהודים, עיר פרזות נודעה, אם גם אינה עיר–המחוז.

בבאר-שדה אנו – העיר בעלת הרחובות הארוכים והבתים הרחבים, שנשקפים מהם דלתות וחלונות לכל עבר. צר המקום ואוכלוסי העיר המרובים, כי מוגבלה היא במצריה. ולכן לא ידבקו בית בבית ואגף באגף. כל אב בונה דירה קטנה בשביל בניו ולוקחי-בנותיו בחצרו או באסמו וישבו צפופים איש על יד אחיו, ונשאו בעול הארץ, במסים והאַרנוניות, בין להממשלה המרכזית ובין להאַדנוּת הפוֹלנית המקומית, אשר לה שייכים העיר וכל הקרקע מתחת מושב רגלי בני-אדם, ועבדו עם זה לאלהי ישראל ועשו הכל ככתוב בתורה וכמצוה; ומעולם לא אמר אדם שם: רבה העבודה, אבקש בחיי שבר משנה.

אנשי באר-שדה היו יהודים טיפוסיים נודעים; גלגלי החיים שם היו כמו גלגלי-היד, אין פרוד דעות אין מפלגות ואין תהום רב בין מעמד למעמד. בתי-מדרשות קטנים, הפזורים בכל אפסי העיר, ימצא כל אחד את מקומו אצל חברו, לחריצות אין צורך, תחת ההתלהבות העברית מושלת כאן איזה קרירות ואין שום נתיב לילדי הדמיון.

מה לאדם שיבוא אחרי המלך, מלך קונה שמים וארץ, ואיזו “תכלית” ישיג אם יעמיק לחקור ולעין?

שונה לגמרי מתכונת היושבים האלה היתה תכונתן של שתי משפחות גדולות שבעיר וקרובות זו לזו, הלא הן: בני ראובן ובני יהודה, והנה אלה נוגעים לנו.

ראובן ויהודה אחים היו ופעולתם ניכּרת בזמן שעוד לא נשברה זרוֹעה של ממשלת פולין כולה, ויעשו מסחר גדול עם האצילים רודפי התענוגים ויתעשרו ויצא להם שם. בחייהם לא הכריעה כף האחד את הכף של חברו, ולא היה עושר האחד רב מעשרו של השני. אבל במותם ובהיחלק הירושה בין בניהם אחריהם – לראובן היו תשעה בנים ולוקחי-בנות וליהודה אחד–עשר – השתנה המזל: בני ראובן הוסיפו להצליח ולהרבות קנין, והם גם עשירי העיר עד היום; ובני יהודה, אם אמנם החזיקו מעמד, הנה נחשבו רק לבעלי-בתים אמידים. קנאה מוסתרת היתה שוררת בין שני האגפים האלה, אבל כלפי חוץ היו שלמים יחד והיו מתאחדים תמיד בימי “שמחה” או “חתונה” בבית אחד מהם וימלאו במצהלות שׂשׂונם את אויר העיר.

לעיר ההיא היה בא שמריה-אביגדור לעתים, לסַדר סחר הקמח שלו, או לקבל מלוה לצרכיו – ב“ימים הנוראים” התפלל בכפר גדול, אשר שם בית-משרפות–היין והצטרפו שם בני אברהם למנין עשרה – ובבואו העירה סבבוהו השדכנים, בדבר הנכבדות, שהציעו לפני בתו עם אחד מבני יהודה אשר ידעהו. בת שמונה-עשרה לחופה ובת שש-עשרה לאירוסין! ככה חקוק במנהגי היהודים. והנה הבטחת נדן משני הצדדים, משפחת החתן היא משפחה רבה, כאשר תדעו, וגם את הכלה מהללים. שמריהו כבר דיבּר עם רעיתו על אודות הדבר הזה והיא אמרה הן. שבירת קערות. “המגיד מראשית אחרית”! חוּלדה מאורשה לבן באר-שדה. בואי, כלה, לך ולחידת יפיך אכרע ברך, ואת כסי בצעיף פניך!

נפתלי בן יהודה, הבן השביעי בשדרת האחים, התיק זה ימים את מסורת משפחתו ויעזוב את המסחר, שהראה לו פנים זעומות, ויאָחז בחנות לממכר בד וצמר וגם משי לבגדי שבת ויום-טוב. אמנם בני משפחת יהודה, אשר הטו לו חסד קרבה, לא מצאו אצלו את כל המינים הנאותים להם. ובנסעם לעיר-המחוז, או גם לעיר-הפלך, בּיכרו את החנויות אשר שם על חנותו; אבל הרי בבאר-שדה ובסביבה יהודים הרבה. והנה ימי-שוק למכּוֹר, והנה סמוך לעיר גם בית למעשה-נופת ובו פקידים ובני פקידים, בקצרה, היה לו לנפתלי מעמד בחיים והוא גם איש ישר ונאמן. הוא מצא גם עזר באשתו ברכה. ברכה היתה אשה צנומת פנים ודקת בשר, אבל דברנית היתה וידעה להתהלך את הקונים בין מבני-ברית ובין שאינם בני-ברית.

החתן, משה אברהם שמו, היה בנם בכורם בן שש-עשרה וגדול כבן עשרים. לא היתה לו נטיה רבה ללמוד ובחלל החנות לא היה זמורה זרה, אבל הוא בילה ימיו אצל מלמדי גפ“ת, ויהי שם ל”פועל בטל" וּלבחור עברי מהמין הידוע, שמבלה זמנו בשעמום מאפס מעשה.

צריך אני להזכיר כי מסורה אחת, מסורת בית, היתה למשפחות ראובן ויהודה, להשתדך על פי רוב זה בזה. כשגדלה בבית אחד מהם נערה יפה או ראו בן חריף מתפתח, היה בא אח או בעל אחות האב ויאמר לקרובו: תנה את בתך לבני או את בנך לבתי, מדוע יֵצאו החוצה ומגורל נחלתנו יגָרע? רק אם להפך, אם לא יפה היתה הבת שהגיעה לפרקה, או כשלא היה כשרון רב לבן המיועד, כי אז חיפשו להם נכבדות מן החוץ. ככה האירו לבני משפחתם את העידית ואת הזיבּורית או הבינונית נתנו חוּצה. אמנם החתן משה-אברהם לא היה מן הזיבּורית, אבל גם מן העידית לא היה. והוא עתה הארוס של חולדה בת-פלאים. כן כתוב בגליון התנאים בחצי קנס ובכל תוקף אָלת הברית.

ניתן להאמר כי ברכה, אֵם החתן, לא ראתה עוד את הכלה. ובהגיע ימי אלול ועשתה את ה“חתך” בחיי יום-יום שלה, עזבה כל עניני החנות והבית לבעלה ונסעה לעיר אחרת על “קבר אבות”, כמנהגה אחת לשלוש שנים, עשתה את דרכה גם לבית מחוּתנה ותבוא לשם ביום אחד בצהרים.

בינה לבין עצמה לא היתה דעתה נוחה מן השידוך, אם גם האמינה בעניני “זיווג” מצד השמים. לה לא הספיקה מכסת הנדה בעד בנה הבכור; צר היה לה גם לתת את בנה ללכת לכפר, להיות סמוך על שולחן חותנו כמדובר. כה העמידה פנים, בצעדה על סף המחותנים הבודדים. אבל לבה התרכך למראה הסדר והנקיון שבבית.

חוּלדה עוד לא נכנסה אל החדר. אמה דיברה על לבה כי תלבש את המלבושים של שבת. וכאשר נפתחה הדלת ונראה אורה בבית, עמדה המחותנת כתוֹמר מקשה מהשתוממות ומפחד, כי לא ראתה מן יופי כזה עלי ארץ. אבל התאזרה עוז לגשת אל הכלה ותעבר בידה על ראשה ותשק לה. גם בשבתה אל השולחן לאכול ממתקים ופירות וחוּלדה נשענה על המיטה לנגדה, לא נגולה האבן מעל לוח לבה. לוּ מצאה במיועדה אחת מעשרה היה די לה…

עוד ביום ההוא מסרה לכלה את המתנה, אצעדה ושרשרת זהב, נפרדה בשלום ולא ביקשה להישאר, למרות ההפצרות שהפצירו בה. וכשבאה ביום המחרת לאותה עיר, אשר בשדה-הקברות שלה מצאו הוריה את משכנם, ותמהר שמה, פתחה את ספר התחינות והחלה להרצות בהן ולצקת נפשה, בתחילה על קבר האב, ואחר כך על קבר האם. היא בכתה משנה והורידה דמעות יותר מבכל השנים. מבלי שידעה מה עתה ללבה. – החזן “שפל הברך”, המפגר אחרי המתפללות, חזר על ה“מלא” כדרכו. ולא המתים ולא החיים יענו לו. אָפס חזון!

כלה הקיץ, גם החורף הבא אחריו עבר. האביב, שהביא רב מנוחה, גם הוא פנה; ואנו עומדים שוב באמצע הקיץ, ימי הגבלת הנישואין במועד שבת-נחמו, ימים אשר האבלוּת והקינוֹת עם “הנזיפה למקום” כבר חדלו בהם ואינם, ותחתיהם באות חתונות ושמחות-מצוה ליהודים. אין שכונה בעיר ישראל שלא יחוֹגו בה חתונה. וכן היה בבאר-שדה עירנו. ברחוב זה יקָרא לחתן תורה, ברחוב אחר מכינים את עצמם לקבלת חתן. אהלים רבים נטויים, שמשים רצים הנה והנה, העיר כמו מתנועעה ולה עתה פנים אחרים. גם אנשים שלא ישיאו את בניהם הלא קרואים הם לשכניהם ולקרוביהם. נערה אחת מבקשת בגד חדש מאביה, ואסמוֹ דוקא אינו מלא… צריך להעניק “מתנת-דרשה” להרבה פינות. אין חשבון לעת כזאת ואין גם קימוץ. בני-ישראל מכניסים בניהם ובנותיהם לחופה. העם יגל וירנן!

ובשבוע כזה נועדו בני ראובן עם בני יהודה יחד לנסוע לעמק נחלון, לחתונת משה-אברהם בן נפתלי עם הכלה חוּלדה בת שמריהו. גם אחד מהם לא נפקד עתה. ויצאו הם ונשיהם, בניהם ובנותיהם בשורה של מרכבות ועגלות. ויהי המחנה גדול. גם תזמורת שלמה יצאה עמהם; נלוו אליהם רב ושו"ב ושלושה שמשים. לאות חדוה יצאו גם איזה חתנים צעירים ואמיצי-כוח על הסוסים, אחד מהם נשא דגל בידו; וכה הלכו כל הדרך בשאון ורעש, ובני הכפרים אשר עברו בהם יצאו לראות וישתוממו לכל הכבוד והיקר העובר לפניהם.

ובהגיע המחנה לדרך המשופע שלחו רצים לבני העמק, להודיע להם את בואם, ויצאו אלה לקראתם מבית הכלה בתופים. בני משפחת המחותנים התוַעדו, צהלה ושמחה! קולות הידד, הדגל מתנוסס, החתן יוּבל כמלך בגדוּד. ותחרד כל הככר, כי לא ראתה פנים חדשות כמו אלה מעולם.

לרבים מן האורחים פינו את בתי האכרים אשר מסביב למלון, פינו גם את האוסם, ה“לצים” והאברכים שמחי-הלב העמידו עגלה מול עגלה ומרכבה מול מרכבה ועשו אהלים עליהם. הבעירו גם אֵש בחוץ ובישלו וצלו תחת כיפת השמים, ויהי המראה כמראה חוֹנים במדבר.

ואחרי-כן, כאשר נחו הבאים, רחצו והחליפו מלבושיהם, קיימו מצד הכלה ענין קבלת פני החתן; ומצד החתן באו גם הם לראות את הכלה. וכאשר צעדו הראשונים על מפתן הבית וראו את המיועדה יושבת בתפארתה כחלום בת-ציון נבהלו, ולא האמינו למראה עיניהם, כי אמנם תומת-יופי כזאת תפול בחלקם.

והלילה בא, “ליל מחול” היה מוקדש למין הנשים. ורק בסעודה ובמשתה אחרי זה נאספו גם הגברים. שמריהו-אביגדור היה בחדותא דלבּא. נדמו החצוצרות והחל בעל החליל להשתּפּך בקולו ולזמר ניגון “כל נדרי”… והעם שומע. כבר חצות-הליל. מבעד החלונות של האוהל הגדול כוכבים ניתזים.

ושינה רבה נפלה על האורחים כאשר חדלה הסעודה ומיהרו איש איש לנוח בפינתו. בחלומות של אלה לא אפלס לי דרך. החתן ישן על מיטה ושנתו ערבה לו.

זרח הבוקר ועיני איש לא ראו את המראה, כי הרחק מעט מן המושב עלה כוכב מאוחר מן השמים… ושתי נשים זקנות עומדות ומשגיחות עליו…

יום צום לחתן עם הכלה. הבדחן יתנה קינים לפי דרכו וה“כלי-זמרים” מלוים אותו. וכיסו הצעיף את פני הכלה בצהרים; יושבת היא כשיש על הכסא באמצע האולם והנשים מסביבה עומדות ומתאוננות.

בין-הערבים! השמים התאדמו ובא השמש ונשקפו מגרשי האדמה בשטח הנהר. העמידו חופה בפאר. אנשים ונשים נושאים אבוקות. שחור הבגדים נוצץ, החצוצרות תוקעות. גם איכרים ואיכרות באו לראות המחזה. הרועים מעבר לנהר איחרו להשיב עדריהם. וחנו הם ובקרם מעבר לגבעות. איש עומד על יד איש. הכלה העטופה עומדת באמצע כאלילה הודית. סובבים אותה בהקפות. קידושין כדת! – קורא הרב את הכתובה ושובר את הכוס. קריאת “מזל טוב!” מרעים התוף, המצלתים רועשים. והנה אש מתלקחת עולה מרחוק ומאדים האויר. ידידי שמריהו-אביגדור האיכרים בקשו לשׂמח את לבו. ויאספו עצים דקים יבשים ויעשו מהם ערימה ויעלו מדורה. ורושם האש המבוערת, בשעה זו, כשעת משרפות עצמות בעולם העתיק בימי קרבנות אדם…

בקום החתן משה-אברהם ממחרת הבּוקר וילבש ויתעטף בטלית החדשה ממעל לראשו, מצא מעין מגן ומחסה… הוא עומד ליד הקיר ומתפלל בסירוגין. החלו אנשים להתנער ולבוא החדרה אחרי השכרון והחדוה של “ליל המשתה” מתמול, שעבר בהוללות, בריקוד ובמצהלות. גם הנשים באו למלא אחרי המנהגים הנהוגים באסרו-חג של יום החופה, והכלה עוד אינה.

כל שעת הבוקר יושבת אמה במלוֹנה, אשר ניתן לה בבית האיכר בשביעי, ותפצר בה לקום, ופני העלובה מוּסבּים על הקיר. —

ואחר הצהרים, כאשר אחד מן הקרובים העשירים אץ לדרכו, והמרדה היתה רבה, קמה הכלה ממיטתה, כי חשה בראשה, עזבה את בית-מלוֹנה ותמהר ותרד שנית אל מימי הנהר – ולא עלתה.

עוד בערב ההוא הוציאו גופה מן המים. כל הלבבות נקשים מאבל ואין אומר. איש לעברוֹ, גדול הכאב!

ולאט לאט עזבו בני המחנה את העמק, בשורה אחת באו ובשבעה שבו, כי נכלמו. השמשים היו לשומרי המתה. החתן מוכה תמהון!

ויאסרו ביום השני בבּוקר שתי פרות בעגלה וישימו עליה את המשׁוּיה ממים. ויצא שמריהו-אביגדור הוא ורעיתו העירה לקבור את מתם. ותגעינה הפרות בדרך. נתנו לה, לפלאיה, אנשי באר-שדה אחוזת קבר ולא דיברו דבר.

ויהי חוק מימים ימימה, כי יבוא איש ואשתו פעם בשנה לתנות להולכת ולא שבה.