מן הספרים, שהגיעו אלינו מאודיסה על־ידי אלה שבאו באניה בחודש שעבר, הכי מעניין שביניהם, אבל גם הכי־נורא, הוא ספר ה“כתבים לתולדות חיבת ציון וישוב ארץ־ישראל”, ערוך על־ידי א. דרויאנוב (לפי שעה יצא רק חלק ראשון). חמש מאות הדוקומנטים שבאו בכרך הזה (שמונה מאות וחמשׁים עמודים) משׁנות תרמ“א־תרמ”ו, הַיינו מלפני שׁני דורות כמעט, מגוללים לפנינו תמונה מחרידה מתנועת־חופש רומאנטית ויפה זו, אשר “חיבת־ציון” שמה, שנולדה אצלנו מתוך חרפה כזו וגדלה בחרפה כזו, עד כדי לסמר שערות ראש איש. –

המצב אז היה כזה: היתה בהמון התעוררות למנוסת־בהל ה, כנהוג בזמן של פוגרומים. ואולם לא היה חופש־היציאה ו“עת לעשות להמו”ל ולכל תופשי עט בעמנו להריץ מכתבי בקשה להאספה הזאת ולהכביד עליה אכפנו כי תשתדל בכל האמצעים להוציא דבר מלכות להתרת העמיגרציה, או כאשר יחליטו משכילי ווילנא ברוח דיפלומאטי, לבלי לתת להתנועה שם “עמיגרציה”, פן לא תשאר עוד תקוה להנשארים – שהם הרוב – לשיווי זכויות, כי יֵחָשבו כלם כאורחים עומדים לנוע. רק “שׁינוי מקום” (Переселение) תקָרא" (ע' 2).

והרבה כוחות מתבזבזים והרבה רצונות מתפוצצים אל סלע זה! ובאותה שעה, שאין כמעט שום הגירה מארץ־הפוגרומים – מאיסור, מבלבול־הדעת, מפחד וגם מדאגה ל“שיווי־זכויות” – “השלטון הצדיק יר”ה“, כפי שהוא מסומן בחלק המכתבים שבלשון הקודש, מפחד, כביכול, מפני הגירת־יהודים ושערי־ארץ־הקודש סגורים ונסגרים – מטעם ממשלת־הארץ – בפני העומדים לנדוד. בראש הנקודה הישובית מקוה־ישראל עומד הפקיד הירש, השונא לישראל, בפועל ממש, אחד מאותם הפקידים הטיפוסיים, חלאת המין האנושי, ושאחר כך, אחר מות מויאל, נעשה אפילו לראש ה”ישוב"; בירושלים יש סכסוכים בין האשכנזים והספרדים, הצוררים אלו לאלו, ובפרט שאלה האחרונים, הקבועים, האזרחים, רואים בראשונים, האמיגראנטים, הזרים, שהם מבאישים ריחם בעיני מושלי־הארץ התורכים והערבים (דוקומנט 143). והרי מלשינות, מלשינות פה ולמשׁינות שׁם… “האיסור על הישׁוב – כותב לֶבַנדה בע' 183 – יד־ישראל באמצע, ורק יד־ישראל. יותר מדי יודע אני את יצר לב אחינו בני־ישראל, שאפקפק בזה אף רגע”.

ובאידיאות אין מחסור. האידיאה היא נכונה, ברורה, עליה אין כמעט להוסיף. במכתב הראשון של הספר הזה, במכתב, אשר כתב א“ש פרידברג (בעל “זכרונות לבית דוד”) ליהל”ל (בעל “כשרון המעשה”), היא כבר כלולה כולה, והפובליציסטיקה שלנו במשך ארבעים הזנה שעברו מאז, באמת, לא חידשה בה כלום. כי אם נשתנה משהו סגנון הדורות, הנה לא באו כל שינויים בסגנון־הדברים. מצד אחד: “אחדים מראשי משכילינו בווילנא התעסקו ושקלו וטרו עם הרבנים עד בואם לידי גמר, לחבר מאמר מלא ציטאטען כרמון, המראה מכל פינות התורה כתובה והמסורה, כי המעשים האלה (“עניני רבית והונאה ביחס היהודי אל הנוצרי”; בימינו יקראו לזה שונאינו: ספיקולציה) אסורים לכל איש ישראל על־פ תורתו ודתו בחומרא יתירה, והעושה אותם הוא עבריין גמור, ואיננו שוה לשאת עליו שם יהודי כלל. ונמצא כי לא יהודים כי אם אנשים רעים וחטאים, שישנם בכל אומה ולשון, מתעסקים בזה, ואחריותם עליהם ולא על עמם חלילה”. זהו כלפי חוץ: אַפּוֹלוֹגיה, כמובן, (אלא שבימינו יש ש“ראשי משכילינו עם רבנינו” משתמשים בטעה זו גם לאידך גיסא: כלפי הלוחמים בכל הארצות בעניני רבית ואונאה, שהם, “הרעים והחטאים”, אחריותם עליהם ולא על עמם, חלילה), ואולם כלפי פנים הכרת המוצא אחת היא: מריה־השדה בארץ־ישראל יפרח עם דל, “תחת ינקו לשד זרים יינקו עמים שפע ברכתו” (שם). “הזכויות גם אם יתנו אותן לנו, עוד רב הדרך בין הכתב והחיים” (שם). “תנו לנו ראשונה כברת ארץ קטנה כעב קל, רק יִקָרא שׁמה עלינו לאסוף חרפתנו, ולא נהיה עוד עם נדח ונודד, יֵאָחזו בה רק מאה משׁפחות למושׁב עולם, ובהן עולם ניושע” (שם).

מאה משפחות… ואולם בעלי החברה “קבוץ נדחי ישראל”, שנוסדה במינסק בשנת תרמ“ב, ידעו כבר את “הסוד הגדול” של “כשנהיה לרוב”, ולא עוד אלא שהביעו בפירוש: “רק אז תהיה הנהגת המדינה בידי בני ישראל, אם יהיו המה לכל הפחות הרוב בכל יושבי הארץ ההיא במספר, אם כל מיני המלאכות וכל יגיע כפים, מעבודת האדמה עד המסחר, אם כל אלה תהיינה על־פי רוב בידי היהודים” (ע' 7). הללו ידעו כבר גם מה צריך לעשות: “להעביר את הגולים שיירות, שיירות” (שם); לתמוך בראשונה את עובדי האדמה, “יען כי רק בעבודת האדמה יוכל עם להכות שורש בארץ” (שם); בקיצור, הם ידעו, כפי הנראה, הכל לא פחות ממנו כיום… אפילו נחיצות־האחדות ו”ביטול הדעה הפרטית מפני דעת הקהל, אשר יקריב את השאלה הנכבדה לפני האספה הגדולה" – אפילו זו לא נכחדה מהם. ברעיונות אמיתיים ובידיעת הנחוץ לא היה, איפוא, מחסור מעולם; לא היה מחסור גם בהרגשת הנחוץ: “רבנינו, גבורינו ומשכילינו יקומו כולם ויתעודדו להיות יחד חברים אל המון העם המדוכא והמעונה” (ע' 8). אלא שאחרי הכל היתה התנועה, במעשה, במשך אבעים שנה, תנועה של наместе Бег¹. מי שהיה פעם בימי חייו טירון בצבא יודע, כמה חרפה מדכאה בתרגיל הזה.

להלכה ולהרגשה ידעו הכל, כי “אך שוא תקותנו למצוא מעמד בין ערל בשר, ערלי הלב באשר הם שם. כי הנה אויבינו הסופרים ובעלי אסופות יושבים ודורשים לגנאי במעשי היהודים האוכלים ואינם עושים, ועם הארץ דורס ואוכל יגיע אחינו העמלים ללחם צר בזיעת אפם. ובתעות רוחו גם על האוּמנים וראשי המעשה עברה רעתו, גם עובדי האדמה לא ניקו רע, ובכל מקום אשר היתה ידם בנו, הננו רואים החשכים עושים והנאורים רודים על ידיהם, ההמונים משתוללים והאצילים מחאו כף. ולא רק פה בארץ עיפתה כמו אופל, כי גם באשכנז, ארץ החקר וההגיון, אין לנו תקומה, גם בארץ הגר וגליציה לא נדע שליו, וגם בארץ צרפת ובריטניה לא מצאנו מרגע, לוּ רב מספרנו בתוך העמים היושבים שם – כי קשה כשאול שנאת הדת (בימינו היו אומרים: השנאה הלאומית, השוביניות), עד עולם תוקד ובכל אפסי ארץ לא תכבה. ואף כי לעם עני ודל המתגורר בארצות לא לו, התועה זה שנות אלפים במרחבי תבל, כרוח איש מת אשר בלא עתו גוע” (ע"ע 2–3).

והיוצא מן הדברים? היוצא הוא, כמדובר גם עכשיו, כעבור ארבעים שנה:

“בשם ארץ־ישראל קראו נא לעם ישראל! אז תראו את אשר יעשה עם הזה כולו: כקטן כגדול, כעני כעשרי, מכל חמשת חלקי העולם, מכל מקום אשר דבר היהודי ודתו מגיע, כולם יחדיו ברינה וחדוה ובדמעות גיל יריקו מבחר אוצרותיהם או האגורה האחרונה אשר באמתחותיהם – נעביר נודדינו בחוצן, על כפים נשאם. מבשרנו נשביעם וממֵח עצמותינו נשקם עד השיבם אדמתנו לאיתנה לעשותה לארץ נושבת לברכה בקרב העמים” (ע' 4).

אבל למעשה נקרא בפטרבורג צום “מסיבת גזירות חדשות שנשמעו מאחורי הפרגוד” או “כעין מחאה מן החלש שלא יוכל לדון עם התקיף”; צום שהיה, כנראה, אבי־אבות תהלוכת האבל הגדולה בניו־יורק אחרי עבור שלושים ושמונה שנים. זהו מכתב ב‘. המכתב הג’ הוא ברוסית מווארשה, בירת פולין, במקום שהכותב קובל מרה על האינדיפרנטיות של יהודי פולין, “ואנחנו היהודים הליטאים, שעלינו החובה” וכו'. במכתב שאחר זה ידובר בענין “הנֶחֱלים על שׁבר עמם”, משׁוללי הכוח לעשׂות דבר־מה, לעומת “הפריצים בקרב עמנו”, רבי הכוח להניח מכשׁולים “בעד בצעם והַוות נפשׁם” על “הדרךְ האחד והמיוחד”.

מכשולים והוות־נפש. משנות תר“ם עד שנות תר”ף. הנה “עם־עולם” ודברים על תיקונים אגראריים ויסודות קואופרטיביים ונתינת הבכורה לאנשים משכילים מחוסרי־אמצעים על בעלי־כסף (דוֹק. 8), יחד עם בקשת פרוטות איש מרעהו, והנה בעלי “המגיד” ו“הכרמל”, העומדים בראש דעת הקהל ושכל יהבם הוא “אדוננו הצדיק יסוד עולם (!) השר רבנא משה מונטיפיורי שליט”א" (ע' 155), ששלח 25 לירות לבני ביל“ו לפסח התרמ”ד (ע' 166). “גדולינו הם מעולם המעשה (!) והם יתמכו בסאמארין ובראש־פינה וגם בעלי הקולוניה פתח־תקוה ראויים לעזר, לתמיכה ולשפע (!) נדיבינו, אבל לא בני ביל”ו“, משמיע ר' דוד גורדון במקום אחד, ממש כעצתו של “המלאך ויסוצקי”, “הציר הנאמן לשולחיו”, לתת את התמיכה של צעירי גדרהלאיכרי פתח־תקוה, כדי שאלה, איכרי פתח־תקוה, יעסיקו אותם בשכר זה בתור פועלים ולא יחכירו את אדמתם לערבים (ב’וקומנטים רבים). הנה התנגדותם של מיסדי ראשון־לציון להתנחלות הביל”ויים לתוכם מפני החשד בענינ דת (ע' 74), והנה הגנתו הדעתנית והמחוכמת של ר' יחיאל מיכל פינס עליהם בכמה מן המכתכים… הנה סערת־הגבורה בפי הועד המרכזי של חברת ביל“ו, היושב בקושטא, והנה הצלוחית הקטנה, הדלה והמלוכלכה שבארץ־ישראל… הנה הגישוש־באופל של “השער העליון”, הגישוש הטרגי והקומי כל כך, והנה הגואל האנגלי, הסיר אוליפאנט, עם כל תרמית העינים והקומדיה שבקומדיה אשר בענין זה. הנה קריאה ריבולוציונית בפי איוב ממינסק על “גבירינו פרי הבשן”, ותפילה ל”תבוסתם", “למען יכנע לבם הערל וידעו שדון” (ע' 12), ואחריו מכתב מלא מליצה מסובכה לגביר האדיר הבארון גינצבורג מאת “קטני ארץ סופרי בני־ישראל” (שפ“ר, ליליינבלום, יהל”ל וכו') על אודות העבודה להניח את “אבני האופל והצלמות” (כלומר, מאורעות הפוגרומים וההרס) “בבית גנזה של ההיסטוריא” (מה שנעשה כיום, ברוך השם, בהרבה כרכים!) ועל כל ענין־העזרה המסובך לאובדים, עם כל סכסוכיו התלויים בו ועם כל אי־הַמוצא שבו. –

והעגלה אינה זזה ממקומה. יחד עם פינסקר הטהור, היקר והעלוב, יחד עם סופרו ליליינבלום, המתמיד, הפשטן, הטרוד, שאין לו פנאי, מרוב עסקי חיבת־ציון, אפילו לקרוא בספר, יחד עם עוד אחדים יחידי־סגולה, מעטים, מעטים, עולים בה, בארץ ובחוץ־לארץ, שארלאטאנים, מזוהמים, קהים, מטומטמים, צבועים, הדיוטים, רודפי אחר הכבוד, אינטריגנטים, בטלנים, עצלים, ובפרט קוראי הב־הב כל היום (“התלונות של אנשי ראשון־לציון עתה עינן אלא טרחנוּת וסרבנוּת של אחינו בני־ישראל”; מעולם לא בו הצרכים בפתח־תקוה כמו בשנה זו", כותב ליליינבלום). למקרא הרפּוֹרטים והפרוטוקולים מן הארץ ודברי האינטריגות והפאסקבילים שבין וארשה לביאליסטוק, שאינן יכולות לחלק את הכבוד ביניהן (להבדיל, לונדון וניו־יורק בימינו!) עולה רק מחשבה אחת: אלמלי אבד השיר “אכן חציר העם” כלום לא היו הדוקומנטים האלה יכולים למלא את מקומו באמונה?

קשה לצטט הרבה מכתבי־הכיעוּר, אבל כמה קשה גם לקרוא אותם! כמה קלקול! כמה אבדון! פה מתנפלים מביאליסטוק על הד“ר פינסקר, על שהוא תומך בגדרה, בשעה שבפתח־תקוה יש יהודי בר־אורין, פלוני בן פלוני, שצריך לתמוך בו, אף על פי שאינו עובד על אדמתו, כי אם מחכירה לאחרים, אבל מה יאמרו היראים והשלמים, אם הועד תומך באפיקורסים ואינו תומך בירא ושלם! שם מוסרים פרוטוקול על דבר הבקשׁה שׁביקשׁו את בֶּלקינד מגדרה, שׁישׁגיח על הביל”ויים לבל ירבו לנסוע ליפו ללא־צורך – – – ומכתבי הביל"ויים עצמם – – איזו “לשון”! –

והתחל התחילה “תנועת־החופש” שלנו באי־אמון בעם, בעתיד, ביראה, שהתקוה המדינית תעורר חס־ושלום את האמיגראנטים לבוא לארץ־ישראל, “וזה יכול להשחית כל תקותנו, אם לא יצליח לנו לעצור בעד העם האומלל המתחרה לשוב למקור מחצבתו” (ע' 32). השערים, כאמור, היו נעולים משני הצדדים, וצירקולאר אחד של המיניסטר, במקום שהיה איזה רמז נגד הפוגרומים, דיו היה שההתלהבות לארץ־ישראל תתקרר (דוק. 28) והדאגה העיקרית, עם זה, היתה, איך לעצור! ממש כמו בימינו! ונמשכה היא, התנועה, בהתרוצצות בין האגודות, בין המרכזים, בין מזרח ומערב (מה שהגיע עד מכתבו האופיי של גרץ, דוק. 199!), בהתרפסות ובפסיעה על הראש, בדרישת אספה כללית מצד אנשי התנועה וסירוב ודחיה מצד ההנהגה (שוב כמו בימינו!), בהטלת חשדים על הגזברים, בקיבוץ נדבות קטנות ובסתימה פתאומית של כל מקורות־הכסף – מחוץ־לארץ; ובהכזבת תקוות ובמפלות אחר מפלות – עד משפט־הפוגרום שבפתח תקוה חעד בכלל – בארץ־ישׂראל. היַפַָלא שׁבמשׁךְ ארבעים שׁנה לא צץ ולא קם בארץ־ישראל אלא זה שלעינינו? אדרבה, הן פלא גדול הוא, חידה סתומה, איך צץ וקם גם זה?

“למען להחזיק את רוח העם במצב ההתעוררות, – כותב פינסקר בשנת תרמ”ו לרש“י פין (איזו תמימות!), וזו היתה אחת מן הסיבות שבעבורן קראתי לעם בקול הקורא להרחיב את גבול גדרה בשַנוֹת שמה לשם “מונטיפיורי” (תיזכר מרחביה – “בלפוריה” שלאחר שלושים וארבע שנים!), אך לגשת כעת לקניית מקומות חדשים כבד מאד משני טעמים: א) בכל עמלנו להעמיד את הקולוניות הנמצאות (שתים במספר!) על מעמד איתן, עוד רחוקים אנו, כפי הנראה, מן המטרה. אחרי שקצבנו לבני פתח תקוה סכום שלושה עשר אלף רו”כ עוד רבה הזעקה משם, רבים דורשים להוסיף להם, רבים דורשים ללחם וכו‘. בגדרה אי אפשר לבנות עתה בתים מחמת המציקים המושלים, וכל זמן שלא יהיו בתים בגדרה אי אפשר להעובדים לעסוק במלאכתם וצריך לנהלם, לפחות, בלחם צר ומים לחץ; ב) עושי דבר הנדיב מזהירים אותי כפעם בפעם מקניית מקומות חדשים מפני הממשלה דשם, ובחשאי הנני מודיע לכבודו הרם, שגם הנדיב הידוע אין לו עוד שטרי מכירה וכו’. ואם הוא צר כוחו להשיג שטרי מכירה, מה יעשו אזובי קיר כמונו? האמנם איזו מגדולי אחינו בקונסטנטינופול הבטיחו להשתדל לפני כבוד וכו' וכו'" (ע' 605).

ועדיין נמצאים חכמים בקרבנו כיום, שבהוקיעם לעיני השמש את הדיפיציטים של ה“קבוצות”, למען נקר את עיני ה“עובדים” במרכאות, הם מעלים על נס את הצלחת “הרכוש הפרטי” של המושבות הקיימות. כן, כן, רכוש “פרטי”… יאמרו הכְּתבים שׁלפנינו.

ואולם לא רק בענין זה. כל ה“פרובלימות”, שאנו מתחבטים בהן היום: חקלאות ותרבות רוחנית, אינטליגנציה ופועל פשוט, פוליטיקה ואקונומיקה, אי־האפשרות להשיג אדמה במקום הזה ועמידתה הדלה של העבודה העברית הפרובלימתית מול עבודת־הערבי הטבעית על חלקות־האדמה, שיש לנו כבר שטר־מכירה עליהן; חלוציות על קרקע־הלאום ותמיכה לאיניציאטיבה פרטית; רשינות ועל אף הרשינות – מכל זה ימצא הקורא הד בספר הזה למן הדף הראשון, כלומר למן הימים הראשונים של ה“תנועה”. וביחוד בשאלת־השאלות, במפריע־המפריעים, בשאלת האפנדים והפלחים, רואים אנו למדי מן הספר, עד כמה מן היום הראשון אין יושבי־הארץ הערבים כולם נותנים לנו לעשות דבר־מה. זאת אומרת, גם בימים, שאיש לא הוציא מפיו את המלה מדינה יהודית או שאיפה לרוב יהודי; גם בימים שהיהודים התחננו: במאותינו נבוא אל הארץ, רק זה – גם בימים ההם אמרו הערבים: לא! אפילו לא שלושים! גם לשלושים לא ניתן להיכנס, ממש כמו שהעתון “נגב־סוריה” אומר היום. ולמרבה הרעה: הד אנו מוצאים לכל, אבל לא הוראת דרך ופתרון. כי אז לא היו פתרונים לשום שאלה, ואף עתה אנו עומדים לפני קיר חלק – ללא פתרון. אז היינו מה שאנו היום, והיום מה שהיינו אז. ואף העולם הוא אותו העולם. לא נשתנה. אותה העמדה – עמדתנו. מעשי אבות – מעשי־בנים.

[“האדמה”, שבט תר"ף; החתימה: ח.ב.צ.]