ה"תכלית".– אחינו בני ישראל בניו-יורק סידרו יום-אבל, יום-לוויה, לחללי-הפוגרומים במזרח-אירופה. התיצבה גם דפוטאציה לפני מזכיר-הממלכה לאנסינג. השר אמר להם: מה לעשות?… אין שם סדרים… כשאין סדר… – והעתונים היהודים באמריקה נחלקו: אלה כועסים על הדפוטאציה: מי שלח אותה? מי בחר אותה? אלה כועסים על לאנסינג: זהו יחס הממלכה הדימוקראטית אלינו!… ויש גם שמוֹדים ואומרים: באמת, מה לעשות…

הפוליטיקה החיצונית שלנו לא הצליחה, איפוא, כמו תמיד. תחת זאת הצליח יום-האבל. אלא שלימי-אבל – לא ליום אחד – צריך היה לקרוא לא בניו-יורק ולא באמריקה בלבד, כי אם גם בכל מקום שאחי-הנרצחים נחיתים שם. אפילו ברחוב היהודי בארץ-ישראל לא היה מזיק כלל אילו עוררו קצת את העם לתשׁובה. שׁהרי כךְ כמעט לבֵיתָר דָמִינו: בהאי גיסא נהרי-נחלי דמי-תינוקות ובהאי גיסא מוכנים ומזומנים כל רגע להילולא וחינגא –

לתשובה וגם – לאגרא דתעניתא. זאת אומרת, אותה המטרה של ימי הצומות וזעקתם במשך כל אלפי שנות-פוגרומינו. אלא שעכשיו צריכה גם התשובה להיות קצת אחרת וגם הצדקה – “אגרא דתעניתא” – אחרת.

התשובה צריכה להיות בשאיפה לחדול מהיות גוף קטן שוכן בתוך גוף גדול – מין “יונה במעי הדגה” – ואוכל משל הגוף הגדול. והעיקר בסיפא קאי. שאם אין לנו כבר תקוָה למצוא מקום-מנוחה בודד לעצמנו, אם נגזר עלינו להיות גוף בתוך גוף, גוף קטן בתוך גוף גדול, נהיה לפחות, אוכלים משל עצמנו, עומדים, עד כמה שאפשר, במובן הכלכלי על רגלינו. החנוונות פשטה את הרגל! נלך ונכריז בכל תפוצות-ישראל: החנוונות פשטה את הרגל! החנויות הקטנות שנהרסו – אַל תוּקמנה! תהיינה לנו חנויות, אבל לממכר פרי-מלאכתנו ולחילוף פרי-מלאכתנו אנו –

והצדקה אף היא צריכה להיות קדושה למטרה זו: להרבות את השותפויות הפרודוקטיביות במושבי-בני-ישראל, בכל מקום שהם. יהודי-אמריקה צריכים להוסיף לתת צדקה. כן, הם צריכים. הן רק זה הם יכולים לעשות. הצדקה הזאת מעלה אותם. היא גם אינה קשה כל כך: פעם אחת בשבוע פחות “מוּוינג פּיקטשורס”. פעם אחת בחודש פחות רביד חדש – והרי מקור למס תמידי, ל“אגרא דתעניתא”. (וצריךְ שׁימָצא גם אחוז, אשר יגרע לפעמים מנה אחת מסעודתו ויחשׂכה לשרידי אחיו החרובים!) אבל בזה עוד לא די. הנתינה הלבבית צריכה להצטרף לחלוקה רציונלית. כסף-ה“אגרא” אינו צריך לנפול ל“בירא עמיקתא”: להקים מחדש את ה“קרעמעלאך”, שהסחורה שבהם קוראה לרוצח, לקחת אותה ואת נפש-בעליה. הכסף צריך להיות לפתיחת בתי-ספר למלאכה לילדי-היהודים, ליסוד קואופראציות פרודוקטיביות, לפיתוח הגננוּת ותעשיית הפירות והירקות בליטא ובכל מקום דאפשר, לחיזוק אגודות פרופסיונליות…

אלמלי היו אלה תוצאות-ימי-האבל, כי אז היה להם טעם ותכלית. גם על לאנסינג – על חלק ממנו, בכל אופן – היינו יכולים לוותר אז.

––––––––

בלי "תכלית". – ואולם יש אשר יחשוב החושב, כי לסידור עבודה ממשית, קונסטרוקטיבית אין אנו מוכשרים כלל. וכל כשרוננו, סוף-סוף, הוא לקבל נדבות כשנוררים ולכעוס על לאנסינג.

ואספת הפֶרמרים היהודים באותה שׁעה ובאותה אמריקה תוכיח.

תנאי עבודת-האדמה שבאמריקה אינם כאלו שבארץ-ישראל. לפלח הערבי לא יוכל האיכר היהודי בארץ-ישראל להידמות; לא אלה ההרגלים ולא אלה הכוחות. וגם אדמה חפשית הרי אין, סוף-סוף; בכל אופן, יוצאת הנשמה עד שמשיגים אַמה ממנה. ואולם שם – הלא באמת – כר נרחב. חלק גדול ממה שאינו לפי כוחנו הגופני תוכל שם לעשות המכונה. ועל ידי כשרון-הסידור וקאפיטאלים יכולים שם באמת לעשות דבר-מה בנדון זה.

והשׁנה היתה שׁם דוקא שׁנת רווחים. רבות מן הפֶרמות עמדו על רגליהן. אילו היינו אנשי “תכלית” באמת, היינו צריכים לגשת לפיתוח המקצוע הזה בכל תוקף, לראות בזה מקור-הצלה לשאלת-השאלות שלנו. זו היתה צריכה להיות תנועת-ה“תנועות” שלנו.

ולבסוף… נתאספו האיכרים היהודים באמריקה, שמעו והשׁמיעו איזו “ספּיטשֶׁס”. ריקים שׁבריקים, קיבלו וחילקו איזו “כיבודים” של גבאות – ונתפזרו.

ורק דבר אחד נתברר, שגם הצלחת-השנה אינה הצלחת משׁק, הצלחת-יבול, מפני שׁפֶרמרים אלו אינם פרוֹדוּצנטים כלל! יודעים אתם מה עושׂים הפֶרמרים ההם? הם קונים הכל מניו-יורק ומוכרים לאכסנאים, הבאים אליהם, אל הפֶרמות, לבלות את עונת-הקיץ… “בעלנים” לבלות את ימי-הקיץ באיזו פֶרמה רבים עתה באמריה, ומכאן ה“עשׁירות” והשׁנה הטובה.

וההשגחה הפרטית מכריזה: אינכם מסדרים מושבות באמריקה, בארץ-ישראל, בכל מקום שאפשר, מושבות אמיתיות, מושבות עושות-פירות? סדרו, אפוא, ימי-אבל ולוויות לחללים! עשר, עשרים, מאות שנים יעברו – ואתם לא תחדלו מקרוא לאבל, ל“צדק”, ללאנסינג… לחפש צדק בהיסטוריה.

מי יודע, אולי, באמת, יש צדק בהיסטוריה…

––––––––

"השגות" – יש דברים רבים בעולם, בחיי-החברה, שטובים הם כשהם לעצמם וברכה בם, אלא שלנו, מפאת מצבנו המיוחד, הם נהפכים לקללה. ההשתלמות הטכנית במקצוע-האריגה, המעבר ממכונת-היד למכונה המיכנית, הוציאה אלפי פועלים משלנו מעולם-העבודה לצרת-הבטלה; התנועה הקואופראטיבית הכריתה אוכל מפי אלפי רוכלים יהודים; עמידת פולין ברשות עצמה המיטה עלינו אסון. האם יוצא מזה, שעלינו לצעוק נגד ההשתלמות הטכנית של תעשיית שכנינו העיקריים, נגד התפתחות של תנועה קואופראטיבית בתוכם, נגד הכשרתם לעמוד ברשׁות עצמם? לא, לא יִתָּכן. כל מה שׁעלינו לעשׂות הוא לחזק את עמדותינו אנו בכל מה דאפשר, בכדי שנוכל להחזיק מעמד, איזה מעמד שׁהוא, גם בהָמִיר ארץ.

מה אנו פה? איזו אלפים אנשים יהודים העוסקים בעבודה, בעבודת ממש, בעבודה המעמידה את האדם על רגלי עצמו. מה אנו רוצים? להיות להרבה עשרות-אלפים כאלה, ואולי – ברבות הימים והשנים, לאט-לאט – גם למאות-אלפים. מה נחוץ בשביל זה? קודם כל, פתיחת שערי-פלשתינה לרווחה לפני האמיגרנטים שלנו, בכדי שיבוא אליה מי שצריך לבוא, בכדי שׁיִשָׁאר בה מי שׁצריךְ להישׁאר, בכדי שׁיִנָתן מקום בה לברירה הטבעית. אין רשות למי שהוא, בין מחוץ ובין מפנים, לומר: אלה צריכים לבוא ואלה לא! ודאי, לאנשי-בטלה וללא חלוצים אין מקום פה, ואם לא יחזיקו בהם באמצעים מלאכותיים, יתענו ויעזבו את המקום. דרך צלחה! אבל לנעול דלת בפני מי שהוא אין רשאי. עד כדי כך אפשר לתבוע חופש מהכל ובשביל הכל!

היש לכל זה ענין אל הפוליטיקה? כן, באיזו מידה: במידה ששכנינו האסיאטים, אילו היו הם המושלים היחידים בארץ, היו הם עושים לנו מה שארבעים שנות-נסיון הוכיחו לנו. לא נתאונן. ההתאוננות לא תועיל. שכנינו אלה עושים כדרך שכנים עיקריים בכל מקום. אך דבר אחד מגביר פה את כוחנו: הרגשת צדקתנו. נגד מיאוּן הערבים במדינה יהודית לעתיד לבוא אין לנו כל זיין. פה אנו זורים הלאה כל פוליטיקה. אבל בדבר מיאוּנם לתת לנו ליסד חברת-עובדים במקום שהשטח פנוי ולהם אין צורך בו – כאן אנו הצדיקים. עד כדי כך אין קנין פרטי במקומות אפילו לעם עומד ברשות עצמו! שטחים, שאין להם צורך בהם,יען אשר יש להם רב, רב – מדינות שלמות, ודי אדם אין – בעוד שלנו יש כל כך הרבה נודדים-גולים, ומעמד לרגליהם אין – את זה לא יוכלו למנוע מאתנו על פי הצדק. איך יֵצא למעשה – ימים יגידו. אבל במלחמה נגד מניעה זו אין אמצעי, שאין לקבלו. ביחס זה לא נוכל להיות אַפּוליטיים, לא נוכל שלא להתפלל לשלטון אירופי בארץ, שאולי לא יעשה לנו מה שעשו הפחות התורכים והפקידים הערבים.

עד כאן כולנו בדעה אחת; מכאן ואילך – יש מקום לפולימיקה.

––––––––

סמיכת הפרשה. – ב“הארץ”, זה העתון אשר לא זכה להיקרא “ארץ-ישראל” – לא הורשה לו – עובד סופר חרוץ אחד, החותם בשמו, בראשי-תיבות וגם בראשי-תיבות של פסידונים, והוא דוקא מרבה להכריז על הצורך ב“השגות” גדולות, מיליארדיות: פוליטיקה חיצונית גראנדיוזית, דרישת מדינה עם גבולות רחבים, צעדים קולוניזציוניים בטעם הלקוח ממקום אחר, יצירת צבא עם כל האטריבוטים, עם חלומות על שפיכת-דם בעד ארץ-המולדת העתידה וכו' וכו'.

שיטה היא, כנראה, אצל אותו עתונאי. הגברת השאיפה למעשים מיכניים ולנצחונות חיצוניים על החפירה הפנימית, היום-יומית, בקרקע-החיים. בספרות - הספר המופתי לגבי דידיה הוא “באשׁ ובחרב” שׁל סֶנקֶביטשׁ, ולא שׁירת הַמסוּן. בישוב – עמי-הארץ העובדים עבודת-פרך, מתוך משמעת צבאית חזקה, מתקיימים בלחם צר ובמים לחץ, רק כדי שלא תצא נשמתם, ותופקע, חס ושלום, תועלתם ה“מדינית”… במדיניות – פרוגראמות עם הזדקפות קומה והשפעה אישית ודיבורים מפוצצים בעתונות וצלצול-חרבות (של ברזל או של נייר?). בקצרה, המשורר והגיבור הפַרסאי עם הווֹדיביל שׁלו בפיוּמֶה. כזה – בערךְ – ראה וקדשׁ!

ואגב: כשרון עתונאי לאותו הסופר. ודבריו נאמרים בחריצות ובטעם. ולא עוד אלא שיש אצלו אפילו איזוֹ נימה חיובית, שמלבבת גם את בעלי-דבביה הספרותיים. ובכל זאת יֵאָמר, שׁאין דבריו אל הענין כלל וכלל כשׁהוא מספר לנו על “שׁכנתנו צרפת” בסוריה ועל “מתולה ודֶשׁאנאֶל”. "בבקשׁה – אוֹמַר בלשונו של אותו סופר חרוץ – אַל-נא נהא צפרדעים מתנפחות! הן המרחק בינינו ובין השוורים כל כך רב וניכר! הרגשת המידה היכן? הן ההשגות של הקבצנים: “אילו הייתי רוטשילד”! והשגות של גבירים אלו – במציאות בד בבד יִשָׂאוּ. ולמה הקרקור?¹

לוּ גם מדינה יהודית היתה קץ-שאיפותינו (באמת, הציוניות המדינית ממנו היא והלאה: לא היא ולא השגותיה ולא שכרה!) – היש לנו ענין אל “שכנתנו צרפת” בסוריה? ואם גם יש לנו ענין אל צורת-הממשלה בסוריה הקרובה – הנוכל להודות אף רגע בטבעיותה של “שכנות צרפתית” זו? אנו שה פזורה ישראל, העומדים הרחק מן השער של פלשתינה ומתחננים על רשות-הכניסה, כי חפצי-חיים אנו, ו“שכנתנו צרפת” השולחת אֶכספדיציות שׁל מָרוֹקָנים לסוריה, בכדי לרכושׁ בצע והשׁפעה למעמדותיה השליטים (אמנם, בהסכם כל אזרחיה המתהוללים עכשיו מתוך קיאם הפטריוטי) – אילו היה גוי, ולא סופר-“הארץ”, מסמיך את הפרשיות הללו, כי אז היינו בטוחים, שרק להסתולל בנו הוא בא, להסתולל ביהודים, האומרים גם הם להתארח לתקיפי עלמא הדין – – –

ומחשבות-עבירה גוררות מחשבות-עבירה. סופר-“הארץ” בדברו, מתוך השקפתו הנ“ל, על העניינים הפנימיים של צרפת, עוד הגדיל לעשות. – היש לנו אל הפוליטיקה הפנימית של צרפת? כן, מעניין מאד לראות את ניני בעלי המהפכה הגדולה והקומונות, איך נעשו מיני בוּרז’וּיים קטנים וגדולים ושׁפלים שׁכאלה, איךְ חרדים הם על הרֶנטות ועל תכשיטי פילגשׁיהם. עד שׁגם קלימאַנסו “נמֵרם” חשׁוד בעיניהם על ההתקדמות היתירה… ואולם, שׁאנו נתפלל ל”דֶשׁאנאֶל“, כלומר, לצרפת פושעת ביותר, בכדי שלא תהיה “מתוּלה” בסכנה? שׁאנו נראה את יסוד קיומה שׁל מתולה ב”דֶשׁאנאֶל"?! אוי ואבוי היה לשארית-תקוָתנו, לראות כלל עברי עובד בארץ-ישראל, אילו היה זה תלוי בזה.

––––––––

פרובלימה. – בימים האחרונים מרבים אצלנו לדבר על הפרובלימה של החינוך, יותר נכון, מרבים להתלונן על החינוך. והקובלנות, רובן ככולן, אינן באות לשם הוראות מעשיות, שזה וזה צריך היה לתקן, בבתי-ספרנו העבריים, שמקצוע-לימוד זה או אחר צריך היה להפחית, שאותו דבר צריך היה להכניס, שאת שעות-הלימוד היה צריך להמעיט או להרבות, שאת המחלקות צריך היה להעמיד על פחות אוכלוסין מפני שאז היה אולי יותר סדר, נוחוּת והצלחה, שאת ימי החופש היה צריך לקבוע באופן אחר, וכדומה. לא, מלבד צעקה אחת של מ. שטיין ב“קונטרס” על הקלקול הגדול של “הרשימות”, הבא בעקב חוסר ספרי-לימוד, ושעל כן ראשית-חובה היא חיבור ספרי-לימוד, הרי כל הדיבורים.על החינוך הם דיבורים סתם: הטוב חינוכנו אם רע, היש רוח-הקודש למורים אם אין, היש אלוהים במקום הזה אם אין, העולים הם מחנכינו, אם יורדים וכו' וכו'.

מובן, שראשית כל מתחילים מן ה“חדר”. בשעה שהחדר ז“ל הקים לנו אנשים שלמים בתורה, למדנים ב”מקצוע התלמוּדי", הנה חניכי בית-הספר כולם בּורים, שטחיים, מסכת “דמאי” אינה ידועה להם, על תגרי לוד לא חידדו את מוחם והאמונות והדעות של רבי סעדיה גאון זרו למו…אהה, לדור אשר גידלנו…

והדור החדש בארץ-ישראל הוא, באמת, דור… דור של ילדי-אמיגרנטים. עוד אין לו צורה מסויימה ועוד לא נמצא בו דבר טוב יוצא מן הכלל, אשר עליו יֵאָמר: זה ינחמנו. ואולם בגבולות-הכלל – כל הקובלנות (יֵאָמר-נא הדבר פעם אחת!) הנן שיחות פורחות באוויר, שיחות על כוס-טה. מה יודע בן-ספר מעם אחר, אשר לא ידע אותו בן-ספרנו?.ומה היא שטחיותו המיוחדה של זה? ומה היתה עמקותם המיוחדה של תשעים ותשעה אחוזים מחניכי-החדר? במה התבטאה? מה אותותיה? החדר במשך מאות בשנים נתן לנו את פלוני הסופר ואת אלמוני הלמדן, ובית-הספר החדש במשך שלושים שנה לא נתן לנו סופרים ולמדנים. נניח שזה כך, נעלים עין מן הסופרים (אם גם לא הלמדנים), שנתן לנו כבר בית-הספר הארצי-ישראלי (יבוא יום ונפרש בשמותיהם!). אבל לעומת כל אלה היוצאים מבית-ספרנו החדש ויודעים קרוא וכתוב מי ימנה את כל בני הדורות החולפים, שמלבד אמירת “אשרי” משובשת לא נתן להם החדר כל ידיעה, כל לימוד, לא בלשון ולא בהוויות-העולם? ולמה לחזק את הקובלנות הרופפות, הבלתי-מיוסדות, על-ידי געגועים סתמיים, תפלים, אל מה שאינו נכון?

בורוּת, שטחיוּת, עצבניוּת – כל תקלה תולים בבית-הספר. הנכון הדבר? היש בכוח בית-ספרנו לתת לנו ילדי-מופת? היש למוסד זה, שבית-ספר שמו, אמצעים בכלל לגדל יודעי-בינה, עמקי-רוח וחזקי-עצבים? ואפילו אם היו לנו מורים כאלה במידה מספיקה, היכלו לשנות פני הדור, לשנות את החיים? אבל מאין יבואו פתאום אנשים כאלה לנו? ומורינו הצעירים, שברובם המכריע הם עושים באמונה את כל המוטל עליהם, האם לא עצם מעצמם ובשר מבשר אותם השטחיים והעצבניים הנם? היכולים הם לצאת מעוֹרם, אם גם יפגשו התנפלות של הדרכה מכל צד? ולמה, אפוא, ההדרכה? מאי תקנתא?

––––––––

המשך. – לפנים היו אומרים: ספרות-עם היא ראי חיי-העם. משל כאילו היו אומרים: דירות-העם, או אופן-מלבושי-העם, או בתי-משפט-העם, או חקלאותו, תעשייתו, הנם ראי לחייו. יותר נכון היה, אפוא, לומר: לא ראי, כי אם קומבינציה מן הקומבינציות של החיים. לא הספרות והחיים כי אם הספרות-החיים. כי הכל חיים והכל צרכי חיים, ביניהם הדירות, המלבושים, בתי-המשפט, החקלאות, התעשיה, הספרות. ועל כן לא רק שאפשר לדון על פי מצבם של כל אלה בדבר חיי עם ידוע, כי אם הם הם שנותנים את הסכום, את התוצאה.

מי שאינו שבע-רצון, למשל, מספרותנו, לא רק במובן הטכני, מי שׁמוצא בא ליקויים יסודיים, הַיינו, שׁאינו מוצא בה חיים, יוסיף לבדוק וימצא, שאינו שבע-רצון מחיינו בכלל, שאינו מוצא את חיינו לחיים אמיתיים; חיים שאין להם, נגיד, שפה אחת שלמה, אינם חיים, ולחיים כאלה אין גם מקום לספרות שלמה, לספרות שהיא צורך-חיים גמור. מי שרואה, למשל, שספרותנו אינה לוקחת את הלב, אינה טבעית, אינה תוֹכנית, בהכרח שיקשר את זה עם כל מהלך-חיינו שאינו טבעי ואינו תוכני, מטעמים ידועים, ויתיחס לזה – נאמר בקירוב, כדי לשׂבר את האוזן – כאל פרט אחד מן הכלל.

והנה גם החינוך, ככל הנ“ל, אינו רק ראי-החיים, כי אם יותר: צורך-החיים, עצם של חיים. לא החינוך והחיים, כי אם החינוך-החיים. חיי ה”אוּצ’ילישצ’ה" ²ביצרו להם מקום אצלנו בתקופת השאיפה לזכות-אזרח ולרוּסיפיקאציה; ניצני ה“חדר המתוקן” נראו עם התחזקות תנועת חיבת-ציון; ועכשיו – בארץ-ישראל – התחילו להזכיר לנו מזמן לזמן: בית-ספר של עבודה…

בית-ספר של עבודה… אין אנו יודעים איך יֵעָשׂה עכשׁיו הנסיון של חינוך-העבודה בארץ הנסיונות הגדולים, כשם שאין אתנו יודע עד מה מכל המעשים הפנימיים של אותה ארץ בשתי השנים האחרונות, איך בכלל נעשים שם כל הדרים ואם הם נעשׂים. אבל זה ברור: שׁינוי-החיים כָּלל בתוכו את שינוי-בית-הספר, את שינוי-החינוך. “האינסטיטוט לנערות אצילות” נתבטל מאליו עם הכחדת המעמד האצילי. ובמידה ששינוי-החיים בא שם באופן יסודי, אם בא, – באותה מידה, ודאי, נשתנה החינוך באופן יסודי. תיקון בחינוך בלי ריבולוציה קודמת בחיים לא יתואר בכלל.

ובמה שנוגע, אפוא, לקולות-אי-הרצון ביחס לבית-ספרנו אנו, קולות הנשמעים אצלנו השכם והערב: סר רוח-הקדושה, אין מצב-רוח טוב אצל המורה, המורה הוא פקיד וכו' וכו' – אין ספק שבמובן פורמאלי, יוּרידי, אין להן כל יסוד, להאשמות, לאנחות ולתאניות הללו. המורה עושה את מלאכתו, מי ביתר מסירות והכשרה, ומי בפחות, הכל כמו לפני חמש ולפני עשרים שנה. הימים הראשונים לא היו טובים מאלה. מעולם לא ניתנו חיי-בית-הספר, דבר יום ביומו, למלאכי-השרת. אין מלאכי-השרת לשש או לשמונה שעות בכל יום ויום! אלא מה? שהמורה, כמו אז, לעולם אין בו התרוממות-הרוח, תמיד הוא פקיד, ורק פקיד, ועל כן הדור החדש אינו מתחנך לעבודה? אף “על כן” זה אינו שלוח על פי אדריסה נכונה כל צרכה. כי מה ראיתם ללכת בקובלנה אל המורה דוקא, אל פקיד-החינוך, אל הפרט? לכו אל כל הפקידים, אל כל פקידי-חיינו. מהלך-חיי-רחובנו בארץ-ישראל אינו מהלך של חיי ריקניות, רעשנות, התרוצצות, פטפטנות, אי-עבודה? אתם שבעים רצון? אתם רוצים אחרת? כשתבוא האחרת, כשתבוא באמת, אז יבוא גם החינוך המתוקן באמת, חינוך-העבודה. עכשיו טלו את עשרות-אלפי-היהודים שבארץ-ישראל, הורי הילדים מבקרי בית-הספר – כמה מהם מוכשרים ונכונים להחזיק את בית-חינוך-ילדיהם על חשבונם, כלומר, על-ידי מס קבוע לקופת-הציבור בשביל החינוך? בתי-ספרנו הלא כולם תלויים בתקציבים מקריים של נדבני-חוץ, יהיו מי שיהיו, טובים או רעים, מבינים, או בלתי מבינים, נוטים לאידיאל-העבודה או לאידיאלים אחרים, ובתי-ספר אוויריים כאלה אתם רוצים לראות עומדים על מרום-פסגות-השלימות? הלא מעט הטוב שישנו בהם – אף הוא נס גדול, לא יאומן!

בית-ספר של עבודה… בית-ספר זה שלנו, העממי והתיכוני, שכל יסודו הוא נדבת-חוץ, ששאלת אישור-התקציב הוא ראש-שאלותיו, שמוריו מקבלים פחות מכפי צרכיהם המינימליים בעיר, ההוא יהיה לבית-ספר של עבודה? איזו עבודה? וכיצד? הלא לבית-ספר של עבודה מעשית נחוצים מורים אחרים ובניינים אחרים. הרי הכל צריך לשנות מן המסד עד הטפחות. ואפילו נחליט בפרינציפ, שצריך לזרות הלאה את כל הפרוגראמות של בית-ספרנו בהווה, שדי לילדינו בידיעת הקריאה והכתיבה והמלאכה, ושלזה ורק לזה צריך לשאוף מוסדנו החינוכי – מי יקים בתי-ספר כאלה, שהנם בניגוד לכל אשר מסביב, ומי יבנה את אלה?

רואים אתם, במושבי-עובדים, יש לקוות, יחונכו הילדים מאליהם באופן אחר: ידברו שפה אחת, שפת-המושב, יבואו ביחוסים בלתי-אמצעיים אל האדמה, אל פרי-האדמה, אל בעלי-החיים, אל יגיע-הכפים. בהתעמלות יתירה ובטיולים מיוחדים לא יהיה צורך. אבל בשביל בנו של היהודי העירוני, הטראדיציוני, לעולם לא יהיו בתי-ספר אחרים וחינוך אחר מאשר ישנו כיום. אלה יכולים להיתקן במובן הטכני, יכולים להכניס לתוכם עוד שפה או להפחית שפה, ללמד ערבית הרבה או ללמד מעט , להכניס תפילות בציבור או לא להכניס, לשתף את ההורים בוועד המפקח או לא לשׁתף – אבל העיקר יִשָׁאר כמו שהוא, אינו יכול להיות אחר. ההטפה – ערכה אפס גמור. בחינוך כבכל מקצעות -החיים. גם האנחות ואי-שביעת-הרצון. החינוך והחיים חד הוא. למה לא תשבעו רצון?

––––––––

נוספות. – אחר הדברים האלה קראתי בחוברת-“מעברות” האחרונה את המַסה בעִתּה שׁל פיכמן על אותו ענין, “על החינוךְ”. למי שׁקרא את המַסה הנקובה – ואיני מאמין שׁימָצא מי שלא קראה – אין צריך לומר, שהיא רפודה כולה אידיאות חשובות, ביחוד בענין המורה וקשי-תפקידו, בענין הצניעות בחינוך, שלא לעורר את רגשות-החניך הנרדמים על-ידי צעקנות וחוסר-טאקט אמנותי, ורובי האפוריזמין שלה, בפרט בדבר הקריאה של הילדים, נחקקים בלב. יש בה גם הערות נכבדות למעשה, כגון על הנחיצות לרכז את הלימוד ושלא להתפזר להרבה מקצועות בעת ובעונה אחת, או לתת מוצא לאנרגיה של הילד בעבודה עצמית. אגב, בלתי-מעשית היא, כמדומה,. עצתו בדבר לימוד התנ“ך. שמוזר הוא להטיל על נערים בני ארבע-עשרה את המדעיות של ביקורת-המקרא – על זה העיר כבר אחד-העם בשעתו ב”סך-הכל“. שלא צריך להרבות בפירושים ולא צריך ללעוס כל פסוק עד לזרא – זה יודע כל מורה משכיל. ואולם אם ירחיקו לגמרי, כדרישתו של פיכמן, את השיטה האנאליטית ויתנו לנערים רק ש”השירה תרד עליהם כטל“, “תנוח על נפשם בקסמיה”, לא יֵצא מזה כלום. הנערים שלנו ירגישו ויאמרו לעצמם ואיש לרעהו, כי ב”שעה" זו לא למדו כלום ויתיחסו אליה בביטול. ובאמת, הן אי-אפשר לקריאה במחלקה שלא תהא פאתטית, אם על-ידי המורה או על-ידי התלמידים, ומה תהא קריאה פאתטית של איזה פרק בישעיהו או באיוב בלי כל ניתוחים וביאורים? מה תתן להמון-התלמידים?

גם הצד הטכני בדבר תיקון הסידור החיצוני של בית הספר לא הואר כל צרכו: איך יתאספו למעשה הרבה עשרות-תלמידים ויעבדו כל אחד במה שהוא רוצה ובהשגחת מורם?

ואולם ביותר לא ניקתה המסה מדברי אַבסטראקציה בחלק שבו תואר כל עומק-השלילה של בית-ספרנו הנוכחי. כאן חוזר פיכמן כמעט על כל האחרים: “אין קודש, גבר יסוד-החול” (כאילו יש מקום לקדושה ולהתעלות בלתי-פוסקות בתוך השאון והטורח של חמש מאות ילדים יום אחר יום, שעה אחר שׁעה!); “לא נוצרו אותם האפָקים החדשׁים שׁאליהם פיללנו” (ובשאר מקצעות-העבודה בארץ נוצרו? ובכלל, אימתי מפללים לאפָקים חדשים והם נוצרים מיד?). “כל אותו הפרוצס שׁל גידול, של יצירה כאילו נפסק” (והראיה?), “החינוך העברי החדש לא יצר לנו את האיש הבריא, ההרמוני, אשר כוחות הגוף והרוח נתמזגו בו מזיגה שלמה, אורגנית” (רק זה! מילתא זוטרתא! ומה בית-הספר הגרמני, האנגלי, האמריקני, ששנותיו אינן שני דורות ושאינו בית-ספר על אדמת-נכר ובשפה מתה מסביב– הוא נותן מזיגה ושלמות ואורגניות כזאת?).

לא! לא טוב לאדם היותו קובל בלי חשבון! ותיתי לו, לפחות, לה' פיכמן, שעל המורים אינו מתנפל, כיתר עם-המתאוננים. נוּסה האיש, סוף-סוף, במסות, ויודע, כי הרוב המכריע של המורים עושה את מלאכתו באמונה, ככל אשר לאל ידו; כי אחרי כל דברי הקנטור מכל הצדדים, לא נופל המורה שלנו בארץ-ישראל מכל חבריו בעולם. ויש לחשוב, שגם עולה עליו. הצריח, שמורנו העברי עומד עליו, הוא קשה ומסוכן למדי. צריחות-הקלסה על “ירידתו” אַל יגיעו אליו.

––––––––

קיצוניות. – צרור קטן של כתבים בלתי מודפסים, מעשי ידי עלמים צעירים, תלמידי בית-ספר תיכוני, בא לידי בימים האלה. שוועת היאוש על הנעשה לרחוב-היהודים וברחוב-היהודים ואנקת-העריגה לעבודה, לעבודה ממש, לעבודה חקלאית בקבוצת פועלים חלוצים – זוהי הנקודה, אשר מסביב לה יבואו כל דברי הכותבים הצעירים רבי-הרגש. סערת-הנפש מגיעה עד לידי כך, שהתלמיד רואה את המשך-לימודיו בבית-הספר כמעשׂה אשׁר לא יֵעָשׂה. הוא בעצמו ומוריו כחַטאים בעיניו. הוא בעצמו – זהו החידוש שבדבר. כי אין זה אי-רצון של בני-עדר, הבוחלים בעול-הלימודים ומתרעמים: אלה דרכם להפריע את הסדר במחלקה ולהתהולל בבית, אבל אינם מבקרים בכאב-לב ואינם עוסקים בכתבי-יד; אין זו גם אותה הטרוניה הנהוגה גם מצד הטובים שבבני-הספר ביחס למוריהם, שהיו רוצים לראות אותם כמלאכים, והם רק בני-אדם, ולפיכך תולים בהם את כל הקלקלות, וללא צדק, כמובן (שהרי הם, התלמידים בעצמם, כלום מלאכים הנם? והרי גם המורים היו תלמידים לפנים). לא, הקובלים המעולים הללו משוועים על עצמם כעל מי שעתידים להיות מורים, ועל מוריהם כיום גם יחד; ועל מוריהם בעיקר, על שאינם מורים אותם, על שאינם מדריכים, על שאינם מראים את הדרך. לוּ אמרתם – הם טוענים – שבית-הספר התיכוני תעודתו להכין לבית-ספר עליון ודי, היינו מבינים; אבל אתם מדברים גבוהות על העם, על התחיה וחו' ובשעה שהעם טובע, בשעה שהעם הולך וכלה בשלילת-הווייתו, והצלתו האחת, האחרונה, היא: חדול מהיות עם פאראזיטי והיהפך לעובד פרודוקטיבי – מה העניין הזה ללמוד כרונולוגיה או נוסחאות של מַתמטיקה? ולשם מה? בכדי להיות “פקיד”? האם זה נחוץ?

יקרים החיפושים האלה ומובנים מצד רגשות-הכותבים., ואמנם, מי שעל פי תכונתו שאלת “עבודה גופנית או ספסל-הלימודים?” היא אצלו שאלה נפשית מוסרית, מי שהגיע לידי כך, שבוּשה בנפשו על שהוא עסוק בעניני-לימוד, ובעיקר על שהוא נתון בסביבה העירונית-הבורגנית, בעת שאחרים עוסקים שם, בשדה, בעבודה ממש – לזה אין דרך אחרת מאשר ללכת, במוקדם או במאוחר, הכל כפי יכלתו וכפי תנאי-חייו, בדרך אשר יורהו רוחו הוא. ואולם בנוגע לכל אלה מהם המדברים מצד תועלת העם, בנוגע לכל אלה ששאלתם היא שאלת “תועלתו של מי קודמת?”, צריך היה שיבוא מי שהוא ויגיד להם, למתלמדינו הצעירים, כי שאלת-הלימוד בבית-הספר התיכוני היא רק שאלת אופן-הלימוד, גובה הלימוד, אבל לא ספק-התועלת שבעצם-הלימוד, לא! העלם הצעיר, הממשיך את לימודיו בבית-הספר התיכוני באמונה, לא כ“חוטא” לעם יֵחָשׁב, כלל וכלל לא! צער התלמיד הטוב על שהלימוד אינו עומד על הגובה הדרוש, על שהוא מתנהל באופן בלתי-רציני – צער חיובי הוא, גם במובן המוסרי, לא פחות מן הצער על שאין עמנו עוסק בעבודת-האדמה ועל שאין לעמנו אדמה; והשאיפה האמיתית לקנות דעת, הנחוצה לחיי האדם ולהטבת חיי האדם – שאיפה קדושה היא, לא פחות מן השאיפה להיות חבר בקבוצה על אדמת-הלאום. העם ודאי צריך, עכשיו ובכל הימים, לאנשי עבודה גופנית, פשוטה, בשורה ראשונה – עבודה בשדה, בבניה, במילוי צרכים נחוצים, בעשיית-מכונות – אבל הוא צריך, על יד הפועלים הפשוטים והמומחים הטכניים, עכשיו ובעתיד, גם למורים מוכנים ומסורים וגם לפקידים משכילים נאמנים, סדרנים, עוסקי בצרכי-ציבור באמונה, שיחיו את חיי-העם, עִם העם ובשׁביל העם, שׁלא יעשׂו את עבודת ההכשׁרה הטכנית או ההוראה או הפקידות קרדום להפוך בו פריביליגיות לעצמם ותנאים של חיי מותרות והבל, אלא שרוחם וידיעותיהם יכשירום לתיקון חיי עמם המעוּנה. כי לא לאלף פקידים-פילוסופים למעלה ורבבות-עמי-הארץ למטה, השקועים במחסור ובאופל-הבהמיות, צריכה להיות שאיפתנו, אלא להמון עובד נאור, שׁהוא הפילוסוף שׁל עצמו. (וביחס לעמנו, אם ימָצאו לו מורי-עם, מורים-עובדים, אין זו אוּטוֹפיה!). מה שעיני האינטליגנציה שלנו כעת נשואות, כנהוג, לא לערך העבודה המועילה, כי אם להתכבדות, לשלטון ציבורי ולמשכורת, שתנשא אותם על מעמד-החיים של כל בני-העם ותתן להם פריביליגיות ממה שאין לאחרים – עובדה זו מעציבה היא, אמנם, מאד, מעציבה עד כדי למאס את החיים על עלם לאומי בן שמונה-עשרה. אבל היא אינה צריכה למאס על הצעיר המעוּלה את הלימודים השימושיים, או לימודי שפות חיות, או מדעי-רוח אנושיים, המרחיבים את הדעת ומפקחים את העינים להכיר בהליכות עולם ואדם. כל אלה יגבירו את כוחו של העלם הישראלי להיות עבד נאמן, טוב ומועיל להוד-רוממותו המון-בית-ישראל השכול.

הקיצוניות של מרידה בסדרי בית-הספר והזלזול במורים, שמי יודע אם תלמידינו כשיגדלו יהיו טובים וגבוהים מהם, עוד אינה אותה הקיצוניות של גבוּרה הדרושה. זהו רק המשך, המשך הסכסוכים הבטלים של רובע-היהודים, שהקיצוניים הטובים שלנו ממאסים אותם כל כך וחושבים אותם למארה בחיים.

––––––––

שיתוף-הפעולה. – בין שתי מפלגות-הפועלים שבארץ מתנהל משא ומתן לשיתוף-הפעולה. כי שתי מפלגות-פועלים ישנן בארץ – למרות מיעוט-הפועלים; ואף “אחדות-העבודה”, אהה, מפלגה היא. אמנם, יש סימנם מוכיחים, כי זו האחרונה מפלגה היא בעל כרחה: מתנגדיה עושים אותה לכזו, למפלגה פוליטית במובן המקובל. שהרי בעצם אין שפופרת מפלגתית ל“אחדות-העבודה”, בעצם הרי נכונה היא לבוא בברית אחת עם “צעירי-ציון”, עם “פועלי-ציון”, ימניים, שמאליים, ובלבד שיכירו בעיקר העבודה הפועלית בארץ-ישראל. לא לחינם מתגעש על צרוּת-מבטה ועל חולשת ההכרה המעמדית שלה אותו הטמטום הפועל-ציוני שבחוץ-לארץ שארץ-ישראל אינה נחוצה לו, שכל עיקרו בשביל הפוליטיקה הלוֹקאלית ושכל עסקו הלוֹזוּנג של קלאסען-קאמפף, ולא הפעולה הסוציאליסטית-האנושית. שאיפתה האמיתית של “אחדות-העבודה” הרי היא להיות הסתדרות של כל אגודות-הפועלים המקצועיות בארץ-ישראל. אגודות מקצועיות בלתי-מפלגתיות בארץ-ישראל – בלתי-מפלגתיות במובן הבעל-ביתי, כלומר, אגודות שאין להן שום ענין ושם שאלות, לא פוליטיות ולא תרבותיות, מלבד אינטרסי-הפרופסיה – הן לא יִתָּכנו. הן אפילו היוּניוֹנס של החייטים היהודים בוַייטשׁפּל אינם בלתי-מפלגתיים גם יום אחד: רוח יהודי-עממי-סוציאלי מחיה אותם, עד כמה שהם חיים. ועל אחת כמה וכמה פה, בארץ-ישראל, במקום שכל עובד-אמת הוא יוצר יהודי-סוציאלי בהכרה. ואיך יוכל להיות פרופסיונאליסט “טהור” באגודה וציוני-סוציאלי במפלגה – הא לחוד והא לחוד? ואין מקום ואין סבלנות להאריך בזה.

והנה אדם יקר וחלוץ אמיתי אחד – י. ט.³ – הציע לשתי המפלגות, שתי מפלגות-הפועלים, דבר, ששתיהן רוצות בו, ששתיהן מודות כי אחרת אי-אפשר, ששתיהן טוענות, כי הן הן המציעות אותו ראשונה, והוא: שיתוף-הפעולה. מה זאת אומרת? זאת אומרת, ששתי המפלגות נשארות בעינן, אינן מיטשטשות, אינן מתבטלות, – לזה עוד לא הגיעה השעה – שתיהן שומרות על הרוחני הקיים שלהן ועל פרצופן המיוחד – אנשי המפלגות אומרים, שיש כזה! – אלא שאין להן שתי לשכות-עבודה מיוחדות, שתי קופות-חולים, שתי ועדות חקלאיות וכו' – שאחת מזיקה לשניה בהכרח – כי אם אחת. הפועלים, כל פועלי-הארץ, המפלגתיים והבלתי-מפלגתיים, בוחרים להם אנשים לכל מוסדותיהם החלוציים-הנחוצים האלה, ובבחירתם אינם מתחשבים, לאיזו מפלגה שייך הנבחר, כי אם מה תכונותיו האישיות ומה סגולותיו הציבוריות (והיות שלא אלמן “הפועל הצעיר” מבעלי תכונות אישיות חשובות ובעלי כשׁרון-עבודה, צריךְ לקוות, שׁבמוסדות לא יפָּקד מקומם!)?.

י. ט. הציע – ו“אחדות-העבודה” מקבלת את ההצעה הזאת. בלי טענות ומענות. ו“הפועל הצעיר”? כן, אף הוא מקבל, אלא בתנאי קודם, שכל האגודות המקצועיות תיעשנה תחילה דוקא בלתי-מפלגתיות. וכאן תמוה? מה ענין שמיטת האגודות המקצועיות ממפלגתיות אל הר-סיני של מוסדות חלוצים משותפים? אמנם, היה טוב, טוב ביותר – ונפשנו יודעת זאת מאד – אלמלא לא היו מפלגות בארץ, ובמקומן רק אגודות מקצועיות – ציוניות-סוציאליות, כמובן מאליו; וחייכם, שגם הפועלים מן הישוב הישן יכולים להיות שייכים לברית כזאת! – אך מכיון שלא זכינו, ועדיין הדבר הוא כמו שהוא – שפה לא אחת ודברים לא אחדים! – איך אפשר לגזור גזירה על כל האגודות המקצועיות, שלא תהיינה מפלגתיות? ואף איזו תועלת בזה, שלא תהיינה מפלגתיות בשמן, אם המפלגות הפוליטיות לא יוכלו שלא למשוך אותן, כל אחת לצדה, ועל ידי כך להפריע בעד כשרון העבודה הכלכלית-הציבוריות שלהן (כפי שראינו במשך שנים בהסתדרות-הפועלים החקלאית, הבלתי-מפלגתית, שהמפלגות “פועלי-ציון” ו“הפועל הצעיר” היו “מתנפחות” עליה חליפות ומפריעות!).

ואילו היה כוחי אתי, הייתי קורא: אחים! אל נתפוס מרובה בפעם אחת! תפיסת מרובה לא תוביל אותנו למטרתנו. קודם כל, לשם העבודה היום-יומית, לשם העבודה מיד, גם בהיקף הצר והפעוט, שאנו נתונים בו, דרושים מוסדות משותפים; הַיינו, איחוד-הפעולה בגבולות ידועים. ונניח בנוגע לזה למעמקי הפוליטיקה ולשאלת האגודות המקצועיות, ש“אחדות העבודה”, כפי שאנו יודעים, רואה בהן את הבסיס העיקרי לקיומה. ימי “אחדות-העבודה” הם, אמנם, רק כשנה, אבל – מי יודע – נראה, שגם היא אינה רוצה כבר להיטשטש, אינה רוצה לוותר על הגרעין הבריא שהיא רואה בעצמה. תלך לה, אפוא, כל “מפלגה” בדרכה, תהיינה האגודות המקצועיות שייכות לזו או לזו, תהיינה גם אגודות מקצועיות מקבילות (רע! רע מאוד! אבל מה אפשר לעשות!) ולפי שעה תקובל, למצער, בלי כל דיחוי הצעתו של י. ט.: יתחילו האנשים להיפגש, לעבוד ביחד, לבלי להביט איש על רעהו כעל מתחרים “נוראים”, וסוף האיחוד של האגודות המקצועיות, של המפלגות, של הכל – לבוא.

––––––––

טעות-סופר או טעות-הנהלה? – בירושלים קרה לפני זמן-מה מעין מעשה סדום. אשה הרה שבאה לבית-החולים ללדת, לא נתקבלה שם, ויצאה וילדה ברחוב, ביום-טבת, ביום-גשם.

בחברה מתוקנה, בחברה שהזיק האנושי חי בה, היה מעשה כזה – לוּ קרה באשמת מי שהוא – מחריד לבבות. אשה בזמן שהיא נושאה אתה את הסוד הגדול והקדוש של לידת-אדם, ראויה היא לזכויות קצת אחרות. בפרוגראמות כתוב: פטורה היא אז מכל עבודה קשה והחובה להקיפה בתנאי-חיים נוחים, היגיינים. ועל אחת כמה וכמה ביום דינה הגדול, ביום חבליה, חבלי יצירתה-לידתה!

דומה, שאחיות רחמניות נוצריות באיזה בית-חולים גרמני או אנגלי יודעות את הדבר הזה. ואולם פקידוֹת-“הדסה” היהודיות, שבאו מכּוּר-ההיתּוך וקהות-החיים שבאמריקה, להן אולי אין יחסים מיוחדים לשום דבר.

ואמנם, מובן הוא, שלא תמיד צריך להאשים; שגם אנשי המוסדות הרפואיים בעיר כירושלים, המלאה קצירי ומריעי וחשוכי-עזרה, נתונים בתוך תנאים מיוחדים. לא תמיד אפשר לצאת ידי חובת התביעה האנושית. לפעמים באמת אין מקום לקבל, לפעמים באמת מתעייפים ומתיגעים הממונים והממוּנוֹת עד כדי התרשלות. אבל לכל גבול. והמעשה הנ"ל מעיד כבר על רוח ביורוקראטיזם וקהות יוצא מן הכלל.

ונמצא סופר בירושלים, – א. ראובני – שהתריע על הדבר ב“קונטרס”. התריע, בעיקר, על העתונות הירושלמית, שמוסרת דברים כאלה בתור קוריוז או עוברת עליהם בשתיקה. אמנם, בהמשך סיפור-המעשה קרא הסופר בשם הד“ר ויצמן, שהיא היא אשר לא קיבלה את האשה. ונראה שבזה טעה, והבלתי מקבלת היא אחרת. אם כן, הסופר צריך לבקש סליחה מן הנאשמה! אבל המעשה בכללו נכון הוא, שבאה אשה לבית-החולים של “הדסה” ללדת, וקבלת-הפנים היתה כזו, שהאשה ילדה ברחוב! ונכון הוא גם כן, שאותה ד”ר ויצמן, שלא היא היתה המסרבת לקבל ושצריך לבקש סליחה ממנה, סירבה אחר כך להכניס את היולדת ואת התינוקת הערומה מן החוץ אל בית-החולים פנימה. הללו היו מוטלות באכסדרה של בית קרוב. והגשם ירד…

והנה הנהלת “הדסה” מאיימת לקרוא את הסופר בעד זה לדין. בהערה עתונית, שהדבר לא היה כך בפרטיו – אם לא היה כך – לא סגי לה. היא בוודאי חושבת, שבאמריקה היא, ואם פלוני הסופר מטיח איזו דברים כלפי מעלת כבודה, ודאי מתוך איזו חשבונות פרטיים הוא מטיח, וצריך ללמד בינה את האדם העלול להזיק! אבל זוהי טעות, הנהלה נכבדה! בעתונות-הפועלים שבארץ-ישראל, הנהלה נכבדה, שוררים יחוסים אחרים להופעות-החיים. עוד לפני יובל-שנים היה לנו ליברמן אחד, שהוציא עתון בוינה בעברית (בעברית, שומעת היא, הנהלת “הדסה” הנכבדה?) ואמת היה שמו. כן, “אמת”. לאו בעלת-דברים דידן אַת…

––––––––

אנקיטה. – בחודש-ז’ורנאל “אלטניילאנד”, היוצא בוארשה והמוקדש לידיעת ארץ-ישראל, בחוברת הראשונה שהגיעה לידינו, באה אנקיטה בשאלת-השפות בארץ-ישראל. והנה מלבד ההֶבריאיסט הלוחם שׁל“ג, שׁבסערת-המלחמה שׁכח היכן הוא בעולם והציג דרישה, שיבדילו בין הרוצים לנסוע לארץ-ישראל ויתנו דין-קדימה לאלה היודעים עברית (עד היכן מגיעים מושׂגיו שׁל הֶבּריאיסט לוחם!), מחייבים כמעט כל ה”גדולים" המשתתפים באנקיטה את שיווי-הזכויות הגמור של עברית ויוּדית. לא רק הסוציולוגים בחסד עליון מסטרא דשמאלא, ששאלת-השפות היא להם “פרי הגלות והסדר הקאפיטאליסטי”, ושבאמרם שיווי-זכויות, פירוש-האמירה הוא: לפי שעה קצת סבלנות גם בנוגע לעברית… אלא גם ה“בורגנים”, אפיטרופסי הקואליציה והעברית, מוצאים, שהיוּדית צריכה להיות שוה בזכויותיה ללשון-הקודש לא רק בזכות-בחירה (מה שנכון ומובן מאליו!), כי אם גם בבתי-הספר של הממלכה (של איזו ממלכה?).

מילא, מילא. בנוגע לזכות-בחירה פאסיבית הדבר הוא כך: אין צריך לחוק חוקים מגבילים. אבל גם אם לא יהיה חוק, שהבּוּר שאינו יודע את שפתנו לא יִבּחר, הנה, בכל זאת לא יבחר בו כל מי שיתיחס ברצינות לזכות-בחירתו האקטיבית. אין חוק שהסומא בשתי עיניו אינו נבחר, ובכל זאת לא נשלח לבית המורשים סומא בשתי עיניו, ובנוגע לבתי ספר – מובן שׁאם יִמָצא כאן מי שׁיפתח בתי-ספר יוּדיִים – מה נוכל לעשׂוֹת לו? אנחנו איננו דימאנטשׁטינם וראפֶסים, והשׁלטון אינו בידינו (נסיונות העתונים היוּדיים בארץ-ישראל הן “נרדפו” רק בדמיונם הלוהט של ז’ארגוניסטים, שביקשו להם עטרת של קוצים). אבל לעצם השאלה של עברית ויוּדית בבתי-הספר בארץ-ישראל יִוָדע-נא, שלא מפי אדוני-האנקיטה הנ"ל אנו חיים. לעברית בבית-הספר הארץ-ישראלי הקיים, לקטנים וגם לגדולים, יש שרשים כאלה, שגדולי וארשה אינם מסוגלים אפילו לראות אותם בחלומותיהם הקאפיטאליסטיים והבלתי-קאפיטאליסטיים.

[“האדמה”, שבט תר"ף; החתימה: י.ח.ב.]