טאקט. – בקטעים “מהפכה ותרבות” של מ. גוֹרקי, שנדפסו ב“האדמה” (חוברות ה' וו'), נוגע הסופר הרוסי בנחיצות הטאקט הנפשי מצד היהודים ביחס להופעות החדשות של החיים הרוסיים. ואף שמ. גורקי תובע טאקט כזה גם מיחס הרוסים אל היהודים, ואף שהוא מביע בזה את בטחונו, כי איש לא יאשימו באנטישמיות על דבריו אלה, ואף שבנוגע לבני־עמו הוא מדבר בטוֹן קשה הרבה יותר מאשר ליהודים, לא החריש לו, לפי זכרוני, סופר ה“טאָג” היו־יורקי, שגם שם נדפס אותו קטע בשם “המלכה החולה”, וכדרך סופר יהודי באמריקה, הבטוח בעטו, בא אל הרוסי המוכיח בתוכחות־שכנגד ובטענות גדולות. היתכן? – טען סופ־ה“טאָג” – המלכה הרוסית חולה, ואסור ללגלג לה, אבל הרי גם אנו אומה חולה, ומי התיר לך לנגוע בנו?

יש לנו דאגות אחרות וצרות מרובות ואין לבנו פנוי לתוכחות עלי עוון ולקוֹנטר־תוכחות. ובכל זאת נצטערתי על שׁלא נמצא ברֵיסה היהודית באמריקה – עד כמה שׁאני בקי בה ועד כמה שהגיעה לידינו – מי שיבוא ויאמר לאותו סופר־ה“טאָג”: כן, לנגוע בגופנו החולה עד כדי להכאיב – ודאי לא יתכן. פוגרומים – לא, לא, לזה אין אנו מסכימים. ישישינו ועוללינו מה חטאו? אבל ללגלג לאינטליגנציה החולה והבלתי־טאקטית שלנו לגלוג ספרותי, להוכיח אותה לאמור: ראו, עד כמה טרחנית ושטחית ובלתי־נעימה זו – שלא לומר: כעוּרה ומאוסה ומתועבה – אם גם זה תאסרו על הגויים הטובים – הרי באמת אתם שוללים חופש־הדעה מבני־אדם. וצנזורה זו מי התיר לכם?

– אבל התוכחה, הלגלוג ליהודים, האנטישמיות הרוחנית, מביאה לידי פוגרומים, – צועק הז’ורנאליסט היהודי.

האומנם? האם גם זה כל כך ודאי? השחיטות באוקראינה כלום לא היו גדולות מאשר בפולניה, אף על פי שמי גדול יותר באנטישמיות רוחנית? הווה אומר: המצב, ההרגל, האופי, ניגודי־האינטרסים, סיבוכי־המאורעות – כל אלה גורמים, בעיקר, לפוגרומים, לפוגרומים ממש, ולא אנטישמיות רוחנית.

ובאמת, אין מפלט מפני הקאפריסיוּת החולנית של החולה, אם דברים זהירים, סנטימנטאליים, כדברי דורש־הטוב הזה, מ. גורקי, בוטים אותו כמדקרות־חרב.

גורקי מוכיח… אבל כלום הוא מוכיח אותנו בשקר, כרבים מן האוהבים המושבעים והאויבים המושבעים, על שיש בינינו בולשביסטים יותר מדי או פחות מדי? וכי על זה הוא דן? וכי הוא אינו יודע, שההמון היהודי הוא המון בעל־ביתי – (כם בית או בלי בית – עד כדי כך לא התעמק!) ורחוק מסוציאליזם, ככל המון מסוג זה, ושרק “ששה” או “שבעה” בולשׁביסיטים בשׁלטון הֵקים ההמון הזה (ואף זה לא מתוכו, כי מה לטרוֹצקי ולהמון היהודי?), ואלה טובים הם או רעים כחבריהם הרוסים… וכי מסתיר הוא את כל זה? אלא על מה הוא דן? על ההמון האינטליגנטי היהודי הוא דן, על זה שהוא נפגש בו בעתונות, על אי־הרצינות, גסות־הנפש ופעיטוּת־התכונה של כפּוֹת־המבשלים היהודים־רוסים האלה. וכלום גם זה אסור, תאמרו? הס מלהזכיר?

ואולם באמת הרי אין הדבר כך. בשום אופן אינו כך. ללעוג לפצעיו, למכאוביו, למומיו של החולה ודאי לא יתכן. לעג כזה עווֹנו בו. אבל להתרגז על העוויותיו, גסותו, פרטנזיותיו, צעקותיו המזוייפות, זיהום־נפשו, – אם כאלה אתו – רשאי כל נברא בצלם. לרבות הרופא הנכרי.

החולה המקיא – האחות הרחמניה תשא אותו ותסבול. (אמנם, מעטות הן האחיות הרחמניות!). אבל החולה המלכלך בכוונה את משׁכבו – אַלתשׂימו אשׁם בנפשׁ השַׁמָשׁ הדואג לנקיון־הבית, אם יקללהו קללה נמרצת.

חולה פטור מן המצוות. אבל אם הוא מתערב בכל מצוה, והתערבות בלתי־טאקטית, התערבות של הסתגלות לרוח־היום, של חנופה לשליט – הגם אז הוא למעלה מדין של דעת־הקהל?

––––––––

הסכנה האמיתית. – לא, רבותי הז’ורנאליסטים, לא ממאמרי גורקי נשקפת לנו הסכנה; כשם שלא במינויו של ה“אנטישמי” גורקי לוועדה שתעודתה להילחם באנטישמיות ההולכת וגוברת ברוסיה הסוביטית – שמועה שעברה בעתונים – הצלתנו. הסכנה היא אפילו לא בריבוים של אלה, שגורקי מוכיח אותם במאמרו. יהיו אלה מרובים או מועטים – לא הם המון־בית ידראל. ולא רק שייכותם אלינו, אל המון־בית־ישראל, היא פרובלימטית מאד, אלא גם שייכותם לרוסיה היא רק אֶפּיזוֹדה. היא יכולה להתקיים בלעדיהם – והיא תתקיים!

רוסיה התתקיים – בולשביסטית או לא־בולשביסטית. הארץ, ארץ־רוסיה, תעמוד לעולם, והעם, עם־רוסיה, היושב עליה, יעבוד בה לעולם – בצורת־משק זו או אחרת. ודאי יש הבדל, ודאי אנו מברכים את רוסיה בסדר החברתי היותר טוב, היותר אנושי, היותר צודק, יהי שמו מה שיהיה. אבל שאלתנו אנו ברוסיה, שאלת מילוני היהודים הנמצאים במדינת־רוסיה, שאלה היא בכל סדר שהוא.

בשביל גורקי וחבריו בוועדה להילחם באנטישמיות – זוהי שאלה אינטליגנטית, שאלת יחס, יחס בין חזק וחלש, או בין שכנים. צריך להוכיח, שהיהודים אינם מזיקים לרוסיה, שיש מקום ליהודים ברוסיה. זהו כל התפקיד! לנו השאלה אחרת היא והסכנה אחרת.

ליהודים ברוסיה, כמו בכל הארצות, אין עתיד, כלומר, עתיד של קיום אנושי, עתיד טוב של חיי־חופש עצמיים־אנושיים. סכנת הקלקול והרקבון הכלכלי, הלאומי, האנושי, צפויה בכל אימתה. אלא שאין עצה. אין לאן להוציא את היהודים מארצות־הגולה. יש, אמנם, שטחים פנויים בעולם, אבל העם היהודי לא יוכל ליישבם. העם היהודי עוד יכול להיות עם בעל עבודה מועילה, אבל כבר אינו מסוגל למעשי־בראשית: מפונק הוא ומרוכך. מכל מקום שומם יברח. ובכן יִשָׁאר. ישׁאר בכל מקום שׁהוא. ותישׁאר גם האיבה הטבעית, השרשית, מצד כל העמים להמון היהודי. איבה זו לא תיעקר לעולם. ולעשות אין אנו יכולים ואין אנו צריכים דבר אלא לשם זה, שמעשי־האיבה (יחסי האיבה למדנו לנשוא, וככל אשׁר תגבר תרבותנו העצמית, המקורית, נשׂוא נִשׂא אותם בקלות ובכבוד!) יזיקו לנו עד כמה שאפשר פחות. ומעשי־האיבה יזיקו לנו עד כמה שאפשר פחות, במידה שאנו נהיה יותר ישות חיובית במובן הכלכלי בכל ארצות־פיזורנו.

רוסיה הצארית אָיבה את היהודים; רוסיה החפשית – במידה שרוסיה מסוגלה להיות חפשית – תשטום אותנו עוד יותר (מה שהפוליטיקה הבולשביסטית מנעה עד כה מפוגרומים – אין מזה כל ראיה, כמובן!). ואוי לנו, אם מנהיגי־ההמון החיוביים שלנו, יהיו קומוניסטים או לא־קומוניסטים, יסתפקו במלחמה בקהילה ובעברית, כמו עד עכשיו, ולא יאמצו את כל הכוחות להקל על המונינו את המעבר הנורא והקשה מחיי אבק פורח לחיי עבודה מועילה בכל צורה שהיא.

נתאר לנו שיקרה נס גדול (ומי יתן ויקרה) והמהפכה הסוציאלית ברוסיה – מחר, בעתיד הקרוב או ביותר רחוק – תביא באמת לידי תוצאות חיוביות. מה יהיה אז? האם לא תהי רוסיה החדשה תוצאה מתוך חיתולי רוסיה הישנה? והאם לא ימשיכו ההמונים הרוסים את עבודתם – ורק בתנאים אחרים? ואז – מה ימשיכו המונינו אנו שם: את חיי החנויות הקטנות, המסחר הקטן, הספסרות הקטנה או הגדולה? – הנה הסכנה.

––––––––

אניקדוטה. – ומן הסכנות עד האניקדוטות לפעמים רק צעד אחד. ותצויין פה אניקדוטה אחת מהרבה מימי־האיבה בפסח זה בירושלים.

…אותו בחור בא הנה מחבל דֶנקין. הוא – פרי שׁנות־המלחמה הנחמדות. לבוש כמעט פראנטית. פניו אינם פני יהודי; עברית, כמובן, אינו יודע; מדבר רק רוסית. ציוני איננו. לעבוד אינו יודע, ובפרט בתנאי־העבודה שבארץ. למה בא הנה – אינו יודע. מקרה היה בדבר. הוא נישא בקילח הרגעי שקלח מסביביו.

כארבעה חדשים כבר עברו עליו בארץ. למד איזו מלים ערביות, יותר מזה אנגלית, וכבר חבל תחבולות, איך לנסוע לאמריקה. תקוָתו לזה גדולה.

ונזדמן בימי הפסח בירושלים, וסבל מן הפוגרום. סבל באמת. כאחד מבני הישוב הישן. התנפלו עליו, הכוהו, פצעוהו, הפילוהו לארץ, רמסוהו.

…ומהי האניקדוטה? האניקדוטה היא בזה, שכאשר הפחידהו קילוח־דמו, נפל על ה“המצאה”, ובאופן אינסטינקטיבי, התחיל – לשם הצלת חייו – לצעוק כאוֹב מארץ:

– אַנא אנגליז… אנא אנגליז… (אנגלי אנכי).

…לא מענין מה שהיה אחר כך. יש אומרים, שדוקא אחר כך נדקר במאכלת. נדקר על־ידי הפורעים המתלהבים. לא בפרטיו מעניין המאורע. ובכלל, הן לא לשם לימוד דבר־מה מובא כאן מאורע זה. כלום מה הוא יכול ללמדנו? סתם. אסוציאציה של המחשבה. הרצאה מעין המאורע. מעשה־שהיה טיפוסי. פיליטון.

––––––––

סקאנדאל. – ועוד “קשרי וזכרי־מחשבה”, עוד פיליטון. מן הפרעות הטרגיות, בסיבותיהן ובתוצאותיהן ובהמשכיהן, בראשון לחול־המועד של פסח, אל הסקאדאל הקטן, הקוֹמי, מחוסר־התוצאות – בראשון למאי.

ודאי, ידעתי: יש איזה חילול בהזכרת שתי העובדות האלה בעמוד אחד. אבל האסוציאציות קאפריסיות הן ומי יאמר להן: מה תבאנה?

ביום הראשון למאי עשו “פועלי־ציון המחודשים”, בעלי “האמת שלהם” (מ.פ.ס.) חגיגת יום טוב באחד האולמים שמחוץ לתחום (במובן ידוע). ובאו אחדים מצעירי יפו, מקנאי ההֶבראיזם, וחוללו להם שׁערוריה בזעיר אנפין בשׁעת האומים הז’ארגוניים.

ומעשה זה – אכן סקאנדאל הוא מצד המוחים, מצד ה“הבריאיסטים”.

כי אם הקהל שנתאסף באולם “אחדות־העבודה” לפני חדשים אחדים, בראשית בוא ה“משלחת”, דרש במפגיע מאת אחד מחבריה, שידבר עברית, ואם לא – אַל ידבר, אפשר היה להתיחס לזה ברצון או שלא ברצון, אבל אי־אפשר היה למצוא בעובדה זו כל סקאנדאל. רשאי הקהל, כל קהל, להיות פרטנציוזי ביחס לבא לדרוש לפניו. “ז’ארגון”? אדעתא דהכי אינו רוצה לשׁמוע, ולֵךְ ודבר לפניו בעל־כרחו!…

אבל הפעם הן לא היה כך. מ. פ. ס. סידרה חגיגה פרוליטרית בשביל פרוליטריה והקרובים להם. למי יש רשות להתפרץ לתום דלתיה ולהפריע לה בביתה לדבר כחפצה ובלשון שהיא רוצה בו? מי שלא רצה לשמוע יכול היה ללכת לדרכו, מאחר שרוב הנאספים (שלושה־ארבעה מנינים) אולי באו דוקא ולהכעיס לשם זה, לשם “אונזער אמת” ו“אונזער לשון” –

אגב: ערכה של מ. פ. ס. בדרך כלל (לא בשאלת השפות) במקומו מונח. הוא, אותו ערך, גם ידוע לכל. ואין להאריך. אבל מי שהלך אליהם לעשות להם סקאנדאל בביתם, העמיד את עצמו במדרגה אחת אתם.

וראוי היה, שיוסבר פעם לצעירינו ההבריאיסטים והבלתי־הבריאיסטים, שלעולם אין להשתמש בשום מחאות־יד ומעשי־כפיה איזו שהם בנוגע לכל עסקי־תרבות. ואם בשעת הצורך וההכרח, אשרי החברה המתנגדת בכל כוחותיה ובכל האמצעים שבידה למעשים שליליים בכלכלה ובפוליטיקה – הנה בנוגע לדברים שבגבולות האמונה והתרבות – יגש הלאה כל כופה! תיאסף כל יד בלתי־אמונה ובלתי־תרבותית!

––––––––

מתעלפים ופרחים. – פיליטונים הכא ופיליטונים התם. אי־רציניות פושעת באץ־התקוה ואי רציניות – אם לא למעלה מזה – בחוגי ה“דואגים” שם לארץ־התקוה.

כי הנה השמש זרחה, האקאציה פרחה, ויהודים פחדו, הומתו, הוכו ונאסרו (עד היום הזה!), וכל הישוב הדל הועמד פתאום בסכנה (ועדיין הוא עומד!), והנקודות נהרסו או נעזבו או נשאר צפויות לחרבן… ובעצם שעת־האבל – פה על ז’בוטינסקי ושם על טרומפלדור – הגיעה ה“בשורה” מסאן־רימו, וכהרף־עין נתחלפה הדיקוראציה (לא פה!). מיד התעלפו שם רברנדים ציוניים מרוב גיל, ואיטשפּל רוּפדה פרחים, פלוני מצא פתאום, שיש לו ארץ־מולדת (סאן־רימו נתנה אותה לו!) ואלמוני מצא, שכבר עין צורך לשיר: “עוד לא אבדה תקוָתנו לשוב”, כי כבר נמצאה התקוה, נמצאה האבדה – – –

פיליטון? כן! ורע! כי כלום לא פיליטונים רעים הם האנשים הללו, שמעולם לא הראו כשרון אלא לפתוח לשכות בערים שונות ולהושיב בהן פקידים משתעממים, אבל לא להוסיף לנו אף נקודה אחת של ממש – ופתאום נהיו למנצחים? האם לא קלות־דעת שׁל “בּארישְׁנְיה” בנשׁף־חג־תנאיה במתעלפי־גיל הללו, שהבשורה השכיחתם כרגע את כל אשר עבר עלינו, את כל העלבונות הצורבים, את כל שלוש השנים האחרונות עם האפילוג הפסחי, את ההגירה מן הארץ, את אסירינו, את חוסר־האפשרות להתחיל אפילו צעד ראשון, את מצב־המושבות… הכל נשכח! הלשכות “טבלו בדגלים פרחים” והרגל המתעלפת רקעה כעגל צוהל. הידד! מזל טוב! התנאים נכתבו! הקדרה נשברה!…

אכן, הד קבלת סאן־רימו מעיד למדי, עד כמה בלתי־רציני הוא הציוני שם; עד כמה הציוני שם אינו מתחיל אפילו להשיג את כל קשי־הענין!

שמוח ישמח אלי־גיל כעמים הציוני הלז, ולא יבין, כי אם הבשורות לעמים הן אישור – טוב או רע – על הקיים, הנה בשורה זו אינה אלא הבטחה ניירית־דיפלומאטית, שבתנאים ידועים וידועים – עד כמה ובמידה שזה לא וכו' – לא יפריעו בעד ההסתדרות הציונית… להיות הסתדרות ציונית.

התעלפי, הסתדרות! מהרי! פן תאחרי את המועד. פן בינתים יאָסר לעתנוי ארץ־התקוָה להודיע על מעשי־גבורה ציוניים שכאלה. יש סימנים לדבר!

––––––––

ובמחנה־צעירינו? – שם עוסקים עדיין (עבודה לדורות!) בהגדרת היחס, ממש כמו בימי הס. ס. הראשונים. “אונזער שטעלונג צו סאוועט־רוסלאנד”! אונזער שטעלונג למלחמה, לשלום לאימפריאליזם, לאינטרנציונל, לוועלט־פערבאנד, לארגאניזאציאנס־ביורא, לקונגרס, להלאמת הקרקע (של מי ועל ידי מי?). הכל תלוי ב“שטעלונג”!

בהגדרת אונזער שטעלונג – לא יותר! – עסקו, כפי הנראה, גם בוועידת פּראג. כמטטרון וכסנדלפון לריבונם קשרו גדולי־הוועידה כתרים לפלוני ולאלמוני, מבית ומחוץ, נהנו מזיו שכינתו של פלוני או של אלמוני, המערבי או הארץ־ישראלי, או לא נהנו, כי אם, אדרבה, ביקרו, ביקרו קשה – לא זו ה“שטעלונג” הנכונה! – ושבו איש לאהלו.

אמנם, דין וחשבון מפורט ומלא מן הוועידה הזאת לא בא עדיין ב“הפועל הצעיר”, מרא דעובדא. הכל עדיין בבחינת קטעים ותרגומים מביוליטינים זרים. ואין לדעת. אפשר שדווקא הומצאו שם איזו אמצעי־בניה, אפשר שנראו שם איזו כוחות חלוציים חדשים, אפשר שהונח שם איזה יסוד להעברת אנשים צעירים לארץ, שיכו בה שורש, אפשר… – ואנחנו לא ידענו.

ואולם אם יש דבר־מה – יופיע! יופע מיד! הן עמידת ט"ו שנים רצופות על מקום אחד משתקת את האברים. הן עוד מעט ויפול אחרון־החיץ בין זקני־ציון וצעירי־ציון.

––––––––

קו־אור? – כוחו המספרי וביחוד הכלכלי של הישוב הקיים בארץ־אבות – ידוע הוא למדי; קטן הוא, קטן עד לאין פחות הימנו. ועלוב הוא, עלוב עד לאין מטה ממנו. ולפיכך לא גדול כלל וכלל ערכה של אספת־הנבחרים שלו, לוּ גם נפתחה, לוּ גם הורשה לה להיפתח, ולא רק להיבחר. ואולם מחוסרות כל ערך מעשי לא היו הבחירות כשהן לעצמן. קטן הקנקן, ויינו לא מן המשובח, אבל ריק לגברי איננו. ובדליכא…

על הבחירות בירושלים מתאוננים, מתאוננים גם אלה שבאמת לא היו צריכים, לא היו רשאים להתאונן. ברם, יחד הקהל היפואי אל הבחירות – אשר עינינו ראו ולא זר – הרבה היה בו מן החיוב. כה לחי!

…הנה פועל תימני זקן, מסולסל־פאות, המזכיר בחלוקו, בזריזותו, בברק־החריפות ובאור הפשטות שבכל פרצופו את אבא חלקיהו מן האגדה, רץ אל הקלפי – ומחפש דוקא רשימת המועמדים של “אחדות־העבודה”. עומד אחד מן “המזרחי” ותמיה: יהודי חרד – ו“אחדות־העבודה”, שמאל שבשמאל?

– כולנו יהודים! – עונה הבוחר בהטעמה.

והטעמה זו – פשוטה כמשמעה: נאמנה עלי יהדותם של באי כוח הפועלים לא פחות מזו של אחרים. וביתר המובנים הרי ודאי נאמנים הם אלה, הרי ודאי אפשר לסמוך עליהם –

…הנאַשר במעשינו את האמון הזה?

––––––––

עזרת־אחים ואבק־פוליטיקה. – יהודי־צפת קיימו מצוַת־צדקה והכנסת־אורחים בערבים הנוצרים, פליטי הכפרים, שנעשו בהם הרציחות הנוראות על־ידי הערבים האחרים. שמעה זאת קהילת יהודי חיפה ומיהרה לשלוח עזרה. אבל העזרה הושבה אחור על־ידי עושי־הפוליטיקה הערבים. עזרת ה“יהוד” הם דוחים!

אי־אפשר לומר, שאת יחסנו האנושי לאומללים, יחס אומללים לאומללים, מלַוה הצניעות הגמורה. איני יודע, אם זה גם אפשר בנתינת־צדקה־בהמון; אבל עתונותנו, בכל אופן, יכלה להריע על זה פחות וגם שלא לערבב שאלות האסונות ושפך־דם־אדם בחוסר־ההסכמה שבין המעצמות. גם קהילת־היהודים בחיפה היתה צריכה, כמדומה, לשלוח את כספה ישר ליהודי־צפת בשביל שכניהם, ולא דרך הערבים בני־עירם. ואולם, על כל פנים, לידי ירידה כזו של עושי־הפוליטיקה הערבים הלוקאליים עוד לא הגענו: לדחות עזרת־שכנים – בשעה שהעזרה נחוצה כל כך – מתוך נימוקים של אינטריגה.

איך אומר א. ז. רבינוביץ? “בפוליטיקה איני מאמין,. לא שלהם ולא שלנו”. גם שלנו. נכון מאס. ובכל זאת – צאו וראו: מה ביני לבין חמי. יש, בכל זאת, הבדל בין עשיית־טוב – ויהא לא־כל־כך לשמה, יהא לא על טהרת־האנושיות, יהא בה גם שׁמץ הִתראוּת – ובין קשׁי־לב ורישׁעות גלויה של דיקאדנטים מזרחיים.

––––––––

ועוד קצת “ביני לבין חמי”. – א. ד. גורדון ואיזה מיליונר אמריקני – שניהם מדברים על נחיצות־העבודה. ועם זה יש איזה הבדל ביניהם. האף אין זאת? א. ד. גורדון מדבר על העבודה בשם החיים, צורך־החיים, הכרח־החיים, קדושת־החיים. והמיליונר האמריקני – בשם הרכוש, גידול־הרכוש, שלטון־הרכוש. זה אומר: אחי בני האדם, הבה ונעבוד במקדש־החיים, למילוּי צרכינו ההכרחיים ולהאדרת שם האדם! וזה אומר: עבדים, הולכי־בטל, לכו לסבלותיכם, כי המכונה אינה אוהבת שתעמוד שעה ולא תכניס! לכו ועבדו, פן אמיתכם ברעב!

א. ז. רבינוביץ והגנרל הממונה על איזה שטח נכבש – שניהם נגד פוליטיקה. ועם זה יש הבדל ביניהם. א. ז. רבינוביץ מוצא, שהפוליטיקה היא בסוף־הכל ולא בראש־הכל; שהפוליטיקה אינה מעלה ואינה מורידה הרבה לסידור־החיים; שהעיקר הוא, שבני האדם יסואו, יסתדרו באיזה מעשה, לא יסבלו דחקות ויחיו חיים כשרים. והגנרל, לעומתו, דוקא רוצה בפוליטיקה, דוקא עוזה פוליטיקה, בראש וראשונה פוליטיקה, אי־אפשר לו בלי פוליטיקה, אלא שהוא מתנגד לזה, שגם אחרים יעשוה. האחרים צריכים לציית, להיכנע ולהשאיר את הפוליטיקה לתקיף, כלומר, לו, לגנרל. – “לכו לסבלותיכם!” –

וכאן הוא גם מקור הבדל־היחס לפתיחת אספת־הנבחרים שלנו. כוחנו בארץ הוא קטן מאד, בכמות ובאיכות; שאלות־סידור־חיינו מרובות מאד. הננו רוצים להיפגש, להידבר, לתקן איזו תקנות, למַנות איזו אנשים נחוצים שיעשו מה שנחוץ לסידור־העליה, לסידור־העבודה, לסידור חינוך־הילדים, לסידור היחסים עם אנשי־הארץ, לסידור היחסים עם יהודי חוץ־לארץ, השולחים כספים אלינו… אלה כהולכים לתפילה ואלה כהולכים להגנה – כך היו רוצים נבחרינו ללכת אל אולם האספה.

ואולם הגנרל אינו יכול לראות את הדברים כך. הוא חושב: פרלמנט… פוליטיקה… גם הערבים רוצים בכנסיה משלהם… גם הם מוחים… והשטח הוא שטח נכבש… ריב־כיתות"… אסור!

ולמעשה… למעשה גדול הכאב מאד, כמובן. אבל – יחשבו אחרים מה שיחשבו, ואני את דעתי אגלה – למעשה עלינו לוותר. עלינו לחכות. כי במקום שאנו רוצים להתחיל באיזו מפעל־חיים ממשיים, חיוביים, ואויבינו מסביב כל כך רבים, כל כך מסוכנים, אסור לנו לבזבז אף קורט של כוחנו המועט – המועט כל כך – לדין עם התקיף ממנו. עלינו לעשות כל מה שאפשר להגברת כוח־העבודה הפנימי שלנו ולהשלים עם הרעיון, שאספת־הנבחרים שלנו תיפתח בימים טובים מאל (היבואו כאלה? ־ זוהי שאלה אחרת).

יודע אני ועד, כי יחידים בנו נכונים לכל סבל, נכונים ללכת למאסר, גם לעבודת־פרך, על קידוש־דעותיהם. אבל לא זו הדרך הפעם! צריך לחשוב על התכלית. ושום תהפרצות במצבנו אינה יכולה להוביל אותנו אל הרצוי. רצויים לנו חיי־שלום, ובפרט להמון־העם – לא אנחנו, היחידים – שאינו מסוגל לסבול קשה ואינו צריך לסבול קשה על שום “דגשים” מדיניים, על שום דימונסטראציות. ואפילו נחוצות.

אלוהים יודע, מה היתה אספה זו פועלת בתנאים אחרים. אלוהים יודע, מהו תוצאותיה, מלבד איזו דיבורים נאים. ההיתה ממציאה עבודה אף לפועל בטל אחד משלנו? ההיתה מרבה את כוחנו? מי יודע! אבל היא נחוצה. הן צריך להתחיל בדבר־מה. אספת־נבחרים בכל מקום היא, אמנם, המשך של עבודה ולא ראשית־עבודה, לא התחלה. אבל אצלנו הרי הכל הפוך. אצלנו יתחילו גם מאוניברסיטה – ולא יאשמו. נחוצה אספת־הנבחרים, וגדול הכאב על דחיית פתיחתה. ברם, בתנאים אלה שהוצגה בהם אספה עכשיו – ודאי שתועלתה מוגבלת מאד. ולחינוך פוליטי בלבד – לא כדאי. לזה צריכים להימצא דרכים אחרים.

[“האדמה”, אייר תר"ף; החתימה: י.ח.ב.]